יום רביעי, 29 ביוני 2016

אחר צהריים ממש ממש נהדר עם הנכדים

יום שני. ההקלה בעומס החום מתבטאת בירידה של מעלה אחת בקושי, עדיין הביל אבל בהרצליה, לפחות, יש בריזה - וזה תורם המון.
ההנחיות של בתי היו לאסוף את נשמותק מוקדם מהרגיל מהגן, להצטרף אליה ואל חכמוד בגן שלו למסיבת סיום הצהרון. היא חייבת לצאת לעבודה ברבע לארבע.

נשמותק רץ לזרועותי בשמחה רבה ובאהבה רבה והלב שלי רוקד לקראתי.
בדרך לגן של חכמוד הוא מספר לי סוד, אותו, הוא אומר, הוא יספר רק למשפחה: רק לסבא, לאבא, לאמא, לחכמוד ולחתולה פ'. בזמן האחרון הוא רוצה צמצום. רק המשפחה המיידית. מרגישה בת מזל שכרגע, לפחות, T ואני כלולים אצלו בהגדרה הזאת. הסוד הוא שהיה להם יום מים בגן, והם כמובן התיזו זה על זה מים, וגם - וזה הסוד הגדול - על הגננת! והיא לא הצליחה "להראות להם מה זה" כדבריו, כי משהו באקדח המים שלה נתקע או שלא היו לה בו מים....הנאה גדולה!

ברחוב של הגן של חכמוד אין חניה בגלל כל הרכבים של כל ההורים שהגיעו למסיבת סיום הצהרון. אני עושה עוד סיבוב וחונה ממש בתחילת הרחוב, ובדרך נשמותק ואני מגלים כמה וכמה עצים שהשירו את עליהם החומים ממש כמו בשלכת. אני מקבל נאום/הסבר מאד מפורט איך צריך - בעזרת מסוק, אופנוע ים וחללית להגיע לאלוהים לנזוף בו איך יש שלכת בקיץ, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לגן היעד מתחלף והפניה שלנו בעצם מתבצעת לחייזרים שחיים בחלל החיצון, ולא לאלוהים.

בגן בתי כבר לחוצה ללכת, החלק האומנותי הסתיים והתחיל החלק של הכיבוד. האתגר המיידי : להיפרד מנשמותק שראה אותה לחלקיק שניה וכבר צריך להיפרד ממנה. קשה לשניהם. חכמוד כעס קצת שפספסנו את המסיבה, עד שהסברנו לו שלא היינו מתוכננים להיות נוכחים בה, רק הורים היו מוזמנים, לא סבתות ולא אחים. זה הרגיע אותו. הוא לבוש בחולצה לבנה ועניבת נייר אדומה, כך כל הבנים והבנות עם פרח נייר אדום על השיער - ושניהם סיפרו לי אחר כך בהנאה ובגאווה איזה יופי של מסיבה זו היתה ואיך חכמוד השתתף נהדר והתגבר על המבוכה והביישנות.

כמובן שהפרידה מנשמותק היתה בסופו של דבר קשה יותר לבתי מאשר לילד, הוא מייד התאושש ופנה לשולחן הכיבוד, והיא עוד המשיכה להתייסר עם זה כל הדרך לעבודה.

אבל אז נפל לו הרוגעלעך מהצלחת החד פעמית לרצפה, והוא לא רצה אחר ולא רצה את זה כי הוא קרוע...והתחיל בכי. אחר כך היה בכי כשחתיכת אבטיח נפלה לו על הרגל. ואז הוא התחיל לצעוק פקודות. לא את זה, כן את זה, תביאי ככה, לא אחרת.

בתי קוראת לשלב הזה the fucking fours של גיל 4, כמו שיש את ה-terrible twos בגיל שנתיים.
זוכרת שחכמוד עבר את השלב הזה בדיוק כאשר נשמותק עבר את שלב גיל השנתיים והיה מאד סוער אז אצלם בבית.
נשמותק בשלב שבו הוא לא מסוגל להכיל שום דבר שלא מסתדר לו בדיוק איך שהוא רוצה.
או שהוא בוכה, או שהוא צועק, או שהוא מרביץ. אני נושמת. לא קל.
לפחות חכמוד בינתיים לא עשה שום דבר כדי להרגיז אותו בכוונה. גם זה קורה לא מעט.

אני מבקשת בשקט (כמה שאפשר בשקט כי ההמולה בגן גוברת על קולי) שלא יצעק עלי, מראה לו ברוגע שאין באמת צורך לבכות והכל מסתדר בסוף כמו שהוא רוצה, והוא נרגע.

הם עדיין זוללים כשכל ההורים והגננות כבר מסדרים את הכסאות ואת השולחנות סביבנו, ואני מרגישה כמו הסועדים האחרונים במסעדה.

אנחנו חוזרים לגן לפני שאנחנו מגיעים לרכב, כי שכחנו לקחת איתנו את תיק סיום השנה מלא בכל טוב (חוברת פתגמים, חוברת השירים שהם שרו השנה, ציורים) ואת שעון הקיר הגדול שכל אחד מהילדים הכין וקישט.

"סבתא", פותח חכמוד את השאלה השבועית הקבועה, "הבאת לנו משהו?" ואני צוחקת שכרגע בלסו מכל טוב הארץ ואין סיכוי שהם רוצים איזה ממתק, אבל - לכבוד מסיבת הסיום - אני מסכימה הפעם לקנות להם איזו הפתעה קטנה כשנצא לעיר. הילד זורח. ואני מתבדחת איתו. "אבל אל תכעס עלי שאני קונה לך משהו" והוא יודע - למרות שהוא רק בן חמש וחצי - שזו בדיחה. "די סבתא, את צוחקת עלי". ואני מספרת לו איך אמא שלי, הסבתא רבתה שלו, היתה עושה לי את זה כשהייתי קטנה, ואיך הייתי מטיחה בה "את יודעת שאני לא מבינה בדיחות" ודווקא את זה הוא אהב. "זה מצחיק" הוא אומר לי.

בבית נשמותק ממשיך עם התקפי הבכי והצעקות. הוא רצה לשתות מהכוס שכרגע חכמוד שתה ממנה, הוא לא מצליח להדגים לי כיצד אמא עשתה אתמול בערב כפיפות בטן (ביקשתי מחתני אחר כך שיראה לו איך עושים את זה - אין לי מושג איך מלמדים ילד בן 4 לעשות כפיפות בטן, זה פשוט לא הצליח לו) ועוד ועוד.

עוד לפני שעלינו הביתה היה בכי בגלל שהוא לא הגיע לכפתור של הזמנת המעלית או לכפתור של הקומה, וכאשר ניסיתי להרים אותו (כאשר עלי גם התיק שלי, גם שני התיקים שלהם וגם השלל של חכמוד ממסיבת הסיום) לחצתי לו כנראה על הבטן או הצלעות וזה כאב.....

זהו, נשברתי. די. אני לא מוכנה שתצעק עלי, נשמותק. גמרנו. את הדלת אני פותחת (תמיד יש תורות גם על העניין הזה), ומי שלא רוצה לשתות מים כי צבע הכוס לא מתאים לו שיסתדר לבד.

הוא מתעשת. מבקש סליחה. חכמוד מסביר לו שסבתא מאד רגישה ולא יכולה כשצועקים עליה. מאיפה הוא מביא את הדברים האלה?

אנחנו יוצאים לקפוארה רגועים, שמחים וטובי לב. כשאנחנו מגיעים כמה דקות לפני שהשיעור מתחיל, אנחנו מתיישבים על שפת המדרכה ומוצאים ביו-טיוב שני שירים שהם רוצים ללמד אותי: כביש החוף וברבי, שניהם שירים שלא היה קורה לי כלום לולא שמעתי אותם מעולם 😜 אבל הם אוהבים ומתלהבים ומכירים את כל המלים, וכך עוברות הדקות ואנחנו נכנסים. נשמותק חולץ סנדליו, מתיישב ראשון (כמובן) ליד המראה בזמן שהמדריכה מאיצה בשאר הילדים לעשות כמוהו.

חכמוד ואני יוצאים משם, תחילה לחנות הצעצועים כמו שהבטחתי - הוא בוחר משהו לעצמו ומשהו לנשמותק (הוריו "יודו" לי כמובן אחר כך על שלל הצלילים הרועשים שה"טלפון" הקטן של "ספידי מקווין" ושל "ספיידרמן" מצליח להפיק) וגם "בשותף" דף של "קעקועים" שכבר הרבה זמן הוא רוצה.

זה הלך יחסית מהר וגם עלה בסך הכל 15 ש"ח - ואנחנו שמים פעמינו לספריה העירונית מעבר לרחוב.
שם הוא שולף במומחיות רבה ובהצלחה יתרה את הספר "מעשה בג'ירפה, קרפדה ושלולית של דמעות" של ענת אומנסקי.
שככל שאנחנו קוראים בו אנחנו מבינים שהוא מתאים מאד דווקא להלך רוחו העכשווי של נשמותק......
הג'ירפה הזאת בוכה מכל דבר, ממש מכל דבר, בוכה שלולית שלמה של דמעות, והקרפדה - שמחפשת לה שלוליות לשחות בהן להנאתה, מצליחה להצחיק את הג'ירפה ולהרגיע אותה בכל פעם מחדש. 

ממש כשאנחנו מתארגנים ללכת לאסוף את נשמותק מהקפוארה, מתקשר חתני שהוא הגיע מוקדם והוא כבר שם בחוג ממתין לנו. נסענו כולנו יחד הביתה במזגן, חתני פרס לכולנו אבטיח, ואז הכנסנו יחד את הילדים לאמבטיה - ולמרות שזה בדרך כלל הרגע שבו אני נפרדת מהם, לא בא לי ללכת. 
בתי התקשרה שגם היא מסיימת מוקדם, התבטלה לה פגישה, וגם היא בדרך הביתה, אז נשארתי וכבר אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב. 

בשלב כלשהו חטף חכמוד משהו מידו של נשמותק, אשר מייד התחיל לבכות כמובן אבל גם הכניס לחכמוד צביטה רצינית בבטן. בתי לא הבחינה בכך, נזפה בחכמוד על החטיפה אבל לא אמרה דבר לנשמותק על הצביטה. נעלב יותר מאשר כאוב חמק חכמוד לחדרו, ואחרי כמה דקות באתי אחריו. ישבתי לידו בלי לומר דבר. כשהוא התחיל להתלונן על נשמותק ועל כמה שהוא הכאיב לו, הזכרתי לו שמי שהתחיל את העניין היה הוא, עם החטיפה. הוא המשיך להתלונן על כך שנשמותק תמיד מרביץ או צובט וזה כואב לו. שהוא היה רוצה שנשמותק כבר יפסיק עם זה כבר. אסור להרביץ ואסור לצבוט, הוא אמר. הסכמתי איתו שזה נכון, אסור לעשות את זה כמובן. בנוסף הצעתי שאולי כמות הצביטות והמכות תפחת אם חכמוד יפסיק להרגיז אותו כל הזמן. הסברתי לו שנשמותק לו יודע להרגיז בדיבורים ובחטיפות כמוהו, והדרך שלו להגיב היא לבכות, לצעוק ולהרביץ. הוא חשב רגע, ואמר שהיה מאד רוצה שנשמותק ירגיז גם אותו בדיבורים - אבל הסברתי שלא כל אחד יודע לעשות זאת, ועדיף שאף אחד לא ירגיז אף אחד - או שיבין שזו הדרך שנשמותק יודע להגיב בה. 
הוא נרגע, לקח את דף ה"קעקועים" וביקש שאביא מספרים. הילד הזה, שבתחילת השנה חשש לצייר, לגזור, להדביק או לעשות כל עבודה מוטורית עדינה אחרת, לקח עכשיו זוג מספרים, גזר בדיוק רב מסביב לקעקוע שהוא רצה, הדביק אותו לזרועו ושפשף אותו בעדינות עם מגבון לח במומחיות רבה, והרי היה לו קעקוע למופת מעשה ידי עצמו. הייתי מאד גאה בו, על הדרך שהוא עשה. במצב רוח נהדר הוא חזר לסלון, והתיישבנו לאכול. 

בתי וחכמוד סיפרו את כל מה שהיה במסיבת הסיום, נשותק סיפר שוב את הסוד על התזת המים על הגננת, ברקע איטליה ניצחה את ספרד בכדורגל....ולי היה  אחר צהריים ממש ממש נהדר עם הנכדים...........ועם הוריהם.

וגם כאן

יום שני, 27 ביוני 2016

הרהורי אימון

ובנושא אחר - לאחרונה התחלתי להרהר האם הגיע הזמן להפסקה באימון שלי.
וכחלק בלתי נפרד מההרהור, חשבתי לפרט לעצמי כאן את מה שנותן לי האימון
את הסיבות להמשיך
ואת הסיבות להפסיק
וגם את הדרכים השונות שיש בפני - להפסיק זמנית, לעבור למאמן אחר, להפסיק לגמרי ואז לראות מה קורה איתי.

אני מתאמנת ברצף כבר שנתיים וחצי אצל ג'. שודכתי אליו על ידי המורה שלי במסגרת קורס מאמנים (כחלק מהקורס קיבל כל אחד 16 אימונים אישיים כלולים במחיר הקורס) והמשכתי איתו לאחר מכן באופן פרטי.
ג' הוא אחד המאמנים הטובים והמבוקשים בשיטת סאטיה, והוא גם מאד יקר. לכן, כאשר עברתי לשלם עבור האימונים אצלו, התפשרנו על אימון פעם בשבועיים - כך עמדתי בתקציב שלי והוא לא יצא נפסד. לא כל אחד יכול להתאמן פעם בשבועיים, מניסיוני, אבל אני גם מצליחה לשמור על הרצף, מצבי הוא יחסית טוב - אין דברים אקוטיים שצריך להתמודד אתם - ואני גם במנטורינג פעם בשבועיים, כך שבכל זאת אני נפגשת איתו כל שבוע - אם להתאמן ואם ללמוד ולתרגל עבודתי כמאמנת.

אז מצד אחד, ברור לי שיש עוד מיליון שכבות למוסס ולהסיר ויש לי עבודה לכל החיים.
ידוע לי שישנם נושאים שאפילו עוד לא נגעתי בהם - וייתכן שאבחר לא לגעת בהם.
אני גם יודעת שכימיה עם מאמן ואמון במאמן זה לא משהו כל כך פשוט, ושאתו הגעתי לרמת אמון ותחושת ביטחון שמאפשרת לי להגיע לדברים שלא תיארתי לעצמי שאגיע אי פעם.

בנוסף אני מבינה שג' ואני גם מפתחים יחד את השיטה תוך כדי עבודה. כל העבודה על חלומות, למשל, לא קיים בכלל במקור בשיטת סאטיה. היכולת להתייחס לחלום כאל התרחשות לכל דבר - כי משהו קרה (אצלי בחלום) והעלה תחושות - ומשם אפשר להעלות זיכרון ולפרק אותו כמו בכל התרחשות אחרת, וגם למצוא את ההקשר בין הזיכרון לחלום וגם בין שניהם למציאות העכשווית.
גם העבודה על תחושות כתגובה לשיר - מה שקרה אצלי כבר לפחות פעמיים - זה לא משהו שהוא נתקל בו אצל מתאמנים אחרים. בקיצור אני מרגישה המון הדדיות בעבודה בינינו, המון פריצות דרך.

ואחרון חביב - מכל המאמנים והמטפלים שהיו לי, החוויה שהיתה לי עד עכשיו (ודווקא "התקלקלה" קצת באימון האחרון, אני צריכה לדבר איתו על זה) היא של ניקיון. ג' הוא המאמן הכי "נקי" שפגשתי. לא נאחז בשום דבר שאני מביאה, לא נבהל משום דבר, אין לו "אנג'נדה" לגבי שום דבר. אני חופשיה בחדר האימון להביא מעצמי כל דבר בלי לחשוש מהתגובה שלו. בלי לפחד שאמרתי משהו שאסור לומר. שהרגשתי משהו שאסור להרגיש. בלי שיפוט ובלי ביקורת. אין במה להתבייש.

ועכשיו אני רוצה להסתכל על הצד השני.
ג' כאמור מאד יקר, ועכשיו הוא מעלה את התעריף שלו ב-25%. זו העלאה גדולה לכל הדעות, ביחוד למי שגם ככה גבה יותר ממה שהרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לשלם.

וכאן אני נכנסת גם לשיחה צדדית על כמה אימון בכלל אמור לעלות. האם אימון או טיפול פסיכולוגי לא אמורים להיות נגישים לכל אדם? האם רק "עשירים" יכולים להרשות לעצמם לטפל בעצמם? האם זה הוגן?

אז יש כאלה שטוענים שהם תורמים הרבה למי שידו אינה משגת וגובים מאלה שכן - אבל עדיין. אני לא סגורה על העניין הזה. אני מכירה כמה מטפלים ממש טובים שלא לוקחים תעריפים בשמיים. מטפלת אחת אמרה פעם שלדעתה אדם לא צריך לבחור בין טיפול לבין חיתולים....

בחזרה להתלבטות שלי.
זה לא (רק) סביב הפן הכלכלי.
האם אני רוצה להפסיק בכלל או לעבור למישהו אחר?
אני חוששת שלא אמצא מישהו טוב כמוהו.
 ומצד שני אני חושבת שאולי אצל מישהו חדש אגלה בעצמי דברים חדשים.
האם אני פוחדת להפסיק? כי מה יקרה אם אפסיק?

שאלתי את עצמי אם אני מכורה לאימון. ושאלתי את עצמי מה זה להיות מכורה.
וחשבתי על כל הפעמים שעבר עלי משהו והתמודדתי איתו לבד - שהיתי ונשמתי וישבתי עם זה - ועברתי את זה, בלי להרים לו טלפון ובלי לקבוע פגישה שלא מן המנין. והבנתי שלא, אני לא מכורה.
אני נעזרת באימון כדי להתקרב אל עצמי ולהכיר את עצמי ולהסיר שכבות מיותרות ומנגנונים שאינם משרתים אותי עוד, אבל אני בהחלט יכולה בלעדיו.

האם אני רוצה להפסיק בכלל? מה גורם לי לחשוב על להפסיק? האם אני הולכת בלי חשק לאימון שלי? לא, ממש לא.
אני מרגישה שאני מתחילה להסתובב כאן במעגלים.
בינתיים הצלחתי למצוא הרבה סיבות להמשיך את האימון, וסיבה וחצי להפסיק להתאמן איתו ולעבור למישהו אחר.
נראה לי שעוד אשב עם זה כמה זמן לפני שתתקבל אצלי החלטה......

וגם כאן

יום ראשון, 26 ביוני 2016

גיסתי המופלאה נ'

דווקא שיחה ארוכה עם גיסתי נ' עשתה לי איזשהו סדר פנימי.
מכל מה שסיפרתי לה על השיחה עם בתי וחתני וממה שהיא עצמה הספיקה גם להכיר את החיילת שלנו וגם אותנו וגם לראות אותנו בדינמיקה המשפחתית - יחד, לחוד, לפני בואה של החיילת ומאז שהיא נכנסה לחיינו - היא די בטוחה שהתגובה של בתי וחתני נובעת מקנאה טהורה, ילדותית ולא ממש תואמת את המציאות.
והאמת שהיא צפתה את הקנאה הזאת עוד לפני שממש הכנסנו את החיילת לחיינו. היא אמרה שלבתי לא יהיה קל שפתאום יש לי עוד ילדה בבית. היא לא צפתה כמובן את תגובתו של חתני, אבל היא גם הציעה שאולי הם הזינו זה את זו בתגובה הרגשית שלהם והצליחו לנפח את זה לממדים קצת חסרי פרופורציה.
היא הבינה את התגובה שלי לשיחה, את הקושי לחיות עם הידיעה שאולי רציתי לעשות משהו טוב ועל הדרך פגעתי במי שיקרים לי מכל - אבל היא חושבת שזה לא באמת המצב.
היא מבינה את הרגש הזה של בתי וחתני - מאד מבינה - אבל דווקא חושבת שהם לא היו צריכים להעלות את זה ככה בפנינו. הם היו צריכים להתמודד עם זה לבד. היא לא חושבת שהם באמת "דואגים" לשלומנו, היא גם לא חושבת שצריך לדאוג לנו - היא רואה איך אנחנו מתנהלים מול המצב החדש ומרגישה שאין לנו בעיה להתמודד עם כל מה שעולה.
היא חושבת שהם מספרים לעצמם שהם דואגים לנו - לפחות בתי - כי קשה להם להודות בפני עצמם שהם פשוט מקנאים.
ושבאמת מהבחינה החינוכית אולי זה דבר טוב גם בשבילם שעשינו את הצעד הזה.
ושאין לנו מה להשתדל לתת להם יותר תשומת לב מהרגיל כשהחיילת בסביבה, אלא להמשיך להתנהג כרגיל. לא לתת להם להרגיש שבאמת עשינו משהו שאנחנו צריכים לכפר עליו.
אני לא יודעת אם היא קוראת נכון את הדברים אבל יש לי הרגשה שכן. היא מכירה ואוהבת את כל המעורבים, ומאד מעריכה את בתי גם מהבחינה האישית אנושית וגם מקצועית. ובכל זאת היא רואה שכן במקרה הזה מדובר ברגש הכי בסיסי והכי ילדי שיש - כאילו שהכנסנו באמת אחות חדשה לבית, ופתאום תשומת הלב שלנו מתחלקת. אפילו לא בפועל. אפילו רק במחשבה שלהם. הידיעה שכשהם לא כאן יש מישהו שמקבלת מאיתנו תשומת לב.
אין משהו אופרטיבי שאני צריכה לעשות בעקבות השיחה הזאת, אבל נפשית רגשית היא מאד עזרה לי. ואני מוקירת תודה לה על כך.

וגם כאן 

יום רביעי, 22 ביוני 2016

התקלה (שם) נפתרה 😄

קוץ קטן גילה לי שהתקלה נפתרה, ואכן הגעתי הביתה וניתן לערוך בישראבלוג, ניתן להגיב, ניתן אפילו לגשת לקטעים קודמים
הללויה 😊
עכשיו אני יכולה לחזור לפרסם במקביל בשני האתרים.....

עוד כמה עדכונים

החיילת שלנו ממשיכה במגמת השיפור, לפחות בהתנהלות שלה, קמה בזמן לעבודה ולצבא וגם התפרצויות לא חווינו מאז השיחה איתה.
בששי היא ביקשה רשות להביא חברה טובה ואת החבר של החברה לביקור קצר אחרי הצהריים, וכולנו ישבנו יחד בחצר על אבטיח ועוגות שמרים ש-T אפה והיה נחמד.
ארוחת הערב בששי עברה בנעימים. אני מניחה שנוכחותם של אחי ומשפחתו עזרה בעניין הזה, אבל אולי לא רק.
בשבת הלכנו כרגיל לקאנטרי להתעמל, והזמנו את חברנו א' לצהריים, מאחר ושוב אשתו (גם היא א') בחו"ל אצל אחיה (זה סיפור בפני עצמו, האח בדיכאון קליני והיא מנסה לעזור לו לחזור ארצה.....לקבל כאן את הטיפולים הנדרשים, להיות קרוב אליה, אין לו אף אחד אחר מלבדה).

בראשון היה לנו תור לפלסטיקאי (חבר שלנו מהתיכון) שהסיר סוף סוף כמה נגעים שרופאי העור של קופת החולים התמידו בהתעלמותם מהם, ואשר אותנו הם מדאיגים (לי כבר הסירו נגע מסוג BCC  בעבר, ולכן ברור שיש לי נטייה לגדל אותם, ולאח של T היתה מלנומה אז גם הוא בקבוצת סיכון, והגב שלו מלא נמשים חשודים.

את שלי שלח הרופא לבדיקות פתולוגיות, ול-T הוא נתן הפניה לצילום נגעים בבית חולים, לבדוק אם יש עוד כאלה שראוי להסיר ולבדוק.

בערב היתה לנו כאן פגישה עם מנהל הנכסים שמנהל את הנדל"ן שלנו בארה"ב ונמצא בביקור בארץ

בשני T חתם על החוזה למכירת הדירה של הדוד שלו. אז גם הפרק הזה בסיפור עומד להסתיים.

אתמול אימנתי , והיום יש לי את האימון שלי - ואחר כך שוב חדר כושר וגם קבעתי לי תור למסאז' שם בקאנטרי. עכשיו שאני חושבת על זה, אולי זה יהיה קצת מסובך עם הפצעונים שנותרו מהסרת הנגעים....אבל הרוב בפנים אז אגיד לה לא לעסות לי את הפנים הפעם, ומה שעל הגוף - היא תסתדר.

היום גם תגיע שוב העוזרת החדשה.

דיברתי עם העוזרת הקודמת והודיתי לה על כל השנים והבטחתי לה שתקבל את הפיצויים שלה, והיא גם הודתה לי על כל השנים ואמרנו שנישאר בקשר (אנחנו חברות בפייסבוק). עכשיו היא תוכל למצוא דירה או בית קטן יותר ליום שהתפנה, אם תרצה, משהו שיהיה לה יותר קל מהבית שלי.

התחלתי בניתוח המפה האסטרולוגית של החיילת (אני לא עוסקת בזה בשוטף אבל למדתי אסטרולוגיה ומדי פעם נחה על הרוח ואני מנתחת מפות לידה של חברים, בני משפחה...) - ואני יודעת שיש הרבה שיגידו שזה קשקוש, אבל עם מה שאני מצאתי בינתיים עליה בכוכבים אי אפשר להתווכח. כולל הבית ההרוס, הפגיעה על ידי האבא, אובדן הבית, החולמנות, התזזיתיות, ההתכחשות למציאות, הבזבזנות...אפילו את האימוץ על ידנו, והתחלה של חיים חדשים עם ערכים שונים לגמרי מאלו שהכירה. ויש גם כמובן הרבה פוטנציאל לטוב ולבניית משהו יציב ויפה - הרבה כשרון ויכולות - אבל זה תלוי בה, כמובן, ברצון שלה ובנכונות לעבוד על עצמה.

במפה ראיתי במפורש שהיא חייבת טיפול פסיכולוגי - וכרגע היא לא מוכנה. היא חוששת לגעת בדברים, חוששת לדבר עליהם, חוששת מפגיעה על ידי המטפל/ת עצמו/ה....נסגרת בתוך עצמה. ואני מבינה שאי אפשר ללחוץ. אני מקווה מאד שמתישהו היא תבין שהיא זקוקה לזה כדי לשחרר דברים ולהתחיל לבנות את חייה - ואני מביאה בחשבון שייתכן שזה לא יקרה, או לפחות לא בזמן הקרוב.

אבל בסך הכל הענינים די רגועים, ועוד מעט אצא לי לאימון

התקלות בישראבלוג עדיין מונעות ממני לכתוב גם שם וגם לא להגיב בבלוגים אחרים. מקווה שהן תיפתרנה...

יום שלישי, 21 ביוני 2016

אחר צהריים רותח עם הנכדים

שלושים וארבע מעלות בחוץ, ועדיין - יום שני הוא היום שבו אני אוספת את הנכדים מהגן, לוקחת את נשמותק לקפוארה, ובזמן שהוא בחוג - מבלה עם חכמוד.
לדוורים בארה"ב יש איזו סיסמא שקשורה למסירות הזאת:

 Neither snow nor rain nor heat nor gloom of night stays these couriers from the swift completion of their appointed rounds

כך אני מרגישה כשאני יוצאת בכל מזג אוויר ברגל (כי אין חניה ליד החוג). 

הם מתוקים כרגיל ומפטפטים ומשחקים כל הדרך אל החוג, וחכמוד מתחיל את המשא ומתן הרגיל.
בעצם זה התחיל עוד ברכב כשאספתי אותו מהגן.
"סבתא הבאת לנו משהו?"
ועניתי שלא, הפעם לא הבאתי כלום. קרה שהבאתי איתי איזה ממתק - ביצת הפתעה או ספר - אבל מאז ששמתי לב שזה הפך אצלו להתמכרות, אני מנסה להפחית את כמות המתנות שאני מביאה להם, ולהתרכז בתוכן של ה"להיות ביחד". 

"אז תקני לנו משהו לאכול בדרך?" מגיעה השאלה הבאה
ואני יודעת שאם אקנה משהו אז נצטרך לשבת לאכול (בחוץ, בחום, בקושי מוצאת צל) - ומציעה לו במקום זה שבזמן שנשמותק בחוג, נלך שנינו לספריה. שם יש מיזוג אוויר, שם נספיק לקרוא ספר, אולי אפילו שניים, לפני שנצטרך ללכת להחזיר את נשמותק. 

הוא מסכים ללכת לספריה אבל לא במקום הממתק, ואני כבר מבינה שלא נגיע לספריה, כי אסור לאכול בספריה - ועד שהוא יאכל את כדור השוקולד או הסופגנייה, יעבור הזמן הקצר של משך החוג וניאלץ לחזור. 
אני מתמסרת לחום המעיק ולזיעה המגעילה, משקה את שניהם המון מים בבית וגם לוקחת בקבוק מים טריים לדרך, ואנחנו יוצאים. 

בדרך הם מפטפטים בעליזות ומתעכבים בכל המקומות הרגילים - ליד הבית שם חתולה המליטה לא מזמן, מחפשים אם הגורים עדיין צמודים אליה. מעל לרשת הביוב הקבועה במדרכה - מציצים למטה בחרדה גדולה. וכמובן גם ליד חנויות הצעצועים והשטויות שאורבות לנו באורח קבע בדרך. 

והפזמון הרגיל "סבתא אולי בכל זאת תקני לנו איזה צעצוע?" 
ובכל פעם שאני אומרת "לא היום" או "לא הפעם" או "בשבוע שעבר קנינו...." 
אני מקבלת גרסא אחרת של טרוניה. 
"אז נשמותק ואני לא נהיה שמחים" היתה העדינה מביניהן.
"אז אני לא אוהב אותך" היתה הקיצונית. לכך עניתי "אבל אני תמיד אוהבת אותך, חכמוד. וזה לא קשור למתנות או לממתקים".
וזה לא שאני מתקמצנת עליהם, או סתם מנסה להיות קשוחה. 
אני רואה כמה מעט ערך יש לצעצועים האלה ולחפצים האלה, שהאושר הרגעי של קנייתם חולף מהר מאד, מהר מדי. 

בדרך חזרה מהקפוארה אנחנו פוגשים חבר של חכמוד מהגן עם אמו ואחיו הקטן. כל הארבעה שמחים למפגש ופורצים במשחק ספונטני מקסים שם על המדרכה באמצע העיר. אני מאד שמחה שיש לחכמוד חברים בגן השנה ושמצבו החברתי השתפר פלאים לעומת הגן הקודם. 
באיזשהו שלב המשחק גולש אל תוך חנות צעצועים סמוכה, הילדים משתוללים ואני מנסה להרגיע. "תחזירו למקום בבקשה" אני אומרת כשהם מתחילים לקחת צעצועים מהמדף. והאמא השנייה אומרת למוכר "אל תדאג, אם הם ישברו משהו אני אשלם". 
אני לוקחת נשימה, קצת מופתעת, וממשיכה לנסות להרגיע את הילדים. 
ילדיה מתחילים עם "אמא, אפשר את זה? אפשר את זה?" על כל מיני צעצועים והיא מסכימה. לכל מה שהם רוצים. 
ואני מזכירה לחכמוד (את נשמותק זה לא מעניין בכלל) שאנחנו לא קונים כלום היום.
והאמא (שהיא בגיל של בתי) פוצחת בנאום נלהב איך היא לא זוכרת שאי פעם הוריה אמרו לה "לא" כשהיא ביקשה שיקנו לה משהו, והיא לא מתכוונת לומר "לא" לילדיה. 

ואני עונה בעדינות שנראה לי שהם כבר מכורים לקניה עצמה, ולא באמת אכפת להם מהצעצועים, והיא מודה שאכן בדיוק היום היא הציעה לילדים ללכת לבריכה, והם העדיפו לבוא לעיר כדי לקנות שטויות. ככה הם קראו לזה. שטויות. 
והיא בסדר עם זה. לקנות שטויות במקום ללכת לבריכה.
ויותר מזה - היא מסבירה לי - אני צריכה להבין, שכאשר הילד מגיע לגן בבוקר עם הצעצוע החדש, כל הילדים מתייחסים אליו בזכותו, וכך הוא זוכה בחברים. והיא אומרת זאת כאילו שזה דבר טוב. ואני שוב לוקחת נשימה. 
ושואלת אותה אם לא נראה לה שאחרי כן הגישה הזאת תמשיך גם לגבי טלפון חדש, מכונית, בית....והיא לא מבינה בכלל על מה אני מדברת ואני עוזבת את זה.
קוראת לנשמותק ולחכמוד שהגיע הזמן לחזור הביתה, ויוצאת משם, די מוטרדת. אגב, חתני היה עוד יותר מוטרד ממני כשסיפרתי לו. הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה. 

בדרך הביתה פגשנו עוד חבר מהגן ועוד חברה - וחכמוד שמח לראות את שניהם ואמר להם שלום והמשיך בדרכו. ואז פתאום הוא אמר - ראיתי את הגננת שלי. אני רוצה לומר לה שלום. ואנחנו מסתובבים לראות היכן הגננת, והיא איננה. ומתברר שהוא ראה אותה לפני זמן מה, אבל התבייש לגשת אליה, וכך כבר נעלמה מן האופק ועכשיו הוא מבואס לחלוטין מכך שפספס אותה. 

אני מציעה לו שנתקשר אליה, אבל אין לי מספר הטלפון שלה ואני זוכרת שהיה דף קשר של הגן על המקרר. 
וחכמוד אומר בעצב שלא, דפי הקשר אינם על המקרר, הם מתחת למיטה של נשמותק. 
אין לי מושג איך זה הגיע לשם, אבל אני מבטיחה לו שנחפש מתחת למיטה, והוא לא ממש אופטימי כי אני סבתא ובטח אין לי כוח להזיז את המיטה. 

אנחנו מגיעים הביתה, ואחרי שכולנו שותים עוד הרבה מים, אני מזיזה בקלילות את המיטה של נשמותק (ולא מקבלת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו לשם דפי הקשר של הגן), חכמוד דג אותם בזה אחר זה מאחורי המיטה, ואני מחייגת לגננת על הטלפון שלי. 
היא כמובן לא מזהה את המספר אבל חכמוד מזדהה באומץ, אומר לה שהוא התגעגע אליה, ושהוא ראה אותה בעיר והתבייש לגשת. 
הגננת שמחה מאד לשמוע ממנו, מספרת לו שגם היא תמיד מתגעגעת אליהם כשנגמר יום הלימודים, ושואלת אותו אם הוא מתרגש לקראת מסיבת הסיום שמתוכננת למחרת.
הוא אומר שכן, והיא מוסיפה שהיא מקווה שבפעם הבאה לא יתבייש וייגש אליה ברחוב, ושהיא מאד שמחה שהוא התקשר אליה. 
הם אמרו שלום וראיתי מהבעת הפנים של חכמוד כמה טוב עשתה לו שיחת הטלפון הזאת. הוא התגבר על החשש ועל הביישנות ועשה את מה שהוא רצה לעשות, וזה הצליח לו. 

חתני הגיע כשהשניים כבר היו באמבטיה, ואני חזרתי הביתה סחוטה מהחום אבל מרוצה מעוד יום נחמד (גם אם לוהט) עם הנכדים.


אגב אני עדיין לא יכולה לערוך פוסטים בבלוג שלי בישראבלוג, וגם לא להגיב שם על פוסטים של אחרים. 

וגם כאן 

יום שני, 20 ביוני 2016

סליחה כאן תקלה (לא כאן)




זה הדף שקיבלתי כשניסיתי להיכנס לתגובות  בישראבלוג..... (היום, יום שני 20/6/2016 בשעה 9:10)
אופס - וגם כשאני מנסה להיכנס שם לעריכה כלשהי ...... 😭
ועכשיו השאלה - האם מישהו יטפל בזה? או שזו ההתחלה של הסוף שם?

תוספת עריכה:
אני מבינה שזה קורה לעוד אנשים, אבל לא לכולם
כאשר ניסיתי לכתוב לתמיכה דרך הקישור "כתבו לנו" שמופיע בהודעת השגיאה אני מקבלת

יום שלישי, 14 ביוני 2016

בשוך הסערה

השהייה בתחושות האיכס עשתה את שלה, כרגיל, ונרגעתי.

הפעם גם הסכמתי לחוש ולהרגיש את העצב ואת החרטה ואת הבלבול ואת הכעס וגם דיברתי על זה.
חלמתי חלום נוראי בלילה, וגם אותו סיפרתי ל-T. ממש הסכמתי להתבוסס בתוך האיכס - הלכתי עם זה עד הסוף.
דיברתי עם T, בכיתי - ממש בכיתי.

למחרת גם דיברתי עם בתי בטלפון. וגם איתה הייתי לגמרי גלויה, וגם איתה בכיתי. היה לי קל יותר לדבר איתה לבד, בלי בעלה. והיא גם דיברה איתי שוב על הזווית שלה והזווית של בעלה.

היה לה חשוב שנשמע אותם, שנראה את ההשפעה של המצב עליהם - והיא ממש לא התכוונה כמובן לגרום לי לכזו סערת רגשות. והיא גם לא התכוונה שנזרוק את החיילת ונגמור את כל העניין. ברור לה שאין מה לדבר על זה כרגע.
אבל היא עדיין דואגת לנו, ומבקשת שנהיה זהירים וקשובים לכל סימן חשוד בהתנהגותה.

היא טענה שהסנקציות והאולטימאטומים ששמענו מבעלה הם לא אמיתיים ושהוא באמת דיבר מתוך המצוקה שלו וככה זה יצא. נראה אם זה נכון.

היא אמרה משהו מאד מעניין - שכבר חשדתי בעצמי אבל היא אישררה את הרגשתי: שבעצם אנחנו עבורו קצת כמו שאנחנו עבור החיילת. הוא הגיע מבית בו האבא עשה להם כל החיים מניפולציות רגשיות, הוא (האבא) לגמרי לא בריא בנפשו וחי על כדורים (שלא תמיד מצליחים לאזן את מצבי רוחו), הוא עצמו חשש מאד שזה עובר בתורשה - שזו גם אופציה, האמת, למרות שכרגע נראה שהכל בסדר. יש לו מצבי רוח אבל לא דומה בכלל לאביו. הוא מעולם לא יכול היה לסמוך על אביו, שהבטיח דברים ואז חזר בו, שאיים כל הזמן, שכבר שנים לא מדבר לא עם חתני ולא עם אחותו הגדולה.
ובאמת הוא היה מאד חשדן בשנים הראשונות ביחסו אלינו, ולקח זמן עד שנפתח אלינו ועד שהבין שאנחנו שם בשבילו ובשביל ילדיו תמיד וללא תנאי.

הייתי חושבת שאם זה כך הוא ישמח שאנחנו עושים משהו דומה למישהו שנזקק לזה - אבל לא, הוא מגיב מהבטן, מהאינסטינקט הילדי - מישהי לוקחת לו עכשיו את הצומי שהוא כל כך זקוק לו ושהוא כל כך התרגל אליו.

אז צדקה צופה מן הצד בתגובתה - העניין הזה גם יחנך אותם קצת, את בתי ואת חתני. ואנחנו מצדנו ננסה להגביר את הצומי אליהם ואל ילדיהם, אולי הם יירגעו קצת במחיצתה עם הזמן.

החיילת חזרה מסופ"ש ארוך בבסיס עדיין במצב רוח טוב, מתעוררת בזמן, מסדרת את החדר, מכבסת לעצמה, מתכננת פעילויות. היא בעצמה אמרה שהשיחה איתנו (היא קראה לזה ריב) עשתה לה ממש טוב.

היא אמורה לעבור לתל השומר תוך חודש להיות צלמת צבאית - וכבר הצהירה,שהיא תישן בבית החייל ברמת גן במהלך השבוע ותגיע רק בסופי שבוע לכאן. אם זה נכון (הרי כל תכנית היא בסיס לשינוי, בעיקר אצלה) אז יהיה כאן יותר רגוע.

עדיין יש את הבעייה של המפגשים עם בתי וחתני אבל נחכה ונראה איך זה יהיה. בינתיים לששי הקרוב הזמנתי גם את משפחתו של אחי, אותם בתי וחתני מאד אוהבים, והם מצידם מאד התחברו לחיילת - אז זה אמור לעזור. סוג של חיץ.

נקווה לטוב.

מחר אני מנסה עוזרת חדשה, ובשלב ראשון ביקשתי מהעוזרת שלי רק לא להגיע השבוע, עדיין לא לתמיד. מקווה שגם זה יהיה טוב.

מקווה שהכל יהיה טוב.

וגם כאן 

יום ראשון, 12 ביוני 2016

השיחה

ארוחת הערב האינטימית בה נכחו רק T ואני, בתי וחתני ושני הנכדים - עברה בנעימים בהתחלה.
T אפילו הגדיל לעשות ולא הכין יותר מדי אוכל, וראו זה פלא - היה גם ככה מעל ומעבר.
באיזשהו שלב עברנו לשבת בגינה, היה מאד נעים ואפילו היתושים עשו עמנו חסד והדירו את רגליהם לשם שינוי.

בהתחלה עדכנו אותם לגבי ההתפתחויות האחרונות עם החיילת. אחר כך ביקשנו לשמוע מה יש להם לומר.
התברר שלכל אחד מהם מפריעים דברים בצורה קצת אחרת.
באופן כללי קשה להם שנכנסה מישהי זרה לאינטימיות של המשפחה, ופחות נעים להם להיות איתנו כשהיא בסביבה.
לשניהם, למשל הפריע שהבאנו אותה איתנו לחתונה המשפחתית, ושניהם טענו שהיינו יותר איתה מאשר איתם.
לבתי באמת בעיקר קשה לראות אצלנו בבית ובאירועים משפחתיים מישהי שכל כך דומה למטופלים שלה. היא גם חוששת ממנה. חוששת עלינו וחוששת על עצמה ועל משפחתה. אולי לא מהתקפה עם גרזן בלילה (דימוי שאני נתתי) למרות שגם דברים כאלה עלולים לקרות, אבל היא בהחלט חיה בחרדה מסוימת מעצם העובדה שבחורה כזאת נכנסה לנו לחיים.
היא מצד אחד מאד מאד מעריכה את הדבר הזה שלקחנו על עצמנו, ומצד שני זה קשה לה, כמו שהיא כבר אמרה. היא אמרה בכנות שכאשר ידעה שהם באים אלינו והיא לא תהיה כי היא סוגרת שבת, היא ממש חשה הקלה ושמחה. זה כאב לי לשמוע כי היא צודקת, אנחנו הכנסנו את זה לחיינו וגם בדרך כלשהי לחייה, ובכך חשפנו את עצמנו לסיכונים שונים ובדרך ישירה גם אותם. אני לא רואה מה אפשר לעשות עם זה כרגע - אבל אני עוד צריכה לעכל את זה וללבן את זה יחד עם T.
חתני היה הרבה יותר בוטה.
הוא אמר מצד אחד ש"הבחורה הזאת לא באה לי טוב", ולא בא לו להיות איתה בארוחות ערב ובאירועים משפחתיים. הוא הכריז שהוא בורר את החברים שלו בקפידה ובחיים לא היה בוחר מישהי כמוה והוא מעדיף לא להיות היכן שהיא נמצאת.
כמובן שאמרנו שאנחנו מבינים את זה אבל לא בחרנו אותה כחברה ולא לקחנו חיילת בודדה הביתה כדי לשמח את עצמנו ואת משפחתנו, אלא כדי לתרום למישהו שגורלו לא שפר כגורלנו.
ואז הוא הפך את הכל והתחיל לדבר על איך בעצם השהייה אצלנו תגרום לה נזק, כי זה לא ישנה אצלה שום דבר ובסוף השנתיים היא תצא מכאן ורק תהיה עוד יותר מתוסכלת כי היא לא יכולה לבנות לעצמה חיים כמו שיש לנו כאן.
מעבר לעובדה שעצוב לי שלא נעים לו להיות כאן כשהיא נמצאת, לא יכולתי להתייחס יותר מדי ברצינות לאמירות שלו. ראשית - אין לו מושג על מה הוא מדבר, בכל הקשור למה יעשה לה טוב. אין לו מושג מה התקופה שהיא תחיה כאן תעשה לנקודת הראות שלה על החיים וליכולות שלה לבנות לעצמה חיים טובים יותר. גם לנו אין מושג אבל אנשי מקצוע שהתייעצנו איתם טוענים ההיפך ממנו.
שנית, אני מאד מצטערת שהיא לא באה לו טוב - אבל זה לא שיקול כרגע מבחינתנו. אז נכון, היתה לנו עקומת למידה בכל הקשור להתייחסות אליה ולכמות תשומת הלב שהיא שאבה מאיתנו - אבל נראה לי שעכשיו זה התאזן ואנחנו יותר מודעים לדברים שלא שמנו לב אליהם בהתחלה. אבל אנחנו לא נבטל את כל העניין רק בגלל שהיא לא באה לו טוב. איכשהו כולנו נצטרך ללמוד להסתדר עם זה.
אבל אז לא ממש ישנתי בלילה, והיה לי סיוט נוראי שקשור לבתי ובני.
והסתובבתי עם מועקה מאד גדולה כל היום, וגם עכשיו.
באיזשהו שלב שדיברנו על זה, T ואני, פרצתי בבכי ממושך ולא יכולתי להרגע.
פתאום כל החששות שהיו לי לפני שלקחנו אותה ובתקופה הראשונה - צפו מחדש, מתוך תחושה שפגעתי בהרמוניה המשפחתית ואין לי דרך חזרה. אם אשאיר אותה - אמשיך לפגוע בבתי (ההתייחסות של חתני לא פחות חשובה אבל הצורה בה התבטא - סוג של אולטימטום "אם היא תהיה כאן אני לא אגיע עם אשתי והילדים" גורם לי להחשיב אותו פחות כרגע), ואם אנסה לבטל את כל העניין - אפגע בחיילת.
כרגע אני שוהה כהרגלי עם האיכס, עם המועקה, עם החרטות, עם ה"לולא הייתי מסכימה מלכתחילה", עם ה"הייתי צריכה להתעקש על חייל מחו"ל שכל הבדידות שלו נובעת אך ורק מהעובדה שמשפחתו בחו"ל" או לפחות קרבי שמגיע פעם בשבועיים או משהו כזה .....עם "הייתי צריכה יותר הדרגתיות, בהתחלה רק ארוחות, רק עזרה עם כביסה, בלי לינה..." עם ה"בדיוק בגלל זה כל השנים סרבתי לאמץ ילד או לקחת אומנה..." אין בזה טעם. את הנעשה אין להשיב. עכשיו צריכים לראות מה עושים הלאה. וכרגע עוד לא עושים כלום. שוהים עם זה.
רע לי, ממש רע לי - ולא ברור אם זה רק סובייקטיבי או שבאמת נוצר כאן מצב בלתי אפשרי....אוף.

וגם כאן

יום שבת, 11 ביוני 2016

אימון קבוצתי במנטורינג

אני בקבוצת המנטורינג. שש נשים בגילאים שונים יושבות בחצי עיגול בחדר האימון מול המאמן.

כל אחת מאיתנו חמושה בדפים ועט, ואנו דרוכות למשמע קולו של המאמן שעומד לאמן את כולנו בו זמנית.

הוא אומר משהו, ובניגוד לאימון רגיל – במקום לענות לו, אנחנו כותבות לעצמנו.

אחד הנושאים שהתחילו לעלות במנטורינג בפגישות האחרונות היא מצב העסק של כל אחת מאיתנו. עסק האימון. כי אימון זה לא רק לשבת מול אנשים ולאמן. זה ניהול העסק, שיווקו, פיתוחו, שילובו בחיים שלנו, בתקציב שלנו....אנחנו לא רק מאמנים, אנחנו בעלי עסק של אימון. ולחלקנו קשה עם זה – קשה להשיג לקוחות, קשה לשווק את עצמנו, קשה לדעת לחלק את זמננו בין העסק הזה לעבודה נוספת או לבית ולמשפחה....קשה לנהל את ההכנסות וההוצאות ולוודא שגם בחודשים חלשים יותר עדיין יישאר כסף מהחודשים החזקים יותר, לתעד, לדעת בכל רגע מה קורה בעסק....וכו'.

האימון – למרות שהוא "קבוצתי" הוא אימון סאטיה לכל דבר.

בהתחלה הוא זורק את השאלה "מה זה עסק?" לחלל האוויר.

ואני מתחילה לזרוק על הדף אסוציאציות חופשיות. בלי לחשוב. בלי לעצור.

עסק, עסקן. חוסר יושר. משהו מלוכלך. איש עסקים – משהו עלום, לא מובן לי. מה הוא עושה? איזה מקצוע זה? לא ברור. אין ערך ברור.
אשת עסקים. סדרי עדיפויות זרים, הזנחת הבית והמשפחה. תדמית קרה, ביצ'ית, דורכת על גוויות בדרך לפסגה.
עסק ביש.

המאמן ממתין שכולן תסיימנה, ואז זורק את השאלה הבאה: מי אני מול המילה עסק? אם עסק היה בן אדם, את מי הוא היה פוגש?
ושוב אני נושמת, מרוכזת בעצמי, נותנת ליד לכתוב חופשית על הנייר:

מסתייגת, מפחדת. גם שיפוטית כלפיו וגם באופן פאראדוקסלי כלפי עצמי: "אין לי את מה שצריך" בכל מה שקשור לניהול עסק, עסקים. "אני לא מספיק טובה" כדי שיהיה לי עסק משגשג משלי. וגם אני מתייחסת אל "עסק" כאל משהו מוקצה ומלוכלך. לנהל עסק זה להתלכלך. מרגישה זלזול מצדו של "עסק". "לא נאה לי" להיות ביחסים עם עסק.

בכל פעם המאמן ממתין שכולן תסיים לכתוב ואז שואל את השאלה הבאה: איזו תחושה עולה (בגוף)?
אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לנשימה, לתחושות.

גועל, בחילה, רצון להקיא. לסגור את הדלת. לא להריח.

המאמן מבקש מאיתנו לראות איזה זיכרון עולה מתוך התחושות.
כל אחת מרוכזת בתוך עצמה, כותבת לעצמה. שקט מוחלט בחדר. מתוך תשומת הלב לתחושות עולה לי זיכרון:

אני בפעולה ב"השומר הצעיר". בת 14. זו היתה אחת הפעולות הראשונות, נראה לי שההַשְׁבָּעָה. אנחנו בפארק הירקון איפשהו ליד פסי הרכבת. חושך. חורף. קר. אני מתה להשתין אבל אין איפה ואין הזדמנות ולא מעזה להגיד כלום. אנחנו ניגשים אחד אחד להישבע, וככה אני מתפצלת מרוב הקבוצה ועומד לידי רק ילד אחד, בכלל לא רואה את האחרים, או את המדריכים. הילד ואני מחפשים יחד את כולם ומסתבכים בחיפוש אחריהם, ופתאום אני לא מצליחה להתאפק עוד ובורח לי במכנסיים. והילד ממש בסדר, מבין ומלווה אותי הביתה.

כשכולן סיימו לכתוב את הזיכרון שעלה להן, המאמן מבקש לבדוק מה קורה בגוף.

הבחילה נרגעה. כואב לי הראש. הלסת שלי קפוצה.

והמאמן מבקש מכל אחת מאיתנו לבדוק:  מה הרגישה הילדה? מה היא חשבה?

ואני מבינה שהיא חשה בושה. מעצמה ומהילד. תסכול – של חוסר האונים בסיטואציה, קצת כעס על המדריכים – איזו חוסר אחריות לאבד חלק מהילדים ככה בחושך. הרגשה מאד לא נעימה פיסית – רטובה וקר לי אבל איזושהי הקלה שזה השתחרר.

והמאמן מבקש מכל אחת להפעיל את הילדה שהיינו: מה הילדה היתה יכולה לעשות או לומר אם הכל היה אפשרי?
ואני מנסה לתת לילדה כוחות, וזוויות חשיבה אחרות, והרבה חופש.

-        הייתי אומרת שאני צריכה להשתין עוד לפני תחילת ההשבעה, וגם מוודאה שמאפשרים לי לעשות את זה
-        הייתי גם שואלת ומוודאה שאני יודעת היכן מתכנסים בחזרה אחרי ההשבעה – כדי לא ללכת לאיבוד.

אבל אי אפשר לשנות את מה שקרה, את הנסיבות – אפשר רק להגיב אחרת אחרי שזה כבר קורה.

-        הייתי מפעילה כוחות על של קסם לבגדים יבשים ונקיים ומצטרפת בחזרה לקבוצה
-        או שהייתי פשוט מתיישבת כמו שאני על הארץ וממררת בבכי על חוסר האונים.

אין בחילה. הראש מתבהר.

המאמן מבקש להביא לילדה מבוגר מיטיב, שיגיד או יעשה משהו שרק ירגיע אותה. האם אפשר להיטיב עם הילדה?
בטח, אני חושבת לעצמי:

אני ניגשת לילדה שהייתי, עוטפת אותה במגבת רכה וחמה, מחבקת אותה, אומרת לה שאני רואה את הבושה ואת הכעס ואת התסכול שלה. שאני מבינה שלא היתה לה אפשרות להמשיך להתאפק, ושאני מבינה שהיא התביישה לומר קודם כמה היא היתה צריכה להשתין. אני זכירה לה שהיא חשובה לא פחות מאחרים, ושמותר לה לומר אם היא צריכה משהו או רוצה משהו. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה, ושתמיד ארצה לדאוג לצרכים שלה.

המאמן  שואל אם אנחנו יכולות לראות כל אחת את ההקשר להיום או ליחסים שלנו עם המילה "עסק".
ובשלב זה ההקשר לא לגמרי ברור לי.

בזיכרון אני סגורה, מפוחדת, מתביישת לומר מה אני צריכה. ואז הצורך שלי מתפרץ בלי שליטתי וגורם לי בושה. ואני הולכת לאיבוד. ויש לי עד לבושה. למרות שהוא מכיל וחומל, הוא לא ידיד ואני לא מרגישה איתו בנוח. בנוסף בזיכרון "האחראיים" בגדו בי.

איך זה קשור לחיי או לעסק? מה פתאום אני חשה גועל ובחילה כלפי עסק? הרי יש לי דוגמא ומופת של איש עסקים ישר ומצליח בבית! עדיין לא מתחברת לזה, כנראה. אני חייה עדיין שעסק זה מלוכלך. אולי כך התייחסו לעסקים בבית הורי. הם תמיד היו שכירים. לא העזו להיות עצמאיים.

בזיכרון אני מלוכלכת. הרטבתי את עצמי. כי לא העזתי לומר את מה שאני צריכה. לא העזתי לשאול מה עושים אחרי ההשבעה. הייתי סגורה, מבוישת, מפוחדת.

אולי אני לא מצליחה לקשר בין הכשרון והתרומה שיש לי להציע לבין....מה? אני לא מעזה אפילו לספר לעצמי מה אני באמת רוצה.

האימון הזה הקבוצתי היה חוויה מסוג אחר. כמעט שלא שיתפנו בינינו מה כל אחת חשה וכתבה והמאמן בעצם לא ידע מה עובר על כל אחת מאיתנו. הוא היה שם כדי להנחות אבל הוא לא באמת היה שותף לתהליך, עשינו זאת כל אחת עם עצמה.

ויחד עם זאת זה היה עוצמתי ברמות על, ונדמה לי שזה היה האימון שבסופו של דבר הבהיר לי שמותר לי להגיד שלא בא לי לאמן, בלי להתבייש, בלי לחשוב שזה לא בסדר – בלי "אז בשביל מה הלכת לקורס מאמנים???" – וברגע שזה השתחרר, הבנתי שאני כן רוצה לאמן.

וגם כאן

יום חמישי, 9 ביוני 2016

גאות ושפל חליפות

נראה שהשיחה עם התזזיתית עשתה לה טוב.
לפחות עד כמה שראינו, לא היו לה "נפילות" או "התפרצויות" מאז, היא הצליחה לקום מוקדם ואפילו להגיע בזמן לראיון שהיה לה בתל השומר היום - היא אומרת שהיא התקבלה לעבודה כצלמת צבאית. אין לי מושג על סמך מה (אולי יש קורס הכשרה?) - אבל היא כנראה עשתה רושם טוב - זה מדהים כי כשהיא במיטבה היא עושה רושם נהדר, וקשה לדמיין את הנפילות בכלל כשהיא במצב הזה.
אחרי כן היא נסעה לצריפין לסגור את כל החג (עד שני בבוקר) ואפילו לא קיטרה על זה.
היא סידרה את החדר לפני שנסעה - גם כן הישג עצום - והחזירה לי כסף על משהו שקניתי לה ביום ששי.
אז אני לא מצפה לשינוי של 180 מעלות - ברור לי שעוד תהיינה נפילות, אבל יש כנראה תשתית לאופטימיות זהירה.

ברביעי העוזרת שלי דיברה איתי על כך שהיא מבינה שאני זקוקה למישהי צעירה יותר, והיא לא תכעס אם אחליף אותה באחרת. היא אמרה שבאמת היא מתעייפת יותר, אבל שהיא אינה מסוגלת לעבוד יחד עם מישהי, זה או לבד או בכלל לא. בסדר - אז כנראה זה יהיה בכלל לא.
אמרתי לה שזה עשוי לקחת זמן לחפש - זה לא יהיה מהיום למחר, אבל בעצם כבר ברביעי הבא יש מישהי שמוכנה לנסות אצלנו, אז נראה לי שאומר לעוזרת שלי פשוט לא להגיע השבוע, ועדיין לא אפטר אותה סופית.
אני שמחה שדיברנו והכל גלוי וברור ואין תחושות לא נעימות.
לא אמרתי לה אבל אני באמת מתכוונת לשלם לה את כל הפיצויים - אני ממתינה לקבל מביטוח לאומי את כל הדוחות על כל מה ששילמתי עבורה כל השנים, בעיקר כדי להבין ממתי היא עובדת אצלי.

בכיתת אמן באימושיין היה לי כבד וארוך. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מסתכלת על השעון על הקיר, ממתינה שייגמר. היה רק אימון אחד - בבוקר - שנטלי אימנה מישהי מול כולם - בדרך כלל יש שניים, ובאימון אחר הצהריים הרבה פעמים מתנדב אחד מאיתנו לאמן ונטלי רק מדריכה אותו. בדרך כלל זו חוויה מדהימה.
בכלל מבחינתי כל צפייה באימון של מישהו אחר - במיוחד אם נטלי מאמנת, או המאמן שלי - זו מתנה.
הפעם היה לי יותר קשה.
לא אהבתי את הדרך שבה היא אימנה, לא אהבתי את הכיוונים שהיא לקחה, שמתי לב לדברים חשובים שהיא פספסה לדעתי. זו היתה חוויה מוזרה.
חברתי מ' הפסיכותרפיסטית אמרה שאני מתפתחת או מתבגרת כמאמנת ולכן אני פתאום שמה לב לדברים האלה.
יכול להיות.
ויכול להיות שנטלי היתה ביום כזה - גם היא בסך הכל בן אדם. יום שבו היא שמה דגש על דברים מסוימים והתעלמה מאחרים. בסך הכל מעבר לאימון עצמו, היא שם כדי ללמד.

מיד אחרי השיעור נסעתי למאמן שלי וכמה שהייתי כבר עייפה, היה לי אימון מדהים.
אני יודעת שמזמן לא כתבתי כאן אימון שלי - היו כמה אימונים שהיו כל כך עמוקים ואישיים שלא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף, אפילו שאני אנונימית כאן. זה מעניין.

אחרי האימון שלי הייתי אמורה לאמן בעצמי - אבל כשיצאתי מהמאמן ראיתי שהמתאמן שלי הודיע שהוא חולה ולא יגיע. קבענו לשבוע הבא.
מצד אחד התאכזבתי כי הוא לא היה אצלי שבועיים - שבוע אחד כי נסע לחו"ל בעניני עבודה, ושבוע אחר כי היו כאן אורחים והבנתי שאין לי שום יכולת (או מקום פיסי) לקיים שיחת אימון נורמלית.
מצד שני הייתי כל כך תשושה שזה התאים לי בול שהוא ביטל, וגם היו כל כך הרבה פקקים בדרך הביתה שלו היה מגיע, הייתי מגיע חמש דקות לפניו הביתה - ואני לא אוהבת להיות בלחץ לפני אימון.

ערב קודם עשיתי שיחת הכנה (clearway) לחברתי מ' לקראת ראיון עבודה וזה היה ממש מוצלח. זו היתה הפעם הראשונה שהיא חוותה שיחה כזו, ומאד התלהבה ממנה.
היום היא התקשרה שבזכות ההכנה היא היתה בדיוק מי שהיא רצתה להיות בראיון, שמרה על ההוויות שבחרה ולא נפלה לפינות שמהן היא חששה. מאד מאד שמחתי.
אני מאד מאד מאד אוהבת לעשות שיחות הכנה ומאד מאמינה ביעילות שלהן.

הפיגוע אתמול בתל אביב הכניס אותי ממש לאיכס, גם בגלל ההרוגים והפצועים כמובן אבל גם בגלל המפלצתיות הזאת של שני אנשים בחליפות ועניבות ששותים שוקו ואז מתחילים לירות באנשים ללא אבחנה. ועכשיו שמעתי שאחד מהם עוד התחזה לניצול ונכנס לבית של משפחה! במזל בעל המשפחה, שהוא גם שוטר, הבין את זה בזמן והשתלט עליו. היה יכול לקרות עוד אסון נוסף למה שכבר קרה.
אירועים כאלה גם מעציבים אותי וגם מייאשים אותי לקראת עתיד טוב יותר, שינוי בתפיסה, שינוי במדיניות, שינוי במציאות. ומייאש אותי לשמוע על החגיגות בגדה ובעזה וחלוקת הממתקים. ומייאש אותי לשמוע את המנהיגים שלנו מגיבים בכל פעם....מייאש. ואני נושמת עמוק ומתנתקת מזה. מתביישת לומר - מתנתקת מזה לגמרי.

אני לבד בבית ושקט כאן ונעים. כבר לא צריך מזגן והשמש שוקעת והציפורים מנהלות את השיחות שהן מנהלות לקראת השקיעה. ילדים משחקים בחצרות של השכנים, ושלווה יורדת עלי.

שיהיה בכל זאת חג שמח לכולם

וגם כאן 

יום שלישי, 7 ביוני 2016

השקט שנשאר

הארוחה בשבת לכל בני הדודים היתה נהדרת.
נכון, היינו במטבח מיום חמישי ועד שבת בבוקר כולל - אבל עשינו את זה באיזי, ובשבת הבאנו טבח ועובדת ניקיון כדי שהם יגישו ויפנו ויארזו וינקו ואנחנו נוכל ליהנות עם האורחים שלנו.

הארוחה היתה מיועדת לבני הדור שלנו, מה שנקרא בעגה המשפחתית "דור 2". מדור ההורים והדודים ("דור 1") נותרה כעת נציגה אחרונה ולמרות שהיא אינה בטוב בימים אלה, בכל זאת היא עשתה מאמצי על והגיעה ארצה (היא גרה בלונדון) לכבוד החתונה.

היא אמרה לי שלא נעים לה לבוא אלינו לארוחה בשבת כי היא מיועדת רק לדור 2. כיוון שיש לה ראש טוב ואני מאד קרובה אליה ומרשה לעצמי להתבדח איתה גם בהומור שחור, אמרתי לה שהזמנתי גם את דור 1, והיא לא אשמה שרק היא הגיע מבין כולם. זה ממש מצא חן בעיניה והיא נרגעה ונהנתה - מהאוכל, מהחברה. מהמזגן שלא פישל והגן על כולנו מהחום הנוראי ששרר בחוץ. ולחשוב שהם רצו לעשות פיקניק.....ואז T שכנע אותם לקיים את הארוחה אצלנו. מזל!!!!

מי שלא היה מוזמן ובכל זאת נשאר היו המשפחה המתארחת (אמא אבא דור 3 וילדים דור 4) שהתכוונו "רק לומר לכולם שלום ואז לצאת" ונשארו למשך כל הארוחה. ברור.

בסוף הם טסו, בשני בבוקר. חזר השקט.
ניקיתי וסידרתי את החדר שלהם, ועד היום עוד נמשכו הכביסות של המצעים והמגבות....
אין ארוחות, אין אירוחים, אין אורחים. אפילו לא מתכננת שום דבר בשבועות. רק בתי וחתני עם הנכדים. התזזיתית סוגרת שבת/חג, גם ממנה יהיה לנו שקט. ונוכל לנהל בשקט את השיחה עם בתי וחתני לגבי מה קשה לה/להם בהקשר של התזזיתית.

בינתיים ביננו לבין עצמנו ניהלנו כמה וכמה שיחות בנושא. אני כבר הפנמתי את העובדה שהפרה (אנחנו) רוצה להיניק יותר מאשר העגלה (התזזיתית) רוצה או מסוגלת לינוק, ושצריך לקחת צעד אחורה. ל-T זה לקח קצת יותר זמן להבין שהיא בכלל לא במצב שניתן לעמת אותה עם המציאות.

כשהוא מנסה לדבר איתה על האיחורים לבסיס או ההברזות מהעבודה היא נפגעת ואומרת "ככה אני, תמיד הייתי מפוזרת, תמיד איבדתי דברים, שכחתי דברים, איחרתי תמיד לכל מקום ולכל דבר...אין מה לעשות".

כשמישהו אומר "אין מה לעשות" לגבי תכונות אופי של עצמו, הוא בעצם אומר "אני לא מוכן לעשות". T לא מסוגל, או לפחות לא היה מסוגל להבין את זה עד ששוחחנו שוב על זה הבוקר. היא התבלבלה ביום ראשון וחשבה שהיא במשמרת לילה בבסיס בעוד שציפו לה למשמרת בוקר וערב.
כש-T מביע את דאגתו ואומר לה שבסוף יכניסו אותה לכלא, היא שואלת "תבואו לבקר אותי בכלא?"
כיוון שבינתיים לא העמידו אותה אפילו למשפט, למרות כל האיחורים, יש לנו הרגשה שהיא מקבלת יחס מיוחד בגלל שהיא על תרופות ובגלל שהיא חיילת בודדה.
דווקא כישורי הישרדות מופלאים יש לה, ובכל מקום היא מצליחה להסתדר - לפעמים עם בכי וצעקות ולפעמים עם התחנחנות או מניפולציות.

את הגבולות שלנו היא משתדלת לכבד, אבל ביום חמישי בלילה היא מתחה את הגבול בצורה שהוציאה אפילו אותי מהשלווה.
היא היתה בצפון אצל אמא שלה יום קודם (שגם זו היתה טעות כמובן וזה עשה לה רע, אבל ברור לי שהיא תחזור לשם שוב ושוב ברגע שהיא תשכח כמה רע זה עושה לה) ונפגשה עם חברה מארה"ב שמטיילת כרגע בארץ.
שתיהן חזרו יחד לאזור המרכז, כאשר היא באה הביתה והחברה התכוונה לישון אצל ידיד משותף.
אצלנו, לא זוכרת אם אמרתי, אנחנו לא מרשים לה להביא חברים או חברות לישון.

זה היה כבר אחרי עשר בערב כשהיא שלחה לי (מהחדר) הודעה בוואטסאפ אם אני יכולה לבוא אליה רגע.
התיישבתי על המיטה והיא אמרה "אני רוצה לבקש משהו, ותצטרכי לפתוח את הלב שלך" ואז סיפרה שהחברה הגיע לבית הידיד, גילתה שהוא איננו ושגם אינו זמין ושגם לא השאיר לה מפתח.
היא רצתה שאסכים שהחברה תבוא אלינו.
ואני באותו רגע הרגשתי מרשעת ואטומת לב כי ברור שלא הסכמתי - כי מספיק שאספתי אל ביתי חיילת שאני עדיין לומדת להכיר ושהגיע אלי עם ים של בעיות - אני באמת לא אחראית לחברות שלה שפועלות בלי לחשוב ובלי לתאם ונתקעות "לבד ברחוב" וזה לא צריך לשבת לי על המצפון.
אמרתי לה שלא, ושזה לא בסדר שהיא אפילו מבקשת ממני כי היינו מאד ברורים לגבי העניין הזה.
יש לבחורה עוד מכרים באזור, והיא תסתדר.
ברור שהיא הסתדרה.
אבל אני כבר לא ישנתי באותו לילה, כי "השארתי בחורה לבד ברחוב".

ו-T לא הצליח להתאפק ופתח את העניין היום בפני התזזיתית. הוא אמר לה שהיא מאד פגעה בנו בבקשה הזאת, וזה מראה על חוסר התחשבות טוטאלית במעט החוקים שהעמדנו בפניה.
היא מאד נפגעה, וכבר הסתגרה בחדר וסימסה לו האם הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית.
לי היה ברור שאלה הדפוסים הישנים והמוכרים לה מבית הוריה, וחשוב לי שהיא תבין שאצלנו זה לא כך.
T סימס לה בחזרה שהוא לא מתכוון להתכתב איתה, שבבקשה תחזור לסלון לדבר איתנו.

הסברנו לה שוב בפעם המאה שאצלנו לא על כל ריב מאיימים להעיף מהבית, ושמקומה אצלנו מובטח.
הסברנו לה שוב שהחוקים האלה נועדו להגן עלינו - ובפעם הראשונה גם אמרנו בפירוש שלקחנו סיכון שהכנסנו אותה הביתה ונתנו לה מפתח ואת הסיסמא של האזעקה - כי אנחנו באמת עוד לא מכירים אותה מספיק והחלטנו לסמוך עליה, אבל רק עליה וזה לא כולל חברים וחברות שלה, שאגב מוזמנים לבקר אצלה במשך היום כשאנחנו בבית.

באותה הזדמנות אמרתי לה שהבנו שהיא לא בשלה רגע שנלמד אותה להתנהל עם כספים או לטפל באיחורים או להתייחס בכלל לכך שכל שנייה היא משנה את דעתה ואת תכניותיה, והחלטנו לקחת צעד אחורה ולתת לה להתנהל עם כל זה לבד.
יש לה כאן בית, חדר, ארוחות, הקשבה וחיבוק - וכרגע אנחנו מבינים שזה כל מה שהיא מסוגלת לקבל מאיתנו.

T גם אמר (מה שאני לא הייתי מעזה בשלב זה) שגם קשה לנו עם מצבי הרוח שלה וההתפרצויות שלה על כל מיני דברים (צבא, פלאפון, חבר כזה או אחר, אמא...) שהיא נכנסת כרוח סערה ומוציאה עלינו, ושתנסה להתחשב.

אני לא חושבת שהיא שולטת בזה, ולכן לא הייתי מעלה את זה, אבל הוא אמר ונראה היה שהיא הבינה.


גם דיברנו על מה יהיה אחרי הצבא.
היא שאלה מתי אנחנו מצפים שהיא תעזוב, ואמרתי שהילדים שלנו עזבו את הבית מוקדם יחסית, קודם טיול שאחרי הצבא ואחר כך תוך כדי הלימודים. אז זה מה שאנחנו מצפים ממנה.

"אז לא ביום השחרור מהבאקו"ם?" היא שאלה, ואמרתי שלא. לא מייד, אבל די מהר אחרי. מקווה שהיא הפנימה.
ביננו אם היא תירגע ותשתפר עד אז והיחסים עם המשפחה יהיו טובים, אין לי בעייה שתגור כאן גם יותר מזה - אבל עדיף שהיא תהיה מכווננת ליציאה לעצמאות. בשבילה וגם בשבילנו.


בסך הכל יצאנו בסדר מהשיחה הזאת, וכמובן שבאותו רגע היא החליטה שהיא יוצאת לסידורים ובסוף נשארה בחדר.
אם זה לא היה כל כך עגום זה היה מצחיק - היא לא מסוגלת להחליט מה לעשות עם עצמה.
אתמול בערב היא יצאה עם חברה וחזרה במצב רוח.
היא אמרה שהיא יוצאת מאוחר יותר לסרט עם חברים ושלא נפעיל את האזעקה.
אמרתי לה שנפעיל את האזעקה, ושהיא תנטרל אותה כשהיא יוצאת. היה לי ברור שהיא לא תצא.
ברור שהיא לא יצאה.

לא משעמם, זה ברור. אבל גם לא נורא.
אני מרגישה שאנחנו לומדים יותר ויותר כל יום איך לעשות את הדבר הזה.

עם הנכדים אתמול היה נהדר - כרגיל. ממש נהנית מכל רגע איתם.

בעניני העוזרת עוד לא החלטתי מה לעשות. עובדת הניקיון משבת עשתה רושם טוב - אולי אציע לה לעבוד כאן קבוע?

עכשיו אני הולכת לעשות שיחת הכנה (קלירווי) בטלפון לחברה לקראת מכרז (ראיון עבודה).

שיהיה המשך שבוע נהדר.

וגם כאן 

יום ראשון, 5 ביוני 2016

"זה לא מעניין אותי"

בקבוצת המנטורינג שלנו יש מאמן, כמובן, המאמן שלי, ושש נשים. איכשהו יצאה קבוצה שכולה נשים.
אני המבוגרת ביותר, בת 57.
יש מישהי (מדהימה!) בת 53, עוד אחת (טוב, כולן מדהימות) בת ארבעים ומשהו, שתי בנות שלושים ומשהו (בסביבות הגיל של בתי) ואחת בת 22.

זאת בת ה-22 היתה גם הכי צעירה איתנו בקורס.
היא בחורה מדהימה, באמת מרשימה, רצינית וטובת לב ומתמסרת לאימון ולחיים (ולטבעונות ולחבר שלה) עם כל מה שיש לה. מפרסמת את עצמה ואת כולנו בפייסבוק, מפיקה סרטונים לשיווק השיטה....יוזמת, פעילה.
ויחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מאד מאד צעירה.

לפעמים זה קל להתעלם מזה, כי בדרך כלל היא כל כך רצינית בעבודה ובמוטיבציה.
אבל בזמן האחרון התחילו לבצבץ בה העלומים, בכמה הזדמנויות שונות. ומשום מה זה נגע אצלי במשהו.
עלתה בי שיפוטיות שכבר מזמן לא חשתי. עלה בי סוג של "תתבגרי כבר" שאני כבר לא מכירה.
ומעניין להתבונן בזה, כי אני בטוחה שאם אני הגבתי לזה - זה קשור אלי איכשהו. זה לא באמת קשור אליה.
אבל אינני יודעת עדיין איך.

אז הפעם הראשונה שמשהו שהיא אמרה "הקפיץ" אותי, היתה לפני כחודש.
יש לנו קבוצת whatsapp של קורס המאמנים (כחמישים חברים) שם אנחנו שואלים, מתייעצים, ממליצים, מבקשים או סתם משתפים.
בדרך כלל לא "חופרים" יותר מדי.
מידי פעם, מישהו מספר על מישהו שעובר ניתוח או משהו קשה ומבקש מהקבוצה להתפלל עבורו.
פניות מסוג זה פחות מדברות אלי, באופן טבעי, אבל אני שולחת אור ואנרגיית ריפוי - ולא מגיבה.
לפני כחודש בת ה-22 פתאום כתבה בתגובה לפנייה כזאת, שהיא לא מבינה מדוע שולחים בקבוצה בקשות כאלה.
היא כתבה שהיא אינה מחוברת לדת ואינה מאמינה באלוהים וזה לא מעניין אותה להתפלל עבור מישהו.

אני חושבת שמה שהקפיץ אותי היה "זה לא מעניין אותי". כי זה חזר גם אתמול במנטורינג.

אז לפני חודש ב-whatsapp אנשים ענו לה מאד יפה - הסבירו לה שיש בקבוצה כל מיני סוגים של בקשות, הפניות, קישורים לאתרים של מאמנים או אנשי רוח - ויש כאלה שמבקשים להתפלל. והיא לא חייבת להתייחס לזה, כמו שאחרים לא חייבים להתייחס לפניות שלה לאתרים של טבעונות, למשל.

אתמול במנטורינג דיברנו על עסק האימון של כל אחד מאיתנו. זה נושא שהתחלנו בפעם הקודמת (וכן, אורון, לא שכחתי שאני חייבת פוסט על האימון בקבוצה שהיה אז 😏)

המאמן דיבר על מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, על תיעוד כל האימונים שלנו וניהול סטטיסטיקות על כל מתאמן. כמה זמן ממוצע כל אחד מתאמן אצלנו וכמה בממוצע מבטלים לנו אימונים או לא מגיעים בלי להודיע או מאחרים...דברים כאלה.
הוא דיבר על איך אנחנו משווקים את עצמנו ואיך אנחנו משפרים את איכות האימון שלנו.... ועוד.
שיעורי הבית שהמאמן נתן לנו להכין להפעם היה חזון לעסק לעוד חמש שנים.
כל אחת התבקשה לתאר את עסק האימון שלה חמש שנים מהיום:
- כולל רווחה אישית (כולל התייחסות לתחושות ורגשות שהעסק מאפשר לי)
- סדר יום (כולל איך משתלב בחיי)
- האוכלוסיות שאני מאמנת: אימון זוגי/ האם אני מרצה וכו'
- איפה אני מאמנת (כולל בארץ/בחו"ל).
- כמה אני מרוויחה בחודש, בשנה- תמחור לפי אימון אישי/זוגי/הרצאה...
- מספר לקוחות.

אגב עבורי זה היה תרגיל ממש מרתק, כי כשהוא נתן אותו עוד הייתי בשלבי ההתלבטות האם להמשיך לאמן או לא.
בכל אופן כל אחת תיארה פחות או יותר את התהליכים שהיא עברה תוך כדי כתיבת החזון, והבחורה הזו בת ה-22 אמרה :
"אני לא רוצה להתעסק עם כל הדברים האלה. אני לא רוצה לתכנן את סדר היום שלי ולהחליט איזה אוכלוסיות אני מאמנת, אני לא רוצה לחשוב על כמה אני רוצה להרוויח בחודש וכמה לקחת לכל מתאמן עבור האימון, אני לא רוצה לחשוב על תקציב ותזרים מזומנים....אני רוצה רק לאמן. כל זה לא מעניין אותי"
והנה חזר שוב המשפט שהקפיץ אותי.
ואני הבנתי ש"זה לא מעניין אותי" כרוך אצלה כנראה בפחדים שהיא עדיין לא מוכנה להתבונן בהם, להתמודד איתם. אבל איפה זה פוגש איתי? למה זה מקפיץ אותי כל כך?
היא סיפרה על האימון האחרון שלה אצלו (גם היא מתאמנת אצל המאמן שלי) בו עלה לה זיכרון על שיעור השחייה הראשון שלה, וכמה היא פחדה להיכנס עם המדריכה שלה לעמוקים, למרות שההיא הבטיחה לתמוך בה ולהחזיק אותה. היא סיפרה איך בחלק של "הילדה הפעילה" בתוך פירוק הזיכרון היא פשוט יצאה מהבריכה, או נשארה לשחק עם החברות שלה במים הרדודים. ואני חשבתי על זה שהיא פשוט לא רוצה עדיין להתבגר.
כי לנהל עסק - בין אם זה עסק של אימון או כל עסק אחר - דורש כנראה סוג של התבגרות.
אז מה הופעל אצלי לשמע ילדה בת 22 (והאמת היא שהיום רוב האנשים בני 22 הם עדיין ילדים) שלא רוצה להתבגר?

אין לי מושג.
ואני ארצה להתבונן על זה עוד קצת. ואולי להתאמן על זה.
על איפה זה פוגש אותי.

וגם כאן