יום שבת, 11 ביוני 2016

אימון קבוצתי במנטורינג

אני בקבוצת המנטורינג. שש נשים בגילאים שונים יושבות בחצי עיגול בחדר האימון מול המאמן.

כל אחת מאיתנו חמושה בדפים ועט, ואנו דרוכות למשמע קולו של המאמן שעומד לאמן את כולנו בו זמנית.

הוא אומר משהו, ובניגוד לאימון רגיל – במקום לענות לו, אנחנו כותבות לעצמנו.

אחד הנושאים שהתחילו לעלות במנטורינג בפגישות האחרונות היא מצב העסק של כל אחת מאיתנו. עסק האימון. כי אימון זה לא רק לשבת מול אנשים ולאמן. זה ניהול העסק, שיווקו, פיתוחו, שילובו בחיים שלנו, בתקציב שלנו....אנחנו לא רק מאמנים, אנחנו בעלי עסק של אימון. ולחלקנו קשה עם זה – קשה להשיג לקוחות, קשה לשווק את עצמנו, קשה לדעת לחלק את זמננו בין העסק הזה לעבודה נוספת או לבית ולמשפחה....קשה לנהל את ההכנסות וההוצאות ולוודא שגם בחודשים חלשים יותר עדיין יישאר כסף מהחודשים החזקים יותר, לתעד, לדעת בכל רגע מה קורה בעסק....וכו'.

האימון – למרות שהוא "קבוצתי" הוא אימון סאטיה לכל דבר.

בהתחלה הוא זורק את השאלה "מה זה עסק?" לחלל האוויר.

ואני מתחילה לזרוק על הדף אסוציאציות חופשיות. בלי לחשוב. בלי לעצור.

עסק, עסקן. חוסר יושר. משהו מלוכלך. איש עסקים – משהו עלום, לא מובן לי. מה הוא עושה? איזה מקצוע זה? לא ברור. אין ערך ברור.
אשת עסקים. סדרי עדיפויות זרים, הזנחת הבית והמשפחה. תדמית קרה, ביצ'ית, דורכת על גוויות בדרך לפסגה.
עסק ביש.

המאמן ממתין שכולן תסיימנה, ואז זורק את השאלה הבאה: מי אני מול המילה עסק? אם עסק היה בן אדם, את מי הוא היה פוגש?
ושוב אני נושמת, מרוכזת בעצמי, נותנת ליד לכתוב חופשית על הנייר:

מסתייגת, מפחדת. גם שיפוטית כלפיו וגם באופן פאראדוקסלי כלפי עצמי: "אין לי את מה שצריך" בכל מה שקשור לניהול עסק, עסקים. "אני לא מספיק טובה" כדי שיהיה לי עסק משגשג משלי. וגם אני מתייחסת אל "עסק" כאל משהו מוקצה ומלוכלך. לנהל עסק זה להתלכלך. מרגישה זלזול מצדו של "עסק". "לא נאה לי" להיות ביחסים עם עסק.

בכל פעם המאמן ממתין שכולן תסיים לכתוב ואז שואל את השאלה הבאה: איזו תחושה עולה (בגוף)?
אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לנשימה, לתחושות.

גועל, בחילה, רצון להקיא. לסגור את הדלת. לא להריח.

המאמן מבקש מאיתנו לראות איזה זיכרון עולה מתוך התחושות.
כל אחת מרוכזת בתוך עצמה, כותבת לעצמה. שקט מוחלט בחדר. מתוך תשומת הלב לתחושות עולה לי זיכרון:

אני בפעולה ב"השומר הצעיר". בת 14. זו היתה אחת הפעולות הראשונות, נראה לי שההַשְׁבָּעָה. אנחנו בפארק הירקון איפשהו ליד פסי הרכבת. חושך. חורף. קר. אני מתה להשתין אבל אין איפה ואין הזדמנות ולא מעזה להגיד כלום. אנחנו ניגשים אחד אחד להישבע, וככה אני מתפצלת מרוב הקבוצה ועומד לידי רק ילד אחד, בכלל לא רואה את האחרים, או את המדריכים. הילד ואני מחפשים יחד את כולם ומסתבכים בחיפוש אחריהם, ופתאום אני לא מצליחה להתאפק עוד ובורח לי במכנסיים. והילד ממש בסדר, מבין ומלווה אותי הביתה.

כשכולן סיימו לכתוב את הזיכרון שעלה להן, המאמן מבקש לבדוק מה קורה בגוף.

הבחילה נרגעה. כואב לי הראש. הלסת שלי קפוצה.

והמאמן מבקש מכל אחת מאיתנו לבדוק:  מה הרגישה הילדה? מה היא חשבה?

ואני מבינה שהיא חשה בושה. מעצמה ומהילד. תסכול – של חוסר האונים בסיטואציה, קצת כעס על המדריכים – איזו חוסר אחריות לאבד חלק מהילדים ככה בחושך. הרגשה מאד לא נעימה פיסית – רטובה וקר לי אבל איזושהי הקלה שזה השתחרר.

והמאמן מבקש מכל אחת להפעיל את הילדה שהיינו: מה הילדה היתה יכולה לעשות או לומר אם הכל היה אפשרי?
ואני מנסה לתת לילדה כוחות, וזוויות חשיבה אחרות, והרבה חופש.

-        הייתי אומרת שאני צריכה להשתין עוד לפני תחילת ההשבעה, וגם מוודאה שמאפשרים לי לעשות את זה
-        הייתי גם שואלת ומוודאה שאני יודעת היכן מתכנסים בחזרה אחרי ההשבעה – כדי לא ללכת לאיבוד.

אבל אי אפשר לשנות את מה שקרה, את הנסיבות – אפשר רק להגיב אחרת אחרי שזה כבר קורה.

-        הייתי מפעילה כוחות על של קסם לבגדים יבשים ונקיים ומצטרפת בחזרה לקבוצה
-        או שהייתי פשוט מתיישבת כמו שאני על הארץ וממררת בבכי על חוסר האונים.

אין בחילה. הראש מתבהר.

המאמן מבקש להביא לילדה מבוגר מיטיב, שיגיד או יעשה משהו שרק ירגיע אותה. האם אפשר להיטיב עם הילדה?
בטח, אני חושבת לעצמי:

אני ניגשת לילדה שהייתי, עוטפת אותה במגבת רכה וחמה, מחבקת אותה, אומרת לה שאני רואה את הבושה ואת הכעס ואת התסכול שלה. שאני מבינה שלא היתה לה אפשרות להמשיך להתאפק, ושאני מבינה שהיא התביישה לומר קודם כמה היא היתה צריכה להשתין. אני זכירה לה שהיא חשובה לא פחות מאחרים, ושמותר לה לומר אם היא צריכה משהו או רוצה משהו. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה, ושתמיד ארצה לדאוג לצרכים שלה.

המאמן  שואל אם אנחנו יכולות לראות כל אחת את ההקשר להיום או ליחסים שלנו עם המילה "עסק".
ובשלב זה ההקשר לא לגמרי ברור לי.

בזיכרון אני סגורה, מפוחדת, מתביישת לומר מה אני צריכה. ואז הצורך שלי מתפרץ בלי שליטתי וגורם לי בושה. ואני הולכת לאיבוד. ויש לי עד לבושה. למרות שהוא מכיל וחומל, הוא לא ידיד ואני לא מרגישה איתו בנוח. בנוסף בזיכרון "האחראיים" בגדו בי.

איך זה קשור לחיי או לעסק? מה פתאום אני חשה גועל ובחילה כלפי עסק? הרי יש לי דוגמא ומופת של איש עסקים ישר ומצליח בבית! עדיין לא מתחברת לזה, כנראה. אני חייה עדיין שעסק זה מלוכלך. אולי כך התייחסו לעסקים בבית הורי. הם תמיד היו שכירים. לא העזו להיות עצמאיים.

בזיכרון אני מלוכלכת. הרטבתי את עצמי. כי לא העזתי לומר את מה שאני צריכה. לא העזתי לשאול מה עושים אחרי ההשבעה. הייתי סגורה, מבוישת, מפוחדת.

אולי אני לא מצליחה לקשר בין הכשרון והתרומה שיש לי להציע לבין....מה? אני לא מעזה אפילו לספר לעצמי מה אני באמת רוצה.

האימון הזה הקבוצתי היה חוויה מסוג אחר. כמעט שלא שיתפנו בינינו מה כל אחת חשה וכתבה והמאמן בעצם לא ידע מה עובר על כל אחת מאיתנו. הוא היה שם כדי להנחות אבל הוא לא באמת היה שותף לתהליך, עשינו זאת כל אחת עם עצמה.

ויחד עם זאת זה היה עוצמתי ברמות על, ונדמה לי שזה היה האימון שבסופו של דבר הבהיר לי שמותר לי להגיד שלא בא לי לאמן, בלי להתבייש, בלי לחשוב שזה לא בסדר – בלי "אז בשביל מה הלכת לקורס מאמנים???" – וברגע שזה השתחרר, הבנתי שאני כן רוצה לאמן.

וגם כאן

אין תגובות: