יום שבת, 16 באפריל 2016

סוף השבוע שלי

המפגש עם מ' בחמישי והעיסוי בקאנטרי אחרי כן היו ממש נהדרים.
גם קניתי לנכדים ספרים חדשים (ותודה לג'וליאנה על ההמלצות!) ומשחק אחד חדש.
כל מפגש עם מ' עושה לי טוב ואני שוב ושוב אומרת לעצמי (וגם לה) כמה אני מאושרת שחידשנו את הקשר.
בעיסוי קצת סבלתי כי הייתי תפוסה בכל מיני מקומות שבדרך כלל אני לא תפוסה בהם, אבל זה די ברור שהשרירים שהתגייסו לניקיונות שונים מהשרירים שמתעמלים ומטפלים בנכדים 😉

בששי היו מוזמנים אלינו כל החבר'ה - כלומר בתי וחתני עם הנכדים, אחי וגיסתי עם בנותיהם, והחיילת. הרכב מלא. זה קצת הרגיש כמו סדר הפסח שלא יתקיים כי נהיה בחו"ל, וגיסתי הגדילה לעשות והביאה לקטנטנים מתנות, והגדילה לעשות עוד יותר והביאה גם לחיילת מתנה, כדי שתרגיש "ילדה" עם כל הצומי. היא מאד התרגשה.

T בישל בנחת (ממש ככה - בישל בנחת) ואני מידי פעם הוצאתי לו דברים מהמקרר או הארון, או אפסנתי בקופסא, או שטפתי את הכלים - ובשאר הזמן גיהצתי או קראתי בלוגים ...סוג של הרמוניה, ביחד ולחוד.
החיילת כרגיל התאחרה והבנו שחייבים להבהיר את המסגרת אצלנו, ואמרנו לה שאו שהיא תגיע עד 13:30 או אחרי 16:00 כי הפעם אנחנו לא מוכנים לדלג על שנת הצהריים של יום ששי.
זה יצא ממש טוב כי ככה היא לא היתה צריכה להילחץ והיה לה זמן להתארגן בנחת, אנחנו נחנו בצהריים כמו שרצינו, ואספתי אותה מהצומת קצת אחרי חמש.
היא היתה גמורה מעייפות אז אחרי שפטפטנו קצת והיא הכינה לעצמה קפה (בעצמה! היא ביקשה להכין לבד, וגם שאלה אם אנחנו רוצים), היא עלתה להתקלח ולנוח, עד שהאורחים יגיעו.
מדהים לראות כמה התפתח ה"ביחד" שלנו תוך שבועות ספורים. נכון שהסיפורים שלה קשים (גם סיפורים על העבר ועל המשפט שהיא תובעת בו כרגע את אביה החורג) וגם במערכת היחסים עם החבר, למשל, אנחנו כבר מזהים סימנים מדאיגים של משיכה לגברים שתלטניים וקנאיים שמרשים לעצמם לפגוע בה (מילולית בשלב זה) ואז מתנצלים בהשתפכות וזוכים ממנה לצ'אנס נוסף - אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מקשיבים לה ומדברים איתה באופן הכי טבעי, הכי קרוב, הכי חומל ומחבק...והיא נפתחת. אמרנו לה שלא נתערב במערכות היחסים שלה (כמו שאגב לא התערבנו באלו של ילדינו) אבל הצבענו על מה שמדאיג אותנו וביקשנו שתהיה בתשומת לב. כי דווקא מישהי עם העבר שלה, עם מערכות היחסים של אמא שלה, עלולה בקלות ליפול שוב ושוב למערכות יחסים לא מיטיבות שכאלה, וחבל. מצד שני לפעמים צריך ללמוד בדרך הקשה....
ל-T כבר היו סיוטים בלילה מהסיפורים שלה...באמת לא פשוט.

בכל אופן כולם באו, קראתי לחכמוד ונשמותק מאחד מהספרים החדשים (החלטתי לא לשלוף את כולם בבת אחת, והסיפור שקראתי אתמול היה "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן - שמעבר להיותו סיפור מתוק מאויר ומסופר היטב, הוא מלמד ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר איך אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים, איך אנחנו בולעים את ההשמצות בהן מזינים אותנו על אחרים, וכמה טוב היה לו פשוט היינו נפגשים ומגלים את האמת. מאד הזכיר לי מהבחינה הזאת את "פו הדוב ופיל נפיל".

הארוחה היתה מאד טעימה (טוב, נו, כרגיל) והאווירה היתה נהדרת - כולם דיברו על כולם וצחקנו בטירוף. באיזשהו שלב הנכדים, שפרשו מהשולחן ובנו בקוביות ביקשו שנפסיק רגע לצחוק בקולי קולות ונשים להם סרט. T כבר היה בהיכון עם אלדין - אמנם באנגלית אבל הבנו שהם מצליחים להבין את הסרטים המצוירים גם כשהם לא מדובבים - ואמנם הם לא צפו עד הסוף כי היו עייפים והלכו הביתה אבל חכמוד היה מרותק רוב הסרט, ונשמותק בא והלך, קצת צפה וקצת פטפט עם האחיינית הצעירה שלי (שגם היא חיילת, היא מש"קית ת"ש) והחיילת  - שהן באותו גיל - ומאד התחברו גם בשבוע שעבר וגם השבוע, ונראה שהם ימשיכו להיות בקשר זו עם זו. מאד שמחתי לראות את זה. בסוף הערב החבר של החיילת בא לקחת אותה, ושוב היא לא נשארה לישון. אולי היא תבוא בשני בבוקר אחרי משמרת לילה בראשון, כדי להיות איתנו לפני שאנחנו טסים. באמת שיש לנו חיבור איתה.

הצלחתי לסדר ולנקות את הכל כבר אתמול בלילה, כך שהבוקר נותר לי רק לפנות את המדיח - והלכנו לקאנטרי.
שמתי לב שלא חזרתי עדיין לכושר מלא (מאז שהייתי מקוררת בחודש שעבר) אבל לא נורא. מה שהספקתי, הספקתי. ישבנו כרגיל בדשא עם חברים, באנו הביתה לצהריים של שאריות נהדרות וסיאסטה נוספת, ארוכה.
הערב יוצאים עם החברים א' ו-א..... ומחר יש לי עוד אימון עם המאמן שלי שקבעתי במיוחד כי לא אהיה עכשיו שבועיים....
מזג האוויר נהדר - לטעמי - וממה שבדקתי גם בניו יורק כבר לא ממש חורפי השבוע...מחכה לזה כבר ✈
וכמובן גם כאן 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

אימונים וניקיונות

בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש - במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.
אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה - הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר - הרובוט הנאמן - שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה  - וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים....
את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.

אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים....דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים - מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז....אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת - יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן - לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות - נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל....ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד - יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.
תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן - כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.

אז מחר חמישי - נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!
בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים....
השבוע כמעט נגמר
וגם כאן 

יום שלישי, 12 באפריל 2016

לכל קוץ יש אליה

באנגלית אומרים every cloud has a silver lining....שזה נשמע כל כך רומנטי...
ובשפה ה"סאטית" באמת לכל מצב יש כמה זוויות שניתן להסתכל עליו, אין רק דרך אחת.

העוזרת שלי חולה - היא לא הגיעה בשבוע שעבר ועכשיו הודיעה שגם השבוע היא לא תגיע.
בשבוע הבא אנחנו כבר בחו"ל...
זה אומר שבכל אפריל היא לא תגיע.
מצד אחד - באסה. ואצטרך לנקות מעבר למה שאני ממילא עוברת ברגיל....
מצד שני - אני חוסכת חודש שלם של משכורת 😜

החיילת שלנו היתה אמורה לישון כאן היום, והודיעה שזה לא מסתדר לה. היא תבוא כבר ביום ששי.
מצד אחד - באסה. חשוב לי שהיא תרגיש שזה בית, שיש לאן ואל מי לבוא כשהיא יוצאת מהבסיס.
מצד שני - נחמד לי שיש לה אופציות אחרות (בית החייל, החבר...) והיא מגיעה רק כשבאמת בא לה.

כידוע יש לי תקלה בבלוג בישרא שלא מאפשרת לי לקבל את המסך של "קטעים קודמים".
מצד אחד - באסה. אין לי גישה לטיוטות שכבר כתבתי ואין לי מה לכתוב ולשמור טיוטות עד שזה ייפתר.
מצד שני - זה הביא אותי להתכתבות עם מאריאט, שמנסה לעזור (שלחתי לה צילומי מסכים טכניים שהיא ביקשה ממני),  זה הביא אותי לנסות לפתוח בלוג באתר בלוגים חדש ולמדתי המון דברים חדשים תוך כדי ההתנסות הזאת.
מהתגובות הבנתי שמצד אחד אתם, קוראיי היקרים, מעדיפים שאשאר כאן, אבל מצד שני רבים מכם הצהרתם, שתמשיכו לקרוא אצלי, גם אם אעבור לאתר אחר - ובכך חיממתם את לבי פעמיים, וחלקכם כבר נרשמו כאן כמנויים ☺
וגם אם אמשיך לכתוב בישרא, האתר החדש יכול לשמש לטיוטות (שכאן הן נשמרות אוטומטיות עד כמה שהבנתי, עד שאני לוחצת על "פרסום").

עדיין לא התקשרו אלי שתי המתאמנות החדשות שהיפנו אלי.
מצד אחד - מאכזב, כמובן, יש כבר ציפיה להתחיל עם מתאמנות חדשות.
מצד שני - ממילא אני נוסעת בשבוע הבא לחו"ל ועדיף להתחיל אימון שיהיה ברצף....ואולי גם הן חושבות שעוד מעט פסח ועדיף להתקשר אחרי....


בקיצור - אם אשב מספיק זמן אני בטוחה שאמצא עוד כמה וכמה נקודות כאלה, וכמעט לכל אחת מהן אוכל להתאים לקוץ את האליה שלה...
מי אמר פוליאנה ולא קיבל?

וגם כאן
                

יום שני, 11 באפריל 2016

הרהורי נדידה

כבר שנתיים שאני מגבה את הבלוג שלי בישראבלוג כל שבועיים בערך, כאילו שאו-טו-טו הוא ייעלם.....
ומצד שני ממשיכה לכתוב עוד ועוד, כאילו שום דבר לא השתנה וישראבלוג יישאר לעולם.
ובימים האחרונים אני חווה קושי טכני - איני מצליחה להגיע ל"קטעים קודמים", מה שאומר שאין לי גישה לכל מה שכתבתי ונמצא עדיין בטיוטות.
לכאורה, זה לא משהו שעל פי יקום ויפול דבר, ובכל זאת נראה לי שזה הזמן שמתאים לי לנסות לכתוב על פלטפורמה נוספת.....במקביל בשלב זה
התחלתי כך (באתר אחר) במשך איזו תקופה, כאשר היו דיבורים על הסגירה של ישראבלוג, ואז חדלתי מזה, אבל עכשיו התקלה הטכנית הזאת כנראה היוותה איזה טריגר לנסות את זה שוב.
אז עוד אין לי מושג איך עורכים ומעצבים  באתר החדש, איך שמים קישורים ורשימות ומה לא (לא שממש הצטיינתי בזה בישראבלוג, אבל הגעתי לאיזשהו מינימום שהיה לי נוח איתו), אבל קפצתי למים והנה אני כותבת כאן, ו...ימים יגידו.

אז עוד מעט אצא לאסוף את הנכדים מהגן, נלך לקפוארה, ואולי אולי נגיע באמת לספריה במקום הויכוחים השבועיים על "סבתא תקני לי משהו" ואם לא צעצוע אז לפחות משהו מתוק לאכול. לקחתי איתי שתי "ביצות קינדר" ואני מתכוונת להסתפק בזה.
קיבלתי טלפון ממאמן שהכרתי באימושיין (לא מישהו שהיה איתי בקורס) שהוא רוצה להפנות אלי מתאמנת חדשה.
בשבוע שעבר פנתה אלי עוד חברה מאמנת (מהקורס שלי) ואמרה גם היא שהיא מפנה אלי מתאמנת חדשה.
אז בפוטנציה יש לי שתי מתאמנות חדשות. בינתיים אף מהן  עוד לא התקשרה.
ממילא נראה לי שעדיף שאפגש איתן רק אחרי פסח כשאחזור מחו"ל.

אז חו"ל....בעוד שבוע אנחנו טסים. כמה ימים בניו יורק (וסדר פסח אצל בן דוד של T בניו ג'רזי), ואז כמה ימים בניו אורלינס - לשם יצטרפו אלינו בני וכלתי - ועוד יום אחד בבוסטון והביתה.

T וע' עובדים במרץ על הפרויקט שלהם בלימודים (שהוא בעצם ייעוץ עסקי אמיתי לעסק מצליח בעסקי המזון שמעונין לגדול עוד ולפתוח סניפים בזכיינות). מזמן לא ראיתי אותם מתלהבים ככה (וגם שוברים את הראש על פתרונות אפשריים, דוחות כספיים ומאזנים....). הם ממש נהנים מזה, ואני ממש שמחה בשבילם.

נדמה לי שנרגעתי בתחום ה"פסק זמן" ובכלל המתוקים....כמו שזה בא זה נעלם. וטוב שכך.
זהו, נראה לי, להפעם. עכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד לעצב את הבלוג הזה.....אבל לאט לאט. יש לי זמן.

וגם כאן