יום שלישי, 31 במאי 2016

אורחים, נכדים וחיילת - עדכונים

עכשיו כשאני חושבת על זה מאד תמוה בעיני שבמקום לרוץ עם אשתו מייד עם הנחיתה בארץ למיון לבדוק מה קורה באוזן שלה, הוא הגיע לכאן לארוחת הערב, עסקים כרגיל.
אנחנו אלה שמייד נתנו לה כדורים נגד כאבים, השגנו לה טיפות אוזניים אנטיביוטיות, צלצלנו בלי סוף לרופאי א.א.ג ללא הצלחה. אולי כי הוא רופא (אמנם קרדיולוג) וזה ידוע שמשפחת הסנדלר הולכת יחפה הרבה פעמים? ואולי כי היא כזאת שלא רוצה להפריע. ולא דורשת את מה שמגיע לה, הוא התרגל שזה בסדר למשל להתרוצץ להשיג כרטיס סים מקומי כדי שיהיה לו WAZE לפני שהוא משיג לה תור אצל רופא.

בסופו של דבר ביום ראשון רופא (לא א.א.ג) בדק אותה, נתן לה גם אנטיביוטיקה בכדורים ועוד טיפות אוזניים וגם שטיפה במי חמצן - ויש הקלה כלשהי אבל היא עדיין לא ישנה בלילות.
את הילדים הם אפסנו ביום ראשון במלון של הוריו והשאירו אותם לישון איתם שם, ונסעו למפגש בני הדודים (גם בתי היתה שם) בתל אביב. ושוב - למה לגרור אותה לשם? מלא אותה בכדורים נגד כאבים והשכב אותה במיטה בבית וסע להיפגש לבד עם בני דודיך....אבל אני באמת לא מאשימה אותו, זו היא שמתאימה את עצמה ולא מתעקשת על מה שהיא צריכה.

בינתיים הם מאד מתחשבים בנו ויוצאים כמה שיותר מהבית, וכשהם כאן הם משתדלים שהילדים, ביחוד הפעוט, לא יעשו יותר מדי נזק או רעש....

נשמותק התאושש וכבר בראשון בערב הרגיש יותר טוב - וביום שני היה לו טיול עם הגן. אספתי רק אותו הפעם, כי חכמוד קבע ללכת לחבר ישר מהגן. זה מדהים כמה הכל יותר חלק ומהיר ופשוט כשיש רק ילד אחד. ואני באמת אוהבת את שניהם ומסתדרת עם שניהם ונהנית עם שניהם - אבל כשכל אחד לחוד זה באמת יותר פשוט.
התפעלתי גם מהמרץ שהיה לנשמותק, שגם בימים רגילים הוא מאד מתעייף אחרי יום שלם בגן ואז קפוארה - אבל הפעם אחרי הקפוארה הוא עוד ביקש לעבור בגינה הציבורית וטיפס והתגלש והתנדנד עוד כחצי שעה!

כשהגענו הביתה הוא ביקש להתקלח לפני האוכל, אז עד שחתני חזר עם חכמוד הוא כבר היה ליד שולחן האוכל ואחרי מקלחת. חכמוד מאד שמח לראות אותי והתבאס ש"סבתא ראינו אותך רק קצת". הסברתי שהוא פשוט היה אצל חבר.....אבל התחבקנו המון פעמים לפני שהלכתי.

הייתי נשארת איתם עוד קצת אבל...תוך כדי הקפוארה של נשמותק קיבלתי הודעה מהתזזיתית שהיא לא מרגישה טוב והאם אוכל לקחת אותה לביקור רופא.
נשמתי. אמרתי לעצמי שאני משוכנעת ב-90% (השארתי 10% של ספק) שהיא מרגישה מצוין ופשוט זה שילוב של זקוקה לתשומת הלב (גם הנכדים וגם האורחים זה כנראה יותר מדי) ולא רוצה ללכת לצבא היום כדי לנוח לקראת החתונה.
ובכל זאת, החלטתי להראות לה שאני כאן בשבילה, והסכמתי.
בדרך חזרה מהנכדים הודעתי לה שאגיע ברבע לשמונה, שבבקשה תמתין לי בחוץ ושבבקשה גם תכין לי כריך לדרך כי לא אכלתי כלום מאז ארוחת הצהריים.
כשהגעתי היא כמובן לא היתה בחוץ אבל היא יצאה ברגע שהתקשרתי מהרכב.
בביקור רופא היתה המתנה כמובן, גם לחדר האחות לבדיקת חום ולחץ דם ואחר כך לרופא. בסך הכל היינו שם כשעה וחצי. שאלתי אם היא רוצה שאכנס איתה לרופא, אבל היא אמרה שאין צורך.
היא אמרה לו שהיא "ממש לא מרגישה טוב, שלשלה כמה פעמים וכל הזמן עולה ויורד לה החום" אבל שזה לא שהיא רוצה גימלים, פשוט יש לה חתונה מחר בערב והיא חייבת להרגיש טוב.

אני קוראת לזה סוג של "הפוך על הפוך". אתה אומר שאתה לא רוצה משהו כשאתה באמת רוצה אותו, ומצפה שבגלל שאתה אומר שאתה לא רוצה אותו, אנשים יתנו לך אותו.
זה לא באמת עובד.
היא לא קיבלה גימלים אבל היא קיבלה תרופות (נגד כאב בטן ונגד השלשול).
בשלב זה היא רצתה לבקש אישור מהמפקד שלה לא להגיע היום לבסיס בגלל שהיא לא מרגישה טוב.
היא התחילה לנסח את הבקשה בדיוק באותה צורה של הפוך על הפוך. עצרתי אותה.
הסברתי לה שזה לא עובד, אין לי מושג מדוע היא חושבת שזה אמור לעבוד.
ביקשתי ממנה לכתוב בצורה ישירה שהיא איננה מרגישה טוב, ושהיא קיבלה תרופות אבל לא גימלים, והאם הוא מאשר לה לא להגיע היום לצבא.
היה לה קשה אבל היא עשתה זאת. והוא מייד אישר לה, איחל לה החלמה מהירה, והזכיר לה שמחר (יום רביעי) יש טיול של היחידה ואוי ואבוי לה אם היא לא תגיע או אם היא תאחר.

אולי בסוף אצליח ללמד אותה להיות ישירה וישרה.
אגב היא החזירה לי את הכסף שהלוויתי לה. כנראה שבכל זאת נשאר לה קצת כסף בחשבון...

אז היום החתונה של האחיין הכי צעיר של T (הבן של גיסי) - וכל המשפחה מהארץ ומחו"ל תתכנס לחגוג איתו.
נראה לי שיהיה שמח

וגם כאן

יום ראשון, 29 במאי 2016

אורחים, נכדים וחיילת

האורחים שלנו נחתו בששי אחרי הצהריים, ואחרי המתנה ארוכה באלדן בשדה התעופה הם יצאו לכאן, ובסופו של דבר הגיעו - אמנם עשו עיקוף מעורר התפעלות (כי הווייז לא עבד לו וכמובן שהוא לא התקשר לבקש רענון להוראות ששלחתי לו כבר במייל) אבל הגיעו בזמן לארוחת ערב ששי.

הארוחה היתה כיפית מאד, האווירה היתה נהדרת - הילדים שלו (בת 5 ובן שנה וחצי) מתוקים מאד (והילדה חכמה ברמות אחרות) - אמנם אין להם גבולות או משמעת בשיט, אבל הסתדרנו.

הם באמת חמודים וגם מאד מנסים להתחשב, הילדים שלהם זקוקים נואשות לתשומת לב - גם מהסוג החיובי - לשבת איתם, לדבר איתם, לצייר איתם, להקריא להם סיפור, לשחק משהו, לנדנד על הנדנדה (כן - בן השנה וחצי עולה לבד על הנדנדה בחצר שלנו ואני מתפללת שהוא לא יתרסק) - וגם מהסוג המשמעתי - אף אחד מהילדים לא מתייחס להורים כשהם אומרים משהו, אם זה כן או לא, תעשה משהו או אל תעשה משהו - הם מותחים את הגבולות כמה שהם יכולים כי הם מחפשים אותם (את הגבולות, וגם את ההורים - שנוכחים נעדרים) - ולא ממש מוצאים.

והצרה הכי גדולה - לאשתו של בן הדוד כנראה נקרע עור התוף בעת הנחיתה בנתב"ג - אז בפועל היא סובלת מרגע שהם הגיעו. דרך חברים וקרובי משפחה רופאים השגנו לה אנטיביוטיקה וטיפות אנטיביוטיות (לפי המלצת חבר רופא א.א.ג מאנגליה) אבל היא ממש סובלת והיום כבר ניסינו להשיג להם תור אצל א.א.ג ומשום מה אף אחד לא זמין. שלא נדע, אפילו גיליתי ככה שהא.א.ג הוותיק והמעולה שהיה לי נפטר לפני שבוע. בקופת החולים שלנו המליצו לנו פשוט לקחת אותה לבית חולים. לא יודעת למה בן הדוד מתמהמה עם זה, ממשיך לנסות עוד קרובי משפחה ועוד חברים שישיגו תור אצל א.א.ג שהם מכירים - לדעתי עוד היום חייבים לקחת אותה למיון. אבל הם עצמאיים, יש להם רכב, הוא רופא בעצמו (קרדיולוג) והם ילדים גדולים ויחליטו בעצמם.

אנחנו הבהרנו להם בצורה החביבה ביותר אבל הברורה ביותר שכיף לנו שהם כאן אבל הילדים באחריותם (וההורים שלו בארץ, הגיעו גם הם לחתונה המשפחתית) כאן ליד במלון בנתניה אז אם הם צריכים להשאיר עם מישהו את הילדים - בבקשה לסבא וסבתא שלהם), וכמו כן חידוש המלאי במקרר - של אותם מצרכים שהם צורכים בכמויות לא הגיוניות: למשל, התינוק הזה שותה בערך 2 ליטר של חלב ביום, ויחד הם סיימו שתי חלות בסופשבוע הזה (אנחנו לא ממש צרכנים של לחם). זה לא אומר שאנחנו לא מציעים להם שתייה, או לא יושבים איתם יחד לארוחות (ו-T הכין אתמול פיצה - כמה פיצות - וגם הזמנו את ההורים שלו לארוחת ערב), אבל הם מבינים שיש לנו גבולות לגבי רמת האירוח. וזה מסתדר.

לקח להם שעות לצאת היום מהבית, ודווקא הבוקר בתי הביאה את נשמותק לכמה שעות כי כאבה לו הבטן ואתמול הוא הקיא והרגיש ממש לא טוב ולא אכל כלום והיא היתה חייבת להיות כמה שעות בעבודה.

