יום רביעי, 25 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - ניו אורלינס "הסטאלבט הגדול" - חלק ראשון

אני נדהמת לראות שזה היה בדיוק לפני חודש, איך הזמן טס.
זה היה יום ראשון בבוקר כך שגם בן הדוד של T לא עבד באותו היום וגם הכבישים היו יחסית פנויים, ובנוסף הטיסה שלנו לניו אורלינס (דרך שיקאגו) יצאה מלה גארדיה, שדה תעופה שהוא קרוב יחסית למקום מגוריו של בן הדוד - בקיצור, הוא התעקש להסיע אותנו לשדה.
וכמו שכתבה ג'אסט באחד מהפוסטים שלה על הטיסה לפלורידה ובחזרה, הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה השונים, לפעמים אפילו בחברות התעופה השונות, אינן עקביות. כאן בלה גארדיה עשו לנו את הצ'ק אין של המזוודות על המדרכה לפני הכניסה לשדה. היה כמובן אחרי כן גם שיקוף של התיקים האישיים ומעבר בגלאי המתכות - אבל לא אילצו אותנו לחלוץ נעליים, למשל.
את כרטיסי הטיסה האלה הזמין לנו בני, דרך אמריקן אקספרס, במחיר ממש טוב, כך שלא קיטרנו שזו טיסה עם חניית ביניים. שדה התעופה בשיקאגו היה דווקא ממש נחמד, ואפילו טעמנו את הפיצה המפורסמת deep dish
T פחות אהב אותה בעיקר כי הרוטב מתקתק יותר ממה שהוא אוהב בפיצה, וגם אני, למרות שנהניתי ממנה, ידעתי בחוש שפיצה בשדה התעופה בטוח פחות שווה מאשר פיצה בעיר עצמה! 
בסך הכל טסנו (פלוס חניית ביניים) כשלוש שעות, וכאשר נחתנו בניו אורלינס בני וכלתי, שנחתו מעט לפנינו, כבר חיכו לנו בזרועות פתוחות. 

בכלל במהלך כל השבוע שהיינו יחד השלמנו המון חיבוקים. אפילו קצת יותר מהמון, כדי לנסות לצבור כמה...אם זה אפשרי בכלל.
מזג האוויר בניו אורלינס היה חם ולח, אבל הרבה פחות חם והרבה פחות לח ממה שקורה שם בקיץ. הזוג הצעיר, שהקור והחורף של בוסטון כבר נמאסו עליהם לחלוטין, קיבלו את זה בשמחה. וגם עבורנו זה היה בגדר הנעים, רוב הזמן.
כשעוד התלבטנו בארץ אם לשכור רכב בניו אורלינס או לא, בדקנו ברשת וכולם אמרו : לא כדאי. גם כי קשה למצוא חניה והיא יקרה, וגם כי המוניות שם זולות. לא שכרנו, וגם כמעט שלא נסענו במוניות: נסענו באובר (UBER) או עם המתחרים שלהם (LYFT) - זה היה זול וזה היה נוח וזה גם היה מהנה, לשוחח עם המקומיים ולשמוע קצת (כמה שאפשר להספיק במהלך הנסיעה) על חייהם ועל העיר ועל קטרינה כמובן, כל אחד דרך העיניים שלו. נהגי האובר והליפט נתנו לנו את ההמלצות הטובות ביותר, גם לגבי היכן כדאי להסתובב בעיר ולשמוע מוסיקה, ובעיקר - היכן לאכול. 
מצד אחד האוכל בניו אורלינס לא בריא. ממש לא בריא. הרוב מטוגן, כמעט תמיד מתובל מאד, המון שמן והמון סוכר - אבל הוא טעיםםםםםםםםםם. לא נפלנו באף מסעדה. הכל היה טוב. ואני כמובן לקחתי את הלנטון שלי כל יום (מה שכאן בארץ אני כמעט לא צריכה לעשות, כי אני מקפידה כל כך על מה שאני אוכלת 😜).
האובר הביא אותנו לבית ששכרנו דרך AIRBNB. נראה לי שאקדיש פוסט נפרד על החוויה של הבית הזה בפרט ו-AIRBNB בכלל, אבל בינתיים רק אציין שהבית היה במצב נורא, ושאחרי שלושה ימים דרשנו להחליף אותו ולעבור למקום אחר. 
לניו אורלינס קוראים the big easy, לעומת ניו יורק שהיא the big apple, והיא באמת easy. 
הקצב שונה ממקומות אחרים בארה"ב, יותר איטי ונינוח. האנשים באמת נחמדים - לא רק מן השפה לחוץ - ושם בפעם הראשונה ראיתי שיווין וחוסר גזענות אמיתיים - מה שבמקומות אחרים זה רק מן השפה לחוץ אם בכלל.
הם גם לא שונאים את התיירים - מה שבמקומות אחרים נתקלתי, שמצד אחד הם זקוקים להם ומצד שני בזים להם. 
והכי הכי - המוסיקה. בכל מקום יש מוסיקה. בעיקר ג'אז אבל כבר לא רק. ויש המון המון מועדונים, וגם היינו יום שלם בפסטיבל גאז' - אבל המקומות שבעיקר שמענו ונהנינו מגאז' היו בכיכרות ובפינות הרחוב. 
כולם כנראה שמעו על Bourbon street, לשם נסענו בערב הראשון. אז זה כבר נחשב לרחוב תיירותי מדי ואין שם מוסיקה "אותנטית" למי שבאמת אוהב. מה שכן יש שם הרבה מסעדות טובות בסביבה


באותו ערב הלכנו ל oceana grill - המלצה שקיבלנו מנהגת האובר שלנו. 
אבל שום דבר לא הכין אותנו לבשר האלוהי שקיבלנו במסעדת Brennan's לשם הלכנו בערב השני
לחלוטין הסטייקים הכי טובים שאכלנו בחיינו (וזה כולל את ארגנטינה עם בשר הבקר המשובח שלהם)
ביום השני התחלנו לטייל לאורך הנהר וניצלנו את הימצאותו של אאוטלט משגע (ה-riverwalk outlet) שם ריכזנו את כל הקניות שלנו (כולל הנעליים המעולות עבור בני ו-T ומזוודה חדשה לי וכמובן מלא בגדים ועוד צעצועים לנכדים)

ואז המשכנו לטייל לאורך הנהר

ובסיורנו הגענו גם לגן זכר השואה

שממוקם בין הטיילת של הנהר לבין ג'קסון סקוויר הנהדר

ושם בכיכר ג'קסון "נפלנו" על הרכב ג'אז נהדר שהרביץ הופעה מעולה

והרקיד את כל האנשים בסביבה. 
בערב אחרי הארוחה המשובחת נסענו לרחוב הג'אז האמיתי - frenchman street.

שם יש מועדון ליד מועדון, והצלילים נשפכים אל הרחוב, וכך אפשר גם לבחור לאן בא לנו להיכנס לפי המוסיקה שנוגנה בפנים. וגם שם ההופעות הכי מוצלחות היו אלה שבפינות הרחוב, עם נגנים וירטואוזים - לפעמים על כלים מאולתרים לחלוטין

התחנה האחרונה של אותו ערב היה מועדון עם מוסיקה טובה, שם בני וכלתי אפילו קמו לרקוד קצת 

המשך יבוא 

וגם כאן

אין תגובות: