יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

טיול נשים - הר סדום: ערוץ הדגים

רגע לפני שהגיעו בני וכלתי (בשעה טובה בשבת, אבל על זה בפוסט נפרד) יצאתי שוב לטיול עם קבוצת הנשים של 'שריתה'.
הפעם, כיאה לעונת החורף, שמנו פעמינו דרומה.

לא יודעת אם יצא לי לדבר על זה כאן, אבל אני אוהבת אוהבת אוהבת את אזור ים המלח.
כשאני מגיעה לשם, מתחילה לרדת כמה מאות מטרים אל מתחת לפני הים, מריחה את הברום ואת האשלג באוויר - אני נרגעת, אני מאושרת. אני בבית.

אולי באיזה גלגול קדום באמת חייתי שם. אוהבת את הנוף, אוהבת את הים (יודעת שרבים לא סובלים אותו), את הנחלים ש(כמעט כבר לא) מזינים אותו.....אוהבת.

במקור נתנה לנו ל' המדריכה אופציה בין שני מסלולים: נחל משאש מורבעאת אותו הגדירה כ"טיול מעגלי ומאתגר במקצת באזור צפון ים המלח, 4 ק"מ כולל אחיזות ברזל בסלע", וערוץ הדגים בהר סדום אותו היא הגדירה כ"מסלול במגמת ירידה מהר סדום לנופו המרהיב של ים המלח, 4 ק"מ".

רוב הבנות רצו את נחל משאש, ול' (בהיותה מדריכה משקיענית ומקצועית) יצאה לסייר במסלול כמה ימים לפני הטיול כדי להתרענן במתווה ולוודא שהכל שם תקין. וטוב עשתה, כי התברר ש"אין מה לומר, הנחל יפה, אך דרגת הקושי גבוהה משחשבתי, חלק מאחיזות הברזל נעלמו ממקומן, מה שיוצר טיפוס מאתגר, ולכן נשנה את המסלול לאופציה ב' ערוץ הדגים."

בתוכי פנימה שמחתי, כי למרות שאני בהחלט בכושר סביר - במיוחד מאז שהתחלתי לעשות הליכות יומיות, פחות סמכתי על הכתפיים שלי (שנוטות לדלקות כרוניות) לשאת את משקלי בטיפוס בכל אחיזות הברזל האלה....

היינו פחות בנות מאשר בפעם הקודמת, והתווספה גם מישהי חדשה - אבל לא השתנה כלום מבחינת האווירה והחביבות של כולן. היה כיף ממש. מזג האוויר היה מושלם - שמים כחולים ולא חם מדי.
המסלול לא היה כולו בירידה (כמו שהיה בכרמל בחודש שעבר) ואהבתי את הגיוון בקושי ובנוף.

כמה תמונות.....



















כשהגענו לאחת הפסגות, שמענו קול חלילית.
קבוצה קטנה של מטיילים ישבה שם לא רחוק מאיתנו, כשאחד מהם עומד על הצוק המשקיף לים המלח, וניגן שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. היה מקסים.
הנוף היה מפעים ממש, הרגשתי שהלב שלי מתרחב רק מלהיות שם, וחברת הנשים היתה נעימה ממש כמו בטיול הקודם. 

כשירדנו למטה התיישבנו במיצד זוהר, פרסנו מחצלת ושולחן ופתחנו את הגאזיה....ואכלנו ארוחת צהריים לתפארת, שהכילה (בין היתר) מרק גולש מעולה ש-T הכין. 

'שריתה' הבעירה מדורה קטנה - למרות שהיה חם ולא היה בה צורך, אבל היא ידועה כפירומנית לא קטנה, והיה ממש כיף.

הגענו הביתה בששי וחצי, עייפות ומרוצות. 
באותו ערב (ששי) לא היתה אצלנו ארוחת ערב, כי למחרת הגיעו בני וכלתי ואירחנו כבר את כל המשפחה לנר חמישי של חנוכה במוצ"ש. על כך, כאמור, בפוסט נפרד

יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

בחזרה לשגרה

עייפתי מגיבויים ושחזורים, ממדריכים והנחיות....רוצה פשוט לחזור לכתוב את החיים שלי.
נראה לי שגם לא אעדכן עוד בישראבלוג....אין טעם. לכולם יש כבר את הכתובת שלי, ומי שעדיין לא - יכול למצוא אותי ב"בלוגר בשפת הקודש"

בשני הייתי עם הנכדים, כי בתי נסעה להדרכה האחרונה שלה.
לא לקחתי אותם לחוג שחיה כי חכמוד טען שיש לו דלקת בעין.
בכלל, מאז שבתי לומדת להסמכה אני שמה לב שחכמוד כל הזמן חולה או מִתְחַלֶּה, נתקל בקירות ועמודים ובקיצור מנסה (לא במודע כנראה) לקבל תשומת לב שכרגע קצת חסרה.
גם נשמותק עם "פתיל קצר", צועק כל הזמן וגם פורץ בבכי על כל דבר קטן.
מחכה כבר שתשומת לבה של בתי תחזור והם יחזרו לרוגע ולשלווה שבדרך כלל מאפיינת אותם, חמודים קטנים שלי.

לפני שהיא יצאה להדרכה שאלתי את בתי מי מהם מגיע ומתי. החלטתי להיות פרו-אקטיבית בעניין הזה.
היא אמרה שברבע לשבע אחד מהם יגיע, או היא או בעלה.
שאלתי אותה אם בעלה יודע שזה הסידור, חצי בחיוך, אבל היא הבטיחה לי שכן.
כנראה דיברו על זה וליבנו זאת ביניהם.

באמצע משחק קלפים "סוער" (שחקנו "מלחמה") היתה דפיקה בדלת. היתה זו השכנה מקומה למטה, שבאה ברוב טובה לדווח שהיא דפקה לי את הרכב בחניה.
באסה על הדפיקה אבל כל הכבוד על השכנות הטובה.
בגלל שמדובר במשהו קטן שדורש כנראה רק פחחות וצבע, וכיון שהרכב שלה לא נפגע - החלטנו בשלב זה שלא נערב את הביטוח שלה, וגם הצעתי ללכת לפחח שהם מכירים וסומכים עליו.

בסוף ברבע לשבע בתי התקשרה שהיא מגיעה בעוד כמה דקות, וכך היה.

אתמול נפגשתי עם חברה מאמנת, מסיבות השמורות עמי אקרא לה 'טראומה'. לא נפגשנו כשנה והיה ממש טוב להתעדכן ולבלות זמן איכות ביחד.
היה לי הרבה מזל בדרך אליה - נסעתי לפגוש אותה בצהלה, אז פניתי מערבה לכביש 5 מכביש 4 ולא נתקעתי בגלל שסגרו את כביש 4 לטובת מסע הלוויה של הרב שטיינמן. בדרך חזרה ממנה הייתי צריכה לעשות עיקוף קטן - להמשיך על כביש 5 עד פתח תקווה ושם לרדת ולעשות פרסה ולחזור כדי לעלות צפונה על כביש 4. לא נורא.
שמעתי שהיו פקקים מטורפים בכל מיני מקומות אבל לשמחתי לא סבלתי מזה בעצמי.

אחרי הצהריים היה לי תור לעיסוי - והאמת שנהניתי פחות מאשר בפעם הקודמת.
זו היתה הפעם השנייה שטופלתי על ידי המעסה הזה, אליו עברתי אחרי שהמעסה הרגילה שלי סיימה את לימודי האוסתיאופטיה שלה והפסיקה לעשות עיסויים רגילים. אוסתיאופטיה זה מצוין אבל בשוטף אני רוצה מסאז'.
עכשיו שיש לי כורסא מפנקת אני יכולה לקבוע תורים לעיתים רחוקות יותר, אבל עדיין שום דבר לא מחליף זוג ידיים מנוסות.
הטיפול הראשון שקבלתי מהבחור הפתיע אותי לטובה, ושלחתי אליו גם את בתי באותו יום בו איפשרתי לה לקבל עיסוי במקומי. היא היתה מאד מרוצה. אתמול הייתי פחות מרוצה. אולי אנסה מישהו אחר אצלם בחודש הבא........

אחרי העיסוי יצאתי להליכה, מזג האוויר היה נעים והיה כיף לראות את כל ילדי היישוב במדי צופים בתהלוכת לפידים לכבוד חנוכה ממלאים את הרחובות..........
כמה כבישים נסגרו לשם כך ולנהגים בטח זה עשה בלגן.

בדרך פגשתי את השכנה (זו שטיפלה בחתולים כשהיינו בחו"ל) שהזמינה אותי ספונטנית להדלקת נר ראשון אצלם בבית.
T עבד אצל לקוח (צופה בתהליכי העבודה בעסק לצורך לימוד מצב קיים והמלצות לשיפור וייעול) אז הלכתי לבד.
זה ממש נחמד לחצות את הכביש כדי לבקר אצל מישהו - בלי הצורך להיכנס לרכב ולנסוע.

נשארתי להדלקת הנרות ולשירים, וברחתי בשלב האוכל. לביבות וסופגניות זה ממש לא בשבילי.
אבל היה נחמד.

היום נפגשתי עם 'מחברת' ושמחתי לראות שמצב רוחה משתפר. אמנם מאז שבעלה עזב זו רכבת הרים - לפעמים היא בסדר ולפעמים היא בדכאון ממש - אבל היא גם בטיפול וגם מוקפת חברות תומכות, ולאחרונה סוף סוף גם הסכימה לקחת משהו נגד דכאון....ואולי הוא כבר מתחיל להשפיע.

אחרי שנפרדתי ממנה החלטתי שאני לא יכולה עוד לדחות קניית כמה בגדים חדשים לעצמי ו...פיג'מה.
אני שונאת שופינג אבל מגיע הרגע שאני מבינה שאין ברירה.
עשיתי זאת זריז, קפצתי ל"קרייזי ליין" בעיר ימים (רבע שעה נסיעה, עדיין לא חופשת חנוכה אז היה ריק יחסית) - בחרתי, מדדתי, שילמתי - וחזרתי הביתה.

מחר אין להם כדורגל אז שוב נישאר בבית אחרי הגן/בית הספר, וחתני בטוח יגיע מוקדם כי הם הוזמנו להדלקת נרות אצל אחותו.

בששי יש לי שוב טיול נשים - הפעם לערוץ הדגים בהר סדום.
אין ארוחת ערב משפחתית בששי כי בני וכלתי מגיעים בשבת אז כולם יגיעו במוצ"ש.......

וואו, הרבה עדכונים היו בפוסט הזה. בהחלט חזרה לשגרה.......😊