יום שבת, 31 בדצמבר 2016

יוצאת לחופשה

כמאמר המשורר: שלום, אני נוסעת
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה

הטיסה לויאטנם הערב

עוד לא ארזתי אבל ארגנתי כבר את הרוב

אתמול התארחנו לארוחת ערב אצל בתי והיה ממש נעים וטעים.
היום לפנות בוקר הגיע כלתי משווייץ, נכנסה לחדר של בני וכעת היא ישנה.
עוד מעט נזכה לבלות איתה כמה שעות איכות ואז אביה יבוא מצפת לקחת אותה אליהם.

כל הלילה ירד גשם אבל עכשיו השמש הציצה בין העננים וממש יפה בחוץ.

נתראה (או שמא יש לומר "נתקרא" בעוד שלושה שבועות)


שנת 2017 שמחה לכולם

וגם כאן

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגיל כתיבה על דמות תוך שימוש במילים ספציפיות

כתיבה על דמות תוך שימוש במלים הבאות: (*או בהטייה שלהן)

טיפשה, דָּמוּם, סומא, נינוח, געש, תקרובת, הפשיל, מסתורי, לב, מְפוּלֶּשֶׁת

הטלפון שהושלך כלאחר יד על המיטה נותר דָּמוּם. היא הרגישה כמו טיפשה, לא רק משום ששוב נתנה למישהו להתקרב מספיק כדי לפגוע בה ככה, אלא בעיקר כי כעת ציפתה, משום מה שיתקשר להתנצל. הכעס והעלבון געשו בלבה ולא נתנו לה מנוח.

תמיד זה קורה לה, חשבה בצער. פעם אחר פעם היא פוגשת גבר זר ומסתורי שמסעיר את דָּמָהּ ומְסַמֵּא את עיניה. שוב ושוב חוזר הדפוס על עצמו. היא מזמינה אותו אל ביתה, אל חייה, אל נשמתה. מעלה את עצמה לקורבן.

תמיד הוא מרגיש נינוח, משתרע כבעל בית על הספה, טועם קלות מהתקרובת, שכה התרגשה בעת הכנתה לקראת בואו. לוגם כזית מהיין.

בכל פעם מחדש היא מצפה להמשך השיחה המרתקת, הפילוסופית משהו, שהחלה כשנפגשו. זה עקב האכילס שלה, השיחות החכמות. זה מה ששובה אותה בכל פעם מחדש. על זה היא נופלת. אחת החברות שלה סיכמה זאת בקצרה ובדיוק: "את פשוט אוהבת שמזיינים לך את השכל", אמרה לה פעם.

והוא? במקום לדבר הוא מתנפל. אין שם רוך או עדנה, אין שם כלל רצון לענג אותה. רק הוא והרצון שלו קיימים שם, ובאחת הוא מפשיל את שמלתה ועושה בכְּשֶׁלּוֹ במי שהביטה בו בהערצה. הערצה שמזינה את הטורף שבו. הערצה שמתחלפת מייד באימה, בתחושת השפלה עמוקה, בגועל.

הוא עוזב והיא נותרת מאחור, פגועה, מְפוּלֶּשֶׁת, מְחוּלֶּלֶת.


וגם כאן


יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

כושר עבודה

האמת שזה סיפור ישן, כמעט בן שנתיים. אבל לא רציתי לספר אותו עד שלא יהיה לו סוף.
השבוע הוא הסתיים.
הוא התחיל בפברואר 2015, כש-T עבר את ניתוח הכתף הראשון שלו.
בפועל הסיפור הזה התחיל הרבה שנים קודם לכן, כש-T והשותף שלו ע' עשו לעצמם ביטוח אובדן כושר עבודה.

לי תמיד אמרו שאובדן כושר עבודה הוא הביטוח הכי בעייתי שקיים בשוק. וצדקו. כאשר עושים ביטוח שכזה, חשוב מאד, אבל מאד, לתאר במדויק את התפקיד, את המקצוע, את הפעילות שעושה המבוטח במסגרת עבודתו.

אצל T טעה סוכן הביטוח בפוליסה, וכתב שהוא השף של החברה אבל גם המנהל שלה. בפועל זה נכון.
מה שלא היה כתוב בפוליסה, כמובן, הוא ש-T מנהל את החברה מהמטבח, שאין לה עוד שף או אפילו טבח בכיר מלבדו, ושללא כושר עבודתו במטבח החברה בעצם לא מתפקדת.

השותף של T, גם הוא מנהל בחברה - עסק בניהול צוות העובדים הקטן והיעיל שלהם, ניהול המכירות ועסק במכירות בפועל. הם היו חברה קטנה שמבוססת על עבודה עצמית.

כאשר סגרו T והשותף שלו את עסק האירועים שלהם,  לא היתה הכתף הבעייתית של T הסיבה העיקרית לסגירתו, אבל היה לה חלק נכבד בעניין. T כבר אז לא יכול היה לעבוד במטבח לאורך זמן, לא יכול היה להרים דברים כבדים, כאביו הפכו בלתי נסבלים - ובאמת במהלך אותה השנה הוא החליט ללכת על ניתוח, לנסות לאחות את הגידים הקרועים שבמפרק הכתף שלו.

הסאגה מול חברת הביטוח התחילה כבר אז, יום אחרי הניתוח. אז עוד לא ידענו שהניתוח לא  הצליח, שהגיד הסופרספינטוס היה באיכות כל כך גרועה שלא ניתן היה לאחות אותו, ושתפקוד הכתף שלו לעולם לא יחזור לפעילות תקינה. אבל מה שכן היה ברור, הוא שלפחות בחודשים הקרובים לא יוכל T להתפרנס מעבודתו כטבח, כשף, והגשנו תביעה לאובדן כושר עבודה.

חברת הביטוח נהגה לפי "ספר החוקים הבלתי כתובים" (או שאולי איפשהו הם כן כתובים) של חברות ביטוח. בהתחלה היא פשוט התעלמה מהתביעה. פשוט לא הגיבה.
לאחר עוד כמה חודשים והרבה ניג'וסים נדחתה התביעה בטענה ש-T שיקר בהצהרת הבריאות שלו על מצב הכתף, שכביכול היה מה שנקרא בעגה המקצועית pre existing condition. לקח להם חודשים להשיג את התיק הרפואי מקופת החולים (גם זה לא ברור למה) ורק אז התברר שהוא אמנם התלונן על כאבים בכתף לפני כמה שנים - אבל זו היתה הכתף השנייה בכלל!

בושים ונכלמים לכאורה אבל לגמרי אדישים לטפשות שלהם בפועל,  נשלח T על ידי חברת הביטוח ל"בדיקה" אצל רופאים מומחים מטעמם: אורתופד ורופא תעסוקתי. הם בדקו את T, עברו על כל החומר הרפואי, והחליטו את מה שחברת הביטוח שילמה להם להחליט: לא רק ש-T כשיר לחלוטין לעבוד, אלא הוא היה כשיר לפי הצהרתם כבר שלושה חודשים אחרי הניתוח. וזאת בלי שמישהו מהם כלל ראה את T שלושה חודשים אחרי הניתוח, ולא היו שום ממצאים לכך. מי שעקב כאן בבלוג יכול לזכור שלא רק שבשלב ההוא T עדיין לא היה כשיר לשום דבר, הוא גם היה עדיין על משככי כאבים כה חזקים שהגמילה מהם היתה כמו גמילה מסמים קשים.

על כל דחייה כזאת ערער סוכן הביטוח שלנו (שלזכותו ייאמר, לא נלאה במאמציו לסייע לה מול החברה) ובאיזשהו שלב פסקו בחברה שייתכן באמת ש- T לא יכול לעבוד באופן מקצועי במטבח, אבל ככתוב בפוליסה: הוא גם מנהל - אז שינהל. הוא אינו זקוק לתפקוד הזרוע בשביל זה, אמרו בהחלטיות.

כל מהלך כזה ארך חודשים ארוכים, כאשר איפשהו באמצע שקלו כנראה בחברת הביטוח להגיע לפשרה, וביקשו ש-T יתחייב בכתב שאובדן הכושר יוקצב בזמן. אבל בשלב ההוא כזכור לנו, כשנה לאחר הניתוח הראשון, נכנס  T לניתוח כתף נוסף - להחדרת בלון למפרק הכתף. כל מטרתו של הניתוח השני היתה (ואכן הצליחה חלקית) להפחית את כאבי התופת שהוא סבל מהם לילות כימים. את הקרעים בגידים כבר היה ברור שלא ניתן אי פעם לתקן. הנזק בלתי הפיך, כך שברור היה שלא נראה באופק סיום לאובדן כושר עבודתו כטבח.

לאחר דחייה נוספת על ידי חברת הביטוח פנה T יחד עם סוכן הביטוח לחברת עורכי דין שמתמחה בתביעות נגד חברות ביטוח. הם נכנסו לתהליך של גישור, שבסופו של משא ומתן מייגע ומורט עצבים הגיעו לפשרה שמניחה את הדעת. בפועל T הצליח לנצח בתביעה נגד חברת הביטוח, ולקבל סוף סוף סכום נאה שמכסה, פחות או יותר, את אובדן העבודה בתקופת שני הניתוחים. הוא החליט להסתפק בזה.

בינתיים הוא הרי עשה הסבה מקצועית, התחיל לעבוד כיועץ עסקי - ולכך, תודה לאל, הוא עדיין כשיר 😏

וגם כאן

יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגיל סיפור קצר

חשיבותו של צבע העיניים  
(בהשאלה מ"חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד)

במהלך ארוחת הערב צלצל הטלפון. "תגידו", שאלה במבוכת מה אפרת שכנתנו מהקומה הרביעית, "איפה פּוּפִי?". רק אז שמתי לב, שהחתול לא היה אתנו כל הערב.
בעת שחיפשנו אותו בכל הבית, נדדו מחשבותי ליום שבו נולד החתלתול. היה זה לילה סוער באמצע מרץ. בחוץ השתוללה סופת רעמים, ובפנים, בחדר האמבטיה של אפרת ומוטי וורנר, שכנינו מהקומה הרביעית, הצטופפנו כולנו וצפינו בחתולתם, צ'יפי, ממליטה בזה אחר זה את הגורים, כל אחד בתוך שקיק ההריון שלו, פצפונים, וורדרדים ועֲצוּמֵי עיניים.
ההתרגשות היתה בשיאה. "הם קטנים כלך כך," קראו הילדים בהתרגשות ,"נראים ממש כמו הפנתר הוורוד". רק אחרי כמה ימים התגלו הגורים ביופיים המלא, סיאמים מעורבים עם הימליה.
ביקורי אחר הצהריים הקבועים שלנו אצל הוורנרים כללו כעת גם משחקים עם החתלתולים המתוקים, שלא ניתן היה להבדיל ביניהם, פרט לצבע עיניהם. לאחד הגורים היו עיניים כחולות, כמו לאמו, והשני היה ירוק עיניים.
אנחנו היינו "אנשי כלבים" וכלל לא העלינו על דעתנו לאמץ חתול, אבל הילדים לחצו, ומהר מאד נכנענו. הגורים היו יפהפיים ומתוקים, כמו כדורי פרווה אפרפרים, ובסופו של דבר הסכמנו לקבל אחד מהם כאשר ייגמל מאמו.
ילדיי החליטו ביניהם שכאשר נקבל גור נקרא לו פונפון, אבל השם הופקע מידינו על ידי אפרת, שקבעה שכך ייקרא הגור שיישאר אצלם.  לגור המיועד לנו מצאנו שם חדש: פּוּפִי. אפרת גם הייתה זו שהחליטה איזה מהגורים יהיה שלנו. לטענתה קיבלנו את פּוּפִי בזכות צבע עיניו. " לנו כבר יש חתולה עם עינים כחולות" היא אמרה בלי למצמץ, "ולכן השארנו לעצמנו את ירוק העיניים".
"אמא," שאלו ילדיי בטרוניה גלויה, "למה אפרת תמיד מחליטה עלינו?!" ובאמת לא היתה לי תשובה עבורם. במיוחד לאחר שפּוּפִי עבר לביתנו. די מהר התחיל להתגלות לנו אופיו האמיתי של החתול. איתנו הוא היה מתוק ואוהב, אבל התקיף בעקביות כל אורח. חתול שמירה, קראנו לו בצחוק, אבל נאלצנו לסגור אותו בחדר כל אימת שהגיעו אורחים, קרובי משפחה, חברים לילדים וכמובן בעלי מקצוע.
לביקורי האחר הצהריים אצל הוורנרים המשכנו להביא אותו איתנו, כדי שיוכל לשחק עם אחיו ועם אמו. אפרת ואני היינו מפטפטות במטבח על כוס קפה, וילדינו, שהיו בגילאים תואמים, שיחקו יחד בחדר. לקראת הערב היינו לוקחים את החתול ויורדים בחזרה לדירתנו בקומה הראשונה.
באותו ערב כנראה הוסחה דעתי כאשר ירדנו הביתה. בין הבלגן שנותר מאחור בדירה לבין ארוחת הערב שהיה עלי להכין לילדים, כלל לא שמתי לב להתנהגותו של פּוּפִי כשהנחתי אותו על הרצפה. תוך שניות החתול נעלם לי, ורק אחר כך הבנתי שרץ מהר לחדר הקטן והתחבא מתחת למיטה.
בעקבות הטלפון של אפרת חיפשנו אותו וחיפשנו, עד שמצאנו את מקום מחבואו....של פונפון! עיניו הירוקות הביטו בי בחשש מה באפלולית שמתחת למיטה הלא מוכרת.
איך בכלל הבנת שהיה זה פּוּפִי שנשאר אצלכם, ושאנחנו לקחנו הביתה בטעות את פונפון?”, שאלתי את אפרת בחשדנות.
"אֶה...." גמגמה אפרת בטלפון, "הגיעו אלינו אורחים ו.....   החתלתול התחיל לתקוף אותם....  ואז... הבנו שזה פּוּפִי...." פלטה לבסוף.

"כן, כן, רק בגלל צבע העיניים", סיננתי בין שיני בשקט, בעת שעליתי עם פונפון העדין והמתוק אל הקומה הרביעית, כדי לבצע את ההחלפה.

וגם כאן

יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

שבוע חיבוק אבל גם שבוע לחוץ

התכנית המקורית עשתה רושם מצוין: כיון שכלתי עדיין בבחינות סמסטר, בני יטוס ארצה לשבוע לפני תחילת ה"גיג" שלו בשווייץ.
"גיג" = עבודה (למוזיקאים ואחרים). הוא הוזמן לנגן במשך שבועיים במהלך חג המולד וסילבסטר, במלון יוקרה בעמק מרהיב בין הרי האלפים, עם הרכב הטריו שלו (אחד ההרכבים שהוא חבר בהם).

בשבוע הראשון כלתי אמורה להיות איתו במלון (הטבה שכלולה בתנאי העבודה), ובשבוע השני הוא ימשיך לעבוד שם והיא תגיע ארצה לבקר את משפחתה, ובסוף יטוסו שניהם חזרה לארה"ב, היא מהארץ והוא משווייץ.

בתום השבוע של ביקור בני בארץ, הוא יטוס לשוויץ מכאן, כלתי תטוס לשם מבוסטון, הם ייפגשו בשדה התעופה ויסעו ברכבת למלון המפואר.

ובאמת בני נחת ביום חמישי שעבר ובאמת ניצלנו את השבוע הזה להרבה חיבוקים, לאגור את הטוב הזה, את האהבה הזאת, את הגעגוע הבלתי נגמר.

השבוע הזה כלל בילויים משותפים, ארוחה משפחתית מורחבת - בה חגגנו יום הולדת גם לו וגם לחכמוד - טיול עם משפחתה של בתי בשבת, סרט עם אמא ואבא (מלחמת הכוכבים החדש), שחייה בבריכת הקאנטרי בזמן שאנחנו בחדר הכושר, בילוי זמן איכות הבוקר עם בתי והאחיינים בזכות השביתה, והרבה שיחות נעימות ליד האח המבוערת.

אבל במקביל זה היה גם שבוע עם הרבה לחץ. בגלל הויזה שלו.
ויזת הסטודנט של בני פגה והוא הגיש בקשה וגם קיבל כבר אישור לקבלת ויזת האמן , שמאפשרת שהייה ועבודה במקצוע (כמוזיקאי) למשך שלוש שנים. כל שנותר לו לעשות היה לחזור למדינתו (ישראל), לעבור ראיון בשגרירות ארה"ב כאן, ולהשאיר להם את דרכונו להטבעת הויזה החדשה.

בששי על הבוקר הסעתי את בני לשגרירות ארה"ב לראיון שקבע מבעוד מועד.  כל התהליך היה אמור לקחת מספר ימים.
מראש, כשקבע את הראיון פנה בכתב לשגרירות והסביר שהוא מגיע ארצה לשבוע בלבד, כי יש לו עבודה בשווייץ במהלך חג המולד, והאם זה הגיוני לבקש שיזרזו את תהליך הטבעת הויזה לשם כך.
התשובה שקיבל היתה, שהוא יכול לפנות עם הבקשה הזאת לפקיד בזמן הראיון.

הפקיד שניהל איתו את הראיון קם כנראה על צד שמאל בבוקר יום ששי האחרון. הוא סירב לענות לבני האם ניתן לזרז את התהליך, כמה זמן זה צפוי לקחת, ומה לעשות במקרה שהדרכון לא יהיה מוכן עד למועד הטיסה.
כשנשאל בנימוס על ידי בני את מי בכל זאת אפשר לשאול, הוא אמר לו בבוטות לא אופיינית לפקיד אמריקאי:
get the hell away from my window (תסתלק כבר מאשנב שלי).

כדי לא להחמיר את המצב  נסוג בני מהר מהאשנב, ניסה ללא הועיל לשאול אחרים בשגרירות מה אפשר לעשות, ויצא משם בחוסר וודאות גדול מאד.
הוא כתב מייל (כי בטלפון היתה הודעה שניתן לפנות רק במייל) בשאלה מה אפשר לעשות, וקיבל תשובה יחסית מהר: צור איתנו קשר ביום שלישי כדי לבדוק את סטאטוס בקשתך.

אפשר לומר שבמהלך סוף השבוע ועד יום שני היינו עדיין  רגועים יחסית.
ביום שלישי התשובה שהתקבלה (שוב מהר יחסית) היתה: לא ידוע עדיין מה הסטאטוס וכמה זמן זה עוד ייקח.

בשלב זה התחלנו לחשוב מה נעשה עם הדרכון לא יהיה מוכן בזמן.
לא ניתן לטוס לשווייץ בלי דרכון ובלי ויזת אישור העבודה בשווייץ שמוטבעת לו כבר באותו דרכון.

אם בני מבריז להרכב שלו, לא מתקיים הטריו, ולא ממש אפשרי להשיג מחליף ברגע האחרון שינגן שבועיים במלון בשווייץ.
אם הוא מבריז לעבודה הזאת, הוא לא מקבל את התשלום - שאמור לממן את כל הטיסות האלה שלו ושל אשתו ואת החופשה שלהם בת השבוע במלון.
אם הוא לא טס לשווייץ צריכה גם אשתו לשנות את הטיסה שלה, לא להגיע או להגיע ארצה כבר עכשיו, במקום לשווייץ.
בקיצור - בלגן.

בשלישי בערב כתב בני מייל נוסף לשגרירות בשאלה אם ניתן בינתיים לקחת בחזרה את דרכונו - כשהויזה עדיין לא מוטבעת עליו - כדי לטוס לשווייץ, ולהחזירו לשגרירות במועד מאוחר יותר.

הבוקר התקבלה ההודעה שכן - הוא מוזמן היום לשגרירות לקחת את דרכונו, תהליך האישור ימשיך בינתיים ללא הפרעה, הם יודיעו לו כשזה יהיה מוכן ואז יצטרך לשלוח להם בדואר רשום את הדרכון - ויקבל אותו בחזרה עם הויזה.

לצורך כך כנראה שיצטרך לחזור ארצה משווייץ (וממילא במהלך חג המולד וסילבסטר השגרירות בחופשה) במקום שיוכל לחזור לארה"ב - אז בכל זאת יהיו לו כמה ביטולים של גיגים מקומיים, תלמידים, הקלטות וכו - אבל זה פחות נורא, לדבריו. גם הוא מודיע מספיק זמן מראש כדי שיוכלו למצוא לו מחליפים, וגם זה הכל פחות קריטי מהגיג הגדול בשווייץ.

הסעתי אותו לשגרירות וחיכיתי לו כמה דקות בחוץ עד שחזר עם הדרכון. מפלס הלחץ ירד קצת, הטיסה לשווייץ מתקיימת מחר כמתכונן, כלתי תטוס כמתוכנן ותפגוש אותו....השבועיים הקרובים יתקיימו לפי הלו"ז המקורי - ואחר כך נראה....

וגם כאן

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

שהכל נהיה בגְּבָרוֹת

מזמן לא צחקנו כך ביום ששי בערב.
לשם שינוי שני הנכדים הגיע ערים וערניים. שניהם היו במצב רוח מצוין, הראו לנו עבודות שעשו בגן וסיפרו על שבחים שקיבלו מהגננות.
כשישבנו לאכול הם התעקשו לברך לפני האוכל, וזה הלך ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בגְּבָרוֹת.
לא עזר שניסינו לתקן את נשמותק, הוא בשלו.
צחקנו עד שכאבה לנו הבטן.
אחרי הארוחה הם התעסקו בעיקר עם הלגו, אבל גם ביקשו שנקרין את "קונג פו פנדה 3", שיהיה ברקע בזמן שהם משחקים. מידי פעם חכמוד הסביר לחתני על דמות כזו או אחרת על המסך. חלוקת הקשב שלו ראויה לציון.
לפני שהלכו הביתה זכיתי שכל אחד מהם יישב עלי ויתפנק קצת (בעיקר חיבוקים וגירודים בגב), מה עוד אפשר לבקש?

אתמול הם השכימו קום ונסעו לאגמון החולה, ובדרך חזרה דרשו מההורים להתקשר אלינו כדי לספר איך היה, איך הם נסעו ברכב חשמלי ו"עשו תור תור" לנהוג בו.
התמוגגותנו היתה שלמה.

גם לנו היתה שבת נעימה, חדר כושר ואחרי כן התחרדנות בשמש על הגבעה בקאנטרי. היה יום נהדר.
בערב עשיתי לבני שיחה הכנה (clearway) לקראת הביקור שלו בארץ.

זה מדהים כמה חששות יש לבני האהוב בכל פעם מחדש מהמפגש עם המשפחה והחברים - ביחוד עם הקרובים לו ביותר. השיחה שלנו פרסה את הדאגות, את מטרות הביקור, את ההוויות שהוא רוצה להיות בהן במהלך הביקור....את מה שעלול להסיט אותו מהוויות אלה וגם - כיצד יוכל להחזיר אותן לעצמו ולהיות מי שהוא בוחר להיות, להרגיש איך שהוא בוחר להרגיש.
בסוף השיחה הוא הרגיש מוכן.

אני כמובן כבר סופרת את הימים....
הוא מגיע בחמישי הקרוב, וכבר תכננו את הארוחה המשפחתית וכבר התחלתי לנקות ולסדר לו את החדר.....

הכנתי שיעורים לסדנת הכתיבה - ובאמת אעלה לכאן את התרגילים בהמשך.

השבוע T מארח את החברים שלו מהלימודים - שלא נפגשו 38 שנים! בכלל, מאז קורס הייעוץ העסקי T הפך להיות הרבה יותר חברותי, יוצר קשרי חברות חדשים, מחדש קשרי חברות מתהום הנשייה....משהו נפתח בו, ללמדך שאנחנו יכולים כל הזמן להשתנות, גם כשאנחנו כמעט בני ששים.

אני לא אהיה במפגש (שממילא יהיה ללא בני/בנות זוג) כי יש לי את סדנת הכתיבה באותו הערב.

ברביעי המפגש האחרון של קבוצת המנטורינג. , אין בי כרגע חשק להצטרף מיד לקבוצה אחרת, אבל ככל שאמשיך לאמן נראה לי טבעי שאזדקק להדרכה.....בכל מקרה לא מחליטה כלום לפני הנסיעה לויאטנם וקמבודיה בסוף החודש. אנחנו נוסעים לשבועיים וחצי.....הכל כבר מוכן. זה יהיה טיול מאורגן....לזוג. רק שנינו. כמו שאנחנו אוהבים.

התחלתי לקרוא את "הדבר היה ככה" של מאיר שלו - הפעם הראשונה שאני מצליחה לקרוא את מאיר שלו - אז תודה למי שהמליצו לי להתחיל מהספר הזה.

ובינתיים צפוי שבוע עמוס ומהנה......

וגם כאן

יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

היא עשתה זאת

היא עשתה זאת ובגדול
החיילת סוף סוף נקראה היום לעדות, אחרי שבשבוע שעבר חיכתה על הספסל במסדרון בית המשפט יום שלם ובסוף נשלחה שוב הביתה. היום הכניסו אותה על הבוקר, והיא העידה.
היא מספרת שהיא היתה שקולה, ממוקדת, לא נתנה לסניגור להכשיל אותה בלשונה, להשפיל אותה, לשאול אותה שאלות שלא קשורות לתיק.

היא לא התבלבלה וגם ביקשה שאביה החורג (הנאשם) לא יישב מולה בזמן שהיא מעידה כי הוא נועץ בה מבטים וזה פוגע בה. הם הזיזו אותו לבקשתה לסוף האולם במהלך העדות שלה.

היא מספרת שהשופטים - שכנראה כבר בעצמם מאסו בסניגור שגרר וגרר את חקירת עדי התביעה וניסה להכשיל ולהשפיל ולסלף את דבריהן - היסו והשתיקו אותו כאשר ניסה לסטות מקו השאלות הרלוונטי או להתייחס אליה בזלזול.
היא יצאה גדולה מהעדות הזאת, ואני כל כך שמחה שהיא עשתה זאת ושזה מאחוריה.

עכשיו זה כבר יצא מידיה.

יזומנו עדי ההגנה, יתכנסו השופטים - זה ייגמר מתי שזה ייגמר, אבל היא את שלה כבר עשתה.

היא נשמעה בהיי מטורף כשדיברה איתי בטלפון. היי שהגיע, לפי דבריה,  אחרי ההתמוטטות שלה ברגעים שאחרי העדות - ההתפרקות שלה והבכי והקריסה מתוך ההקלה שהחלק הזה, לפחות, נגמר.

החבר, שהתבקש לא ללוות אותה הפעם (כי בפעם ההיא שבה לא הכניסו אותה בסוף להעיד היא לא הרגישה שהוא מסוגל בכלל לתמוך בה במצב הזה), בכל זאת הפתיע והגיע במהלך היום עם אחותה, וכנראה יצא גדול - כי בסוף היום היא עברה בבית לקחת כמה דברים והמשיכה אליו, לבלות אצלו את הלילה.

עכשיו הזמן לאסוף לאט לאט את השברים ולעזור לה לחזור לשיגרה, לקדם את חייה - בעבודה, בטיפול, בחיי החברה, בחיי האהבה....

נכון שיש עדיין את ההמתנה מורטת העצבים עד להכרעת פסק הדין ולא פחות מזה: גזר הדין.

אני מקווה שהפרק הקשה ביותר, המלחמה של חייה - מאחוריה.

כעת הזמן להביט קדימה, בתקווה לעתיד טוב יותר.

וגם כאן

יום שני, 5 בדצמבר 2016

סיימתי לקרוא את הבן הטוב

בסבל רב סיימתי לקרוא את "הבן הטוב" של שי גולדן.
אני מבינה שאמא שלי הביאה לי את הספר הזה בביקורה האחרון כי "זה ספר על ילד מאומץ" ואצלה בראש זה התקשר איכשהו לחיילת שלנו.

אני מופתעת מכך שהצלחתי לקרוא את הספר הזה ,שלא נהניתי ממנו בכלל - לא מהתוכן ולא מאיכות הכתיבה - עד סופו, כאילו עשיתי משהו עבור אמא שלי. או שאולי קיוויתי שמשהו ישתפר בספר לקראת הסוף. זה לא קרה.

איך שסיימתי לקרוא את הספר עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם - חיפשתי ברשת ביקורת שמישהו כתב עליו. מצאתי ביקורת של אריק גלסנר שפחות או יותר אישרה לי את מה שהרגשתי בעצמי.
 היה שם משפט שהדהד לי במיוחד: העוצמה המגאפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא.

חירשות רגשית. באמת לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.

אולי הדבר היחיד ש"הציל" את הספר הזה בעיני היתה האגדה הרומנית שגולדן סיפר בעמוד הראשון של הספר ואחרי כן חזר עליה בנוסח מותאם לחייו לקראת סוף הספר.

בסדנת הכתיבה בה אני משתתפת, מעודדת אותנו המנחה להתרחק מעצמנו, מהדמויות שלנו. היא מזהירה איתנו מ"זה היה באמת", ושדות היקר אפילו שם לב לזה, בתגובתו על התרגילים שהעליתי לבלוג בפוסט הקודם.

אחרי שקראתי את "הבן הטוב", אני מבינה על מה היא מדברת ולמה היא מתכוונת ומפני מה היא מזהירה אותנו.

ייתכן מאד שקיים שביל הזהב, קיימת דרך ביניים כלשהי, משהו בין הרחקה מוחלטת של הדמויות לבין הכתיבה האוטוביוגרפית הקשה, הלא נעימה, הדוחה אפילו של גולדן. ואם היא קיימת, מקווה שאצליח למצוא אותה בכתיבה שלי.

ועכשיו אני מקווה שאמצא ספר שיעשה לי טוב בלב וכיף בראש.

וגם כאן

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגילים

החלטתי לתעד כאן חלק מהתרגילים שאני כותבת בסדנא.

התרגיל הראשון היה לכתוב בכתיבה אוטומטית במשך שבע דקות רצופות קטע שמתחיל במשפט: "כשהייתי קטנה אני זוכרת". אחרי שסיימנו לכתוב, קיבלנו עוד שתי דקות לערוך, ובעיקר למחוק משפטים וקטעים מיותרים. הנה התוצאה הסופית:

כשהייתי קטנה אני זוכרת שסבתא שלי לקחה אותי איתה לבקר אצל חברה שלה, שגרה לא רחוק מאיתנו. זה מוזר לי עכשיו פתאום לחשוב על זה, כי נדמה לי שבשנים שאחרי כן לא היו לסבתא שלי, שגרה איתנו מאז מחלתו ופטירתו של סבא שלי, חברים משלה. היא הפכה להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלנו. החברים של הורי היו גם החברים שלה. 
הייתי בת שלוש או ארבע כשסבתא לקחה אותי לביקור אצל חברתה. אין לי מושג על מה הן דיברו, ועכשיו שאני מנסה להיזכר - איני יודעת אם דיברו בעברית, בספרדית או ביידיש. לא ממש הבנתי זאת אז, אבל סבתא הצליחה להסתדר עם כל השכנים שלנו, בלי קשר למוצאם, כי עם הספרדים דיברה בספרדית ועם האשכנזים דיברה ביידיש. 
חברתה של סבתא הציעה לי סוכריות סוכר. אחר כך למדתי שקוראים לזה קנדל, או משהו דומה.אבל אז זה נראה לי הדבר המופלא ביותר בעולם. סוכריות שקופות כאלה, שבעצם היו עשויות רק מסוכר. לא היה להן שום טעם פרט למתיקות הפשוטה של הסוכר. 
עד היום, כשאני מסתובבת בשוק לווינסקי בתל אביב, אני מתעכבת במשך כמה שניות ליד השק הגדול המכיל את הקנדל הזה, או איך שקוראים לזה, ונזכרת בסבתא ובחברה שלה, שאינני זוכרת כלל איך היא נראתה, אבל משום מה אני זוכרת בדיוק את הבניין שבו היא גרה.

תרגיל הבית הראשון היה לכתוב קטע ולשלב בו את המלים הבאות (או הטייה שלהן או רק השורש שלהן): 
שני, בעלה, שיבה, סגול, ענווה, הולמת, רע, תשובה, יומרני, רדוף

בהתחלה ניסיתי להרכיב סיפור מהמלים והסתבכתי קשות. התחלתי ומחקתי, התחלתי ושיניתי, ושוב מחקתי הכל. בסוף החלטתי לכתוב קטע בלי קשר למלים - ואז איכשהו לשלב אותן בתוכו. כתבתי אותו בגוף ראשון בהתחלה, ועכשיו אני מסיבה אותו לגוף שלישי: 


מביטה  בבעלה ישן לידה, לא שקט, נאבק כנראה בתוך חלום רע. חובקת את גופו המכווץ מתחת לשמיכה. מלטפת בעיניה את שיבת ראשו המתחפרת בתוך הכרית הסגולה.

מהרהרת לעצמה, שהפרויקט שלקחו על עצמם היה אולי יומרני מדי. איך בדיוק הוא חשב שזה ייראה במציאות? בהיסוס ובענווה היא דווקא כן מרגישה שיש פרי לעמלם, אבל הוא ממש לא רואה זאת כך. הוא כבר מחכה שזה ייגמר. יום אחר יום היא צופה בָּאַכְזָבָה שהולמת ברקותיו, במבט הרדוף שמבליח לעיתים בתוך עיניו. יודעת שהוא שואל את עצמו בשביל מה היו צריכים את זה, ואין לה עבורו תשובה. 

תרגיל הבית השני היה לכתוב משפט פתיחה לסיפור קצר, מתוך כמה סוגי פתיחות שלמדנו, וגם להסביר קצת לאיזה כיוון זה אמור ללכת בהמשך. בחרתי במשפט הפתיחה הבא: 

פעמים רבות הרהרתי בחרדה איך זה ייראה אַחֲרֵי. 

זהו משפט פתיחה לסיפור אישי, בגוף ראשון, מסוג מדע בדיוני, סיפור אסון. סוג של סוף העולם אבל מנקודת המבט האישית של הדמות שניצלה. נראה לי שזה יהיה סיפור בדילוגים בזמן. לפני ואחרי. מה היא חשבה או חששה לפני, מה היה לה חשוב, לעומת מה שקרה בפועל ואיך שורדים במציאות שהשתנתה. מה היו סדרי העדיפויות לפני ואיך הם השתנו. וגם קצת הרהורי פילוסופיה – במצב של אסון כזה האם אדם בכלל ירצה לשרוד. אולי עדיף ללכת בבום הראשון. הרצון האינסטינקטיבי והעמוק לחיות לעומת הצער וכאב על האובדן הגדול.

אתמול שוב היה לנו תרגיל בכיתה - עדיין עוסקים במשפטי פתיחה: 

לו ידעתי איך יתפתחו הדברים לא בטוחה אם הייתי נכנסת לזה. 

זה נחשב למשפט פתיחה מהאמצע או מסוף העלילה ואז חוזרים אחורה ומספרים את ההתחלה. זה גם יכול להיות סוג פתיחה "מהורהרת" שמכניסה את הגיגיו של הכותב. או "חידתית", שמסקרן את מי שמתחיל לקרוא. באופן כללי המטרה למשוך את הקורא לרצות להמשיך לקרוא כמובן. 

המשך בשבוע הבא.....

וגם כאן

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

יומולדת בפארק, חיילת ואח קטן שהורס צעצועים

בחמישי באתי אל בתי לתורנות נכדים אבל מפאת מזג האוויר לא שלחנו אותם לחוגים ונשארתי איתם בבית לאחר הצהריים של כיף.

בתי תכננה יום הולדת בפארק לחכמוד, יחד עם עוד חבר, והזמינה כמובן קישים ועוגות מאבא שלה.
יום הולדתו יחול רק בסוף דצמבר, אבל הם בנו על מזג אוויר מתאים יותר בסוף נובמבר, ויום הולדתו של החבר כבר חל בתחילת נובמבר - כך שבכל מקרה הם נפגשו באמצע.
חששתי מהקור, הרוחות והיובש (והשריפות, למרות שלא הגיעו לאזורינו) אבל היתה שבת ממש מוצלחת, המפעיל היה ממש חביב והילדים מאד נהנו (וההורים לא סבלו - לא פחות חשוב). חכמוד היה בעננים. הוא מת על זה כשכל תשומת הלב מופנת אליו. 

החיילת קלטה באנטנות הרגישות שלה ש-T כועס עליה, וכיון שלא היו לה כוחות להתעמת איתו (עם העדות הצפויה שלה בבית המשפט וההכנות לעדות אצל עורכת הדין שלה) היא הצליחה להיות נוכחת כמה שפחות בשבוע האחרון. גם הוא לא שש לנהל איתה את אחת ה"שיחות" (שבטח לדעתו גם לא מועילות בכלל) ולכן מאד התאים לו לראות אותה כמה שפחות.

לבית המשפט היא גררה את החבר שלה, שלקח יום חופש ובא לאסוף אותה. אחותה המשיכה להעיד בבוקר, ולה היו אמורים לקרוא פנימה במהלך היום. אילצו אותה לחכות במסדרון עד שלוש אחר הצהריים, ורק אז הודיעו לה שהיא לא תעיד בסוף היום, שתבוא בשבוע הבא. 

לא ממש דיברתי איתה במהלך אותו היום וגם לא בערב, היא לא יזמה ואני לא רציתי להציק. בערב היא סימסה לי "סיוט מה שהלך היום" וכששאלתי מה היה ענתה לי בקצרה. 
לא שאלתי אם היא חוזרת הביתה כי הנחתי שלא. 
היום שאלתי לשלומה והיא אמרה שמצבה "נוראי" ולא פרטה. שוב כמה שאלות ותשובות קצרות שמהן עלה שהיא ישנה אצל אמא שלה בצפון, ושכעת היא בעבודה. בשש היום היא קבעה פגישה שנייה עם הפסיכולוגית החדשה, הבעתי תקווה שזה יעזור. 
הבנתי שהיא והחבר קבעו לא להיפגש עד לשבוע הבא. לא יודעת מה היה איתו שם ואם היא לא תספר לי לא אשאל. גם לי כרגע מתאים לא להיסחף יותר מדי עם הדרמה שלה. 

באימון שלי בשבוע שעבר דיברתי כמובן עליה - היא מספקת לי הרבה חומרים לעבודה עצמית 😉
עלה לי זיכרון מהילדות הרחוקה - אחי בן השנתיים או השלוש שוב לקח לי בובה והרס אותה לגמרי: גזר את שערות ראשה, קשקש על פניה ועל כל גופה לאחר שהפשיט אותה מבגדיה.

הרבה צעצועים ומשחקים הוא הרס לי הקטנצ'יק הזה, ובכל זאת אני לא זוכרת שכעסתי עליו. אני זוכרת את הורי צועקים עליו, לפעמים גם נותנים לו פליק בטוסיק. אבל אני לא זוכרת שנטרתי לו אי פעם. איכשהו הוא היה הקטן, החמוד, השובב שאין מה לעשות נגד התעלולים והנזקים שלו. 

אני גם לא זוכרת שהיתה סיבה לנזקים שהוא עשה. תמיד שיתפתי אותו במשחקים שלי, לקחתי אותו איתי לחצר ולחברות. יותר מאוחר, אחרי גיל 10 או 11, היו אלה החברות שלי שסרבו לצרף אותו למשחק. אבל אז, כשעוד הייתי בת 7 או 8 היינו בלתי נפרדים, וזאת למרות שהיו ביננו חמש וחצי שנים. הוא היה ממש פעוט. אהבתי אותו אהבת נפש והוא גם מאד מאד אהב אותי. ולא דמיינתי בכלל אופציה של לעשות משהו בלעדיו. ובכל זאת - הוא הוציא את חימתו על משחקי הקופסא שלי, הבובות שלי...הכל. 

מעולם לא הצלחתי להבין מה היה לו בפנים שגרם לו לעשות את זה. 
אבל מה שאני זוכרת הוא שלא כעסתי עליו, לא באמת. המשכתי לשחק עם הצעצועים והמשחקים ההרוסים כפי שהם.
ומה שזכרתי בעת האימון היה שהצעקות והעונשים שהטילו עליו הורי לא עבדו. לא עזרו. והמשכתי לאהוב את אחי ולשחק איתו, בלי קשר למה שהוא עשה. 

והבנתי - בחזרה להקשר של החיילת - שגם הדברים שהיא עושה (השקרים שהיא מספרת) באים מתוך איזשהו צורך פנימי שאין לו קשר אלינו ואינו מושפע לכאן או לכאן מהיחס שלנו. אם נכעס עליה או ניטיב עימה - אחת היא. ושאני בוחרת להמשיך להיטיב עימה, כי זה מה שאני בוחרת. לא כתגובה למה שהיא עושה או אומרת. בלי קשר. 

זה עדין לא בהיר לי עד הסוף אבל משהו בכל זאת השתחרר שם ברמת הגוף. 

הערב שוב מפגש של כתיבה יוצרת....הכנתי שיעורי בית - לא היה פשוט אבל היה מהנה מאד. מחקתי הרבה...😜

וגם כאן

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

סדנת כתיבה יוצרת

סוף סוף התחלתי סוף סוף כתיבה יוצרת.
זה מתקיים בספריית היישוב, סוף סוף לימודים קל"ב.
המנחה היא סופרת שלא הכרתי. מהמפגש הראשון התרשמתי שהיא, והדרך בה היא מלמדת, מוצאת חן בעיני.

הקבוצה גדולה יחסית ומאד מגוונת. יש שם פנסיונרים וילדים שעכשיו סיימו צבא או חזרו מהטיול שאחרי. וכל מה שבאמצע. גברים ונשים. אהבתי.

כבר במפגש הראשון היא נתנה לנו תרגיל, של כתיבה אוטומטית (במשך 7 דקות) ומייד אחרי כן עוד 2 דקות לעריכה.

היא מאד עודדה אותנו למחוק. למחוק משפטים, למחוק מלים. לזהות את המילה שבה הכי התאהבנו - ודווקא אותה למחוק.
אהבתי.
אחת הרעות החולות שלי היא כתיבת יתר. רוצה ללמוד לקצר. לתמצת. לוותר על התפל ולהישאר עם העיקר.
נראה לי שהיא יכולה לעזור לי ללמוד לעשות את זה.

היה ממש כיף סוף סוף להתנסות במשהו כזה, שאני בעצם מחפשת כבר כמה שנים.
עוד יותר כיף שבאה איתי גם חברתי מ' ונשתתף בסדנא ביחד.

ויש כבר שיעורי בית.....

וגם כאן

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

לקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת

בעצם אולי עם כל האבק (והאפר מכל השריפות המשתוללות בארץ) זה לא רעיון כל כל טוב.....
אבל אני חייבת.
לקחת נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמי ש"פרוייקט חיילת" נעשה מתוך רצון לתרומה, בלי קשר לתוצאות.
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
סוג של מנטרה.......

ביום שני היה לה ראיון עבודה באיזו חברת תשתיות בתל אביב.
בהתחלה היא אמרה שיש לה שני ראיונות עבודה, אחר כך התברר שרק אחד.
התפקיד דרש מזכירה עם שליטה באופיס.
מה הכוונה ב"שליטה" לא היה לי ברור, והיא לא שאלה בטלפון.
שחררתי.
למרות פלאי הטכנולוגיה (אפליקציית moovit שנותנת אופציות נסיעה בתחבורה הציבורית כולל הנחיות מפורטות ומצוינות) היא הצליחה להתברבר כשהגיעה לתל אביב ובסוף לקחה מונית מהרכבת. לא נורא. עם הזמן היא תלמד את המסלול.

לא שמעתי ממנה אחרי הראיון.
ידעתי שלא מתוכנן לה עוד שום דבר במהלך היום אז חיכיתי שתחזור הביתה. משלא חזרה כתבתי בוואטסאפ: מה קורה?
"מעולה" היא כותבת לי. "בסידורים".
ידעתי שהיא השלימה את רוב ה"סידורים" שלה יום קודם, בקופת חולים, בבנק, אצל האופטומטריסטית....
הבנתי שהיא לא רוצה לספר מה היא עושה. הנחתי לזה.
"ואיך היה בראיון?" שאלתי
"היה סבבה", היא כותבת , "בודקת עוד אופציות כמובן. אמרו שיחזרו אלי בשבוע הבא עם תשובה".
בדיעבד היא סיפרה שדווקא לא הלך לה טוב בראיון והיא יצאה משם בלי הרבה ציפיות.
אחרי כן דממת אלחוט ממנה כל היום, כאשר בשמונה בערב פתאום סימסה שהיא לא מגיעה הביתה לישון, שהיה לה יום מטורף ושהיא ישנה אצל חברתה בצורן.

יום מטורף?
התקשרתי. היא נשמעה בסדר. מה שלומה? הכל בסדר. מה היה מטורף? סתם כל מיני סידורים. אוקיי....שוב הנחתי לה.
ד"ש לחברה, מסרתי.

למחרת בבוקר היא הגיעה הביתה.
תוך כדי הקפה של הבוקר הכריזה פתאום: "אני רוצה להיות כנה איתך". נשימה עמוקה. אוקיי, תהיי כנה.
התברר שאתמול אחותה העידה שוב בבית המשפט והיא החליטה לנסוע לשם אחרי הראיון להיות איתה. היא היתה בבית המשפט עם אחותה ואמה (ומנגד כל משפחתו של אביה החורג).
אסור היה להיכנס לאולם אבל את הצעקות של הסניגור על אחותה, התנגדויות הפרקליטה והשתקתה על ידי השופט כולם שמעו היטב מבעד לדלת.
היא קיבלה הצצה מוקדמת לאיך תתנהל העדות שלה (ששוב נדחתה, עדיין למועד בלתי ידוע).
היה גם קטע עם בת דודה שצעקה עליה מה פתאום היא מעידה נגד הדוד שלה....והיא טוענת (להאמין לה?) שבדיוק יצא שופט מהאולם כשזה קרה ואיים על בת הדוד שמה שהיא עושה זה איום על עד ושהיא עלולה להיענש על זה.
בסך הכל היא שמחה שהיא היתה שם, גם כדי להתכונן למה יהיה, גם כי היה לה טוב להיות קרוב לאחותה ולאמא שלה.
עם תום העדות היא חזרה עם אחותה לפנימיה ונשארה לישון איתה שם. עם אחותה. לא אצל חברה.

סבבה. מצוין. מה הבעייה עם זה? אז למה לשקר?
כי היא פחדה שנכעס עליה. אנחנו כל הזמן אומרים לה שהקירבה לאחותה ולאמה עושה לה רע (אנחנו אומרים את זה? היא זאת שבוכה לנו על זה כל הזמן). בחיים לא אמרנו לה לנתק חלילה קשר עם אחותה או עם אמה. רק בכל פעם שהיא חזרה מרוסקת ממפגש איתן או משיחת טלפון איתן חיבקנו אותה ואמרנו לה שאולי כדאי לשמור קצת מרחק....
אז עכשיו אנחנו נכעס עליה שהיא היתה איתן.

היא יללה לנו שאולי היא לא תיתן עדות בסוף ובשביל מה היא צריכה את כל המשפט הזה על הראש שלה, ועכשיו כאילו אנחנו נכעס עליה שהיא נסעה ביום העדות של אחותה. משהו לגמרי מעוות אצלה בראש.

ועוד משהו. אנחנו כל הזמן מנסים להנמיך ציפיות לקראת פסק הדין. אנחנו מכירים היטב את מערכת הצדק בארץ, ויודעים שיש סיכוי שהוא לא יורשע או יורשע בעונש מופחת או בעסקת טיעון. חשבנו שחשוב להכין אותה לאפשרות הזאת, שהיא תבין שייתכן שהוא לא ייכנס לכלא לשנים רבות. כשהיא רק הגיעה אלינו היא עוד היתה בפנטזיות (שמקורן באמה) שהן עומדות לקבל הרבה כסף כפיצוי בתום המשפט הזה. אז כן, עשינו כמיטב יכולתנו להשאיר אותה קצת במציאות. כסף אין לו, ואם היה לו הוא החביא אותו מזמן. במשפט פלילי אין פיצויי כספי. אולי אם יזכו בפלילי ויתבעו אזרחי אז....אולי.

עכשיו היא אמרה שבכל פעם שאנחנו אומרים שאולי פסק הדין או גזר הדין לא יהיו בדיוק כפי שהיא חולמת, זה "כמו בוקס בבטן". הבנתי.
אין בעייה. הרגעתי אותה. טוב שאת אומרת את זה. נפסיק להגיד.

לקחתי עוד נשימה עמוקה. ואולי, שאלתי בעדינות, בכלל לא מתאים לך שניקח אותך לבית המשפט? אולי את מעדיפה שרק אמך ואחותך תהיינה שם?

כן, היא הנהנה. יש מצב שזה עדיף. ואולי עדיף שגם החבר לא יגיע. החבר???? היא תכננה שגם הוא יהיה שם? הילד הזה בכלל לא מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליה. שם היא רוצה אותו? שתקתי. כן, הנהנתי. אולי עדיף שגם הוא לא יהיה שם.

אז את מבינה למה היה מיותר לשקר לנו? אין לנו שום כוונה להכתיב לך מה לעשות, עם מי להיות, לאן ללכת. נכון, ניסינו להגן עלייך, אבל תעשי מה שאת רוצה. בטח שלא נכעס ובטח שלא נשפוט. אלה חייך - שלך ורק שלך.

בדיוק אז התקשרו מהחברה שם התראיינה יום קודם והודיעו לה שהיא התקבלה לעבודה.
משרה מלאה, קצת יותר משכר מינימום פלוס החזר הוצאות. שבועיים התלמדות כדי להיכנס לעניינים. מושלם. מתי היא יכולה להתחיל?
היא קבעה להתחיל הבוקר, שמונה עד חמש. משסגרה את הטלפון פרצה בריקוד שמח וממש שמחתי בשבילה.

בצהריים אמרה שקבעה תור לפסיכולוגית (סוף סוף) ושאחרי כן היא תהיה עם החבר, תישן אצלו והוא יקפיץ אותה בבוקר לעבודה.

הבוקר סימסתי אם הגיעה בשלום לעבודה. אז לא, ברור שלא.
החבר "נפצע קשה" אתמול במשחק כדורסל והיא בילתה איתו עד ארבע בבוקר במיון. נשמע מוכר? איך שהיא קיבלה את העבודה הקודמת היא נקעה את הקרסול "נקע חמור"....
צירוף מקרים?

אז מה מצבו? התעניינתי. "שבר ברגל וביד" היתה תשובתה. הוא נשאר בבית החולים? שמו לו גבס ברגל וביד? אז זהו, שלא.  קרסה להם מערכת הרנטגן (זה קורה?) ושלחו אותו הביתה שיבוא שוב מחר. באמת? ועכשיו זה כבר הופחת ל"כנראה שיש לו שבר".
ואני בשלי: מסכן, מה מצבו עכשיו? סובל מכאבים?

עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

ואני נושמת עמוק, ועוד נשימה, ועוד אחת.
מה אכפת לך? שואלת את עצמי. אז היא תדפוק לעצמה גם את העבודה הזאת. או שלא. היא תסתדר. או שלא.
את מספקת לה בית לתקופה קצובה.
את נותנת לה תמיכה, חום, אוזן קשבת.
את מספקת לה כלים שהיא יכולה לבחור אם להשתמש בהם או לא.
זהו.
את לא אחראית על התוצאה.

ל-T כבר עלה אתמול לחץ הדם בגלל הסיפור הזה. "אני מתחיל להבין את מי שזרק אותה מהבית" הוא סינן.
ואני מרגיעה אותו, מזכירה לו שאנחנו צריכים להוות דוגמא הופכית. לא לשתף פעולה עם השקרים והמניפולציות שלה. להראות לה יציבות. שאנחנו כאן no matter what. וזהו. שום דבר נוסף לא נדרש מאיתנו. זה משהו שלא היה לה מעולם.

המשך יבוא

וגם כאן

יום שני, 21 בנובמבר 2016

כל אחד יודע יותר טוב ממך איך אתה אמור לחיות את חייך

בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.
הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך.

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.
כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.
ווואלה, לפעמים הוא צודק.
ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו.

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם?

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.
ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים.
היוזם הוא בדרך כלל בני.
וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.
לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.
לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.
ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן.

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם.
ובכל זאת.

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.
וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.
כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.
והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב.
וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....
והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

וגם כאן

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

יובש באוויר ועדכוני חיילת

היובש הזה באוויר עושה טוב לשיער שלי - ופחות או יותר בזה זה מסתכם. לשום דבר אחר זה לא עושה טוב.
אבל היי, אחלה שיער יש לי עכשיו.

החיילת הגיעה לפיצוץ בעבודה בעת ישיבת צוות עם הבוס - והתפטרה.
עכשיו חיפושי העבודה התחילו מחדש.
קשה לי לדעת בדיוק מה הלך שם בעבודה - כי היא לא באמת סיפרה את הכל ומה שהיא סיפרה כנראה לא היה מדויק.

בהתחלה זה נשמע מעולה. כולם נחמדים וזה כמו משפחה ומבשלים ארוחת צהריים יחד ובאים לעבודה בלבוש צעיר וכיפי.
עבודה של 10 שעות ברציפות - מצוין. בונוס על כל פגישה שהיא מצליחה לארגן - מעולה.
נשמע מושלם.
היא קמה בזמן, נסעה בשמחה, חזרה מותשת אבל מרוצה.

מתי זה התחיל להשתנות?
לא ברור.
באיזשהו שלב חוסר הדיסטנס עם הבוס התחיל להעיק.
היא מספרת שהוא היה יורד על טעויות שהיא עשתה מול כולם, ואז בחדרי חדרים מהלל ומשבח את עבודתה.
דורש ממנה להגיע לעבודה בלבוש פרובוקטיבי - כדי למשוך את הלקוחות.
דורש ממנה לא לספר ללקוחות שיש לה חבר.
זה הרי לא תקין בשום אמת מידה - אז למה היא לא אמרה כלום עד עכשיו?

אז מה שבר אותה?
בעת ישיבת הצוות היא רמזה שיש לה טענות כלפי הבוס אבל העדיפה לא לומר אותן ליד כולם.
הוא איים עליה שאם לא תגיד עכשיו ליד כולם את מה שיש לה להגיד, אין לה מה להגיע לעבודה ביום ראשון.
כנראה שאיומים זה טריגר עבורה. אכלה הרבה איומים בבית.
היא קמה, השאירה את המפתחות על השולחן ויצאה.

הגיעה הביתה בבכי כי פחדה שנשפוט אותה ונכעס עליה.
ואנחנו רק תהינו - איך כל זה מתרחש כבר כמה שבועות והיא לא סיפרה, לא שאלה מה דעתנו על ההתנהלות הזאת?
איך נראה לה שזה תקין לעבוד באווירה כזאת? אם כל מה שהיא סיפרה הוא נכון הבוס הזה עובר על החוק....היא יכולה לתבוע אותו. היא מייד התחלחלה מהרעיון, מספיק כבד עליה המשפט נגד האב החורג, אין מה לדבר על תביעה על הטרדה מינית עכשיו נגד הבוס.

הרגענו אותה ועודדנו אותה שלא נראה לנו שתהיה לה בעייה למצוא עבודה חדשה, ושהיא רק יכולה ללמוד מזה עוד משהו על עצמה ועל החיים. כואב לי שהיא לא קולטת מייד כאשר מתייחסים אליה בחוסר כבוד בסיסי. כואב לי שאולי היא משדרת משהו סמוי שאומר לאנשים שמותר להתייחס אליה ככה. מקווה שהיא למדה משהו באמת מהחוויה הזאת.....

מחר יש ראיון ראשון. מחזיקה לה אצבעות.

וגם כאן

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

חכמוד ונשמותק ישנים אצל סבא וסבתא

חיכינו להם למטה בחניה כדי לקחת אותם אלינו הביתה לישון.
הם כבר היו בפיג'מות ואחרי צחצוח שיניים.

בתי וחתני הוזמנו לחתונה שהוגדרה כ"לא ידידותית לילדים" - התחילה מאוחר, לא היה בכלל אוכל שמתאים לילדים וכיוצא באלו.
כבר כשיצאו מלובי הבניין שמעתי אותם מפטפטים ביניהם על איזו מפלצת וגנן ונסיכה שמאוהבת בגנן ומכשף רשע שמאוהב בנסיכה ומייד הבנתי על מה הם מדברים.
כשבתי ובני היו קטנים קניתי להם קלטת בשם "מאזי בארץ האנגלית" או במקור Muzzy in Gondoland, סרטונים מצוירים מבית ה BBC שבעזרתם הם למדו אנגלית בגיל מאד צעיר. בעזרתם הם מייד התחילו לדבר ולהבין אנגלית, זה היה די מפתיע.
שנים חיפשנו את הקלטת (אחרי שהשאלנו אותה למישהו ששכח להחזיר) ואז כבר לא היה לנו ממילא מכשיר וידאו וחיפשנו דיסק.....
ועכשיו בתי מצאה את כל הסרטונים ביו-טיוב והתמלאה התרגשות להכיר לילדיה את הסרטונים האהובים.

בדרך, באוטו, ניסיתי לספר להם מה שזכרתי מהעלילה של הסרט, אבל התברר לי ששכחתי יותר ממה שזכרתי. עברנו לנושאים אחרים.

שאלתי אם הם ראו את הירח הגדול שהיה שלשום והופתעתי לגלות שהם כלל לא הבינו על מה המהומה. "הירח היה ממש פיצי," קבע חכמוד. "בחדשות שיקרו".

נשמותק פצח בנאום שבו הוא סיפר שלכל מקום יש חוקים משלו, בגן יש חוקים ובבית יש חוקים וגם....בטבע יש חוקים. וניסינו לפרט כמה חוקי טבע שאנחנו מכירים.
חכמוד התחיל לשיר "לשמור על החיות שלאט נעלמות מן העולם" מתוך השיר של אריאל זילבר וכמובן שנשמותק התעצבן כי הוא לא אוהב שמתחילים שיר מהאמצע - צריך לשיר מההתחלה, מהשורה הראשונה, ואוי לנו אם נתבלבל במלים!
מצאתי את השיר ביו-טיוב (מה עשינו לפני הסמארטפון ולפני היו-טיוב? איך הסתדרנו??) והשקט שב על כנו, כולנו שרנו עם אריאל זילבר. הם ידעו את כל המלים.

השיר הסתיים בדיוק כשחנינו ליד הבית, ומייד כשהגענו הם ביקשו לראות את מאזי בארץ האנגלית.
הם ישבו מרותקים.
בפעמים הראשונות שנאמרה מילה כלשהי תרגמתי מיד לעברית, ואז שתקתי, נתתי להם להקשיב.
הם צחקו במקומות הנכונים, נעצבו במקומות הנכונים - נשאבו לתוך העלילה ועקבו אחר קטעי ההסבר - הכל באנגלית.

באיזשהו שלב נשמותק נרדם על הספה וכמה דקות אחרי כן גם חכמוד.

בחדר השינה שלי הכל כבר חיכה להם.



נשמותק המשיך לישון בלי לשים לב כלל שהוא הועבר מהסלון למיטה.
חכמוד עוד הלך לשירותים, נתן חיבוק או שניים ונרדם מייד אף הוא. 
באמצע הלילה הוא קרא לאבא, כנראה מתוך חלום, אבל לאחר חיבוק נוסף ממני, נרדם מייד.

בבוקר הם לא מיהרו להתעורר - אבל כיון שזה היה יום גן, ולכל אחד מאיתנו היו תכניות משלו, עודדנו אותם לקום ולהתכונן.
תוך כדי שיגרת השירותים וצחצוח השיניים הם קישקשו את המלים באנגלית שלמדו ערב קודם. good morning כיכב כמובן אבל גם i like clocks - משפט שהמפלצת מאזי אוהב לומר, זה שעונים זה האוכל האהוב עליו. "את יודעת סבתא", אמר חכמוד: "יש לך מזל שמאזי לא הגיע לכאן, הוא היה אוכל לך את השעון המעורר שיש לך ליד המיטה". 
דווקא משעון היד האהוב עלי כל כך לא היה חכמוד מודאג. הוא נראה לו קטן מכדי ללכוד את עינו של המפלצת השעירה,  דוברת האנגלית מהחלל. 

לאחר צחצוח השיניים חכמוד סיפר שאתמול לפני שהם יצאו מהבית הוא היה צריך לצחצח את שיניו גם במברשת הרגילה וגם במברשת החשמלית שהורי הביאו להם בביקורם האחרון. שאלתי מדוע היה צורך בצחצוח כפול והוא סיפר שהם אכלו קינוח שממש, אבל ממש, לא בריא לשיניים: עוגיות oreo's. בתיאור מפורט הסביר חכמוד איך שיניו הפכו לגמרי שחורות בעקבות העוגיות הללו. 
נשמותק אמר שכאשר הם צחצחו את השיניים הם הצליחו להרוג את כל החיידקים חוץ משניים: את קריוס ואת בקטוס. חכמוד מחה וטען שזה ממש לא נכון, וגם קריוס ובקטוס נהרגו בפעולה. שאלתי מדוע הוא לא מצחצח באופן קבוע במברשות החשמליות שקיבלו מסבא רבא וסבתא רבתא, וחכמוד ענה בנחת: "את מכירה אותי סבתא, אני אוהב דברים כשהם חדשים ואחר כך נמאס לי....."

שאר ההתארגנות עברה על מי מנוחות. שניהם רצו שוקו, צ'ופר שמותר להם בעיקר אצל סבא וסבתא. הכנתי אותו מקקאו עם מים וחלב כך שכמות הסוכר בכל זאת לא מגיעה לטירוף של השקיות והבקבוקים הקנויים. 
הודעתי שמי שלבוש לגמרי מקבל שוקו ושניהם פשטו בזריזות את הפיג'מות ובעזרתו של סבא T התלבשו במהירות מפתיעה. כנראה ששוקו זו מוטיבציה לא רעה. 

נתתי להם דגני בוקר כי לא היה זמן להכין חביתה וסלט, והכנתי להם כריכים (בתי הורתה לי להכין לחכמוד עם ממרח שוקולד ולנשמותק עם סילן) ויצאנו לדרך. 
פטפטנו לנו והם קיטרו על בן דודם שהוא "ילד רע" - ונכנסנו לשיחות קצת פילוסופיות על מה זה ילד רע ומה גורם להם לחשוב עליו שהוא ילד רע. הם גם שמו לב שלוקח הרבה זמן לנסוע לגן (לא היו פקקים אבל הרצליה בכל זאת רחוקה קצת מהיישוב שלי) וזיהו בהצלחה מפתיעה אתרים שונים בדרך. 

הגענו לגן בעשר דקות איחור אבל לא נראה שזה התקבל כאיחור - הגנים שלהם צמודים השנה, ושתי הגננות חיכו בחוץ לכל ילד שהגיע (ועוד הגיעו הרבה אחריהם). קיבלתי חיבוקים מתוקים אבל זריזים - "ביי סבתא" לגמרי חופשי ומשוחרר, ששילח אותי לדרכי ואותם בריצה לתוך הגן לשחק עם החברים. 

וגם כאן

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

עדכונים

חמישי שמשי ונעים. בבית אפילו קריר.
הקפצתי את החיילת לרכבת כי היא פספסה את האוטובוס.
הייתי פנויה כי ל-T היתה פגישה עסקית ודחינו את הסידורים (סופר וכו) ליותר מאוחר.

היא מתמידה בעבודה ולמרות שהיו שם כמה ימים של אי וודאות בינתיים הכל בסדר שם.
פיטרו מישהי, ניסו לקצר את המשמרות (בעידודנו היא הודיעה להם שהיא מוכנה לעבוד רק משרה מלאה אחרת זה לא משתלם לה בכלל).....אבל היא לא פוטרה ומשמרותיה לא קוצרו אז בינתיים הכל טוב.
עודדנו אותה גם להמשיך להתעניין במקומות עבודה אחרים למקרה הצורך.
היא טוענת שיש יותר ממקום אחד שמחכה לשמוע ממנה אם היא מעוניינת לבוא לעבוד. סבבה.

גם היחסים עם החבר שלה התייצבו בינתיים, נראה שכרגע יש שקט בחזית הזאת.
ביום ששי הקפצתי אותה לפגוש אותו, נסעתי להלוויה בחולון והיה לו יותר נוח לאסוף אותה משם מאשר לבוא לקחת אותה מהבית, אז יצא לנו לשוחח המון בדרך.

איכשהו דיברנו על אימון סאטיה ולצורך ההדגמה (כי אני לא אמורה לאמן אותה) עשיתי לה סוג של אימון על נושא הקנאה בידידה של החבר, על בגידות וכו'.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לאימון שכזה - תחושות גוף, העלאת זיכרון, הפעלת הילדה, הבאת המבוגר המיטיב - ההחלטות שהילדה קיבלה, המסקנות שהיא הסיקה לגבי עצמה ולגבי העולם
זה היה מדהים מה שזה עשה לה
משהו כבד ביותר השתחרר לה מהגוף.
משהו נרגע מול החבר.

בינתיים בעקבות שינויים בעדות של אחותה, הוספו סעיפי אישום נוספים לכתב התביעה והעדות שלה, שהיתה אמורה להיות ביום ראשון, נדחתה. אנחנו לא קיבלנו כל מענה לתלונה ששלחנו לפרקליטות בעקבות ההברזה ששמו לה בשבוע שעבר, אבל הבנתי שהפרקליטה ספגה צעקות גם מעורכת הדין הפרטית שאמא שלה שכרה.

היא אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שמומחית בנושא פגיעה מינית ....אני מקווה שתהיה שם כימיה ושזה יעזור לה (ושהיא תתמיד). אימון סאטיה זה גם מעולה אבל לדעתי כרגע היא זקוקה למשהו יותר ייעודי עם מישהי שמוסמכת לנושא הספציפי הזה. נראה איך יילך.


בינתיים אתמול התחלנו את מפגשי ההשלמה בקבוצת המנטורינג. במחצית הראשונה של המפגש עבדנו כרגיל, העלינו סוגיות מהאימון וקיבלנו הדרכה. במחצית השנייה עשינו סבב - כל אחת התחילה לספר מה התפתח בה כמאמנת בתקופה הזאת של המנטורינג, מה התפתח בכל אחת מאיתנו בחיינו האישיים - זה היה מרגש.

המפגש הבא יהיה רק בעוד חודש, ואז אנחנו אמורות לומר איך כל אחת מהמשתתפות והמאמן תרמו לי בקבוצה. וזהו. נראה מה הלאה.
בינתיים התפנו שני מקומות בקבוצת מנטורינג ממש כאן ביישוב לידי, אבל אני לא נוטה מייד לקפוץ לקבוצה חדשה. נראה לי שאקח לי קצת זמן לעצמי לחשוב מה הלאה.
ובשלישי הבא מתחילה סדנת כתיבה למתחילים, כאן ביישוב.

הערב הנכדים ישנים אצלנו (בתי וחתני הולכים לחתונה). מזמן לא ישנו כאן, מאז הקיץ. אלך באמת להכין להם את המיטות...

וגם כאן

יום שלישי, 15 בנובמבר 2016

see yourself coming or going

אני אפילו לא זוכרת מאיפה המשפט הזה אבל לקח לי זמן להבין (אם באמת הבנתי נכון) הכוונה היא בדרך כלל לראות מישהי אחרת שלובשת משהו שגם לך יש.

כיון שאני לא ממש בקטע של אופנה ובגדים מעולם לא התייחסתי לסוגיה הזאת, אבל דווקא השבוע זה קרה לי פעמיים, בהחלט אירוע יוצא דופן.

בהלוויה (לא פחות ולא יותר) ביום ששי ראיתי מישהי לובשת סט (גם מכנסיים וגם חולצה) שגם לי יש (מקרייזי ליין, לפני שנתיים).
לא יודעת למה אבל זו היתה תחושה מאד מוזרה, לראות מישהי - שונה ממני, מבוגרת ממני, נמוכה ממני - לובשת את הבגד "שלי".

ולמחרת בחדר כושר אישה אחת לבשה חולצה "שלי" שזה בכלל הפתיע אותי כי קניתי אותה (לפני הרבה שנים) בחנות קטנה בהרצליה (לא רשת אופנה בכלל) ולא היה לי מושג שהתוצרת הזאת נמכרת גם בחנויות אחרות. "אופנת tiffanie's" נדמה לי שקוראים לזה.

מתברר שיש רשת חנויות של Tiffanie's ומוכרים את החולצות שלהם גם במשביר. נו, טוב, אני לא ממש נוהגת לעשות שופינג, כבר אמרתי.

איך אני יודעת? שאלתי אותה. היא שאלה אותי כמה זמן עוד יש לי על המכשיר שהתעמלתי עליו באותו הרגע, ואני ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה היכן קנתה את החולצה - כי אלה שאני קניתי כבר מתחילות להתפורר מרוב שימוש, כביסות וכו.

ועכשיו הבנתי טוב יותר את הביטוי הזה, כי זה אכן לא ממש נעים לראות אחרים מסתובבים עם הבגדים "שלי"....

וגם כאן

יום שני, 14 בנובמבר 2016

ליאונרד כהן, מלחמת יום כיפור, גיטרה בסוכה

מותו של ליאונרד כהן העלה לכולנו זכרונות ואסוציאציות והנה הזכרון שלי

אוקטובר 1973, אני בכיתה ט'. בת 14 וחצי.
מלחמת יום כיפור פורצת ואין לימודים.
חג הסוכות מגיע, ולמרות ההאפלה אני מבקרת בסוכה בשכונה של חברתי פ'.

זוכרת ירח מלא, חבורה של ילדים שאת רובם לא הכרתי, יושבים בסוכה, אוכלים, שרים.
הבאתי גיטרה וגם י', השכן של חברתי פ', שגדול מאיתנו בשנה, הביא גיטרה.

הם לא קוראים לו י', הם קוראים לו פיצי. כך קוראים לו בבית וכך התרגלו לקרוא לו גם הילדים בשכונה.
הוא עולה חדש מארצות הברית ואנחנו מייד מוצאים הרבה מאד מן המשותף ביננו.

כמוני, פיצי מחבר שירים, ואנחנו שרים זה לזה ולכולם ממיטב שירינו.
הטכניקה שלו בגיטרה הרבה יותר טובה משלי - אחרי הכל הוא למד גיטרה, אני למדתי צ'לו, וידעתי לנגן בגיטרה כי אחי למד גיטרה ולימדתי את עצמי.

פיצי שר לנו שם את "סוזאן" וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שיר של ליאונרד כהן. לקח עוד זמן עד ששמעתי את השיר הזה ואחרים במקור.

היה לי חבר באותה תקופה. מ', שלא הצטרף אלינו לסוכה ולא ראה בעין יפה את הידידות החדשה שלי עם פיצי.

וככה זה נגמר.

ולעולם לא אדע מה היה אילו.

ולעולם לא אשכח איך גיליתי את ליאונרד כהן, שם בסוכה בשכונה של פ' בזמן מלחמת יום כיפור.

וגם כאן

יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

הלוך ושוב

אפשר להתלהם בלי סוף מכל מה שקורה סביבנו במדינה (והאמת - גם בעולם) ולהשתגע.
אבל גם אם אסיט את המבט מהמקרו אל המיקרו.

מהדמוקרטיה שלנו שהולכת ונעלמת, ולא רק בשנים האחרונות - בעצם בעשרים ואחת השנים האחרונות - כן אני די מאמינה שרצח רבין היה תחילתו של תהליך שאנחנו רואים את הבשלתו היום.
גם אם אתרכז בחלק האלוהים הקטנה שלי, אזכה לראות דוגמא ומופת לחוסר התפקוד, לזלזול באזרח הקטן, לציניות, לחוסר האחריות וחוסר ההתייחסות של בעלי תפקידים שאמורים לשרת את הציבור ובפועל מזניחים אותו או אף גורמים לו נזק.

היום החיילת שלנו זומנה לפרקליטות במחוז שבו מתנהל המשפט נגד אביה החורג - לצורך מעבר על העדות שלה עם הפרקליטה.

כבר שלושה ימים שהיא לא אוכלת ולא ישנה, בחרדה לקראת התדרוך הזה, שמעלה כמובן את כל מה שעבר עליה בילדות מחדש אל פני השטח.

הצענו להסיע אותה, מה שהרגיע אותה מאד, וכל הדרך (מרחק שעה וחצי נסיעה) ניסינו לעודד אותה ולהכין אותה ולהרגיע אותה.....
ואז הגענו.

בכניסה לפרקליטות השומר שואל אותה לשמה, בודק ברשימות ואומר "אה, כן - קומה X, חדר Y, אונס, בצד ימין - בתוך המשפחה" באותה נימה שעובד בסופר מנחה אותך "מעבר 2 בצד שמאל מוצרי אפייה".....

 ואז התברר ש...
הפרקליטה בכלל איננה במשרד היום.
המתמחה שזימנה אותה להיום נמצאת בחופשת מחלה ולא טרחה ליידע את הפרקליטה שהיא קבעה עם החיילת להיום.
איש לא טרח להתקשר לומר לה לא לבוא.

איש גם לא ממש התנצל על כך שהיא נסעה במיוחד, הפסידה יום עבודה (ולמי אכפת שהיא חייבת כל גרוש), נסעה מרחק שבאוטובוס היה עולה לה 60-70 ש"ח לכל כיוון וכמובן איש לא מפצה אותה על כך.

לא היה שם בפרקליטות אף אחד שמכיר את התיק ויכול לשבת איתה על העדות שלה.

וזהו. לכי הביתה, הלך יום, בעייה שלך.

וגם כאן 

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

(שעון) חורף

ביום חמישי ירד כאן גשם זלעפות, גשם שוטף שלא היה מבייש את ימי החורף הגשומים, רק שלא היה קר. גשם טרופי.
למרות הכמויות - הוא עדיין לכלך, והרכבים שלנו וריהוט הגינה מכוסים בטיפות אבק.

לא היתה כאן ארוחת ששי בערב, בתי לא הגיעה עם המשפחה, והסתלבטנו מול הטלוויזיה, חלק מהזמן לבד שנינו וחלק מהזמן עם החיילת.

בששי בבוקר (בהעדר הצורך בבישולים) נפגשתי בבית קפה עם ל', חברה טובה מהעבודה (לשעבר). מזמן לא נפגשנו וזה היה ממש כיף.

בערב החיילת התנדבה להכין פנקייקים, ולכבוד ההתנדבות שלה אני התנדבתי לשטוף את הכלים, וזה היה מאד נחמד.

היא ראתה איתנו טלוויזיה עד שהיתה כתבה על המתלוננת על איבגי, ואז היא ברחה לחדר ולא ירדה שוב.
אני מבינה את הרגישויות שלה. לא פשוט.

בשבת היינו כרגיל בקאנטרי - חדר כושר ואז קפה בדשא על הגבעה עם החבר'ה הקבועים.

החיילת נסעה לבסיס של ידידה שלה שסגרה שבת עם החבר של הידידה שבא לאסוף אותה.

הבוקר נסעה כרגיל לעבודה.

העבודה ממלאה לה את היום, ובינתיים לפחות היא נראית מרוצה.
עדיין טוענת שכואבת לה הרגל - אבל הולכת רגיל, בלי הקביים.

שעון חורף הבוקר וכמובן שהתעוררתי בשש (כי אני רגילה להתעורר בשבע) אבל נשארתי במיטה עד שבע סתם כי אני יכולה.

בפרץ של אנרגיה גם מיינתי את כל זוגות המכנסיים שהצטברו לי בארון, העפתי לתרומה את מה שכבר לא אופנתי או קטן מדי או אפילו גדול מדי (יש לי בכל רגע נתון כמה מידות בארון) - ועכשיו מרווח ומסודר.

לא זוכרת בכלל אם סיפרתי כאן שעוד לפני הנסיעה לרומניה הזמנתי מדרסים חדשים. כבר שנים שאני הולכת עם מדרסים מותאמים אישית, בגלל הקשת הגבוהה (מדי) בכף הרגל (הקטנה מדי) וזה מאד עוזר לי נגד כאבי הגב התחתון (שגם הוא בעל קשת לא מבוטלת - לורדוזה, נדמה לי שקוראים לזה).
בכל פעם אני מזמינה במכון אחר, כי לכל אחד המומחיות שלו. אחד מתמחה בעיקר במדרסים לנעלי ספורט, והשני במדרסים לנעליים אלגנטיות ולסנדלים. הפעם הלכתי למומחה לסנדלים ונעליים אלגנטיות - והתאכזבתי מאד. המדרס לא היה מותאם לרגל שלי בכלל. ניסיתי ללכת עם זה ואחרי שבועיים חזרתי אליו, במחשבה שהוא יתקן / יגביה את הקשת / יעשה חדש לפי הצורך.
להפתעתי הוא אמר שזה מה שיש, זה לא הגיוני לבקש שהמדרס יהיה עוד יותר מותאם לרגל שלי (בעיקר לקשת הגבוהה) וזאת למרות שבעבר הוא כן הצליח לעשות זאת. משהו היה פשוט לא הגיוני בכל השיחה בינינו, ובסוף הוא פתאום החליט להחזיר לי את כספי, בלי שבכלל ביקשתי.
מאד התאכזבתי כי אני זקוקה למדרסים האלה....אבל לא התבלבלתי ומיד קבעתי תור במכון השני.
נראה מה הוא יצליח לעשות עבורי.....

פרט לתור במכון האורתופדי אני חופשיה היום, וכרגע משלימה את קריאת הפוסטים שהצטברו לי בבלוגיה.
השבוע T מתחיל ללמוד בפתוחה, שני קורסים (התנהגות ארגונית ועוד משהו...אולי מיקרו כלכלה). ממש שמחה בשבילו.

קבוצת המנטורינג שלנו מתקרבת לסיומה. נובמבר יהיה החודש האחרון, ואז הוא סוגר את הקבוצה. עוד מישהי פרשה השבוע, וזאת שילדה לא מתכננת לחזור, ועכשיו שלישית הודיעה שהיא פורשת - אז המאמן הבין שהגיע הזמן לסיים.

עוד לא חשבתי מה בא לי לעשות בהמשך, אבל זו הזדמנות למשהו חדש.

מזג האוויר הנעים הזה, שמשי אבל ללא חום מעיק - ממש מיטיב איתי.
T יצא לפגישות עם השותף שלו, עסק הייעוץ שלהם בהחלט ממריא, ואני נהנית להיות שוב לבד בבית עם עצמי, עם המטלות שלי ועם התחביבים שלי.

השבוע אהיה פעמיים עם הנכדים, בשלישי קבעתי להיפגש עם א', חברה שהיתה המאמנת הראשונה שלי.... בזכותה בעצם הגעתי לאימושיין.
מסתמן שיהיה שבוע ממש כיפי.

שבוע נהדר ☺

וגם כאן

יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

על כוונות טובות, אחריות ותוצאות

דווקא אחרי השיחה הטובה עם החיילת....
אחרי ש-T קצת נרגע....
אחרי שהיא עצמה עשתה מאמצי על להיות בסדר, להציע לעזור, לצנזר בחפירות על החבר, לפחות בנוכחות T, לבשל לעצמה וגם לשטוף כלים ואת השיש אחרי כן.....
אחרי שהיא קיבלה החלטה ללכת לעבודה ללא הקביים כדי שהבוס שלה לא יכעס....

פתאום התחרפנתי.
פתאום כל החודשים האחרונים חלפו מול עיני והתחלתי לפקפק בכל מה שהיא אי פעם סיפרה לי.
סוג של משבר. משבר אמון.
סוג של ייאוש - האם כל האנרגיות שהשקעתי בה עד עכשיו היו בכלל מושתתות על סידרה של שקרים, פנטזיות, סיפורי בדים?
האם היחסים עם החבר בכלל לא כפי שהיא מתארת?
האם הבוס באמת לא הרשה לה להגיע לעבודה עם הקביים, או שזה היה סיפור כדי "לרדת מהעץ" של להסתובב עם הקביים הכל כך לא נוחים...?

באיזשהו שלב זה כבר הסתחרר לגמרי.
האם היא דוברת אמת לגבי ההתעללות של אביה החורג? נכון, יש משפט - אבל מי שהגישה את התלונה היתה אחותה. היא נחשבת "עדה" בלבד. למה? אולי רק אחותה סבלה מהתעללות, והיא "תופסת על זה טרמפ?"
האם אמא שלה זרקה אותה מהבית בגלל כל השקרים?

ממש התחרפנתי.
התחלתי להתייאש.
התחלתי לשאול את עצמי על מה אני מבזבזת כוחות, אנרגיה, מחשבה ורגש....
שאלתי את עצמי מה אם היא לא תתאפס על עצמה - לא בחודשים הקרובים ולא בשנה ורבע הקרובה - לא מבחינה אישית, התנהגותית ולא מבחינה כלכלית....? מה עשיתי? מה הכנסתי הביתה?

שוחחתי על זה עם T והבנתי שהוא באותו מקום כמוני. מאסת השקרים מוטטה גם אותו.
עכשיו הוא לוקח צעד אחורה, מפסיק להתאמץ כל כך, ממשיך לארח אותה בבית אבל מחכה לראות מה מכל מה שניסיתי ללמד אותה בכלל יתפוס.
בא לו בכלל להגיד לה שאם תוך שלושה-ארבעה חודשים היא לא מראה שהיא משנה כיוון, שהיא מסוגלת לחיים עצמאיים אחראיים....אז אין לה מה לחפש אצלנו בכלל......

נבהלתי. לא. אנחנו לא יכולים "לשנות לה את החוזה" באמצע.
התחייבנו לשנתיים אז נישאר עם השנתיים, No matter what...
לפחות לא נהיה אנחנו עוד חוליה בשרשרת של אנשים שהכזיבו, שבגדו, שלא עמדו בציפיות......

באתי לאימון שלי היום מבולבלת ומיואשת.
פתאום שמעתי את הקול הקטן בראש של אמא שלי שכל חיי מזהירה אותי שלא ינצלו אותי.
פתאום נזכרתי במערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי עם ר', במערכת החולנית שהיתה לי בגיל 13 עם ק'....
אבל לא - אין מה להשוות.
אין לי ציפיות להדדיות במערכת היחסים עם החיילת. אני רוצה לתת....לעזור....אני לא צריכה ממנה כלום.

ואז נפל האסימון.
אני צריכה הצלחה.
אני ממוקדת בתוצאות. הפכתי להיות T.
במקום להישאר בהוויות שלי: בנדיבות, בנתינה, בהקשבה, בהכלה, בקבלה......או בקיצור בכוונות הטובות
התחלתי להילחץ מהתוצאות. האם היא תממש את הרצון שלנו.
האם היא תפנים את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה?
האם היא תיישם את העצות ואת השיעורים שהיא מקבלת אצלנו?

ואין לנו דרך לדעת, אין לנו דרך להשפיע על איך היא תגיב למה שאנחנו עושים.
אנחנו מספקים לה את ה"אקווריום".
אצלנו היא "שותה מים" נקיים - היא מקבלת דוגמא לזוגיות טובה ומכבדת, להורות מכבדת ואוהבת ותומכת, להתנהלות כלכלית שפויה, לשיחה ישרה וישירה.....
אצלנו היא מקבלת בית חם, אוכל בשפע, אוזן קשבת...

זה בעצם הכל.
זה מה שחשוב.
היא נחשפת לדברים שלא היתה נחשפת אליהם לולא הגיעה אלינו.

קצת קשה לצפות שהיא "תתנקה" לגמרי מ-19 שנים של "שתיית מים עכורים באקווריום של הוריה" בעקבות "שתיית מים נקיים באקווריום שלנו" במשך שמונת החודשים האחרונים. זה לא הגיוני.

מה היא תעשה עם זה - לא תלוי בנו. לא בשליטתנו. לא באחריותנו.
קשה לי עם זה - אבל אני חייבת לקבל את זה.

היום בתי התקשרה אלי נסערת כי נערה שהיתה מאושפזת אצלם במחלקה בעבודה, השתחררה בשבוע שעבר במצב טוב - והתאבדה.
היא לא היתה מטופלת שלה, אבל עדיין זה היה מטלטל. אתה מטפל בבן אדם ואתה רואה שהוא מגיב ואתה מחליט שהוא מוכן לחזור לביתו ולחייו.....וברגע של ייאוש או צער או מי יודע מה - הוא בכל זאת נוטל את חייו.
עשית כמיטב יכולתך כפסיכולוג, כפסיכיאטר, כעובד סוציאלי, כהורה גם אני מניחה - ובכל זאת אתה לא יכול להשגיח עליו ברגע שהוא יוצא ממך.

וזה קרה בדיוק היום, כשאני עוסקת - לא עלינו - בתהיות על מידת היכולת שלי להשפיע על חיי הבחורה הזאת שנכנסה בסערה ובתזזיתיות לחיי.....
וקשה לי להפנים זאת אבל אני לא אחראית על התוצאות.
ואצטרך ללמוד לחיות עם זה.....

וגם כאן

יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

חיילת במשרה מלאה

או יותר נכון - עיסוק שלנו בחיילת כמעט במשרה מלאה 🙄

בשבת היא הלכה עם חברים ל-I-jump ברעננה והצליחה ליפול ממש לא טוב ולנקוע את הקרסול.

מעבר לכאבים האיומים, היא חטפה פגיעה נוספת: החברים שלה לא האמינו לה שבאמת כואב לה, וסרבו לפנות אותה למיון או לביקורופא או משהו דומה.
היא בכתה בדמעות והם צעקו עליה והעדיפו לשבת בבית קפה ורק אחרי שעתיים להחזיר אותה, צולעת ובוכיה, הביתה.

היא התקשרה לחבר שלה (איתו היא היתה בסוג של הפסקה של כמה ימים - בעקבות השיחה ביניהם לגבי "האם היא מסוגלת לחיות עם העובדה שיש לו את הידידה הטובה ההיא או לא") וגם הוא לא האמין לה, ופחות או יותר אמר לה "יש לי אימון כדורסל, נראה לך שאפספס אותו כדי לקחת אותך למיון?".

אנחנו היינו אצל חברים (השותף של T), כאשר בסביבות עשר בערב היא התקשרה בבכי ואמרה שהתקשרה למוקד אחיות של קופת חולים והם נתנו לה הפניה למיון. חבל שלא התקשרה אלינו לפני שהתקשרה למוקד אחיות, היינו מנחים אותה לאיזה מיון לבקש. הם נתנו לה את לניאדו! ולא הסכימו אחר כך להחליף.

הגענו הביתה ולקחנו אותה למיון. למותר לציין ששהינו שם שעות. היה אורתופד אחד, והוא גם קיבל את עשרות החולים שהגיעו עם פציעות אורתופדיות בדרגות שונות, שלח לצילום, חבש או גבס לפי הצורך - ולמרות שהוא לא קם לרגע מהכיסא, זה לקחת שעות.

בזמן הזה ניצלתי את ההזדמנות גם לדבר איתה. שאלתי אותה מה לדעתה גרם לתגובות של הידידים שלה ושל החבר. היה לה קשה עם השאלה הזאת. בקושי רב היא הודתה שהיא תמיד נוטה להגזים ולנפח דברים, ולכן גם כשעכשיו בכתה והבטיחה שזה באמת, הם כבר לא האמינו לה - סטייל "זאב זאב". היא לא אוהבת כששמים לה מראה מול הפנים. אבל לא היתה ברירה. היא היתה חייבת להבין שדברים לא קורים ככה סתם. לא הגיוני שגם הידיד וגם החברה וגם החבר....כולם הגיבו באותו אופן סתם ככה במקרה. אנשים שאכפת להם ממנה באמת. שעושים המון בשבילה. שלוקחים אותה ומחזירים אותה ומבלים איתה ומקשיבים לה.....זה לא במקרה.

על החבר היא ממש כעסה, והאמת שקצת בצדק, כי גם כשהתברר לו שהיא במיון - שאנחנו לקחנו אותה - הוא היה קצר איתה וניסה לנפנף אותה.
למרות שאני לעולם לא אומרת לה מה לעשות או מה להגיד לו, הפעם התערבתי: ביקשתי ממנה לא לענות לו. לא להתכתב איתו, לא לדבר איתו בטלפון. הסברתי לה שכל עוד היא עונה לו הוא לא מסוגל לחשוב על התגובה שלו ועל העובדה שאולי הוא לא היה כל כך בסדר....
כמובן שזה עבד והוא מייד התחיל לשלוח לה הודעות מפייסות ומתנצלות.....
אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לענייני החבר כי אם לנו כבר אין סבלנות לחפירות שלה אני די בטוחה שגם לאחרים....😉

בכל מקרה בסביבות אחת בלילה היא פתאום אמרה שידיד שלה שנמצא בנסיעה לכיוון המרכז מהצפון (מאיפה היא מביאה את הידידים האלה, אין לי מושג) אמר שהוא יבוא ללוות אותה ויקפיץ אותה אחרי כן הביתה, ושאנחנו משוחררים. וידאתי איתה עשרים פעם שאכן מישהו מגיע, ודי באנחת רווחה חזרנו הביתה. בסוף מי שהביא אותה הביתה זה היה החבר....
איך זה קרה והאם מלכתחילה היה מדובר על החבר ומשום מה היא נמנעה מלספר לי.....אין לי מושג.

היא חזרה הבית בשלוש וחצי בבוקר עם תחבושת אלסטית (שגם ככה חבשתי לה איך שהגעתי הביתה). היא אמרה שזה נקע חמור, שהיא חייבת להיות כל הזמן עם התחבושת (פרט למקלחת), ושהיא צריכה ללכת עם קביים. היא גם אמרה שהחבר לקח אותה על הידיים, ושהוא רצה לעזור לה להעלות עד לחדר אבל שהיא לא נתנה לו כי היא יודעת שאסור לו להיכנס בלילה.

הלב שלי התכווץ מעצב כשהסתכלתי במצלמות האבטחה שלנו וראיתי אותה מדדה לאורך קירות הבית בשלוש וחצי בבוקר, החבר הולך כמטר וחצי לפניה עם הראש תקוע בתוך הפלאפון, בכלל לא מתכוון להיכנס איתה הביתה.....

בראשון על הבוקר נסענו לנתניה ל"יד שרה" והבאנו לה קביים.

והבוקר, כשהתברר שהבוס שלה לא מוכן שהיא תגיע לעבודה על קביים, משום מה, נפלט לה שלא ממש אמרו לה בבית החולים שהיא חייבת קביים.....
בשלב זה קצת איבדתי את השלווה שלי. שאלתי אותה באיזה שלב היא שיקרה לי, כשהיא אמרה שאמרו לה שהיא צריכה ללכת על קביים, או עכשיו כשהיא אמרה שלא?
ברור שהיא כמעט פרצה בבכי. לא רוצה לגרום לה לבכות, אבל אם יש משהו שמשגע אותי זה כשמשקרים לי.

השיחה שהיתה לנו איתה ביום ראשון אחר הצהריים התחלקה לשלושה חלקים.
בחלק הראשון T ישב איתה על ההכנסות הצפויות שלה, ההוצאות שלה היום לעומת ההוצאות שלה בעוד שנה ורבע, כשתצא מכאן, והראה לה איך היא גם סוגרת את החובות שלה, גם חוסכת סכום יפה כל עוד חיה כאן, וגם ממשיכה לחסוך קצת גם כאשר תגור לבד.

השיחה היתה טובה והוא עשה כמיטב יכולתו לעודד אותה ולהרגיע אותה, שהיא במצב טוב עכשיו ושהיא יכולה לצפות ליציאה לעצמאות בשמחה ולא בחרדה. אני לא יכולה לומר שהיא לגמרי הפנימה את זה, כי נראה לי שכל הישות שלה כרגע זועקת "תחבקו אותי, תטפלו בי" אבל היא הבינה שמצבה הרבה יותר טוב ויציב ממה שהיא חשבה, והיא גם מבינה שעם כל החמלה והאהבה, אי אפשר באמת להחזיר לה את הילדות האבודה.

בחלק השני של השיחה הוא ביקש ממנה מאד יפה לחוס עליו בכל הקשור לדיבורים על החבר, כל החפירות על "הוא אמר לי ואני אמרתי לו". הוא הסביר לה שהוא מבין שעבורה זה כל מה שמעניין כרגע, אבל ביקש שהיא תתחשב ותמנע ממנו את כל ה"חפירות" האלה, כפי שהיא עצמה קוראת להן. אמר שהיא חשובה לו ושעבורו באמת החלק הראשון של השיחה - הדרך שלה לקראת עצמאות אישית וכלכלית זה מה שחשוב, וכשהוא שומע אותה נסחפת כל היום עם רכבת ההרים של מערכות היחסים שלה הוא משתגע מזה.
גם את זה היא הבינה, ואני מניחה שהיא תשתדל ושהוא יצטרך להזכיר לה מידי פעם.

החלק האחרון של השיחה היה הקשה ביותר, כי הוא שוב העלה בפניה את נושא השקרים שלה. הוא אמר שהוא מבין שזו דרך הישרדות שלה, שהיא למדה לשקר כדי להגן על עצמה, שהיא למדה לשקר כי שיקרו לה כל החיים, אבל שוב - שהוא עצמו לא מסוגל לסבול את זה, ושברגע שהוא קולט (והוא מייד קולט) שהיא משקרת או סתם מספרת סיפור מצוץ ומיותר - זה גורם לו לא להאמין למילה שהיא אומרת בכל שאר הזמן.
הוא אמר לה שהוא יודע מתי היא משקרת והוא לפעמים בכלל לא מבין מדוע היא בוחרת לספר את מה שהיא מספרת כי זה נראה לו לגמרי מיותר.....וביקש ממנה לחשוב פעמיים לפני שהיא אומרת משהו, לבדוק האם זה באמת הכרחי לומר אותו.
הוא הזהיר אותה שלמרות שלדעתו היא באמת מהסוג שמשקר מתוך פחד, כדי שלא יכעסו עליה או כדי שיחשבו עליה דברים טובים - יש סכנה שהיא תגיע למצב שבו היא תתחיל להאמין לשקרים של עצמה, ומשם אין ממש דרך חזרה.

לא ממש התערבתי בשיחה ביניהם אבל ישבתי שם והקשבתי, מנטרת את שניהם.
לא רציתי לומר ברגע ההוא שלדעתי לפעמים היא באמת מאמינה לשקרים של עצמה, ושאני באמת חוששת שזה לא הרגל שהיא באמת תצליח להיגמל ממנו.

בכל מקרה היא קיבלה יפה את כל מה שהוא אמר וענתה שתשתדל.
ובסוף היא שוב הודתה לנו על כל מה שאנחנו עושים בשבילה - ולי קצת התכווץ הלב כי חשבתי שהיא חושבת שאנחנו מצפים לשמוע את זה......

נראה שכל מה שקורה איתה מאד מאד מטריד אותי, ולכן אני שופכת כאן יותר מהרגיל. יש לי גם צורך לתעד לעצמי ביתר פירוט את התהליך שאנחנו עוברים איתה....ואני כל כך מקווה שאקרא כאן בעוד שנה, שנתיים, ואחייך לעצמי בנחת ואומר לעצמי "כמה דאגנו, והכל בסדר"........הלוואי

וגם כאן

יום שישי, 21 באוקטובר 2016

לטפל בגוף, להיערך מחדש

נראה שהמשבר הקטן שחווה T מול החיילת נרגע, הוא עדיין לא ישב לדבר איתה אבל קבע איתה למתישהו בסופשבוע.
היא כרגיל נבהלה כשהוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה, ושהוא רוצה שהיא תקדיש לעניין כשעתיים, ומייד שאלה "מה עשיתי?" ואז מייד צחקה על עצמה ואמרה, תמיד אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר כשאתה רוצה לדבר איתי.
הוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה באופן מסודר על התכנון הכלכלי שלה בחודשים הקרובים, וגם מזה היא נלחצה כמובן כי היא התחילה לעבוד רק השבוע והיא עדיין לא יודעת בדיוק כמה תצא המשכורת החודשית הקבועה שלה. הוא אמר שזה לא יפריע, והם קבעו לשבת.

בינתיים ראיתי שהיא בכל מקרה הבינה שהתעצבנו עליה ביום ראשון, ולקחה לתשומת ליבה.
היא הפעילה את המדיח על דעת עצמה כשחזרה הביתה, הודיעה לנו בבוקר שהיא ערה ושלא נדאג שהיא תאחר לעבודה, אמרה לי תודה כשראתה שכיבסתי לה וקיפלתי לה.

כשהיא חזרה מהעבודה אתמול היא התיישבה לדבר איתנו, והתחילה להביע את חששה מהעדות שהיא אמורה לתת בבית המשפט בחודש הבא.
אני כל כך מבינה את הפחד הזה.
זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא תראה אותו, את האב החורג.
עורך הדין שלו יעשה הכל כדי לערער את עדותה, לפגוע בה, להשפיל אותה.
היא לא סומכת על השופט או על הפרקליטה שיגנו עליה שם.
וממה שאנחנו שומעים בחדשות חדשים לפרקים, היא צודקת.

היא התחילה לומר שלא בא לה להעיד.
היא התחילה לספר שהיא בכלל לא יזמה את התלונה הזאת, שאחותה ואמא שלה לחצו עליה. שהיא לא הלכה ביוזמתה למשטרה, וששוטרים הופיעו במקום עבודתה ולקחו אותה לתת עדות בתחנת המשטרה. שהיא נכנסה לסטרס מטורף מזה.
ואני חושבת לעצמי, ברור. אני מדמיינת את האימה, את הסבל של לדבר על זה בכלל ועם זרים בפרט.

ואני אומרת לה שאני מבינה אותה ואת הפחד שלה, ואת הרצון לבטל את כל העניין - ובכל זאת.
האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם אולי בגלל העדר העדות שלה הוא לא יקבל את העונש המגיע לו?
האם בכך שהיא תשתוק היא לא תנציח את היותה קורבן חסר אונים?
הרי כאן בבית המשפט יש לה סוף סוף אפשרות להאשים - קבל עם ועדה - להאשים אותו בכל מה שעשה לה לאורך השנים. נכון זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל היא תעשה את זה לא כקורבן, אלא כאישה צעירה שכבר לא חסרת אונים ונותנים לה קול ונותנים לה במה.

בנוסף - מרגע שהיא נחשבת לעדה, אפשר להביא אותה בכוח לבית המשפט. כמו שעשו אז עם המשטרה. לא עדיף להגיע בכוחות עצמה (אנחנו ניקח אותה ונחכה לה בחוץ), עם ראש מורם - מישהי ששינתה את חייה, שנחלצה מהבית הזה, שכבר סוף סוף  לא נותנת שיעשו לה דברים כמו שהוא עשה לה....שנלחמת בחזרה....?

בסוף היא נרגעה. ללא ספק בחודש הקרוב עד למתן העדות היא עוד תעבור אינסוף תהפוכות שכאלה. יש לה מפגשים מתוכננים גם עם עורכת הדין הפרטית של אמה ואחותה, גם עם הפרקליטה, וכמובן עם הפסיכולוגית שלה. כמה זה ירסק אותה? מי יודע. איך היא תרגיש תוך כדי ואחרי? לא פשוט לעבור את כל זה שוב. לבי יוצא אליה.

בסוף השיחה היא נרגעה קצת, אבל כמו שאני מכירה אותה ייתכן שזה היה סוג של ריצוי, כדי לגרום לנו להרגיש פחות רע.
יש לה את הקטע הזה - כשהיא רואה שאנחנו מתאמצים בשבילה. כמו כשעשיתי לה קלירווי לקראת האזרחות והיא ממש התלהבה מזה אבל כיומיים אחרי כן פתאום נהיה לה כבד והיא לא הרגישה מזה כל כך טוב ופחדה לומר לי.

היתה שיחה טובה. שאלתי אותה חצי בצחוק אם היא שמה לב שמאז שהראיתי לה איך מנקים את הטוסטר-סנדוויץ' ואת הכיריים היא הפסיקה לטגן שניצלים או להכין לעצמה טוסטים. היא צחקה ואמרה שזה במקרה יצא ככה. אני שמחה שהוצאתי את זה, שתיקח בכל זאת לתשומת ליבה.

היא שמה לי ראש על הברכיים ואמרה שבא לה לפעמים להיות קצת תינוקת. ליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני לגמרי מבינה את זה, ושבאמת מידי פעם זה סבבה להתפנק אצלי ולקבל ליטופים וחיבוקים.

ואז T עלה להתקלח והיא העלתה את השאלה שמתבשלת אצלה כבר כמה זמן והיא פוחדת לבטא אותה.
האם יש סיכוי שגם אחרי פברואר 2018 אם היא עדיין לא תהיה מוכנה לגמרי לעצמאות, נסכים שהיא תישאר כאן, אפילו תשלם שכר דירה כלשהו.

לפני שהיא הצליחה להוציא את השאלה בשלמותה היא עשתה סיבובים שלמים. אמרה שהיא מתה לשאול אותנו משהו אבל פוחדת שנכעס, מבקשת שלא אענה מייד וכו וכו.

אמרתי לה שאני לא אענה לה עכשיו בכלל, שנדבר על זה בעוד כחצי שנה כשהיא תדע טוב יותר מה קורה איתה, ואיך חייה החדשים נראים. אמרתי לה שבכל מקרה זה לא עניין של שכר דירה, אלא בעיקר שמתישהו נרצה את חיינו בחזרה כזוג לבד בלי ילדים.

ואז היא שאלה אם גם כשהיא תעזוב היא תוכל להמשיך להגיע לארוחות ששי ודברים כאלה.

זה באמת נגע ללבי, הצורך להשתייך, להיות רצויה, להיות אהובה.
ואמרתי שאין דרך לדעת היום איפה נהיה כולנו בעוד שנה וחצי (כבר שנה וארבעה חודשים בעצם) אבל לא נראה לי שהיא תעבור מלחיות איתנו כבת משפחה ללהיות זרה ומנוכרת. זה באמת לא נשמע הגיוני.

אמרתי לה עוד שייתכן מאד שהרבה לפני פברואר 2018 היא כבר תבין שהיא עצמאית ומסוגלת להסתדר לבד. שכרגע לא ניתן עדיין לדעת כלום.

ושלחתי אותה לישון. והבוקר היא קמה בזמן והלכה לעבודה.

ובאותו נושא אבל משהו אחר: רציתי לומר משהו על הבחירה שלנו בחייל/ת בודד/ת ישראלי לעומת מישהו מחו"ל שמגיע ארצה לשרת בצבא או עושה עלייה לבד.
בתיאוריה חייל תוצרת חוץ עם משפחה נורמטיבית שמחכה לו בחו"ל בתום השירות נשמע כמו "תיק" יותר פשוט מאשר חייל בודד ישראלי שברור שמגיע שרוט ומסובך.
אבל כשחברתו ללימודים של T קישרה בינו לבין בית בנג'י, היא סיפרה לו שבינתיים היא כבר אימצה שלושה חיילים בודדים, שניים ישראלים ואחד תוצרת חוץ, והחוויה שלה ושל משפחתה היתה שהישראלים גם היו זקוקים לאימוץ הזה יותר וגם היו יותר מוקירי תודה והשתלבו טוב יותר בחיי המשפחה. החייל מחו"ל התברר כמפונק וכפוי טובה והיו יחסים מאד בעייתיים בינו לבין ילדיה הביולוגיים.
כמובן שזו היתה החוויה הפרטית שלה, וזה תלוי גם במזל כמובן. וזו הסיבה שהיא לחצה כל כך על T לקחת ישראלי.....והשאר כבר היסטוריה

וגם כאן

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

בעקבות הפוסט הקודם על החיילת....

מתוך כל מה שכתבתי על החיילת בפוסט הקודם, הדבר שהכי התייחסו אליו בתגובות היה הנושא של חוסר ההשתתפות או העזרה שלה במטלות הבית, והעצבים ש-T חטף - לכאורה על זה.

אז הבנתי שאו שכתבתי לא ברור, או שהנושא הזה הדהד לכל אחד בנפרד מחייו שלו או מתוך הזדהות עם החיילת...
כך או אחרת אני מרגישה שאני רוצה להרחיב קצת עליה ועל מה בעצם היא עושה כאן אצלנו.

אתחיל מקצת היסטוריה עד כמה שאני יודעת (וזה לא הרבה) לגביה:

אני לא באמת יודעת את כל מה שהתרחש אצלה בבית, ובנוסף בכל שנות החטיבה והתיכון היא היתה בכלל בפנימיה ובקושי חיתה בבית.
ברור לי שהיא ואחותה הגדולה (וכנראה ברמה מסוימת גם אחיה ואחותה הקטנים - חצי אחים - שעדיין גרים עם האמא) נפגעו במשך כל שנות הילדות הרכה גם מינית וגם נפשית וגם פיסית על ידי האב החורג (שכרגע מתנהל נגדו משפט בעניין), תוך העלמת עין / שיתוף פעולה של האמא.

מסיפורים פה ושם על אמא שלה אני מקבלת תמונה של מישהי מאד ילדותית בעצמה שלא באמת תיפקדה כאם מיטיבה ומחנכת, שעשתה (ועדיין עושה) עליה שלל של מניפולציות רגשיות, שהקריבה את שלומם של ילדיה על בסיס יום יומי לטובת גבר אלים שפגע גם בה וגם בילדים, חי על חשבונה וצבר לה חובות....
שכאשר הבנות היו גדולות מדי לטעמו הסוטה הכריח את האם לשלוח אותן מהבית...ולכן מגיל 12 או 13 הן בפנימיה...
שכאשר החיילת הגיעה לגיל 18 האם זרקה אותה מהבית, ובעצם עד הגיוס היא היתה חסרת בית, נעזרת בפנימיה עד כמה שהם הסכימו לעזור, בחברים ובאלוהים יודע עוד אילו כישורי חיים כדי לשרוד.

האמת - פלא שהתגייסה, אבל כנראה שהיא קיוותה לקבל בצבא מפלט ומסגרת שתדאג לה ותטפל בה....

אין לי מושג, אבל אני מניחה שאם היו מטלות ביתיות בבית ההוא הן נעשו בתור עונש ומתוך רשעות וייתכן שבגלל זה היא נמנעת....ייתכן ש"לשרת אחרים" זה משהו שהגוף שלה פשוט לא סובל.
כמו שהיא מכריחה את חבריה וחברותיה תמיד (אבל תמיד!) לחכות לה כי היא לא מוכנה כי משהו בחוסר הבטחון שלה דורש שיוכיחו לה בכל פעם מחדש שהיא חשובה להם ולכן תמיד יחכו...

משהו בהרס העצמי שלה כל הזמן פוגע ודוחף את החברים ואת החברות שלה כדי לבחון אותם האם יישארו איתה בכל זאת, ואז לחזק לשבריר שנייה את תחושת הערך העצמי שלה, או להוכיח לעצמה שוב כמה היא לא שווה בעצם - אם הם עוזבים.

יש לה פסיכולוגית שמלווה אותה עוד מימי הפנימיה, מישהי שבאמת מכירה את נבכי נשמתה וגם את כל מה שעבר ועובר עליה בחיים, ועליה היא סומכת וגם משתדלת ליישם את העצות וההנחיות שלה.

איך אנחנו נכנסנו לתמונה :

במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פנינו לכמה עמותות (שלא חזרו אלינו בכלל)  בהצעה לאמץ חייל בודד. בסופו של דבר קישרו אותנו עם בית בנג'י ברעננה (דרך חברה של T מלימודי הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה שכבר אימצה כמה חיילים בודדים בעבר).

בית בנג'י (שמקבלים רק חיילים קרביים) שמחו על פנייתנו והודיעו לנו שהם יפנו אלינו או חייל/ת בודד/ת קרבי שאין להם כרגע מקום עבורו (הם היו בתפוסה מלאה) או חייל/ת בודד/ת שלא מתאים לקריטריון הזה של הקרביות.

בהתחלה הם מצאו לנו חיילת אחרת, שהחליטה שהיישוב שלנו מרוחק ומבודד מדי לטעמה, ואז הם מצאו את החיילת שלנו.
היא היתה בקורס נשקיות של חיל החימוש (אגב - בחירה תמוהה של צה"ל למי שיש לה רקע פסיכיאטרי מתועד!) באותו הזמן, וכאשר מש"קית הת"ש (שסידרה לה את המעמד של "חיילת בודדה" עוד בטירונות) והקצינה שלה הגיעו אלינו למפגש הראשוני הן אמרו לנו במפורש שהיא מיועד לשרת במהלך כל השירות בבסיס סגור ולהגיע אלינו רק לסופי שבוע.
כמובן שבדיעבד זה לא היה נכון.

הן סיפרו מעט מאד על הרקע המשפחתי שלה, אמרו שהיא לא בקשר עם המשפחה (פרט לאחות שהיתה איתה בפנימיה), גם לא עם האמא, לא סיפרו שיש לה עוד אחים קטנים בבית....וגם זה התברר כלא נכון.
אמנם הקשר שלה עם אמא לא טוב, אפילו מזיק, אבל הם בקשר כמעט יום יומי, והיא גם נוסעת הביתה לפעמים כדי להיות עם אחיה הקטנים, שמאד קשורים אליה והיא מאד אוהבת אותם.

מה אנחנו הצענו לחיילת?

הצענו לה בית חם, תומך ומיטיב, בו תמיד יש לה חדר משלה, מקלחת משלה, טלוויזיה ומחשב משלה, אוכל בשפע (נקודה מאד רגישה אצלה), אוזן קשבת.
נתנו לה מפתח ואת הקוד של האזעקה, כדי שתוכל לצאת ולבוא באופן חופשי.
כללנו אותה בארוחות המשפחתיות ולפעמים גם ביציאות המשותפות למסעדות עם משפחה או חברים.
כללנו אותה גם ביום יום השגרתי, שיחות, צפייה משותפת בטלוויזיה, ואני גם עושה לה תרגילי אימון מדי פעם (כאלה שמותר לעשות עם חברים או משפחה).
יש לה גישה חופשית למכונת הכביסה ולמייבש (ואין לי בעייה גם לכבס לה ולפעמים גם לקפל לה - כאשר הכביסה שלה מעורבת עם שלנו).
העוזרת מנקה גם את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וגם מחליפה לה את המצעים במיטה.

מההתחלה שיתפנו אותה בפעילות שלנו במטבח, היה נראה שזה מעניין אותה - עד שלא. מעולם לא דרשנו או הכרחנו.

במה הגבלנו אותה?

מההתחלה אמרנו שחשוב לנו מאד הסדר והניקיון בבית. בשטחים המשותפים היא די הקפידה על זה מההתחלה.
לא עשיתי עניין מכיריים מלוכלכות לאחר טיגון שניצלים, והיא שמה במדיח את המחבת, הצלחת וכו.
בשלב כלשהו הראיתי לה כמה פשוט לנקות את הכיריים לאחר השימוש - מאז לא ראיתי אותה מטגנת שניצלים.
כנ"ל לגבי הטוסטר.
היא היתה מכינה לעצמה פיתה טוסט - ואחר שהראיתי לה איך מנקים קלות את הטוסטר בגמר השימוש, היא הפסיקה להכין לעצמו טוסטים.
לא אמרתי מילה.

את החדר שלה לקח לה הרבה יותר זמן לסדר ולהשאיר מסודר - במשך כמה חודשים הריצפה היתה הארון שלה. לי זה פחות הפריע מאשר ל-T, אבל הסברתי לה שחלק מהזמן הארוך שלוקח לה להתארגן הוא החיפוש אחר פריט כלשהו. אחרי שיחה רצינית גם זה הסתדר, והיא היתה מאד מרוצה מעצמה על הסדר בחדר. ארונות ומגירות יש לה שם בשפע.

המגבלה היחידה הנוספת היתה לגבי הבאת חברים/חברות הביתה.
הבהרנו לה שאין אפשרות להביא חברים/חברות כשאנחנו לא בבית, ואין מצב שמישהו נשאר לישון.

זה היה לה קשה, אבל היא מסתדרת עם זה יפה.

הצענו לה לעזור לה עם ניהול התקציב שלה. זה לקח כמה חודשים אבל בסוף היא פתחה בפנינו את חשבון הבנק, עשינו איתה ניתוח מעמיק של המצב, הראינו לה כמה אופציות כיצד להתיישר ועוד להתחיל לחסוך - זה לא פשוט לה, ולמרות שיחות חוזרות היא נטתה להוציא יותר ממה שנכנס (ולא משנה כמה נכנס) - נראה שבחודש האחרון הנטייה הזאת נעצרה, אנחנו עוקבים ביחד.

אני מנהלת איתה גם שיחות אישיות על היחסים עם החבר, עם חברות. תוך כדי שאלות מנחות היא מתחילה להבין מי באמת חברה ומפרגנת ומי אהבה אותה כשהיא היתה מסכנה ולא מפרגנת לה כשטוב לה. היא מספרת על היחסים עם החבר ואני מפנה את תשומת ליבה ל"כפתורים" שלה שנלחצים כשהוא עושה משהו או אומר משהו - ומסייעת לה להכיר את המנגנונים והדפוסים שלה. אני לא אומרת לה לעולם מה לעשות, עם מי להיות, רק מסייעת לה להכיר את עצמה טוב יותר, שואלת שאלות נוקבות, ונותנת חום ואהבה.

אנחנו מבשלים מאכלים שהיא אוהבת, קונים מאכלים (כמו מילקי או גבינה צהובה) שהיא אוהבת במיוחד. נותנים תשומת לב.

ההסכם בינינו הוא שהיא אצלנו עד לתאריך השחרור המקורי שלה מצה"ל - פברואר 2018.

עד אז הציפיות העיקריות שיש לנו ממנה הן שתעזור לנו לעזור לה לבנות לעצמה חיים עצמאיים ומיטיבים.
זה כולל עבודה מכניסה קבועה ומסודרת, סדר יום נורמלי, סגירת החובות המטופשים שצברה (כי הרי לא היו לה הוצאות של ממש, רק בזבוזים ובילויים) וחיסכון רציני של חלק ניכר מהמשכורת לטובת בניית בסיס של חסכונות לקראת היציאה לעצמאות, ואולי אולי גם תכנית לימודים אם היא תבין בכלל מה היא רוצה ללמוד....

הקריזה ש-T חטף לאחרונה נובעת בעצם משני דברים, שהם כנראה כרוכים זה בזה:
העיקר - שהיא השתחררה מצה"ל ולא בער לה להתחיל לעבוד. במקום זאת היא יוצאת כל יום עם חברות או החבר עד לפנות בוקר, ישנה חצי מהיום, רואה טלויזיה, מבלה.
הוא היה מתוסכל מחוסר ההפנמה שלה כמה המצב שלה חמור, כלכלית, ומההתרכזות שלה בבילויים וחיי חברה.
בנוסף היא אובססיבית לגמרי ביחסים עם החבר.

 בכל פעם ההתמקדות היא שונה, כאשר פעמים רבות כל כך היא פגעה בו והוא בכל זאת נשאר איתה, ש-T התחיל לתהות איזה כוח בדיוק יש לה עליו.

במקביל כמובן היא כל הזמן נפגעת בעצמה, ודווקא עם החבר הזה נראה שהיא פשוט נתפסת לדברים, מחפשת. הוא מכבד אותה, הוא עדין איתה, הוא מתחשב....ברוב המקרים נראה שהיא מחפשת להיפגע.

ויש את הידידה שלו, שזה מוקד העניין בשבועות האחרונים. ידידת נפש מאז הילדות, שכנראה רוצה להיות יותר מזה אבל הוא לא מעוניין, והיא כנראה עושה כמיטב יכולתה להבריח כל בחורה חדשה שהוא יוצא איתה, ובינתיים בהצלחה יתרה.
הוא - בתמימותו, בצעירותו, בעיוורונו ובחוסר הגבולות הברור שלו, לא מבין שום דבר מזה.
והחיילת - היא סופר אובססיבית, סופר קנאית, לא מסוגל להכיל את העובדה שיש לו מישהי כזאת בחייו.

זה הגיע לחיטוטים בטלפון שלו, מציאת הוכחות שלפני כמה שנים הם אכן ניסו להיות זוג וזה לא הצליח, הוא כנראה הסתיר זאת ממנה....ו......חגיגה שלמה.

לא עוזר שהוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב את החיילת, כמה הידידה היא רק ידידה.

כרגע הם בסוג של הפסקה - הוא ביקש ממנה לבדוק עם עצמה אם היא מסוגלת להיות איתו למרות הידידות הזאת.

את T זה כבר כל כך משגע שהוא מתכוון לבקש ממנה לא לדבר על חיי החברה והאהבה שלה איתו או לידו.
הוא מרגיש שהיא מסתובבת במעגלים, מתעסקת רק בזה במקום להבין שהיא חייבת לקחת את החיים שלה ברצינות.

כרגע היא התחילה לעבוד - משרה מלאה, יום שלם - נהנית בעבודה וכנראה מצליחה שם, והתקווה שלנו היא, שהיא תחזיק שם מעמד, תיכנס למסגרת, לשיגרה, תרוויח כסף וגם תלמד לא לשרוף אותו.....ואז גם יהיה לה פחות זמן ואנרגיה לאובססביות החברתיות.

ימים יגידו......

וגם כאן