הילדה - שכמו שהיא חכמה ויפה ומתוקה ככה היא לא מפסיקה לדבר ולשאול שאלות ולצרוך תשומת לב  - והילד, שלא הפסיק לבכות, כנראה כי הוריו היו טרודים בדברים אחרים, מאד הפריעו לנשמותק - שגם רגיל לאווירה רגועה יותר וגם פשוט היה סמרטוטי. עזבתי הכל ופשוט ישבתי איתו, סיפרתי לו סיפורים (בתוך הבלגן והרעש) וביקשתי בעדינות מהילדה לזוז בכל פעם שהיא הסתירה לו את הטלוויזיה, והסברתי לה בסבלנות שהוא לא מרגיש טוב - ובסוף ההורים התארגנו ויצאו והיה פה פתאום שקט.

הילדה הזאת באמת מדהימה. כבר כשהם הגיעו היא התעדכנה בשמות של כולנו ומה תפקידנו במשפחה (כולל התזזיתית, שהיתה נבוכה מהשאלה ושאלה אותי מה לענות - אמרתי לה adopted daughter ונראה לי ששתיהן אהבו את התשובה). אחרי כן היא ראיינה כל אחד לגבי מה הוא עשה היום (ממש כמו מבוגרת), ומתי יום ההולדת שלו (והיא זוכרת - לא רק את התאריך, אלא היא יודעת לומר לך באיזה יום בשבוע זה נופל השנה).

בשבת ברחנו לחדר כושר לכמה שעות, וכשחזרנו אכלנו כולנו צהריים ביחד. היא שאלה אותי האם השעה 12:00 וכשאמרתי שלא, שכבר 13:30, היא שאלה אז למה אנחנו אוכלים צהריים עכשיו. מאד הטריד אותה שלא אכלנו ב-12:00 ודי חפרה על זה, ובסוף אמרתי לה שעוד מעט 12:00 באנגליה וזה הרגיע אותה.

לגבי התזזיתית לכאורה שום דבר לא השתנה - אבל משהו אצלי השתנה. משהו נרגע. משהו בי הבין שהיא כמו שהיא, ואולי לא נצליח באמת "להציל" אותה מעצמה או מנסיבות חייה, אבל כל עוד אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא ודואגים לה ואוהבים אותה - אנחנו עושים משהו טוב.
פעם ביומיים בערך היא מתפרקת לגורמים, ולא משנה מה הטריגר שגורם לזה. היא בוכה, צועקת, מאשימה אנשים או חברות (למשל החברה הסלולרית שלה) בדברים שהיא בעצם אחראית עליהם (היא גומרת את כל חבילת הנתונים שלה לפני שנגמר החודש ומתפלאת שאחר כך הם מחייבים אותה בתוספת). למדתי לא להתרגש מזה. נותנת לה לשפוך, משקפת אותה, ואחרי שהיא נרגעת (ולאחרונה היא נרגעת קצת יותר מהר) אני מחבקת אותה, אומרת לה שזה קורה לפעמים וזה בסדר, אנחנו מסוגלים להכיל את זה ואוהבים אותה בלי קשר. נראה שזה עוזר במשהו.
היום עשיתי ניסוי (שאני מקווה לא יהיה חד פעמי) - הלוויתי לה כסף לקנות בגד חדש לחתונה המשפחתית. נגמר לה (כמובן) הכסף והמשכורת (עבודה + צבאית) ייכנס רק בתחילת החודש (החתונה ב-31/5). אמרתי לה שזו הלוואה ושאני מצפה לקבל את הכסף בחזרה ברגע שנכנסת לה המשכורת לחשבון. אמרתי לה שזה קשור לאמון שהולך ונבנה ביחסים ביננו.
נראה מה יהיה.
אני מאד רוצה לשבת איתה על תקציב וללמד אותה איך לתכנן את ההוצאות שלה ולסדר אותן לפי סדר עדיפות - בשלב ראשון אפילו רק להסתכל על ההוצאות שלה ולהבין כמה הלך על כל דבר - אבל כרגע היא בהתנגדות, היא עוד בשלב של "ההורים שלי אמורים לספק לי כל מה שאני צריכה או רוצה, ולכן אני מפצה את עצמי וקונה מה שבא לי" ומסרבת לקחת אחריות על עצמה בתחום הזה. אז אני לא לוחצת. אני לא רציתי להיות "מאפשרת" ולהלוות לה כסף לאחר שגמרה אותו לפני סוף החודש, אבל באמת שאין לה בגד סביר (לא חושפני מדי) ללבוש בחתונה ואני מבינה שחשוב לה לעשות על המשפחה המורחבת רושם טוב.

לגבי האימון - הבנתי שהייתי צריכה להתבונן על האפשרות של "מותר להחליט להפסיק לאמן" כדי להבין שאני כן רוצה לאמן. הייתי חייבת לחקור את ה"אני לא מאמנת מספיק טובה" כדי להבין מה זה אימון ומדוע מה שאני עושה הוא לא רק מספיק טוב אלא גם עוזר למתאמנים שלי להכיר את עצמם ולהתקרב לעצמם ולפרוץ דרך. פניתי לחברה מקבוצת המנטורינג שהציעה לקשר אותי עם בתי ספר שאולי מעונינים לאמן את צוות המורים - בתרומה.

שמעתי סוף סוף מרוני גלבפיש, אליה פניתי לפני כמה שבועות בשאלה אם היא מתכננת אולי סדנת כתיבה כאן באזור - ונרשמתי בינתיים לסדנא חד פעמית שהיא עורכת באבן יהודה ביום ראשון הבא. אם יהיו מספיק נרשמים, היא אמרה, ייתכן שהיא תפתח כאן סדנת כתיבה יוצרת. התרגשתי. מקווה שזה יהיה כיף ושיהיה לזה המשך.

זהו - וכמו שטליק אומר תמיד - תהיו טובים 😊

וגם כאן 

יום שבת, 28 במאי 2016

מדריך לתגובות בבלוג החדש שלי: חלק שלישי: כיצד להגיב אצלי בבלוג החדש עם משתמש של דיסקוס

שמתי לב שהפוסט הזה נשכח בטיוטות......אז הנה המדריך האחרון בסידרה - כיצד להגיב אצלי בבלוג החדש עם משתמש של דיסקוס

ההתחלה זהה כמובן :
לאחר שפותחים את הקישור לפוסט רואים בתחתית הפוסט את הפרטים הבאים: כפי שמראים החצים הירוקים שהוספתי כאן, יש כרגע על הפוסט הזה 0 תגובות (באדיבותם הם כתבו על זה גם בעברית וגם באנגלית)
בחלון הקטן למטה כתוב start the discussion ויש ציור עלום של איש אנונימי
ישנן כמה דרכי תגובה, כל אחד לפי בחירתו:

אם לוחצים על המילה "התחבר" בצד שמאל למטה נפתח תפריט שמאפשר להתחבר דרך דיסקוס (אפרט בהמשך), פייסבוק, טוויטר או גוגל.
אם בוחרים Disqus, נפתח חלון הזדהות, שבפעם הראשונה צריך ללחוץ על Need an account? למטה בצד ימין
ואז בחלון הבא למלא את הפרטים הבאים: שם, כתובת דוא"ל וסיסמא  ואז SIGNUP


בפעם הראשונה שנרשמים מתקבל מסך כזה:

 אתם כבר מזוהים אבל צריך ללחוץ על send verification email כדי לאמת את כתובת הדוא"ל שלכם
ולמייל שלכם יגיע מייל לאימות


אם לא מגיע, יש לבדוק אם הגיע בטעות לספאם...       
בתוך המייל יש כפתור אימות כחול. לוחצים על verify…

ואז נפתח חלון חדש

שמאפשר לתת לעצמכם כינוי משתמש במערכת דיסקוס. ברגע שלוחצים על SAVE  נפתח החלון המלא של דיסקוס, שבו באמת אין לי כרגע המלצות מה אפשר לעשות, אבל מה שכן חשוב הוא להגדיר כמה דברים בהגדרות (settings) לטובת ההודעות והמיילים. בלחיצה על גלגל השיניים של ההגדרות

נפתח תפריט קטן


כאן יש ללחוץ על settings ובחלון שנפתח להגיע ל-email notifications

ובחלון שנפתח


לוודא שמסומנים רק הריבועים האלה:
Enable email: receive emails from Disquis                                                                         
Replies: Receive an email when someone replies to your comments

זהו, כל השאר צריך להיות לא מסומן, ואז לוחצים על שמירה SAVE
ובזה זה נגמר, יש משתמש במערכת דיסקוס, ואפשר להזדהות דרכה כדי להגיב בבלוג.
ב-ה-צ-ל-ח-ה 😊

וגם כאן 

יום שישי, 27 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - על החוויה שלנו עם AirBnb

על Airbnb שמעתי כבר לפני כשנתיים, נדמה לי אפילו כאן בבלוגיה, אולי אצל חגית....
מדובר במיזם שבו אנשים מציעים חדר בביתם או דירה או בית לנופשים במקום שהייה בבית מלון.
יש לזה כל מיני ואריאציות, אבל בשורה התחתונה מה שחשוב זו באמת השורה התחתונה: זה הרבה יותר זול מבית מלון.
במיוחד בארה"ב, שם בנוסף למחיר החדר יש גם מסים על מסים שונים - שמקפיצים מאד את המחיר.
האמת שזה הימור. אנשים מפרסמים את דירתם, בדרך כלל מצרפים תמונות ותיאור של מה יש לדירה להציע, גם בריהוט ואיבזור וגם מבחינת הסביבה, אבל אי אפשר באמת לדעת מה נקבל והאם באמת קיים אמת בפרסום.
מה שעודד אותנו היו המשובים - ה-reviews - שלקוחות כתבו על כל אתר.

בפעם הראשונה שניסינו את העניין זה היה באוקטובר במיאמי, וזה היה מאד מאד מוצלח.
לא שלא היו תקלות קטנות - תמיד יש משהו טעון תיקון, והאמת היא שבעל הבית לא תמיד יודע - והוא תלוי במשוב שהוא מקבל (ולעיתים קרובות לא מקבל) מאורחיו. ברז שדולף, מכונת כביסה שלא עובדת תקין - הם בהחלט תקלות שעלולות לקרות, זה לא נעים אבל אפשר לחיות עם זה.
במיאמי קיבלנו דירה בבניין דירות עם שוער, חניית valet, חדר כושר ובריכה. המטבח היה מאובזר קומפלט וגם חלק מהמוצרים הבסיסיים כמו קפה וסוכר היו בו. זו היתה דירה עם שני חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, וסלון נהדר עם מרפסת עם נוף לים, מרחק דקת הליכה מחוף הים, וכמה דקות הליכה למרכז הקניות המקומי. באמת שלא יכולנו לבקש יותר.
על הדירה שילמנו חצי ממה שהיינו משלמים על שני חדרים במלון (היינו עם בני וכלתי).

ראינו כי טוב, וגם בניו אורלינס החלטנו להזמין לנו דרך Airbnb.
מצאנו בית עם שלושה חדרי שינה (באיזשהו שלב חשבנו שהורי אולי יצטרפו אלינו לטיול הזה), שני חדרי אמבטיה, ובריכה. בתמונות היה גם פאטיו יפה עם גריל. הבית היה ממוקם מחוץ לעיר, בשכונה בשם Arabi, שסבלה מהצפה של מעל ל-3 מטר של מים בזמן ההוריקן קטרינה.
באתר של Airbnb היו משובים מצוינים על השהייה בבית, והמחיר היה טוב, יחסית.
כאשר הגענו לבית ההתרשמות שלנו היתה הדרגתית.
העין החדה שלי מייד זיהתה שהבית לא נקי, אבל רק עם הזמן הבנתי עד כמה.
הרצפות היו דביקות וכך כל המשטחים (שיש, שולחנות....אתם מבינים לבד). מייד פרצתי בניקיון מינימלי כדי שנוכל בכלל לגור שם.
פתחי האוורור של המזגן ויונק האוויר במקלחת היו סתומים מרוב לכלוך.
חלק ניכר מהנורות בבית היו שרופות, כך שהיתה לנו תאורה חלקית בלבד.
במטבח המכשירים עבדו, אבל היו מעט מאד צלחות, כמעט ולא היו כוסות, וכמעט לא היו סירים או מחבתות. או קערות. מה שכן מצאנו בארונות המטבח, בשפע הזוי משהו, היו מכסים. מכסים של קופסאות פלסטיק. מכסים של סירים.
הבחורה שהיתה איתנו בקשר לא היתה בעלת הבית, היא כנראה היתה שכנה שבעל הבית העסיק לניהול הבית.
היא היתה אחות במקצועה ועבדה בלילות. היה נשמעה נחמדה אבל לא באמת היה לה מושג כנראה מה נדרש כדי לנהל בית כזה.
יצאנו החוצה לבדוק את החצר וה....בריכה. אז התברר שהבריכה בכלל אצל השכנים. אולי גם בית השכן היה שייך לאותו בעל בית, אבל זה לא תיאור מדויק של "בית עם בריכה".
הפאטיו עם הגריל שנראה כל כך נחמד בתמונות, התברר שהוא בעצם יושב על החניה של שכנים אחרים...
מי אמר אמת בפרסום?
באותו ערב התברר שהאמבטיה בחדר הרחצה של בני וכלתי סתומה, וגם היא מלוכלכת. היה כבר מאוחר ולא רצינו להפריע לבחורה, אז הם התקלחו אצלנו.
לקח יומיים עד שהיא שלחה מישהו שפתח את הסתימה (והשאיר את הטינופת, והיינו צריכים לפנות אליה שוב כדי שתשלח מישהו לנקות). אגב כל ההתכתבות הזאת היתה דרך האתר של airbnb, כך שהיה לנו תיעוד על הכל.
שלושה ימים שהינו כך בבית, ולאחר שהסתימה באמבטיה נפתחה והיא גם נוקתה - התברר שכלל לא מגיעים לשם מים חמים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל שלנו, יצרנו קשר עם הנהלת Airbnb עצמם ושטחנו בפניהם את כל טענותינו. אמרנו להם שאנחנו לא מוכנים להמשיך לשהות בבית הזה, והנציג שלהם חזר אלינו מייד - אדיב וענייני - והודיע שהוא מקבל את כל טענותינו והוא יטפל בנו.
בשלב ראשון הוא אמר שנמצא לנו בית אחר, ואם המחיר שלו יהיה גבוה מהמחיר ששילמנו, הם (Airbnb) ישלימו את ההפרש.
בשלב שני הוא הודיע שבעל הבית יחזיר לנו את הכסף על הימים בהם לא נשהה בבית (שילמנו הכל מראש).
הוא שלח לנו כמה הצעות, ובאמת אחד הבתים שהוא הציע יצא רק באותו היום לשוק.
התברר שזה היה בית פרטי של בחור צעיר (בשנות העשרים לחייו), שהוא החליט להשכיר דרך האתר בסופי שבוע של פסטיבלים בלבד.
הבית היה חדש, אחרי שיפוץ, מרוהט ומאובזר ברמה הכי גבוהה שיש, ממוקם בשכונה בשם Garden District בניו אורלינס עצמה.
ניכר היה שיש לבחור טעם טוב והרבה כסף. המטבח היה מאובזר ברמה גבוהה, וניכר היה שפרט לשתייה חריפה וחימום במיקרוגל הוא לא משתמש בו. לא היתה מכונת קפה (אביזר שקיים בכל בית ובכל חדר מלון כמעט בארה"ב) אבל היו מלא "סוודרים" לפחיות בירה. שתי מגרות מלאות.

בכל חדר בבית פרט למטבח היתה טלוויזיה. בסלון היא היתה מסוג 4K. וכו כו - הבית היה בית חלומות. המיטות היו נוחות ברמה אחרת. חדרי האמבטיה היו חלומיים. בקיצור - הבית הזה יותר מאשר פיצה על החוויה העגומה ב-arabi.

אבל מה שהטריד אותנו היה משהו אחר לגמרי.
בסוף הטיול כתבנו משובים על שני הבתים. המשובים היו מפורטים ומדויקים אבל מנומסים ועניניים, כאשר עבור הבית המוצלח הוא גם השתמש בסופרלטיבים לשבח הן את הבית והן את בעל הבית - שבא לקראתנו בכל דרך אפשרית. עבור הבית הלא מוצלח הוא כתב שהמנהלת השתדלה לסייע אך בפועל היה זה בית שלא ראוי למגורים במצבו הנוכחי.

המשוב הטוב פורסם מייד באתר Airbnb?
המשוב הגרוע - לא פורסם מעולם.
הפניות ל-Airbnb בעניין הזה לא נענו.

בצר לנו, פנינו לפייסבוק. כתבנו באתר של Airbnb על החוויה שהיתה לנו בבית הזה, על הטיפול המעולה שקיבלנו כאשר התלוננו, אבל תמהנו על כך שה-review שלנו לא פורסם עבור הבית, והוא ממשיך להיות מוצע לציבור רק עם המשובים החיוביים ועם ציון גבוה, שלא משקף את המציאות.

בתשובה קיבלנו את התקנון למשובים של Airbnb, לכאורה מסבירים את אי פרסום המשוב שלנו בכך שהשתמשנו בשפה לא ראויה, מפלה, וכו.

ידענו שלא בזה מדובר וביקשנו מהם שיצביעו במשוב שלנו על המילה או המשפט שגם לפסילתו. עד עכשיו אנחנו מחכים לתשובה.

בינתיים על הפוסט שלנו בפייסבוק הגיבו כבר לקוחות נוספים שהתארחו בבית הזה מאז ונפלו גם הם. הם אמרו שהבית לא ראוי למגורים, והציון באתר והמשובים המפורסמים שם אינם משקפים את זה.

כרגע אנחנו בתחושה שאין קשר בין המשובים והציון באתר Airbnb לבין המציאות - וזה עניין של מזל - הימור ממש - על איזה בית אתה נופל.
מאכזב
מאד מאכזב

וגם כאן

יום חמישי, 26 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - ניו אורלינס הסטאלבט הגדול - חלק שני

ביום השלישי בניו אורלינס הזמנו מקומות בסיור מודרך במיניבוס שעובר בכל האזורים החשובים והאטרקטיביים של העיר, וגם מספר קצת על ההיסטוריה של העיר. זה היה מרתק. עשיתי את הסיור הזה (או דומה לו) לפני עשרים שנה כשהייתי כאן בכנס הראשון שלי, וזכרתי חלק - אבל לא הכל - וגם נוספו אתרים חדשים וכמובן גם היסטוריה: בעיקר קטרינה. 
היה לנו מדריך מצוין, שידע להכביר מידע בלי לייגע, ועם הרבה הומור. 
בין היתר בסקירה ההיסטורית שמענו איך לואיזיאנה היתה בעצם טריטוריה צרפתית (נקראה על שם לואי הארבע עשר מלך צרפת), איך המילה קריאולי (שכיום מאפיינת את האנשים ואת האוכל המקומי) משמעותה פשוט "מהמושבות" (colonies), ומדוע לשחורים (או שחורים מעורבים) כאן היו מאז ומתמיד זכויות והשכלה ומעמד, בניגוד לשאר ארה"ב. זה היה מרתק. 
לאחר שלואיזיאנה נמכרה לארצות הברית על ידי נפוליאון והחלה בנייה מאסיבית של החלק האמריקאי של העיר, לא הסתדרו התושבים המקומיים (צרפתים במקורם ובתרבותם שהתערבבו עם שחורים וספרדים) הוחלט - על פי המדריך שלנו - לסלול תעלה שתפריד בין שני החלקים של העיר. אך כיוון שלא היה באמת תקציב לסלילת התעלה, הם הסתפקו בסלילת שדרה רחבה וקראו לה canal street

אין לי מושג עד כמה הסיפור הזה מדויק 😉
אגב על canal street יש קאזינו, למרות שההימורים אסורים בלואיזיאנה. איכשהו הם הצליחו להגדיר אותו כך שבעצם מדובר ב.....משחקים gaming ולא הימורים 😕 אבל בעצם זה קזינו לכל דבר!

ישנן גרסאות שונות מדוע בתי הקברות של ניו אורלינס בנויים כולם מעל לאדמה - אבל כולן קשורות בצורה כזו או אחרת לעובדה שכל כמה זמן יש שם הצפות. בכל מקרה בתי הקברות שם הם אתרי תיירות ועלייה לרגל. מי שהפרוטה מצויה בכיסו בונה קבר משפחתי, או אישי


ולפשוטי העם יש "שיכונים". אבל גם אלה וגם אלה בעצם משמשים לקבורה חוזרת של הדורות הבאים. אחרי X שנים שנקבעו בחוק, משמש אותו ארון קבורה ואותו "תא" קבורה מישהו חדש, לאחר שעצמותיו של הדייר הקודם נטמנות באדמה מתחת לאותו קבר. מוזר ביותר




כיוון שבתקופה מסוימת הוערך המיסוי על הבתים על פי רוחב חזית הבית, ניבנו שכונות שלמות עם בתים צרים מאד וארוכים מאד, שהכניסה לכל חדר היתה מהחדר הקדמי וכן הלאה. זה נראה מאד מוזר.


הסיור עבר ליד המוזיאון הלאומי של מלחמת העולם השניה, והמליץ עליו ביותר. ובאמת ביקרנו שם למחרת, היום הגשום היחיד שפקד אותנו בביקור בעיר. ניו אורלינס זכתה בכבוד של בניית המוזיאון הזה משום שהיא העיר בה נבנו סירות ה-Higgins אשר אפשרו להנחית חיילים וציוד ממש על חופי אירופה ואיי האוקיינוס השקט, ותרמו באופן בולט וברור לניצחון בעלות הברית במלחמה. 

במוזיאון לאמנות לא ביקרנו, אבל גן הפסלים שלידו היה מרתק. צירפתי כאן רק כמה דוגמאות.

זהו איש שיושב ומחבק את ברכיו, שבנוי כולו מאותיות


כאן יש המון אנשים שיושבים איש על כתפי רעהו....

נהנינו מהאתרים, נהננו ממזג האוויר, מהאוכל, מהאווירה ומהמוסיקה בשפע שהיתה מצויה בכל מקום. אבל כמובן בעיקר נהנינו להיות יחד עם הבן ואשתו.

זה נכון שאנחנו משוחחים כל שבוע לפחות פעם או פעמיים, בסקייפ או בוואטסאפ - אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות ממש יחד. לדבר ולצחוק ולטייל ולהתלבט יחד איתם על כל מיני דברים. אני אוגרת ואוצרת את הרגעים האלה.
אחד הנושאים שעלה היה הצורך שלהם לעבור לדירה גדולה יותר - הם חיים במרכז בוסטון בדירת סטודיו. זה אומר, בין היתר, שכאשר אחד מהם רוצה ללמד או להתאמן השני צריך לצאת מהבית (או לשבת בחדר האמבטיה).

זוג חברים שלהם, שלחוצים מאד כלכלית, הציעו להם לשכור יחד דירה גדולה או בית למשך שנה - לחסוך בהוצאות. היו לנו המון שיחות בטיול הזה על העניין הזה - האם היום, כשהם נשואים שנה וחיים יחד כבר שלוש שנים בלי שותפים אחרים הם מסוגלים לחזור לחיות עם שותפים. החיסכון הכספי מאד קרץ להם, אבל לנו לא נראה שזה משהו שכדאי להם לעשות - ושאם יתברר שזו טעות, זו תהיה טעות שהם יהיו תקועים איתה במשך שנה שלמה (ועלולה גם להשפיע על היחסים ביניהם). לשמחתי אתמול הם הודיעו סופית לחברים ההם שהם יורדים מן העניין.

נושא נוסף שעלה הוא לימודי הדוקטורט של כלתי. לאחר שנה של הפסקה, היא חושבת שהיא מסוגלת לחזור לאוניברסיטה ולסיים סוף סוף את התואר. מה שהיה הוא שהיא דחתה את הקורסים התיאורטיים עיוניים (במוסיקה) לסוף התואר, וכאשר הגיע לזה סוף סוף החומר פשוט לא הצליח להיקלט אצלה בראש. זה נשמע מוזר כשמישהי בעלת תואר שני מספרת שקשה לה להתרכז וללמוד, אבל הבנתי ממנה שגם בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלה וגם בזכות זה שבכל זאת זה תואר במוסיקה - איכשהו היא הצליחה כל השנים לדלג מעל המהמורות שהן כנראה בכל זאת ליקוי למידה כלשהו או הפרעת קשב וריכוז שמעולם לא אובחנה.

כבר לפני שנתיים, כשהחלו החריקות, המלצתי לה בעדינות לנסות לקחת רטלין או משהו דומה, רק לראות אם זה משפר את היכולות שלה. בתקופה ההיא היא לא היתה כנראה במצב הרגשי נפשי המתאים לנסות את זה.

בשנה שעבר היא עזבה את הלימודים (המשיכה להיות רשומה לקורס אחד, כדי לשמר את מעמד הסטודנטית), התחילה טיפול פסיכולוגי (וגם אימון - דרך הסקייפ עם חברה שלי מהקורס) והיום היא חושבת שהיא מוכנה לנסות לגמור עם זה. וגם הסכימה לקחת כדורים.


בני ובעלי היו מאד סקפטיים לגבי העניין הזה, לא באמת מבינים מה השתנה פתאום שאיפשר לה לנסות לחזור ללימודים. אני מניחה ששניהם גם דאגו לעניין הכספי (אוניברסיטה בארה"ב עולה המון כסף, ואת המילגה שלה היא סיימה מזמן). אבל היא הבטיחה שהיא תשב על החומר של הקורס שבו נכשלה לפני שעזבה ותנסה לראות אם עכשיו היא מסוגלת לקלוט את החומר ולעשות את המבחן, ורק אם זה ייראה מבטיח - היא תירשם.

זה אומר שהיא לא תגיש כרגע את הבקשה לויזת אמן (ויזה שתאפשר לה לעבוד מעבר לעבודות של סטודנטים) כפי שבני הגיש. אגב אנחנו מחזיקים אצבעות באמת שהוא ייענה בחיוב, וכך יוכל לעבוד ולחיות בארה"ב לפחות בשלוש השנים הקרובות.

שיחות כאלה וגם כמובן סיפורים על הנכדים (האחיינים האהובים שלהם) ועוד ועוד שזרו את הבילוי המשותף שלנו בהרבה תוכן - ונהנינו הנאה אמיתית.

ביום האחרון שלנו בניו אורלינס היינו בפסטיבל הג'אז Jazz Fest שנערך במגרש מרוצי הסוסים - כרגיל קיבלנו טיפים מצוינים מנהגי האובר והליפט, קנינו כסאות מתקפלים בכמה דולרים ב-walmart וכובעים (נגד השמש) וכמובן קרם הגנה...ובילינו שם יום שלם, נודדים ממופע למופע - חלק נהדר וחלק סתמי. הרבה גאז' לא היה שם, אבל היו מופעים אתניים רבים וגם רוק ישן וטוב. בסוף היום היו שני מופעים מרכזיים - פול סיימון ולורן היל. בחרנו לשמוע את פול סיימון, ובסך הכל נהנינו אבל....נו, טוב, הוא כבר זקן וזה לא מה שהיה ....אין מה לעשות. חזרנו ל-AIRBNB החדש שלנו עייפים אך מרוצים, ולמחרת טסנו יחד לבוסטון, כי לשניהם היו "גיג"ים (מופעים) בשבת אבל היו פנויים יחסית ביום ראשון, אז בילינו עוד יום אחד בבוסטון לפני שטסנו בחזרה ארצה.
על היום הבודד שבילינו בבוסטון ועל הסיפור עם ה-AIRBNB....בפוסט הבא

וגם כאן 

יום רביעי, 25 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - ניו אורלינס "הסטאלבט הגדול" - חלק ראשון

אני נדהמת לראות שזה היה בדיוק לפני חודש, איך הזמן טס.
זה היה יום ראשון בבוקר כך שגם בן הדוד של T לא עבד באותו היום וגם הכבישים היו יחסית פנויים, ובנוסף הטיסה שלנו לניו אורלינס (דרך שיקאגו) יצאה מלה גארדיה, שדה תעופה שהוא קרוב יחסית למקום מגוריו של בן הדוד - בקיצור, הוא התעקש להסיע אותנו לשדה.
וכמו שכתבה ג'אסט באחד מהפוסטים שלה על הטיסה לפלורידה ובחזרה, הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה השונים, לפעמים אפילו בחברות התעופה השונות, אינן עקביות. כאן בלה גארדיה עשו לנו את הצ'ק אין של המזוודות על המדרכה לפני הכניסה לשדה. היה כמובן אחרי כן גם שיקוף של התיקים האישיים ומעבר בגלאי המתכות - אבל לא אילצו אותנו לחלוץ נעליים, למשל.
את כרטיסי הטיסה האלה הזמין לנו בני, דרך אמריקן אקספרס, במחיר ממש טוב, כך שלא קיטרנו שזו טיסה עם חניית ביניים. שדה התעופה בשיקאגו היה דווקא ממש נחמד, ואפילו טעמנו את הפיצה המפורסמת deep dish
T פחות אהב אותה בעיקר כי הרוטב מתקתק יותר ממה שהוא אוהב בפיצה, וגם אני, למרות שנהניתי ממנה, ידעתי בחוש שפיצה בשדה התעופה בטוח פחות שווה מאשר פיצה בעיר עצמה! 
בסך הכל טסנו (פלוס חניית ביניים) כשלוש שעות, וכאשר נחתנו בניו אורלינס בני וכלתי, שנחתו מעט לפנינו, כבר חיכו לנו בזרועות פתוחות. 

בכלל במהלך כל השבוע שהיינו יחד השלמנו המון חיבוקים. אפילו קצת יותר מהמון, כדי לנסות לצבור כמה...אם זה אפשרי בכלל.
מזג האוויר בניו אורלינס היה חם ולח, אבל הרבה פחות חם והרבה פחות לח ממה שקורה שם בקיץ. הזוג הצעיר, שהקור והחורף של בוסטון כבר נמאסו עליהם לחלוטין, קיבלו את זה בשמחה. וגם עבורנו זה היה בגדר הנעים, רוב הזמן.
כשעוד התלבטנו בארץ אם לשכור רכב בניו אורלינס או לא, בדקנו ברשת וכולם אמרו : לא כדאי. גם כי קשה למצוא חניה והיא יקרה, וגם כי המוניות שם זולות. לא שכרנו, וגם כמעט שלא נסענו במוניות: נסענו באובר (UBER) או עם המתחרים שלהם (LYFT) - זה היה זול וזה היה נוח וזה גם היה מהנה, לשוחח עם המקומיים ולשמוע קצת (כמה שאפשר להספיק במהלך הנסיעה) על חייהם ועל העיר ועל קטרינה כמובן, כל אחד דרך העיניים שלו. נהגי האובר והליפט נתנו לנו את ההמלצות הטובות ביותר, גם לגבי היכן כדאי להסתובב בעיר ולשמוע מוסיקה, ובעיקר - היכן לאכול. 
מצד אחד האוכל בניו אורלינס לא בריא. ממש לא בריא. הרוב מטוגן, כמעט תמיד מתובל מאד, המון שמן והמון סוכר - אבל הוא טעיםםםםםםםםםם. לא נפלנו באף מסעדה. הכל היה טוב. ואני כמובן לקחתי את הלנטון שלי כל יום (מה שכאן בארץ אני כמעט לא צריכה לעשות, כי אני מקפידה כל כך על מה שאני אוכלת 😜).
האובר הביא אותנו לבית ששכרנו דרך AIRBNB. נראה לי שאקדיש פוסט נפרד על החוויה של הבית הזה בפרט ו-AIRBNB בכלל, אבל בינתיים רק אציין שהבית היה במצב נורא, ושאחרי שלושה ימים דרשנו להחליף אותו ולעבור למקום אחר. 
לניו אורלינס קוראים the big easy, לעומת ניו יורק שהיא the big apple, והיא באמת easy. 
הקצב שונה ממקומות אחרים בארה"ב, יותר איטי ונינוח. האנשים באמת נחמדים - לא רק מן השפה לחוץ - ושם בפעם הראשונה ראיתי שיווין וחוסר גזענות אמיתיים - מה שבמקומות אחרים זה רק מן השפה לחוץ אם בכלל.
הם גם לא שונאים את התיירים - מה שבמקומות אחרים נתקלתי, שמצד אחד הם זקוקים להם ומצד שני בזים להם. 
והכי הכי - המוסיקה. בכל מקום יש מוסיקה. בעיקר ג'אז אבל כבר לא רק. ויש המון המון מועדונים, וגם היינו יום שלם בפסטיבל גאז' - אבל המקומות שבעיקר שמענו ונהנינו מגאז' היו בכיכרות ובפינות הרחוב. 
כולם כנראה שמעו על Bourbon street, לשם נסענו בערב הראשון. אז זה כבר נחשב לרחוב תיירותי מדי ואין שם מוסיקה "אותנטית" למי שבאמת אוהב. מה שכן יש שם הרבה מסעדות טובות בסביבה


באותו ערב הלכנו ל oceana grill - המלצה שקיבלנו מנהגת האובר שלנו. 
אבל שום דבר לא הכין אותנו לבשר האלוהי שקיבלנו במסעדת Brennan's לשם הלכנו בערב השני
לחלוטין הסטייקים הכי טובים שאכלנו בחיינו (וזה כולל את ארגנטינה עם בשר הבקר המשובח שלהם)
ביום השני התחלנו לטייל לאורך הנהר וניצלנו את הימצאותו של אאוטלט משגע (ה-riverwalk outlet) שם ריכזנו את כל הקניות שלנו (כולל הנעליים המעולות עבור בני ו-T ומזוודה חדשה לי וכמובן מלא בגדים ועוד צעצועים לנכדים)

ואז המשכנו לטייל לאורך הנהר

ובסיורנו הגענו גם לגן זכר השואה

שממוקם בין הטיילת של הנהר לבין ג'קסון סקוויר הנהדר

ושם בכיכר ג'קסון "נפלנו" על הרכב ג'אז נהדר שהרביץ הופעה מעולה

והרקיד את כל האנשים בסביבה. 
בערב אחרי הארוחה המשובחת נסענו לרחוב הג'אז האמיתי - frenchman street.

שם יש מועדון ליד מועדון, והצלילים נשפכים אל הרחוב, וכך אפשר גם לבחור לאן בא לנו להיכנס לפי המוסיקה שנוגנה בפנים. וגם שם ההופעות הכי מוצלחות היו אלה שבפינות הרחוב, עם נגנים וירטואוזים - לפעמים על כלים מאולתרים לחלוטין

התחנה האחרונה של אותו ערב היה מועדון עם מוסיקה טובה, שם בני וכלתי אפילו קמו לרקוד קצת 

המשך יבוא 

וגם כאן

יום שלישי, 24 במאי 2016

קצת שחרור קיטור ומעט עדכונים

ראשית עדכון קצר על התזזתית שלנו (שם זמני שאני הוגה בחיוך ובאהבה):
היא הגיעה אתמול בסיום המשמרת שלה בעבודה (כרגע היא משרתת יומיים בשבוע בצבא כסמב"צית בחמ"ל בבסיס אי שם במרכז הארץ, ושאר הימים היא פנויה ויש לה אישור לעבוד). פעם בחודש היא גם סוגרת שבת.
היא נראתה טוב, יותר טוב ממה שציפיתי. עדיין תזזיתית אבל נדמה היה לי שהיא רגועה יותר (יחסית אליה, הכל יחסי).
היא סיפרה לנו את כל מה שעבר עליה בשבוע שעבר ובסוף השבוע ונראה היה שבסך הכל, עם כל הקשיים (הביקור בשלוותה אצל חברתה, הביקור אצל אימה בבית שהעלה המון זיכרונות קשים אבל היה גם מלא חוויות טובות של בילוי עם אחיה ואחותה הקטנים ושיחות די טובות עם אמא שלה) היו גם חוויות טובות - עם חברות ועם ידידים בסוף השבוע.

מהבחור היא נפרדה, סופית לפי מה שהיא אומרת, והוקל לנו מאד.
היא אמרה שאמא שלה סידרה לה טיפול (בנוסף על הפסיכולוגית הקבועה שלה) גם ייעודי לנפגעות פגיעה מינית, וזאת למרות שהיא חיילת ובעיקרון אמורה להיות מטופלת במסגרת הצבאית. מה שהצבא סיפק בתחום הזה עד כה נשמע הזוי, והפעלנו את בתי שיצרה קשר עם ידיד שלה שהוא קב"ן - כך שתזזיתית יכולה ליצור איתו קשר ולקבל גם ממנו טיפול וסיוע (בהפניה לפסיכיאטר צבאי למשל). בתי אמרה שככל שיותר אנשים ובעלי מקצוע יהיו איתה בקשר ויראו אותה לעיתים קרובות כך יותר טוב. ואני סומכת על בתי.
היא הלכה לישון מוקדם כי הבוקר יצאה מוקדם לבסיס ליום ארוך. ייתכן שתישאר לישון בבסיס.

ועכשיו לנושא אחר:
יש לנו לא מעט קרובים בחו"ל ואנחנו ידועים כמכניסי אורחים מאד נוחים.
בשבוע הבא תתקיים חתונתו של האחיין הצעיר ביותר שלנו (של T) ויצא איכשהו שלחתונה הזאת כל בני הדודים מחו"ל וגם חלק ניכר מילדיהם יגיעו לחתונה.
כבר בחורף, כשהגיע ארצה לכמה ימים לכנס רפואי, "שריין" אותנו אחד מבני בני הדודים האלה, ג' נקרא לו, לארח אותו עם משפחתו לכמה ימים בתקופה של החתונה. הוא ואשתו וביתם הגדולה, שצעירה בכמה חודשים מחכמוד, כבר התארחו כאן במשך כמה ימים לפני ארבע שנים, וזכרנו אותם כאורחים נוחים ומתחשבים, אז לא חשבנו פעמיים והסכמנו.

גם לא ממש התייחסתי לתאריכים שהם שלחו לנו, ולא שמתי לב שהם מתכננים להיות אצלנו 11 יום!!! רק אתמול התחלתי להבין שהמשפחה הזו, שעכשיו כבר מונה 4 נפשות (נוסף גם פעוט בן שנה וחצי) תתנחל אצלנו במשך שבוע וחצי.
לפני כמה ימים שאלתי אואת ג' תו אם הפעוט זקוק לעריסה, כי כבר אין לי בבית. להורים יש מיטה זוגית בחדר שייעדתי להם, ויש גם מזרון מיטת יחיד שעליו תוכל לישון הגדולה, לצד מיטת הוריה. הוא ענה שכן, אם אפשר לארגן לול או משהו כזה, למרות שהבנתי שהוא ממש ילד ענק (האבא קרוב לשני מטר גובה!) ולא בטוח שהוא נכנס בלול. אבל שאלתי מחברינו את הלול הנייד שקניתי לבת שלהם בלידתה הראשונה.
שלשום הוא שאל אם יש לנו עגלה, כי אמנם הם מביאים עגלה עבור הפעוט, אבל אם הגדולה תירדם בחתונה.....
אז לא, אין לנו עגלה, בטח לא כזו שמתאימה לשינה של ילדה בת 5 (!?), שאלתי את בתי אם יש להם משהו אבל הם רק היום לפנות בוקר חזרו מברלין אז...התשובה תחכה.
אתמול הגדיל ג' לעשות, ואמר שביום שני הבא מתוכנן מפגש בני דודים לדור הצעיר (הדור שלו ושל ילדיי) והאם אנחנו נוכל לעשות לילדיהם בייבי סיטר.
בשלב הזה נפל לי האסימון, והבנתי שאני עומדת לארח משפחה של זוג הורים ושני ילדים קטנים, אחד מהם פעוט בן שנה וחצי - שחושבים כנראה שמעבר לשהות הארוכה (מאד! לטעמי) אצלי בבית, ארוחות כמובן וכו - נכונים להם גם שירותי אירוח נוספים.
נשמתי עמוק וכתבתי שלא. SORRY. ככה, פשוט לא ו-SORRY.
הוא ענה
no problem X
ואני מאד מקווה שהוא הבין את הרעיון הכללי.
מקווה גם שלא אצטער על כך שהסכמתי לארח אותם, או על כך שלא הערתי לו כבר בינואר או פברואר כשהוא שלח את תאריכי הביקור - שנראה לי שעדיף שעבור חלק מהזמן הם ייקחו חדר במלון או ימצאו בני משפחה נוספים שיהיו מוכנים לארח אותם....

וגם כאן 

יום שני, 23 במאי 2016

הרהורים על החיילת שלנו

תזזיתית. אולי כך אכנה אותה בינתיים. התזזיתית הציפה אותנו במשך כמה ימים, וכמו שבאה כרוח סערה, כך פתאום נעלמה לכמה ימים.
מאז שחזרנו מחו"ל היא עברה לגור כאן דרך קבע, נעדרת רק כאשר סגרה בצבא, או שבגלל עבודה או פעילות חברתית כזו או אחרת העדיפה להישאר במרכז ולישון בבית החייל ברמת גן.
ואז היא נסעה לצבא ביום שלישי - ומאז לא הגיעה לכאן.
אני תוהה אם זה צירוף מקרים שזה קרה בזמן שהנכדים התארחו אצלנו. ואם זה לא צירוף מקרים, האם זה היה צעד של התחשבות מצידה, כי נהיה עסוקים עם הקטנים, או להיפך - היא הבינה שלא תהיה מרכז תשומת הלב שלנו, אז העדיפה לשהות במקומות אחרים. אני דווקא נוטה לחשוב שזה היה צירוף מקרים. אולי אני טועה.
כרגע היא אמרה שהיא בדרך לכאן.
הפסיכולוגית שלה (אליה התחילה ללכת שוב בכל שבוע, לשמחתנו והקלתנו הרבה) ייעצה לה - כמונו - להיפרד מהבחור (החדש) שלא התייחס אליה בכבוד הראוי (בלשון המעטה). אבל אם הבנתי נכון, היא נפגשה איתו ביום ששי, ואני מניחה שתיכף אשמע מה היה שם.
בבירור יש לה נטייה להימשך לבחורים שמתייחסים אליה לא טוב. הייתי מאד שמחה אם היא היתה עושה פסק זמן מבחורים לאיזו תקופה - בזמן שהיא בטיפול ולומדת (אולי) להפנים שהיא שווה ומגיע לה שיתייחסו אליה בתור שווה. אבל היא "ילדה גדולה" ואין דרך לגרום לה לנהוג בדרך כלשהי, ויפה לפחות שהיא מקשיבה לעצות. מה היא עושה איתן אחר כך, זו כבר האחריות שלה. עצוב לי שהיא נידונה להיפגע שוב ושוב...אבל זה משהו שהיא חייבת ללמוד לשחרר מתוכה. אף עצה חיצונית לא באמת יכולה להשפיע עליה.
בטלפון היא אמרה שהשבוע היא עובדת כל יום, פרט לימים שבהם היא בצבא - זה דווקא טוב. היא גם תהיה עסוקה, גם תרוויח כסף (ויהיה לך פחות זמן לבזבז כסף). בימים שהיא גרה אצלנו היא גם לא מוציאה כסף על אוכל - שזה חיסכון לא קטן.
בימים האלה בהם לא היתה כאן היא הספיקה לבקר אצל אחיה ואחותה הקטנים (שגרים עם אמא שלה), והבנתי שהביקור הלך טוב. הבנתי שאמא שלה התחילה טיפול בעצמה - אולי היחסים ביניהם ישוקמו אחרי הכל?
היא גם הלכה (בניגוד לעצתי) לבקר אצל חברה שאישפזה את עצמה בשלוותה. זה כמובן הכניס אותה לדכאון. הסברתי לה בעדינות שהיא עצמה לא במצב נפשי מספיק חזק ויציב כדי להיחשף למישהי שהיא במצב עוד יותר קשה. היא הבינה, אבל לא הסכימה. היא רצתה לתמוך בחברה. אחרי ביקור אחד היא הבינה מה אני אומרת, ולא חזרה לשם בינתיים.
כאמור מה שעוד לא שמעתי ממנה זה איך היה המפגש עם הבחור.
הייתי רוצה גם זמן לשבת איתה בשקט וללמד אותה כל מיני דברים - על ההתנהלות עם כסף, על ההתבוננות בתגובות שלה - קצת כמו שאני עושה עם מתאמנים אבל אני לא יכולה כמובן לאמן אותה. עד עכשיו זה פשוט לא יצא. או שהיא תזזיתית ומדברת בלי סוף או רוצה לראות סרט או שהיא ישנה....וגם זה סממן לדאון, לדיכאון  וגם פשוט לשעמום. אז מצד אחד רווח לי שהיא לא היתה כאן כמה ימים. בדיעבד הבנתי כמה הייתי זקוקה למנוחה ממנה. ומצד שני התחלתי לדאוג....
היא כתבה שהיא מסיימת בשש ואז תצא לכיוון שלנו...המשך יבוא

וגם כאן 

יום ראשון, 22 במאי 2016

סופשבוע ארוך עם הנכדים

הבוקר לקחנו את חכמוד ונשמותק לגן לאחר שהיו כאן מאז יום רביעי בלילה.
גם ביום חמישי לקחנו אותם לגן, וכך היה לנו יום אחד לעצמנו לפני שזה הפך יותר אינטנסיבי.
מהיישוב שלי לגנים שלהם בבוקר זו בערך שעה נסיעה בפקקים, קצת פחות, אז חלק מהזמן הקשבנו ליוסי גרבר מספר את פטר והזאב (עם המוסיקה והכל) וחלק מהזמן שיחקנו 20 שאלות. הם עדיין לא לגמרי סגורים על העניין הזה שצריך לענות רק בכן ולא, אבל בסך הכל הם מבינים מצוין את הרעיון של המשחק.
בששי כבר עשינו להם יום כיף (אמנם אין פקקים אבל חשבנו שעד שנגיע לגן כבר נצטרך לאסוף אותם בצהריים, ובתי די הבטיחה להם שזה מה שנעשה). נסענו לשרונים, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה (הם מאד אוהבים את זה) - והם התלהבו מכל מיני דברים קטנים כמו העובדה שיש שם בשירותים אסלות קטנות לילדים עם בדיחות של בזוקה על קירות התאים, וכיורים קטנים ומייבשי ידיים קטנים. חכמוד אמר באיזשהו שלב "איזה כיף פה".
נסענו לשרונים כי יש שם גן שעשועים גדול ומושקע - עם מתקנים מאתגרים - ובלי חול (בישוב שלנו מצב הגנים היה קטסטרופלי עד לא מזמן, מתקנים מוזנחים וחלודים ולדעתי גם היום בכולם יש חול).
בשבת לקחנו אותם לבריכה, וגם חברים שלנו א' ו-א' הביאו את הנכדים שלהם, והם מאד מאד נהנו גם במים וגם מחוצה להם.
כיוון שנכדיי כבר לא ישנים בצהריים (מקסימום נרדמים באוטו אבל אז בדרך כלל מתעוררים) מצד אחד היו ימים ארוכים ואינטנסיביים, ומצד שני הם נחרו בנחת כבר בשמונה וחצי בערב.
לחכמוד היו מידי פעם התקפי געגוע קצרים להורים, ומידי פעם הוא גם דאג להרגיז את נשמותק, שכאשר הוא מתוסכל הוא מתחיל לבכות ולא מצליח לבטא במילים את מה שמרגיז אותו או כואב לו - אבל כמעט בכל התקריות הפעלתי את הטכניקה של "עצבות" (מ"הקול בראש") - גישה סאטית לחלוטין - חיבקתי, תיקפתי את התחושות שלהם, במקרים של דיבור פוגע או לא יפה אמרתי בנחת איך ניתן היה לומר את אותו הדבר בדרך נעימה....ובדרך כלל זה עבד יפה.
חוץ מפעם אחת.
היתה פעם אחת שכל כך התרגזתי, ששום טכניקה לא עזרה. הכעס ממש הציף אותי (וכאן אני לגמרי מבינה את אמאל'א כשהיא מדברת על הצפה). יש לנו שולחן קטן עם כסאות - והוא משמש אותם לארוחות וגם למשחקים. השולחן כחול, כיסא אחד סגול ואחד ירוק. בדרך כלל נשמותק בוחר את הכיסא הסגול אבל מידי פעם הוא רוצה את הירוק. חכמוד רוצה רק את הכיסא הירוק. תמיד. וכך קבענו בתחילת הביקור שלהם שבכל ארוחה הם יתחלפו בכיסאות. וזה עבד ביומיים הראשונים ואז פעם אחת נשמותק אמר "אני בוחר את הכיסא הירוק" ואני אמרתי "בסדר גמור, בבוקר ישבת על הכיסא הסגול" וכשנשמותק הגיע לשולחן חכמוד אמר לו "לא, נשמותק, אתה לא יכול לבחור. אני על הכיסא הירוק". הוא אמר את לאחר ששמע את מה שאני אמרתי. הוא אמר את זה בכוונה כדי לפגוע בו. כדי להרגיז אותו. נשמותק התחיל לבכות, ואני הרגשתי את התסכול שלו ואת חוסר האונים שלו מול חוסר הצדק המשווע - ו"הדם התחיל לעלות לי לראש" אבל עדיין הצלחתי לומר בטון יחסית רגוע: "חכמוד, למה אתה אומר לו את זה? הרי סיכמנו שבכל פעם מתחלפים, ושמעתי אותי אומרת עכשיו שנשמותק יכול לבחור הפעם את הכיסא הירוק?" ואני די בטוחה שלו היה אומר "סליחה, נשמותק, נכון. לא התכוונתי" או משהו ברוח זו, זה היה נגמר ברגע. אבל הוא הכחיש את מה שבפירוש כולנו שמענו אותו אומר (כן, יש לו נטייה לשקר...) וזה כנראה לחץ לי על איזשהו כפתור ואמרתי לו בטון ממש כועס - כנראה טון שהוא לא שמע ממני אף פעם - שזה ממש לא בסדר, גם להרגיז סתם את אחיו שלא לצורך, גם לנסות להסתיר את מה שהוא עשה...והוא ממש נבהל. ראיתי שהוא מתכנס בתוך עצמו, וכשהנחתי את הצלחות לפניהם הוא לא היה מסוגל לאכול - למרות שזה היה מאכל אהוב עליו. לא התחרטתי שהעמדתי אותו במקומו אבל מאד מאד מאד התחרטתי על הטון שבו השתמשתי. כשראיתי שהוא לא אוכל שאלתי אם הוא בכל זאת לא רוצה את מה שהוא ביקש - ואז הוא אמר "אני רוצה, אבל הבהלת אותי כשכעסת עלי" וכמובן שלבי נמס על המקום. כרעתי ברך לצידו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני באמת מצטערת שהבהלתי אותו, שמאד התרגזתי בגלל מה שהוא אמר אבל שאני מבקשת סליחה שדיברתי בצורה כל כך מבהילה. הוא נרגע אבל אני כמובן נושאת איתי עדיין את הרגע הזה...
וראיתי שהוא נזהר בהמשך - בכל פעם שנשמותק בכה, להבהיר שזה לא הוא שעשה לו משהו.
בדרך כלל היה מאד קל ונוח עם שניהם, ובשאר הזמן הצלחתי להתמודד לא רע גם עם הרגעים שלא בא להם לעשות את מה שביקשנו. ל-T היה יותר קשה עם זה, וראיתי שהוא פחות מסוגל לשלוט על הטון שלו. אצל T אתה תמיד יודע אם הוא כועס עליך. אין לו שליטה על זה. בכל פעם הייתי מזכירה לו - תגיד את אותו הדבר אבל בטון יותר אוהב בבקשה...והוא היה מחייך נבוך ומשתדל. כי אצל ילדים הטון הוא הכל. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם אומרת "אני לא אבקש עוד פעם - תתלבש עכשיו" או משהו כזה - דאגתי לומר את זה בנחת ובנועם. וזה עבד. איך אמר להורים נשמותק אתמול בשיחת הטלפון היומית: "אני לא מתגעגע בכלל כי שומרים עלינו".
לחכמוד יש נטייה להתווכח ולהתמקח. לא נשאבתי לזה. הרי כשזה מתחיל אין לזה סוף....
הבוקר הפקדנו אותם בחיבוק ארוך בגן. הסבתא השנייה תאסוף אותם אחר הצהריים ותישן אצלם, ובתי וחתני ישובו בלילה, כך שהם יתראו כשיפקחו עיניהם בבוקר. מקווה שגם היום יהיה להם כיף.

וגם כאן 

יום שישי, 20 במאי 2016

מה שקורה עכשיו

הרבה התעסקתי לאחרונה בתיעוד מדריכים למשתמש בבלוג החדש שלי ובתיאור החופשה שלי ובינתיים עברו השבועות ואני חווה גם המון דברים בכאן ועכשיו שאני חשה צורך לתעד לעצמי.

בימים האלה הנכדים גרים אצלנו, כי בתי וחתני טסו לברלין לחתונה של חבר. הבוקר לקחנו אותם לגן (זה אמנם לקח שלושת רבעי שעה מכאן ועד להרצליה אבל זה בהחלט שווה גם לשיגרה שלהם וגם שלנו) אז יש לי פנאי במשך היום.

אתמול חגגנו את יום הולדתו של T (צחקנו על זה שהוא קיבל את הנכדים מתנת יום הולדת) - אני אפיתי את עוגת השמרים שלי - שפעם הייתי אופה לפחות פעמיים בשנה, ומאז שעברנו לבית הזה (ולתנור הזה) עוד לא יצא לי. זו בעצם עוגת השמרים של רות סירקיס (מהמטבח באהבה), מתכון שמניב שתי עוגות - אז אחת אני ממלאה בקקאו והשנייה בקינמון ושתיהן מטריפות בטעימותן (לחובבי הז'אנר כמובן). T לא אוהב עוגות בחושות ואני לא אופה עוגות קרם למיניהן - אז לכבודו טרחתי ואפיתי אותה, ואפילו שמתי עליה נרות (כאן כבר פרסתי כל עוגה לחצי, ואת החצי השני הקפאתי...)
האפייה לקחה לי כשלוש שעות בסך הכל (עם התפחה כפולה) ואיך שהוצאתי אותה מהתנור נסעתי למנטורינג.

כתמיד החוויה במנטורינג היא עבורי שילוב של מפגש חם עם אנשים אהובים (הבנות בגילאים 22-57) והמאמן, חוויות מטלטלות - כאשר אנחנו מאמנות זו את זו או כאשר הוא מאמן אותנו (וכן, לא שכחתי שאני מתכוונת לספר איך הוא אימן את כולנו בו זמנית בפעם הקודמת), כאשר אנחנו מעלות סוגיות מהאימון שלנו ומקבלות ממנו הדרכה (וגם זו מזו), ואפילו כשאנחנו משתפות חוויות מחיינו הפרטיים - יש שם פתיחות יוצאת דופן ותמיכה יוצאת דופן שעוד לא חוויתי בשום קבוצה בה השתתפתי עד היום.

בקטע האישי אני כרגע בהתלבטות האם להמשיך לאמן. זה שזור בכל האימונים שלי וגם במחשבות שלי, ואני חייבת לומר שאני באמת לא יודעת. לא יודעת אם אני רוצה. לא יודעת אם אני טובה מספיק. לא יודעת אם אני לא רוצה ולכן חוששת שאני לא טובה מספיק, או שאני חוששת שאני לא טובה מספיק ולכן מספרת לעצמי שאני לא רוצה....בלגן. בינתיים אני מאמנת ועושה זאת בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, ורוב המתאמנים שלי דווקא חווים טרנספורמציה ושחרור והתפתחות אז כנראה שבכל זאת אני עושה משהו בסדר. זה מורכב ואני חוקרת את זה עם עצמי ועם המאמן שלי, אבל ייתכן שעצם העובדה שזה עלה סוף סוף על פני השטח ואני מוכנה לשקול את האופציה של להפסיק לאמן -  דווקא תשחרר משהו ותאפשר לי להתמסר לזה כמו שלא העזתי עד כה. נראה.

עם החיילת (שאני עדיין מחפשת לה כינוי חיבה) אין רגע דל - לא קל לה עם עצמה ולכן לא תמיד קל איתה. אנחנו עדיין לומדים ובונים את מהות היחסים ביננו, את הגבולות, את מידת העומק שאנחנו רוצים או יכולים להיכנס אל תוך חייה ובו בזמן מידת העומק שאנחנו יכולים או רוצים שהיא תיכנס אל שלנו.

אתמול (היא לא היתה איתנו, נסעה לצפון לבקר את אחיה ואחותה הקטנים שחיים אצל אמא שלה) חתני פתאום התחיל מתקפה של שאלות שהשורה התחתונה היתה: האם היא עכשיו חלק מהמשפחה ועד מתי? ותוך כדי שיחה וניסיון להבהיר מאיפה באות השאלות, הוא הבין שיש לו קושי עם העניין הזה. וזה בהחלט מובן, מכל מיני בחינות - ובאמת דיברנו על זה עם בתי ועם בני אבל לא איתו. הוא דימיין את נושא אימוץ החייל הבודד כמשהו אחר לגמרי. מעבר לעובדה שהוא חשב על מישהו מחו"ל, שיש לו משפחה תומכת אבל פשוט לא בארץ, הוא גם דימיין מישהו שמגיע פעם בשבוע/שבועיים לארוחות שבת וחג וזהו. מישהו שאולי משוחחים איתו, מייעצים לו, אבל הוא לא הופך להיות חלק מהמשפחה. מישהו שבתום השירות נעלם מן האופק.

הוא חושש למשל מהנוכחות שלה עם ילדיו. הבטחתי לבתי כבר מזמן שלעולם לא אשאיר אותה לבד איתם. בנוסף יש לנו חוקים די ברורים שנועדו בעיקר לשמור עלינו: אנחנו לא מסכימים שחבר (שהיא מחליפה כל שבועיים) יישן כאן, גם לא במשך היום. חברה יכולה לעלות איתה לחדר אבל רק כשאנחנו בבית. הסברנו לה שאנחנו בשלבי היכרות מעמיקה איתה, אבל לא מוכנים שזרים אחרים יסתובבו לנו בבית. היא לא הבינה כל כך אבל קיבלה. היא סיפרה שהפסיכולוגית שלה (שהתעקשנו שתמשיך איתה את הטיפול לאחר שהופסק כמה חודשים) אמרה לה שזה טוב שאנחנו שמים לה גבולות.

בקיצור - לחתני קשה עם העובדה שהכנסנו ככה מישהי למשפחה (והיה לי קצת קשה לא לחשוב על זה שגם אותנו אף אחד לא שאל אם להכניס אותו למשפחה - ושגם לזה היה תהליך הסתגלות, בעיקר שלו מול T). כמובן שתיקפנו לו את תחושותיו, וכמובן שהן לא תגרומנה לנו לשנות שום דבר כרגע - אבל שמחנו שהביע אותן.

אני בעיקר שמחתי כי זה לחץ לי על כל מיני נקודות בהן אני עצמי קצת חרדה ממה שלקחנו על עצמנו. אני עצמי לא יודעת איך זה יתפתח. ברור לי שגם אני לא ידעתי מה לדמיין לפני שהתחלנו עם זה, והכל קרה די מהר. ואנחנו עדיין לומדים את זה תוך כדי תנועה.
זהו בינתיים. גם ככה הפוסט הזה ארוך נורא....

וגם כאן

יום חמישי, 19 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - ליל הסדר והימים האחרונים בניו יורק

בן דודו של T ואשתו הגרו לארה"ב באמצע שנות השבעים עם בנם הפעוט. בנם הצעיר כבר נולד שם. את הילדים הם גידלו בסאות' אורנג', ניו ג'רזי (היתה גיחה של כמה שנים לקליפורניה באמצע) ולפני כעשרים שנה הם מכרו את הבית ועברו לבניין דירות ענק ויפה בקליפסייד פארק, לא רחוק מגדת נהר ההאדסון, בקומה 18 עם נוף מרהיב של ניו יורק.
המשרד שלהם במנהטן (הם עובדים יחד בעסק משפחתי), כך שהם נוסעים הלוך ושוב כל יום - בשנה האחרונה הם כמעט ולא נכנסים עם הרכב (החניה היא רצח!) לאחר שגילו שיש להם אוטובוס ממש מתחת לבית ועד לתחנת Port authority שזה קרוב למשרד שלהם.
יש להם הרבה חברים שם וגם נתח גדול ממשפחתה של אשתו של בן הדוד נמצאת שם. ובכל זאת הם מאד שמחים בכל פעם שמישהו מהמשפחה מהארץ (או מאנגליה, יש ל-T ענף של המשפחה שם) מגיע לביקור. ביקרתי אצלם כמה פעמים כשהייתי לבד, במסגרת העבודה, בהזדמנויות שונות באזור, והיינו אצלם כולנו כשהילדים היו קטנים (והם עוד גרו בסאות' אורנג'), ותמיד היה נחמד - אבל הפעם קצת הסתייגתי מלבוא לגור אצלם 3 ימים.
ככל שאני מתבגרת כך אני פחות רוצה להפריע לאחרים, לפלוש להם הביתה, לחייב אותם "לשעשע" אותי ולהאכיל אותי...כך חשובה לי גם יותר הפרטיות שלי...החופש שלי...והאמת היא שכמה שאני אוהבת את בן הדוד הזה, בזמן האחרון הרבה יותר קשה לי להקשיב (או לקרוא בפייסבוק) לדעותיו הפוליטיות שהן כל כך שונות משלי. תגידו - זה לא קשור, אבל זה מפריע לי.
בפועל לא הייתי צריכה לחשוש. הם כל כך שמחו שבאנו וכל כך נתנו לנו להרגיש בבית, ונתנו לנו להבין שכיף להם שיש להם הזדמנות לצאת איתנו - למסעדה התורכית האהובה עליהם


או למוזיאון וויטני החדש בצ'לסי

 או לגן הבוטני (של הברונקס, ליד גן החיות)....

ובמקומות שבכלל לא הכרנו קודם: כמו הצ'לסי מארקט

וגם מקום מדהים שקוראים לו Eataly




ובאמת כל כך שמחו ש-T היה שם בשבילם לליל הסדר ובישל דברים ותיקן דברים שהם בישלו ולא יצאו כל כך טוב...כך שגם עזרנו.
ובאמת עלו פה ושם ויכוחים פוליטיים, וכמה פעמים הוא איים בחביבות לזרוק אותי מהחלון (קומה 18 כבר אמרתי?) אבל זה היה בסדר. בסוף אפילו הצלחנו להסכים על כמה דברים. והתעליתי על עצמי ולא הזכרתי בשום שלב את העובדה (המתבקשת) שמי שחי כבר 40 שנה בחו"ל לא באמת יכול לדעת איך זה מרגיש לחיות כאן, לא כל שכן "להחליט עלינו".
אבל באמת שהיה ביקור נהדר.
אנחנו משפחה גדולה (המשפחה של T) וכאשר מגיע מישהו מחו"ל לבקר בארץ בדרך כלל כולנו מתכנסים יחד וזה כיף גדול. אבל אז לא באמת יוצא לדבר אחד על אחד עם כל אחד, ויש באמת משהו מיוחד ושונה כאשר אנחנו אצלם בבית, יומיים שלושה, זמן איכות ביחד....ממש טוב.
ליל הסדר היה ביום ששי, והיו מוזמנים אליהם 22 איש, כאשר ברגע האחרון נוספה גם מזכירה של אחד מהמוזמנים שהתברר שאין לה אצל מי להיות, אז 23. חוץ מהמזכירה הזו כולם היו בני דודים או בני בני דודים של אשתו של בן הדוד. אני לא הכרתי לפני כן אף אחד מהם. אי אפשר לומר שהיום אני מכירה, אבל זה היה תמהיל נחמד של אנשים, יהודים אמריקאים, חלקם ישראלים לשעבר כמו בן הדוד של T, וזה היה ליל סדר מיוחד.
אחר הצהריים הגיעה כבר אחותה של אשתו עם בתה, שהיתה בערך בגילי, כדי לעזור בהכנות, וכיוון שהיינו הרבה אנשים ו-T תיגבר את המטבח, הכל היה מוכן הרבה לפני הזמן, והיה לנו המון זמן לשבת ולפטפט ולהכיר אחת את השנייה. זו היתה חוויה מרתקת, ונהניתי מאד. בסוף גם פתרנו תשבצים ביחד...למותר לציין שהסדר לא התחיל בזמן, התברר שלפקקים של יום ששי אחר הצהריים נוסף עומס מיוחד בגלל ערב פסח - רוב האנשים שם באזור הם יהודים. חלק גדול מהאורחים הגיעו ישר מהעבודה.
לכל אחד היתה הגדה שונה, אבל איכשהו זה הסתדר. חלק הקריאו באנגלית וחלק בעברית, וזה זרם להפליא, וגם היו מספיק מאיתנו שידעו את השירים - כך שהאווירה היתה נהדרת. על צלחת הפסח נוסף פריט שלא הכרתי, שהתברר שהוא מאד מקובל בארה"ב: תפוז. הגרסאות לסיבות לתפוז שונות ומשונות, אבל בגדול נאמר שהוא נועד לציין את ההכללה של קבוצות שבעבר הודרו מהיהדות - למשל להט"בים. אגב, בן הדוד שהושב לידי, בחור מתוק ממש בשנות השלושים המוקדמות לחייו, הוא בחור גאה בעצמו, שחקן שמתפרנס בעיקר מלאפר שחקנים אחרים וגם....ממופעי דראג מושקעים. ראיתי סרטונים שלו ביו-טיוב - הבחור/ה בהחלט מוכשר/ת.
שתי הילדות היחידות שנכחו בסדר היו בנות7 ו-10, מתוקות מאד וגם קראו מאד יפה (באנגלית כמובן) בהגדה. במיוחד התפעלתי מכושר הקריאה של זו בת ה-7. כשהן מצאו את האפיקומן ובן הדוד נתן להן כסף, הגדולה הצהירה שהיא תורמת אותו - לא זוכרת אפילו מה היתה המטרה - ואז כל משתתפי הסדר הכניסו יד לכיסם ונתנו לה עוד.
כל אחד הביא משהו, כמקובל בסדרים שכאלה, ולכן גם איכות המנות לא היתה אחידה (T שיפר את מה שהיה ניתן לשיפור) אבל גם ככה ברור שהיה מספיק אוכל טעים לכולם.
שלא כמצופה בסדרים כאלה, המשכנו לקרוא (בעיקר לשיר) בהגדה גם אחרי האוכל, ובכלל אפשר לומר שהיה מאד מאד נחמד. אשתו של בן הדוד עשתה בחוכמה ולקחה לה עזרה בתשלום לטובת שטיפת הכלים והניקיון, כך שבאמת סיימנו יחסית בקלות ולא מאוחר והחזרנו את הדירה למצבה הקודם די מהר.
כבר הרבה שנים לא חגגתי אצל יהודים/ישראלים פסח בחו"ל. זו בהחלט היתה חוויה טובה, לשמחתי.
אז אחרי שחגגנו וגם טיילנו עם בני הדודים, שמנו פעמנו ביום ראשון בבוקר לשדה התעופה לה גארדיה (שקרוב יחסית לביתם) לכיוון ניו אורלינס להיפגש עם בננו וכלתנו......

* וגם כאן

יום שלישי, 17 במאי 2016

מדריך להרשמה לקבלת עדכונים מהבלוג החדש שלי

לפני שאתחיל אתן קרדיט לאליפל שהקים מערכת מופלאה של מדריכים למשתמש, הוראות והנחיות לשימוש באתר הבלוגים הזה...ובכל זאת אכתוב כאן בשפה שלי כמה הנחיות למי שרוצה להרשם לקבלת עדכונים לפוסטים שלי.
כאשר נכנסים לבלוג שלי רואים למעלה בצד ימין שתי אפשרויות רישום כמנוי:

העיגול והחץ הכחול מדגישים אחד מהם: מעקב באמצעות דוא"ל (אימייל).
כמו בישראבלוג, ממלאים את כתובת המייל שלכם, לוחצים submit
ואז מגיע אליכם לדוא"ל מייל לאישור בחירתכם, יש ללחוץ על הקישור בהודעת הדוא"ל שהתקבלה - ומכאן ואילך תקבלו הודעה על כל פוסט חדש שאפשרסם.
אגב - אם אינכם מוצאים את ההודעה בתיבת הדואר הנכנס, יש לחפש אותה בספאם או זבל או (למי שיש חשבון גוגל) ב-all mail - לפעמים זה מגיע לשם בהתחלה בטעות.

העיגול והחץ הירוק מדגישים את האופציה להרשם כחברים friend connect לאתר הבלוג שלי. האמת - אין לי מושג מה זה אומר ומה ההבדל...עוד לא שיחקתי עם זה (ועוד לא מצאתי התייחסות ישירה לזה בין כל המדריכים הנהדרים של אליפל) ואין לי מושג אם זה גורם לאתר לשלוח לכם הודעת מייל כשיש פוסט חדש או לא....

אבל בהחלט האופציה הראשונה קלה ועובדת. בהצלחה

יום שבת, 14 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - ממשיכים לתייר בניו יורק

את היום השני שלנו בניו יורק בילינו עם הבן. התעוררנו בבוקר ומיד יצאנו בתחתית אל סנטרל פארק ואל המוזיאון המטרופוליטן. בכוונה נסענו עד לתחנת West 85th ST כדי לחצות את הפארק (לרוחב) ברגל, בדרך למוזיאון. זה היה יום יפהפה והפארק קרץ לנו. כל הדרך דיברנו, השלמנו סיפורים - למרות שאנחנו מדברים כל שבוע בסקייפ, לפעמים יותר מפעם בשבוע, ולפעמים גם שיחות וואטסאפ בטלפון - זה לא אותו הדבר כמו להיות יחד פיסית ולשוחח על הכל. ובכל הזדמנות גם התחבקנו - לאגור כמה שיותר חיבוקים...עד לפרידה הבאה.
במטרופוליטן קרה לנו מה שתמיד קורה לנו. אנחנו מתעניינים אילו תערוכות מיוחדות יש, ובסוף חוזרים בכל זאת לאימפרסיוניסטים האהובים כל כך על שלושתנו. בשלב ההוא עדיין לא היו ל-T נעלים נוחות, אז משך הזמן במוזיאון נקבע כרגיל על ידי משך הזמן שהוא יכול היה לעמוד/ללכת. יחד עם זאת הספקנו לא מעט.
על המדרכה מחוץ למוזיאון עמדה להקה של נגני ג'אז ואנחנו פשוט התיישבנו שם בחוץ על המדרגות והקשבנו להם. אני חושבת שאחד הדברים שצבעו את כל החופשה הזאת שלנו בצבעים יותר עזים ושמחים היתה המוסיקה שליוותה אותה לכל מקום שאליו הלכנו.
משם נסענו בתחתית לבריינט פארק
אבל עוד בדרך לתחנת התחתית עברנו על פני חנות צעצועים גדולה בשם state news שבני הכיר, וכמובן שנכנסנו, וכמובן ששם התחלנו את הקניות עבור הנכדים. הדגש במתנות שלהם  היה הפעם על משחקי חשיבה - כמו קלפי רביעיות עם אותיות של האלף בית האנגלי (אותו בעיקרון הם כבר קצת מכירים, בזכות מתנות שהורי הביאו להם) או בנייה (כמו לגו) אבל עם דמויות שהם אוהבים - כמו צבי הנינג'ה או כלבוני כוח החילוץ - וגם אלת בייסבול (רכה ומרופדת, עם כדור רך ומרופד) וכפפה, לפתח את הקואורדינציה שלהם. וכמובן בגדים. ותחפושות - הם מאד אוהבים להתחפש ביום יום ולשחק בכאילו. אבל בחנות ההיא קנינו רק משחקים. 
בריינט פארק היה שטוף שמש ומלא אנשים. אסור היה לשבת על המדשאות כי הן בדיוק חודשו לגמרי, לאחר שבחורף שימשו להחלקה על הקרח. שתינו שם משהו בבית הקפה, והמשכנו לטייל. היה יום נהדר והיה כיף לטייל עם הבן ולשוחח. חזרנו למלון לנוח, וכשהוא יצא לכיוון האוטובוס שלו בחזרה לבוסטון, אנחנו הלכנו ברגל לטיימס סקוואר לתיאטרון יוג'ין אוניל, שם היו לנו כרטיסים להצגה book of mormon. 

את T אני כבר שני לא יכולה לסחוב למיוזיקלס, לא בלונדון ולא בניו יורק. אבל גיסתי נ' שכנעה אותי לקנות כרטיסים, הסבירה שזה לא באמת מוזיקל כמו מחזות הזמר שאנחנו מכירים, והיא צדקה ובגדול. זו היתה סאטירה מטורפת (התברר לי שהכותבים הם אותם כותבים של south park, לא שאני צופה בזה....אבל - בקיצור, אין להם אלוהים), שירה מעולה, מוזיקה טובה ובעיקר לא הפסקנו לצחוק. עד דמעות. הם ירדו שם רצח על הדת המורמונית (ואין לי מושג איך זה עבר בשלום) - איך שהיא נוסדה, איך שמפיצים אותה...אבל בעצם הם ניצלו את זה כדי לרדת על כל הדתות באשר הן. זה היה מעולה. שנון ומצחיק ומוצלח מאד. 
למחרת בבוקר טיילנו המון ברגל דווקא בדרום האי. חרשנו את אזור הסוהו, איטליה הקטנה, צ'יינהטאון...נחנו קצת בקולומבוס פארק - שזה ממש על הגבול הפייננצ'אל דיסטריקט. כל הסינים הזקנים שיחקו שם גו בפארק. 
אחר כך עלינו עם התחתית שוב לאזור המוזיאונים, נכנסנו למוזיאון העיצוב cooper hewitt smithsonian design museum

שדווקא היה קצת מאכזב. אבל היתה שמש נהדרת ורבצנו קצת על הדשא בחזית....לא זוכרת שהיה לי מזג אוויר כזה מושלם אי פעם בניו יורק. אכלנו צהריים מאוחרים באיזו מסעדה של יוונים שדווקא הגישה אוכל ביתי ממש טעים. לא ממש אוכל יווני. 
אחר הצהריים תפסנו מונית למשרד של בן דודו של T, פגשנו אותו ואת אשתו - ויחד איתם נסענו אליהם הביתה אל מעבר לנהר ההאדסון, בקליפסייד פארק, ניו ג'רזי.
זה הנוף שרואים מהמרפסת שלהם:

איתם בילינו את 3 הימים הבאים - כולל את ליל הסדר ועוד טיולים בסביבה ובמנהטן....אבל את זה אשאיר לפוסט הבא