יום ראשון, 12 ביוני 2016

השיחה

ארוחת הערב האינטימית בה נכחו רק T ואני, בתי וחתני ושני הנכדים - עברה בנעימים בהתחלה.
T אפילו הגדיל לעשות ולא הכין יותר מדי אוכל, וראו זה פלא - היה גם ככה מעל ומעבר.
באיזשהו שלב עברנו לשבת בגינה, היה מאד נעים ואפילו היתושים עשו עמנו חסד והדירו את רגליהם לשם שינוי.

בהתחלה עדכנו אותם לגבי ההתפתחויות האחרונות עם החיילת. אחר כך ביקשנו לשמוע מה יש להם לומר.
התברר שלכל אחד מהם מפריעים דברים בצורה קצת אחרת.
באופן כללי קשה להם שנכנסה מישהי זרה לאינטימיות של המשפחה, ופחות נעים להם להיות איתנו כשהיא בסביבה.
לשניהם, למשל הפריע שהבאנו אותה איתנו לחתונה המשפחתית, ושניהם טענו שהיינו יותר איתה מאשר איתם.
לבתי באמת בעיקר קשה לראות אצלנו בבית ובאירועים משפחתיים מישהי שכל כך דומה למטופלים שלה. היא גם חוששת ממנה. חוששת עלינו וחוששת על עצמה ועל משפחתה. אולי לא מהתקפה עם גרזן בלילה (דימוי שאני נתתי) למרות שגם דברים כאלה עלולים לקרות, אבל היא בהחלט חיה בחרדה מסוימת מעצם העובדה שבחורה כזאת נכנסה לנו לחיים.
היא מצד אחד מאד מאד מעריכה את הדבר הזה שלקחנו על עצמנו, ומצד שני זה קשה לה, כמו שהיא כבר אמרה. היא אמרה בכנות שכאשר ידעה שהם באים אלינו והיא לא תהיה כי היא סוגרת שבת, היא ממש חשה הקלה ושמחה. זה כאב לי לשמוע כי היא צודקת, אנחנו הכנסנו את זה לחיינו וגם בדרך כלשהי לחייה, ובכך חשפנו את עצמנו לסיכונים שונים ובדרך ישירה גם אותם. אני לא רואה מה אפשר לעשות עם זה כרגע - אבל אני עוד צריכה לעכל את זה וללבן את זה יחד עם T.
חתני היה הרבה יותר בוטה.
הוא אמר מצד אחד ש"הבחורה הזאת לא באה לי טוב", ולא בא לו להיות איתה בארוחות ערב ובאירועים משפחתיים. הוא הכריז שהוא בורר את החברים שלו בקפידה ובחיים לא היה בוחר מישהי כמוה והוא מעדיף לא להיות היכן שהיא נמצאת.
כמובן שאמרנו שאנחנו מבינים את זה אבל לא בחרנו אותה כחברה ולא לקחנו חיילת בודדה הביתה כדי לשמח את עצמנו ואת משפחתנו, אלא כדי לתרום למישהו שגורלו לא שפר כגורלנו.
ואז הוא הפך את הכל והתחיל לדבר על איך בעצם השהייה אצלנו תגרום לה נזק, כי זה לא ישנה אצלה שום דבר ובסוף השנתיים היא תצא מכאן ורק תהיה עוד יותר מתוסכלת כי היא לא יכולה לבנות לעצמה חיים כמו שיש לנו כאן.
מעבר לעובדה שעצוב לי שלא נעים לו להיות כאן כשהיא נמצאת, לא יכולתי להתייחס יותר מדי ברצינות לאמירות שלו. ראשית - אין לו מושג על מה הוא מדבר, בכל הקשור למה יעשה לה טוב. אין לו מושג מה התקופה שהיא תחיה כאן תעשה לנקודת הראות שלה על החיים וליכולות שלה לבנות לעצמה חיים טובים יותר. גם לנו אין מושג אבל אנשי מקצוע שהתייעצנו איתם טוענים ההיפך ממנו.
שנית, אני מאד מצטערת שהיא לא באה לו טוב - אבל זה לא שיקול כרגע מבחינתנו. אז נכון, היתה לנו עקומת למידה בכל הקשור להתייחסות אליה ולכמות תשומת הלב שהיא שאבה מאיתנו - אבל נראה לי שעכשיו זה התאזן ואנחנו יותר מודעים לדברים שלא שמנו לב אליהם בהתחלה. אבל אנחנו לא נבטל את כל העניין רק בגלל שהיא לא באה לו טוב. איכשהו כולנו נצטרך ללמוד להסתדר עם זה.
אבל אז לא ממש ישנתי בלילה, והיה לי סיוט נוראי שקשור לבתי ובני.
והסתובבתי עם מועקה מאד גדולה כל היום, וגם עכשיו.
באיזשהו שלב שדיברנו על זה, T ואני, פרצתי בבכי ממושך ולא יכולתי להרגע.
פתאום כל החששות שהיו לי לפני שלקחנו אותה ובתקופה הראשונה - צפו מחדש, מתוך תחושה שפגעתי בהרמוניה המשפחתית ואין לי דרך חזרה. אם אשאיר אותה - אמשיך לפגוע בבתי (ההתייחסות של חתני לא פחות חשובה אבל הצורה בה התבטא - סוג של אולטימטום "אם היא תהיה כאן אני לא אגיע עם אשתי והילדים" גורם לי להחשיב אותו פחות כרגע), ואם אנסה לבטל את כל העניין - אפגע בחיילת.
כרגע אני שוהה כהרגלי עם האיכס, עם המועקה, עם החרטות, עם ה"לולא הייתי מסכימה מלכתחילה", עם ה"הייתי צריכה להתעקש על חייל מחו"ל שכל הבדידות שלו נובעת אך ורק מהעובדה שמשפחתו בחו"ל" או לפחות קרבי שמגיע פעם בשבועיים או משהו כזה .....עם "הייתי צריכה יותר הדרגתיות, בהתחלה רק ארוחות, רק עזרה עם כביסה, בלי לינה..." עם ה"בדיוק בגלל זה כל השנים סרבתי לאמץ ילד או לקחת אומנה..." אין בזה טעם. את הנעשה אין להשיב. עכשיו צריכים לראות מה עושים הלאה. וכרגע עוד לא עושים כלום. שוהים עם זה.
רע לי, ממש רע לי - ולא ברור אם זה רק סובייקטיבי או שבאמת נוצר כאן מצב בלתי אפשרי....אוף.

וגם כאן

אין תגובות: