יום רביעי, 13 באפריל 2016

אימונים וניקיונות

בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש - במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.
אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה - הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר - הרובוט הנאמן - שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה  - וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים....
את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.

אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים....דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים - מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז....אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת - יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן - לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות - נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל....ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד - יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.
תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן - כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.

אז מחר חמישי - נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!
בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים....
השבוע כמעט נגמר
וגם כאן 

אין תגובות: