יום ראשון, 31 ביולי 2016

בלוגולדת 4

היום בלוגולדת - יום הולדת לבלוג שלי. היום לפני 4 שנים התחלתי לכתוב...ומאז לא הפסקתי
הצצתי קצת בשנים קודמות ושמתי לב שציינתי את הבלוגולדת רק פעם אחת - במלאת שנה לתחילת הכתיבה.
אז הייתי בעיקר מרוצה מעצמי שהצלחתי להתמיד בכתיבה, שמצאתי את עצמי במקום טוב במלאת שנה לעזיבת העבודה, פעולה שכה ציפיתי לה ובמקביל כה חששתי מפניה.

וחשבתי לעצמי שבאמת אין צורך בציון מיוחד ליום הזה - מבחינתי זהו יום ככל הימים.

חמישי וששי היום ימים ממש טובים עם החיילת שלנו.
בחמישי סוף סוף נכנסנו לחדר האימון כדי לקיים את "שיחת ההיכרות" שהבטחתי לה.
שיחת ההיכרות היא השיחה הראשונה בתהליך של אימון, אבל קיימתי שיחת היכרות כזאת עם כל בני משפחתי וחלק מחברי וחברותי.
במקור זה היה לצרכי תרגול, ונדרש כחלק מתכנית המאמנים. אבל מהר מאד התברר לי כמה אנשים נהנים מהשיחה הזאת.
גיליתי כמה עוד אפשר להכיר מישהו אחרי שנים של היכרות, בזכות השיחה הזאת, וכמה הרבה פעמים אנשים פתאום מוצאים את עצמם חושבים על דברים שהם אף פעם לא חושבים עליהם - בזכות השיחה הזאת.
החיילת "עפה" על שיחת ההיכרות הזאת, זה ממש עשה לה טוב.
וגם בהמשך היום וגם בששי בבוקר יצא לנו עוד לשוחח - לבד ועם T - ואני מתחילה להרגיש את ההתקרבות, את יחסי האמון שממשיכים להיבנות בינינו לבינה.

אחרי הצהריים בששי הקפצתי אותה לתחנת הרכבת (כבר אין אוטובוסים בשעה כזאת) והיא נסעה לסוף השבוע אל חברה.
עוד לפני שהיא נסעה התברר לה שהחברה שינתה כבר על דעת עצמה את כל מה שהן תכננו לסוף השבוע הזה, בלי להתייעץ איתה, ועוד הספקנו לנהל שיחה קצרה על העניין הזה - איך זה תמיד קורה לה שאנשים קובעים איתה משהו ובסוף עושים מה שבא להם ויוצאים מתוך הנחה שהיא תהיה בסדר עם זה.
החיילת הבינה שיש לה שיעור מאד גדול ללמוד בנושא הזה, ונראה לי שעוד נעבוד על כך בהמשך.

לא בישלנו בכלל בסוף השבוע הזה, גם בתי לא באה עם המשפחה לארוחה וגם החיילת לא היתה - אז רבצנו לנו בבית עם ספר, טלוויזיה, מחשב - וזה היה ממש נחמד לשם שינוי.

בשבת התעמלנו בקאנטרי, אבל הישיבה למעלה על הגבעה היתה ממש בלתי נסבלת בגלל החום הזה - כן אפילו שם במיקרו אקלים המפורסם שלנו לא ניתן היה לשבת מפאת החום הכבד.
בתי סימסה אם בא לנו להיפגש איתם לצהריים וקפצנו על ההזדמנות לראות אותם (ואת הקטנטנים בעיקר) ואכלנו יחד ב-BBB ברננים - לא רחוק מהקאנטרי.

היום הפתיעו אותי בתיבת הדוא"ל הנכנס שלוש פניות דרך אתר האינטרנט שלי - הסתבר שמנהלת בית הספר היסודי שפניתי אליה בהצעה לאימון שלה ושל הצוות שלה הפיצה את השמועה.
בינתיים תפסתי רק אחת מהן בטלפון - היא ביקשה עוד פרטים ואמרה שתחשוב על זה ותחזור אלי.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן אבל המאמן שלי הודיע לי ולשאר משתתפות קבוצת המנטורינג שלנו, שהוא החליט להעניק אימון בתרומה לכל אחת מאיתנו, שנוכל לתת במתנה למישהו. כלומר, כל אחת מאיתנו יכולה להפנות אליו מישהו למפגש אימון חד פעמי בחינם.
כולנו התלהבנו מזה מאד, כמובן, ואני מייד הפניתי אליו את חברתי הטובה מ'.
עכשיו היא התקשרה אלי באלפי תודות על המתנה הנהדרת, האימון היה לה כל כך טוב וכל כך עוצמתי, שזה ממש הפתיע אותה.
אני ממש שמחה. שמחה שהוא הציע, שמחה שחשבתי עליה, שמחה שהיה לה כל כך טוב.

שבוע מלא פעילות לפני - וכעת נראה לי שאחזור אל נילס הולגרסן ואווזי הבר.... אני ממש נהנית מהספר הזה!

וגם כאן 

יום רביעי, 27 ביולי 2016

וירוסון בגרון

קמתי לפנות בוקר עם כאב גרון. לא הצלחתי להירדם בחזרה.
התהפכתי והתהפכתי על משכבי, ללא הועיל.
לא התחלה הכי מוצלחת של היום.

כשקמתי לבסוף (אפילו לא יודעת באיזו שעה), נזכרתי שבתי אמרה שהיא כבר כמה ימים לא מרגישה טוב, כואב לה הגרון והיא חלשה ועייפה.
גם נשמותק לא הפסיק להשתעל ביום שני כשאספתי אותו מהגן, ובאופן מפתיע הוא הסכים איתי שלא כדאי במצב הזה ללכת לקפוארה.

הקפצנו את חכמוד לחבר, והלכנו הביתה.
טוב, זה לא היה בדיוק ככה. כדי להקפיץ את חכמוד לחבר היינו צריכים לעבור דרך מסלול המכשולים של "חורשת הקקי", שמי שגר בהרצליה כנראה מכיר אותה.
כנראה שזו חורשה מועדפת על כלבים (שעושים את מה שהטבע קורא להם לעשות) ובעליהם (שלא עושים את מה שחוקי ההתחשבות האלמנטריים וחוקי העזר העירוניים דורשים מהם לעשות).

הצלחנו לחמוק מכל המוקשים אבל בדיעבד אולי באמת עדיף היה להיכנס לרכב ולנסוע מסביב אל הבית של החבר.
החבר של חכמוד עשה לי את היום כשהוא אמר לי: "את לא דומית לסבתות" (מתחת למ' יש צירה).

בבית בתי עוד הייתה, כי התבטלה לה פגישה אחת בעבודה של אחר הצהריים. נשמותק ואני שמחנו מאד על זמן האיכות יחד, גם איתה.
מפה לשם ראיתי שהיא בטלפון, והבנתי שהיא מבטלת גם את הפגישה השנייה. היא החליטה להישאר איתנו בבית. טוב, הבן שלה לא מרגיש טוב - זה נכון - אז מה אם סבתא הגיעה כדי לשמור עליו? גם היא עצמה לא ממש מרגישה טוב כבר כמה ימים, כנראה שלא יקרה כלום אם הפעם היא לא תגיע.

נשארנו בבית שלושתנו, ואז חתני חזר והביא איתו את חכמוד - והיה ממש כיף כולנו יחד. נשארתי איתם לארוחת הערב ופטפטנו לנו כולנו וצחקנו והיה כיף.

אתמול נפגשתי עם חברתי ה'. לא נעים לומר אבל מפגש עם ה' מחייב התכוננות והתכווננות כי היא מדוכאת כל הזמן וזה כבד. ממש כבד. מאז שאני מכירה אותה - מזה הרבה מאד שנים - החיים מספקים לה' סיבות מצוינות להיות מדוכאת. בכל פעם משהו אחר. וזה לא שהיא לא מנסה לעשות משהו בנידון. היא נהדרת, באמת. היא משתדלת. רוב הזמן. חוץ מתקופות שהיא באמת שוקעת בבור עמוק...וגם אז היא דואגת להיות בטיפול, לא להיות לגמרי לבד.
המינונים של המפגשים שלנו תלויים בעיקר במצבה - הסובייקטיבי והאובייקטיבי - ולמרות שאני תמיד מתקשרת ודואגת שהיא תדע שאני כאן בשבילה, אני מודה שמאד מתאים לי שאנחנו לא נפגשות לעיתים קרובות מדי. זה קשה לי. זה מתיש. זה מייאש. הכל קורה לה. ולילדים שלה. קארמה מאד קשה ועוצמתית הבשילה שם, ועדיין מסרבת להיגמר.
אני מאד אוהבת את ה' אבל אני מודעת כבר כמה שנים לעובדה שהחברות הזאת לא נותנת לי שום דבר - טוב, זה לא מדויק כי לעזור למישהו אחר, להקשיב לו, לשקף את מה שהוא מספר ובכל מקרה לתת לו להבין שאתה שם בשבילו והוא לא לבד - בטוח עושה גם לי משהו טוב. אבל זה לא כיף, לא נעים. שוב, למזלי - לא קורה הרבה.

ומי יודע? אולי בגלל זה חליתי? אולי לא רק כי נדבקתי מבתי?

בכל מקרה התלבטתי והתלבטתי ובסוף לא הלכתי לקבוצת המנטורינג היום. לא הרגשתי מספיק טוב כדי לאזור את עצמי ולנסוע לשם, לתרגל, לאמן, לתת עבודה. זה הצריך אנרגיות שלא היו באמתחתי - וויתרתי. זה כמעט לא קורה, אני לא מפספסת מפגש מנטורינג אלא אם אני בחו"ל או באמת חולה. וגם אז - רק אם אני באמת מרגישה ממש לא טוב.
וויתרתי. מקווה שהם הקליטו (בדרך כלל זה התפקיד שלי).

אין חדש עם החיילת שלנו, פרט לעובדה שהיא הצליחה פעמיים לצאת בזמן מהבית ואתמול אפילו סידרה את החדר ביוזמתה.

אין לנו תכניות לסוף השבוע הזה, הילדים לא באים לארוחה - וכמו שאני מרגישה עכשיו מתאים לי פשוט לרבוץ.
אין לי מושג למה אבל התחלתי לקרוא את "נילס הולגרסן ואווזי הבר" (בגרסא האנגלית שלו, מלפני מאה שנה בערך). ממש נהנית.

גם התחלנו לצפות בסדרה מצוינת בשם "דויטשלנד 83". אנחנו רואים את זה בקודי אבל הבנתי שזה משודר ב"הוט". מומלץ בחום.
בקיצור - יש הרבה מה לעשות גם כשחולים ורובצים. מאחלת לי החלמה מהירה וכולם סופשבוע רגוע

וגם כאן 

יום שני, 25 ביולי 2016

היה סופשבוע רגוע

בחמישי אימנתי אחרי הצהריים. בדרך כלל אני מעדיפה לא לאמן בימי חמישי, אבל זה יצא לי הפעם ויצא לי גם בפעם הבאה - כי לא הצלחנו למצוא מועד אחר שהתאים לשנינו.
לא נורא - היה ממש בסדר.
אחרי זה התחיל רשמית סוף השבוע שלי.
לא שיש הרבה הבדל בין סוף שבוע לאמצע השבוע אצלי. כמה אני מוקירת תודה כל בוקר שהגעתי לזה. עתותיי בידיי. מדהים. לא מובן מאליו. לא כל כך מזמן חיי נראו אחרת לגמרי.

עוד מעט יש לי "בלוגולדת" (4 שנים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אמנם בפלטפורמה אחרת אבל מבחינתי בלוג הוא בלוג בלי קשר לפלטפורמה).

T עבד המון במסגרת עסק הייעוץ שלו (הולך להם ממש, אבל ממש טוב!) ובסוף בישלנו את ארוחת ששי ממש בששי אחרי הצהריים.
אני נפגשתי עם מ' לארוחת בוקר קלה בארומה בדרורים בששי בבוקר, כרגיל היה ממש כיף איתה.

החיילת נסעה לה כבר בחמישי לכל סוף השבוע לירושלים לחתונה משפחתית, משפחתו של אחי היו עסוקים - אז שוב היינו לבד רק אנחנו עם בתי וחתני והנכדים.
טוב, חכמוד, בעצם, כי נשמותק נרדם ברכב בדרך לכאן וישן כל הערב על הספה והמשיך לישון בבית עד הבוקר.
הילד הזה חייב את השנ"ץ שלו. מתוק כזה, ישן כמו מלאך כאן על הספה.

חכמוד היה במצב רוח טוב - רוב הזמן - וסיפק לנו גם צחוקים.
התברר שהוא אוהב "לגנוב" כסף מהוריו. הוא יודע היכן הם מחזיקים מזומנים, ומידי פעם היה מתגנב לחדרם ולוקח לעצמו.
"מה אמרתי לך לגבי זה, חכמוד?" שואלת בתי
"אמרת שאסור לקחת בלי רשות, ושאם אני רוצה כסף אני צריך לבקש מכם" אמר חכמוד בביישנות.
"וזה מה שעשית?" שאלתי אותו בחביבות.
"כן" הוא ענה
"אז זה לא נקרא לגנוב, מתוקי, אם ביקשת רשות" אני אומרת
"אבל...." הוא מחייך בעוד יותר ביישנות "לפעמים אני עדיין נכנס ולוקח בלי רשות"
אוי התמימות של הילדות! בא לי לכווצ'ץ' אותו מרוב מתיקות!

שיחקנו קצת בקלפי "רביעיות" שקניתי להם. רביעיות של בעלי חיים. יש קבוצה של טורפים, של דגים, של ציפורים ושל זוחלים, חיות מהסוואנה...וגם קבוצת "צאצאים".
"תראו איזה מתוקים הגורים האלה" הוא מתענג על התמונות של הצאצאים.
"אתה יודע מה הבעייה עם גורים?" אני שואלת אותו בשובבות?
"מה?" שואל חכמוד בשיא הרצינות
"שהם מתבגרים" אני עונה לו...והוא לא מתבלבל. "יש כאלה שנשארים מתוקים גם כשהם גדלים" וזה נכון. אתה עצמך, חכמוד, ממשיך להיות מתוך ככל שאתה גדל. בא לי לטרוף אותו בנשיקות.

ואז בני מתקשר לטלפון של בתי. מחו"ל. "זה בשבילך חכמוד" היא אומרת, ומוסרת לו את הטלפון.
"הלו" אומר חכמוד לדוד שלו ובני מתמוגג בצד השני של הקו. התברר שחכמוד התקשר אליו קודם כשבני היה עסוק. עכשיו הוא חזר אליו.
"רציתי לבקש ממך משהו" אומר האחיין המתוק, "אני מאד מאד רוצה את הלגו של בטמן, ויש כאן בארץ אבל אמא אומרת שזה יקר מדי. אז חשבתי שאולי אתה תקנה לי" הוא לא מתבלבל.
גם בני היקר לא מתבלבל, למרות המתיקות של האחיין האהוב, ואומר לי "חכמוד, תן לי בבקשה לדבר עם אמא".

לא הקשבנו לשיחה בין האחים, אבל בסוף השיחה בתי אמרה "טוב, אני אזמין און ליין ואשלח אליך". הוא לא פראייר הבן שלי, והמניפולציות הרגשיות של בתי ונכדי הבכור לא עובדות עליו. איך היא משסה בו את הילד בלי בושה....
צחקנו.

למחרת היינו כרגיל בקאנטרי, חדר כושר ופטפוטי ה"פרלמנט" בדשא על הגבעה בצל. בגבעה הזאת מעל לבריכה יש ממש מיקרו אקלים. תמיד נעים שם, תמיד יש בריזה, לא משנה כמה חם ומגעיל בחוץ.

בערב יצאנו עם השותף של T ואשתו, לשתות בירה על שפת הים.
היה ממש נחמד

בין לבין החיילת חזרה הביתה מהחתונה המשפחתית עם וירוס מעיים שהדביק כנראה גם את כל המשפחה שלה.
מסכנה, החבר שלה החזיר אותה וסחב עבורה את התיק הענק.
היא לקחה את ה"קלבטן" שקיבלה ב"ביקורופא" אי אז כשלקחתי אותה לפני החתונה המשפחתית שלנו. ציידתי אותה בהרבה מים וקולה (דוד שלי ז"ל הרופא טען שקולה זו תרופה לשלשולים ולהקאות) ושלחתי אותה למיטה. היא ישנה לסירוגין כל הלילה וכל היום ובערב כבר חשה יותר טוב.
ישבה איתנו, דיברנו, אכלנו, ראינו יחד קצת טלוויזיה.
הבוקר נסעה מוקדם לבסיס.

נראה איך יתפתח השבוע....

וגם כאן 

יום שישי, 22 ביולי 2016

אימונים #36 - כדי להיות אחראית ועצמאית את צריכה להסתדר לבד

בחדר האימון אני מספרת קצת על ההתמודדויות עם החיילת. מתארת סוג של טנגו. צעד קדימה, שניים אחורה.
מספרת שאנחנו מנסים למצוא לה מסגרת מסודרת וייעודית לטיפול. כי הצבא בינתיים לא מספק מענה, עד כמה שאנחנו רואים.
בעיקר אני תוהה אם אני עושה נכון, אם אני עושה מספיק. למשל בדברים הקטנים. למשל האיחורים שלה. היא מפספסת את האוטובוס למרות שהתעוררה הרבה לפני הזמן וגם ביקשה שאוודא שהיא ערה. ואז היא לוקחת מונית לתחנת הרכבת. ואז מקטרת כמובן שאין לה מספיק כסף.
וכאן מתרחשת הנקודה שאני מתלבטת לגביה: אם היא היתה מבקשת ממני מראש שאקפיץ אותה לרכבת בבוקר, הייתי בודקת את הלו"ז שלי ומסכימה אם הייתי רואה שיש לי פנאי לכך.
אבל היא פנתה אלי רק כאשר כבר היה ברור ששוב היא מאחרת לצאת מהבית, לכאורה בלי שום סיבה – היה לה (לדעתי) מספיק זמן להתארגן. כשהיא כבר הבינה שהיא מפספסת את האוטובוס היא שאלה אם יש סיכוי שאני אקפיץ אותה. והתשובה שנשלפה לי מיידית היתה לא, מצטערת. זו היתה תגובה אוטומטית אצלי שבעצם אמרה: את לא בסדר, תסבלי מההשלכות של חוסר ההתארגנות שלך. סיפרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ה"מאפשרת" של הדפוס הזה שחוזר על עצמו, שבחיים היא לא מצליחה לצאת בזמן. ואז זה עולה לה בכסף, בטח בכעס בעבודה או בצבא על האיחור. סיפרתי לעצמי שאם אני "אציל" אותה בכל פעם שהיא לא תקח על עצמה את האחריות, אז היא לעולם לא תלמד לקחת את האחריות על עצמה. לא יהיה לה צורך לנסות להשתפר.
אבל אחר כך התחלתי להצטער על זה. ולהרגיש אשמה שלא עזרתי לה. הרי היה לי זמן והיתה לי אפשרות, ופתאום נמלאתי צער שלא הייתי שם בשבילה. אולי אני עסוקה מדי בלשים לה גבולות. אולי יש מקום להיות יותר רכה....
מה את עבורה? שואל אותי המאמן. מה התפקיד שלך בחיים שלך?
וכאן אני מבינה כמה הצלחתי לבלבל את עצמי. אני אמא? אני מאמנת? אני לא ממש אמא ולגמרי לא מאמנת?
ופתאום אני מבינה שאני רוצה להיות מבוגר מיטיב בחיים שלה. לא באמת אמא, יש לה אמא. היא לא מתפקדת כאמא אבל היא אמא. אני רוצה להרגיע אותה, לגרום לה להרגיש אהובה, להזכיר לה שיש לה ערך ויכולות וכוחות ואני גם נוקבת. כן, זה כמו אמא. אבל איזה סוג אמא? כאמא לילדים ומתבגרים לא הייתי חרדתית, לא הייתי מגוננת, חינכתי את הילדים שלי לעצמאות. גם מתוך כוונה אבל גם כי היינו שנינו מאד עסוקים בזמן שהם התבגרו. כביכול אני ממשיכה את אותה שיטת חינוך כמו שהנהגתי עם ילדיי. אני מוכנה כמובן לסייע ולהסיע מידי פעם, כשמתאפשר. אבל הפעם אמרתי "לא" סתם. סוג של עונש. "איחרת אז תשאי בתוצאות".
כשילדיי עוד חיו בבית הייתי מאד שלמה עם דרך ההתנהלות שלי. היו לי המון סימני קריאה אז, לגבי איך אני רוצה להתנהל. גם היו לי המון אילוצים. היום אני הרבה יותר פנויה, וגם יש לי הרבה יותר סימני שאלה. ואני שואלת את עצמי – האם פעלתי נכון? האם זה מה שאני רוצה להיות עבורה?
אז מה אמרת לעצמך כשסרבת להסיע אותה לתחנת הרכבת?
כיון שזהו דפוס שחוזר על עצמו ואין לה בכלל מושג כמה זמן לוקח לה להתארגן, והיא מאחרת תמיד ולכל מקום – גם לעבודה וגם לצבא וגם לכל דבר אחר – איחורים משמעותיים של שעות לפעמים...אז סיפרתי לעצמי שאם אני מסיעה אותה עכשיו, אני מסייעת לה להמשיך עם הדפוס הזה. שאני נותנת לזה לגיטימציה ועכשיו היא תסיר מעצמה בכלל את האחריות ליציאה בזמן, כי היא תדע שלא משנה כמה היא תאחר, אני אהיה שם כדי לתקן את זה, לקחת את האחריות על עצמי.

זה מה שאמרת לעצמך? אוקיי, ממשיך המאמן להקשיב לי.
עכשיו אני שואלת את עצמי אם העובדה שסרבתי סייעה במשהו לדפוס הזה להיעלם. האם זה מה שיגרום לה להתאמץ בעתיד להמנע מאיחורים. כי זאת המטרה שלי. אני לא רוצה להתעלל בה. אני רוצה להיטיב איתה.
כן, הוא מבין. אז מה בעצם עלה לך אחרי זה? הוא שואל. עלו לך נקיפות מצפון...
כן, אני עונה. עלו לי רגשי אשמה. מסכנה, עכשיו היא בזבזה כסף שאין לה, וגם לא בטוח שהמונית הגיעה בזמן לרכבת. הרגשתי חרא, אמרתי לעצמי: אוקיי, עכשיו אני לא עובדת בטירוף מסביב לשעון במחשבים, ואני בבית, ויכולתי להקדיש רבע שעה מזמני להקפיץ אותה לתחנה, ודווקא לא עשיתי את זה. דווקא, כי היא מאחרת והיא צריכה לשאת בתוצאות.
ופתאום לא הייתי בטוחה שזה היה הדבר הנכון. פתאום אני שואלת את עצמי אם אולי אם הייתי לוקחת אותה זה היה עושה לה משהו טוב, משהו אחר, בלי קשר לדפוס האיחורים.
אם נסתכל על התפקיד שלך, האם זה היה מיטיב מה שעשית? שואל המאמן שלי.
בדיוק, אני עונה לו. האם זה היה מיטיב – למשל מהבחינה החינוכית – אבל אולי לו הייתי מסיעה אותה הייתי מיטיבה איתה יותר בקטע אחר. אולי זה לא היה מזיק כמו שחששתי. אולי על ידי הסעתה לתחנה כאשר היא מאחרת ונמצאת במצוקה, הייתי מראה לה שיש לה גב, שיש לה מישהו שאפשר לסמוך עליו...
שהיא עשתה את ההשתדלות ומישהו מגבה אותה, הוא משלים את דבריי. היא עשתה את ההשתדלות....
זהו, שאני לא בטוחה בכך שהיא באמת עשתה את ההשתדלות.
היא קמה בזמן, ביקשה שתוודאי שהיא ערה....
אבל הרבה פעמים היא טוענת שהיא קמה בזמן ואז היא מתברברת שעות....שעות...אני לא יודעת מה היא עושה, אני לא עוקבת אחריה בתוך החדר, יש לה את הפרטיות שלה.
אני נושמת עמוק.
האמת, שאם כל הארון שלי היה על הריצפה, גם לי היה קשה למצוא את הדברים שלי וזה היה גוזל זמן רב.
אז את שואלת את עצמך אם התגובה שלך עזרה למגר את מנגנון האיחורים או אם זה פגע בה בדרך אחרת?
בדיוק. האם זה תרם יותר ל"למעשים שלך יש השלכות" מאשר "יש לך כאן מבוגר מיטיב שדואג לך ואוהב אותך"
והיה לך זמן, הוא מחדד.
היה לי. היה לי זמן.
אז את פחדת שהיא תיקח את זה כמובן מאליו?
אני פחדתי שזה יוריד ממנה את מעט האחריות שהיא כרגע לוקחת על עצמה. יש לה בכלל בעיה גדולה לראות את החלק שלה בכל התרחשות, בכל אינטראקציה. לראות את האחריות שלה בדברים שקורים. חששתי שיירשם לה איפשהו שהיא לא צריכה כל כך להשתדל כי יש מי שיסדר עבורה את העניינים. אני עדיין חוששת מזה. זה לא שאני באופן מוחלט מצטערת שסרבתי לקחת אותה. אני ברגשות מעורבים מול זה. זה קצת מבלבל אותי, כשאני מבולבלת אני מבינה שיש שם משהו שכדאי לחקור.    
בהקשר קצת יותר רחב את מבולבלת מאיך להיות מיטיבה עם מישהו שלא לוקח אחריות.
נכון. כי בעצם אני רוצה להיות איתה סופר מיטיבה, בעיקר בגלל נסיבות חייה. אני רוצה שהיא תחווה אצלי ובעזרתי את הטוב שעד כה נסיבות חייה לא סיפקו לה. עדיין חשוב לי שהיא תיקח אחריות.
את לא חושבת שהיחסים הבעייתיים עם זמן, חוסר לקיחת האחריות ועוד הם בעצם הסימפטומים של נסיבות חייה? הרי מה שעבר עליה זו היא. אי אפשר לדעת מה נובע מהפגיעות שהיא ספגה ומה לא. למשל יחסים עם זמן: מי שעבר פגיעה מינית רק רוצה למחוק את הזמן. או מפתח מנגנון של שכחה.
וואלה, נכון, אני מהרהרת בקול. היא גם מדחיקה. אם היא נתקלת במשהו במציאות שלא נראה לה היא פשוט מתעלמת ממנו, וכמובן אחר כך מתלוננת עליו. אז אני שואלת את עצמי מה יקרה אם...מה יקרה אם אני במצב כזה אני אציע להקפיץ אותה לרכבת. או אסכים לעשות את זה כשהיא תבקש. מה יקרה?
דבר ראשון – היא תשמח.
דבר שני, הוא אומר, היא לא תוציא כסף.
נכון, היא לא תוציא כסף שאין לה. היא תגיע בזמן לעבודה, זה גם ישפיע על היחס אליה בעבודה.
תהיה לכן חצי שעה נסיעה ביחד, הוא מציע
פחות, בערך עשר דקות, אבל נכון, אני עונה. גם טוב.
מה את חושבת שהיא תחווה?
ואני מבינה שהיא תחווה קירבה, את הנדיבות שלי, את הנכונות שלי, היא תחווה אהבה.
היא תחווה אהבה, נכונות, נדיבות, קירבה....הוא משקף את ההוויות ששטחתי בפניו.
גם הכרת תודה, אני מוסיפה. מלא דברים טובים. ואז....
מה זה עושה לך בגוף? הוא שואל
ואני שמה לב שאני מרגישה רע עם עצמי שלא עשיתי את זה. קצת חשק לבכות, הדופק מואץ....אני לוקחת שאיפה ואז שמה לב שהלסת שלי קצת ננעלת.
את יודעת מה זה מעלה לי? הוא שואל. כשאתה אומר לילד "אל תשתולל" ואז הוא משתולל ונפצע ובוכה ואתה אומר לו "אמרתי לך לא להשתולל". גם כואב לו ואתה גם מאשים אותו. כאילו בשביל ללמד אותו בפעם הבאה להקשיב לך. אני אומר כאילו כי זה לא עובד. המטרה היא "הנה אתה רואה לא הקשבת לי, זו אשמתך, תישא בתוצאה". למרות שזה ילד. מה שהוא הכי צריך עכשיו זה שתחבק אותו ותראה מה קרה לו. זה נשמע שהאקט שעשית היה כזה. "אני אראה לך, זו אשמתך, אני לא אעזור לך"
ואני מבינה שזה נכון, ושחשבתי שזה גם לטובתה "שהיא תלמד מזה" אבל גם לטובתי, למנוע פתיחת פתח שעכשיו בכל פעם היא תבקש שאסיע אותה ממקום למקום במקום באמת להשתדל להתארגן בזמן ולהסתדר לבד.
אז הפחד שלך זה שאם ייפתח הפתח את לא תדעי לסגור אותו, הוא מציין בפני.
נכון, ועכשיו שאתה אומר את זה אני מבינה שאין בסיס לפחד הזה. אני יודעת לשים גבולות. אני יודעת לסרב. זו שטות, הפחד הזה
זו לא שטות,  הוא מתקן אותי. זה משהו שלא היית ערה אליו. עכשיו אנחנו חושפים אותו, שהיה פה איזשהו משהו שמפחד שאם אני אפתח את הפתח אני לא אדע לסגור אותו אחר כך. כאילו זה לא באחריותך, פתחת עכשיו את הפתח וזהו, אבוד לך...
כן, לא אוכל אף פעם להגיד לה "לא". וואו. אני נדהמת מהגילוי הזה, לכאורה פשוט.
בואי נראה מאיפה את מכירה את זה, הוא מבקש. קודם כל תהיי אם זה, תראי מה זה עושה לך.
ואני מפנה את תשומת לבי פנימה, לתחושות הגוף. ואני שמה לב שהדופק באמת מואץ, והדמעות מאיימות לפרוץ...אבל הלסת הקפוצה היא התחושה הדומיננטית יותר.
הלסת הנעולה היא התחושה הדומיננטית? הוא שואל.
ואני מבינה שהתחושות התפתחו בהדרגה. קודם הדמעות והדופק....ואז הלסת הקפוצה. אחרי שהייה קלה. שתי התחושות הראשונות עלו אחרי שעלה בי צער על איך שהתנהלתי. ואז הלסת ננעלה.
שרשרת של תגובות תחושתיות שאחת רודפת את השנייה.
ואני מזהה שאני מכירה את התחושות האלה בצד המקבל, בצד של החיילת. אני הבת מול הורי. העצב שעולה ואז ההבנה שעדיף שאשתוק. והלסת ננעלת. ממילא כל דבר שאומר ישמש נגדי.
תתמקדי באחת התחושות, מבקש המאמן שלי.
נשארתי עם הלסת הנעולה ומייד קפץ לי זיכרון דווקא מגיל 19. כבר הייתי חיילת בעצמי. גרנו בהרצליה פיתוח, כמעט ללא תחבורה ציבורית, ואבא שלי היה לוקח אותי לבסיס ברמת גן בדרך למשרד שלו בתל אביב. בעצם זה היה סיבוב בשבילו, אבל זה אבא שלי – לא אכפת לו לעשות סיבוב כדי להסיע אותנו לכל מקום.
עברה שנה מאז שהתגייסתי והתחלתי לשרת בשלישות, ואחי התחיל ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. ואז גם הוא נכנס להסעות כמובן. אבל אז אבא אמר שאין לו זמן גם לקחת אותי עד לבסיס וגם לקחת את אחי לבית הספר, אז הוא יוריד אותי בתל אביב ומשם אקח אוטובוס לבסיס ברמת גן.
ואני תוהה למה עלה לי הזיכרון הזה.
הסידור הזה עבד במשך כמה ימים, ואז חיפשתי ומצאתי אוטובוס שיוצא מהרצליה פיתוח, מרחק כעשר דקות הליכה מהבית, שנוסע לתל אביב וגם הוא מוריד אותי באותו מקום שאבא שלי מוריד אותי, ומשם אני יכולה לקחת את אותו אוטובוס לרמת גן.
למה בעצם עשית את זה? מה בעצם היתה התגובה שלך?
אני בעצם הגבתי לזה שמרגע שגם אחי נכנס לסבב ההסעה, התנאים שלי הורעו. כבר לא לוקחים אותי עד לשער הבסיס, אלא רק כמחצית הדרך לשם, כי צריך לקחת את אחי לבית הספר.
התגובה שלי היתה: אל תקח אותי בכלל. אני מעדיפה לנסוע בשני אוטובוסים. אל תעשה לי טובה בכך שאתה לוקח אותי חלק מהדרך.
ואני צוחקת לעצמי.
למה את צוחקת, שואל אותי המאמן.
ואני חושבת על איך כל השנים הייתי ילדה טובה ומשתפת פעולה, ובשנים ההן האחרונות לפני שעזבתי את הבית נזכרתי להיות מרדנית פתאום. סוג של מרדנית, כמובן. על חשבוני.
ואת באותו גיל של החיילת שלכם, וגם את חיילת, הוא מדגיש. נכון?
זה בדיוק בגיל שלה, אני מבינה, ומתחילה להבין למה צץ הזיכרון הספציפי הזה.
עוד לא סיפרתי לעצמי אז שנעלבתי, לקח עוד 10 שנים (כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי) עד שהודיתי בפני עצמי שאני מקנאה ביחס שהורי, במיוחד אבי, נותנים לאחי על פני.
אבל התגובה שלי היתה "בלי טובות". ולא הייתי מסוגלת להגיד (לא להם ולא לעצמי) ישירות שנפגעתי ולכן אני מדירה רגלי לחלוטין מהמכונית של אבא, אמרתי שהשעה בה הם יוצאים מהבית (במיוחד שאחי תמיד התעכב וגרם לנו לאחר) לא מתאימה לי, אני מעדיפה לצאת קודם ולנסוע בכוחות עצמי באוטובוסים.
ועכשיו אני מבינה שיש קשר גם לנושא האיחורים....הכל מתקשר.
לא אמרת להם "לא צריך טובות" הוא שואל. אמרת להם שהם יוצאים מאוחר.
נכון, להם לא אמרתי כמובן, אמרתי זאת ביני לבין עצמי. להם נצמדתי לנושא השעה והאיחורים הקבועים של אחי, הוא מעולם לא יצא בזמן לשום מקום, אגב עד היום יש לו את הנטייה הזאת והוא מודע לכך שהוא זקוק לפחות לשעתיים כדי להתכונן לכל פעילות. כל דבר לוקח לו המון זמן. זה לא השתנה עם הגיל אצלו.
איך אביך הגיב לזה? רוצה המאמן לדעת
אני חושבת קצת. נראה לי שהוא לא עשה מזה עניין. קשה לי לדעת איך הוא באמת הגיב לזה, כי אלה היו השנים שאחרי הפיצוץ הגדול ביננו, ניסיון ההפרדה שלהם ביני לבין החבר שלי (לימים בעלי), הבריחה שלי מהבית.... הורי נסוגו אז באופן מוחלט וכבר לא ממש העזו לומר לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים. קצת הלכו סביבי על קצות האצבעות.
אבל נראה היה שהתגובה היתה עניינית. לא רוצה, לא צריך. הזיכרון הזה הוא לא באמת זיכרון ילדות. זה ממש סוף גיל ההתבגרות. תחשוב, אני אומרת לו, ששנה אחרי כן התחתנתי.
ופתאום זה נראה לי הזוי, אם אני מסתכלת על בני 19 היום. על בני 20. הם עדיין נוער....ילדים. וזה מצחיק אותי לחשוב על זה.
מה הרגשת בעצם אז כשהחליטו לקחת אותו עד לבית הספר ואותך רק עד לתחנת אוטובוס?
בפועל מה שהרגשתי זה שאחי יותר חשוב ממני בעיניו של אבא. הוא יותר אהוב ממני.
דיברנו כאן כבר על הקטע הזה שאבא שלי סומך עלי שאני אסתדר, ועל אחי פחות. ויש בתוכי את הילדה הקטנה הזאת שאומרת: בסדר, אתה סומך עלי, זה לא אומר שאתה צריך לפנק אותי פחות. תמיד איכשהו אני חוזרת לזה.
כן, מסכים המאמן שלי. זה מה שיוצר לך את הבלבול. בין לסמוך לבין לפנק.
בהקשר של החיילת יש לי את הבלבול שאני מאד רוצה להיטיב איתה ויש לי את החשש שזה יזיק לה, שאני לא עושה לה טובות בזה שאני מאפשרת את המנגנונים שלה.
מה היית אומרת לאבא שלך אז אם היית יכולה?
הייתי אומרת לו: זה לא פייר. זה לא פייר שבגלל שהתחלת לקחת את אחי אתה מפסיק לקחת אותי עד הבסיס. זה מעליב. זה נותן לי להרגיש שאתה אוהב אותו יותר. ונמאס לי שאתה בטוח שאני אסתדר.
הייתי אומרת לו: בוא נצא רבע שעה קודם ואז תספיק את שנינו, אבל תוך כדי שאני אומרת את זה אני יודעת שלא נעמוד בזה כי אחי תמיד יאחר ולא נעמוד בזמנים.
אבל כן, אם הכל היה אפשרי ולא הייתי להתחשב בכלום הייתי מבקשת שנצא קודם. שנספיק גם וגם.
אבל לא רק שלא יכולתי להגיד לו את זה, לא יכולתי לחשוב את זה אפילו. לא סיפרתי לעצמי שנעלבתי ומדוע נעלבתי. ישר סידרתי את זה לעצמי. לא התעכבתי על התגובה הרגשית. מייד פעלתי. דילגתי על ההכרה בתחושה שהם אוהבים את אחי יותר. פשוט: לא צריכה את הטובות שלהם.
ועכשיו כואב לי הראש. לוקחת נשימות עמוקות, מכניסה הרבה חמצן פנימה.
אפילו אם זה לא היה משנה כלום, אם רק הייתי יכולה להגיד את זה, הייתי במקום אחר לגמרי. גם מול אבא וגם עם עצמי
את רוצה להגיד את זה שוב? להגיד לי כאילו אני אבא? מבקש המאמן.
ואני מנסה: תשמע, זה לא פייר. זה לא פייר. מה קרה פתאום? עד עכשיו לקחת אותי עד לבסיס ועכשיו שגם אחי צריך להגיע לתל אביב אז הכל משתנה? מה הוא יותר חשוב ממני? וישר עולה לי "זה כל פעם ככה, אתה תמיד מעדיף אותו". תמיד יש לו עדיפות בכל דבר. הוא יותר חשוב, הוא יותר צריך, הוא יותר מסכן, הוא הכי קטן, אני צריכה לוותר לו. תמיד.
לא עשיתי את זה בזמן הנכון לעשות את זה ועכשיו זה מוזר לעשות את זה, אפילו כאן מולך, אני אומרת לו. קשה לי היום, סבתא בת 57, לפנות לאבא שלי (לדמות המאמן שמייצג את אבא שלי) ולהתנהג כמו שהילדה בת ה-19 היתה צריכה להתנהג. ויחד עם הדמעות שעולות אני גם צוחקת. ואני יודעת שגם זה – הצחוק, החיוך תוך כדי שאני אומרת דברים קשים – הוא מנגנון אצלי. לוקחת עוד נשימה.
הדופק עדיין רץ אבל הלסת משוחררת.
מה את חושבת הוא התפקיד של הצחוק הזה שנלווה לדיבור שלך עכשיו בתוך התהליך הזה? המאמן לא מפספס שום דבר.
הו, אני נאנחת. אני אפילו לא יודעת מתי זה התחיל להתפתח. הוא נועד להקטין את החשיבות ואת הדרמה של מה שאני אומרת. מקטין את העוצמה. מרגיע את מי שמקשיב. מזלזל בדרמה של הדברים הקשים.
זו הקטנה, הוא שואל. זלזול במה שאת עצמך אומרת.
הקטנה, כן. זלזול. "מה את נכנסת לדרמות?!"
תסתדרי, הוא מבין למה אני מתכוונת
בדיוק. אני עונה. עזבי אותך, צאי מזה. זה לגמרי זה. עכשיו בטוח, אבל גם בדרך כלל. כאילו אל תקח יותר מדי ברצינות. מי אני שאבוא בטענות אל אבא שלי, למשל. וגם "אל תבהל מהדברים הנוראים שאני מספרת לך"
זה מולי, הוא רוצה לדעת, או מישהו אחר?
ואני מבינה שזה אני מול כל אחד. לא להכביד או להבהיל מישהו אחר. לא לאלץ אף אחד לחוות את הדרמה שאני מרגישה בפנים
זה כמו שכשהתחלנו אז אמרת: זה פחד שטותי. הפחד שאם תסיעי את החיילת פעם אחת כבר לא תוכלי אף פעם לסרב לה. ישר ביטלת את הפחד של עצמך. לא הסכמת לתת לו מקום, לתת לו חשיבות.
ולא תמיד החיוך הוא כזה. מה שהיה כרגע למשל, סוג שגם קצת מקטין אבל חומל. לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות
אבל זה לא מאפשר לזה להשתחרר מהיסוד.
נכון, כי אני קצת מתביישת בילדותיות הזאת שעולה. אפילו שאני יודעת שיש לזה מקום, ואפילו שאני יודעת שזה לגיטימי ואפילו שאני יודעת שככה זה משתחרר...
זה חזק ממך. אני יכול להבין הוא אומר. טוב, סדרי את הנשימה – יש לנו עוד 5 דקות.
סדרי את הגוף, ותראי מה את רואה.
אני עם הנשימה ועם התחושות. מתכוננת ליציאה מחדר האימון המוגן לעולם הפתוח.
והדבר הראשון שאני רואה, שוב, זה שבחדר האימון אפשר לעבוד עם כל דבר. כל דבר שקורה לנו הוא חומר לעבודה.
נכון, הוא מסכים איתי. זה תמיד יחזיר לשיחת הבסיס. לא משנה מאיפה נכנסים לזה.
בתנאי ששמים לב לזה ומאפשרים את זה. בכל פעם זה פורץ דרך מחדש מבחינתי.
לגבי החיילת – אני רוצה לראות בזה איזשהו סימן בשבילי להקשיב יותר לתגובות הבטן. האשמה שהרגשתי אותתה לי משהו ואני שמחה שלא התעלמתי ממנה.
אני מבינה שכרגע החיילת מקבלת את ה-tough love   ואת הגבולות שאנחנו שמים דרך המסננים הישנים שלה של ההתאכזרות וההתעללות שהיא חוותה בבית. היא עדיין לא מסוגלת לזהות את האהבה ואת הדאגה מהם זה נובע. אז אני לא אפסיק לשים לה גבולות, בעיקר כאלה שחשובים לנו, אבל רוצה לשים כרגע יותר דגש על האהבה, הדאגה, תשומת הלב – כדי לאפשר לה להרגיש איתנו יותר בטוחה. שלא תהיה דרוכה כל הזמן. היה לה מספיק tough כל החיים. היא זקוקה עכשיו לרכות אפילו אם זה דוחה את הריפוי של הדפוסים שלה.
את רואה את החיבור, פרט לנושא ההסעות שהוא מאד ברור?
ההסעות, הנטייה לאיחורים (שלה ושל אחי), ההתייחסות השכלתנית: כמו שאבא שלי התייחס עניינית לעובדה שהנה עכשיו צריך להסיע גם את אחי אז אני אסתדר בכוחות עצמי. כך אני אמרתי לעצמי שאני עוזרת לה להתגבר על דפוס האיחורים בכך שאני לא משתפת איתו פעולה. לא התייחסתי לפן הרגשי. לצורך הרגשי – שאדאג לה, שאראה לה שהיא לא לגמרי לבד והיא לא צריכה תמיד להסתדר לבד בעולם. אולי גם היא לא חשבה על זה, אבל בעיקר אני לא הבנתי שבאקט כזה קטן אני עושה את ההבדל בין "אכפת להם ממני, מתאמצים בשבילי" או לא.
ושזה לא סותר את "לסמוך".
נכון, זה לא סותר. אני עדיין יכולה לנסות לסמוך עליה, יש דברים שאפשר כבר לסמוך עליה ויש דברים שהדרך עוד ארוכה. אבל זה לא סותר את הצורך להראות לה אהבה, נדיבות, אכפתיות.
אני רוצה לסדר את זה יותר מדויק, מבקש המאמן. הרי את אמרת "אני אחראית ועצמאית אז אני יכולה להסתדר לבד". כלומר אצלך בגוף זה או שאתה אחראי ועצמאי ומסתדר לבד, או שאתה חסר אחריות, תלותי, מאחר ואי אפשר לסמוך עליך ואז יש מי שדואג לך ומסדר לך ומפנק אותך.
בדיוק, זה הדגם שהיה לי בבית.
בדיוק, זה לא הולך ביחד. זה הקונפליקט שבילבל אותך. את לא יכולה ללמד אותה אחריות אם אני מפנקת אותה, או עוזרת לה בזה שהיא אחרה.
נכון, עושה לה enabling  להרגל שלה.
נכון. בעצם אבא שלך בחר את אחד מהם.
נכון. וואו, אני נושמת עמוק. תודה. ומה אני אעשה עם החיוך הזה שלי?
נעבוד עליו, הוא מבטיח. נעבוד גם עליו. היום הוא היה מאד בולט ואני שמח שלא התעלמנו ממנו.
נכון, כי היום זה היה בולט ויכולתי לשים לב אליו ולהתייחס אליו ולראות מאיפה הוא בא. לא תמיד אני מודעת. אז תודה גם על זה.

באהבה רבה, אומר המאמן שלי ומלווה אותי לדלת.....

וגם כאן

יום שלישי, 19 ביולי 2016

טנגו חיילת

צעד קדימה, שניים אחורה.
החיים עם החיילת שלנו בהחלט מתגלים כאתגר לא קטן.
לא כי קשה לנו.
לא כי חשבנו שנצליח להציל אותה מעצמה, ועוד כל כך מהר.
היא האויבת הגדולה ביותר של עצמה.
ולא רק משום שהיא מסרבת להישיר מבט אל המציאות ומעדיפה להתבוסס בדימיון.

ולא רק משום שאין לה מושג של זמן, וגם אם היא מתעוררת שעה לפני שהיא צריכה לצאת עדיין היא תאחר לאוטובוס ושוב תבזבז כסף על מונית - ואז כמובן תבכה שאין לה כסף.
ולא רק משום שעד שסוף סוף יש לה חבר חמוד ונורמלי שמתייחס אליה בהערכה ומסירות - אז היא מחפשת דרכים לטרפד את מערכת היחסים.

היא מתכנסת בתוך עצמה (פיזית ונפשית) ולא מדברת, ולא משתפת - למרות שאנחנו כאן וכל הזמן מראים לה שאנחנו כאן ותומכים בה ואנחנו בצד שלה ואנחנו מוכנים להקשיב ולא לשפוט וגם לעזור פיסית בביורוקרטיות וכל מה שאפשר.
ואז - בעקבות ההתכנסות שלה וחוסר לקיחת האחריות שלה בצבא, בעבודה, במערכות יחסים - היא מעדיפה להתלונן, להתפרץ, לקטר.

נכון - היא במצב נפשי לא פשוט

נכון - גם הצבא לא השכיל לשלב אותה בתפקיד שיאתגר אותה, יתן לה את המסגרת שהיא כה זקוקה לה
נכון - גם הצבא לא מספק לה את הטיפול הנפשי והרפואי שהיא זקוקה לו - אבל אנחנו יודעים איך הצבא.
צריך להתעקש, צריך לצעוק, צריך לדרוש, אפילו לאיים - כדי לקבל מה שצריכים. והיא עושה זאת לעיתים רחוקות. היא מעדיפה לוותר ואז לקטר. זה הדפוס.
היא מבזבזת כסף על מוניות כי היא לא מספיק לאוטובוס ולרכבת.
היא קונה דברים שהיא לא צריכה כדי "לפצות את עצמה" ומתנות לאחים הקטנים שלה. היא מלווה כסף לאחותה בת ה-18 שעדיין בפנימיה.  ואז היא מתפלאת שנגמר לה הכסף.

היא לא נותנת מספיק משמרות בעבודה למרות שהיא בצבא רק יומיים בשבוע במיוחד כדי לאפשר לה לעבוד - ואז מתפלאת שתלוש המשכורת מצומצם.

היא מבלה את רוב השבת במיטה ואז מתבאסת שלא היינו איתה מספיק. אנחנו כאן, בסלון - את מוזמנת להצטרף. כשאנחנו ערים. כשאנחנו בבית.

החדר שלה נראה כאילו עבר גם הוריקן וגם רעידת אדמה. T ממש מתבאס על זה ("קיבלת זהב והפכת את זה לזבל" הוא אמר לה לפני כמה ימים). לי זה פחות אכפת אבל זה משקף בדיוק את הלך הרוח שלה. בלגן. חוסר תשומת לב.
כנראה גם לי היה לוקח שעות להתארגן לצאת מהבית אם הכל היה מפוזר לי בערבוביה על הרצפה והייתי צריכה בכל פעם לחפור ולחפש דברים.

נכון, חלק מזה פשוט חלק מהגיל שלה. והעובדה שלא היה לה בית נורמלי. והנחיה. והדרכה.
אבל הדפוס הוא לא לקחת אחריות ואז להאשים את כל העולם. את הצבא. את המדינה. את מקום העבודה. את החברות. את החבר. וכמובן את האב החורג המתעלל, נגדו היא מנהלת משפט...שנכון, הוא אשם בכל. והאמא - שלא הגנה עליה ועל אחותה. והעיפה אותן מהבית ברגע שהוא מאס בהן ואיים לעזוב.

לא פשוט. ואנחנו באמת רוצים לעזור. ולתמוך. בדברים האמיתיים.
אני מתעקשת למשל לא להיות "מאפשרת" לדברים האחרים. אני לא אקפיץ אותה לתחנת הרכבת רק כי היא לא מספיק אחראית להתארגן בזמן למרות שהתעוררה בזמן (ואפילו וידאתי שהיא ערה). אני יודעת שהורים אחרים הם לא ככה. אני מנסה ללמד אותה אחריות....ואין לי 19 שנים לעשות זאת. קיבלתי אותה כבר "מבושלת".

בפגישה (סוף סוף) עם הפסיכיאטר הצבאי הוא חידש לה (סוף סוף) את המרשם של הכדורים (נוגדי חרדה/דיכאון) - כן, ברור לי שללא הכדורים היא באמת לא מצליחה להתנהל כמו שצריך עם עצמה, ואני מביאה את זה בחשבון.
הוא דיבר איתה על השירות ועל התפקיד ולקח על עצמו להפגיש אותה עם קב"נית. ואמר לה שאם לא יסדרו לה תפקיד יומי (כל יום בבסיס ואז הביתה) עדיף לשחרר אותה. התפקיד הנוכחי לא רק שלא מהווה מסגרת נורמלית לה היא זקוקה, הוא כלל לא מתאים לה - ביחוד כשתוקעים לה משמרות לילה - לבד בחמ"ל (לבחורה שזקוקה לנוגדי חרדה! נו, באמת) ורק גברים בסביבה (נפגעת תקיפה מינית! מה הם חושבים בדיוק?). בסיס סגור, הוא אומר, לא מתאים לה בכלל.

כמה פעמים ביקשנו שהיא תתן לנו את הטלפון של המפקד שלה - להתערב, לעזור, להראות לו שיש לה גב ותמיכה ומי שדואג לה? כאשר סוף סוף קיבלה אפשרות לתפקיד ממש טוב בתל השומר ביחידת הצילום - בצריפין סרבו לשחרר אותה מתפקיד הסמב"צית - וכמובן שתל השומר התמוסס לו, התקן נעלם כבר. נכון, לא הכל באשמתה, אבל היא גם לא נתנה לנו לעזור.

להשתחרר? T חושב שזה מה שהיא צריכה. שהצבא, כפי שהוא עבורה כרגע, לא מתאים לה. והיא לא בתפקיד שתורם. לא באמת. הוא חושב כמו הפסיכיאטר - להשתחרר, למצוא עבודה מסודרת, לחסוך, ללמוד לפסיכומטרי (ראש יש לה). נעזור לה להשיג מילגות אולי....

היא חוששת בצדק להשתחרר. להיות בלי המסגרת הזאת בכלל. פוחדת גם מהסטיגמה. פוחדת שזה יטרפד לה עבודות, לימודים. אין לי מושג אם זה עדיין נכון בימינו, בהם כל כך הרבה אנשים לא משרתים בצבא. לדעתי גם אסור על פי חוק לשאול אותה על השירות הצבאי שלה.

בנושא טירפוד היחסים עם החבר אני לא רוצה להתערב אבל שוב - יש דפוס. בהתחלה היא מנסה לתפוס אותו "על חם" - "סיננת אותי ולא ענית להודעה שלי, למרות שראיתי שעשית LIKE באינסטגרם באותו זמן למישהו אחר" סוג של stalker...
החבר לא מתבלבל ומתנצל, אלפי סליחות, ומצליח לפייס אותה.
ואז היא תוקפת מכיוון אחר. מה פתאום הוא מצפה שהיא תספר לאחרים שיש לה חבר? שהם חברים כבר חודש שלם?
 זהו, היא חושבת לגמור איתו.
ואחרי כמה שעות אני מקבלת מסרון: האם מותר לה להביא אותו הביתה היום אחה"צ? כן, סוף סוף אני יכולה לענות בחיוב (כי כשאנחנו לא בבית אנחנו לא מסכימים שהיא תביא חברים/חברות). מתוכנן לי אחר צהריים שקט בבית.

אותו הדבר עם חברות. הם מקסימות הם נהדרות ואז טראאח - הרי אין שום בעייה להיתפס לקטנות ולנצל כל מעידה קטנה כדי לחתוך, כדי להרוס את היחסים. להיפך. זה הכי קל. מה שקשה הוא לטפח יחסים, הדדיות.

טוב אני מניחה שחלק ניכר מזה הוא הגיל - משהו שאני כבר לא רגילה אליו (ולא ממש היה לי "מודל" כמוה אצל אף אחד מהילדים). בזכות גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אני מקבלת פרופורציות. גם האחיינית שלי (באותו הגיל) מפגינה הרבה תכונות דומות.

נושמת עמוק. לא יודעת איך זה יתפתח.
כרגע עושה מה שאני יכולה. אנחנו מנסים לסדר לה טיפול מחוץ לצבא. משהו ייעודי למצב שלה.
הלוואי ונצליח. הלוואי והיא תסכים לטיפול ותתחיל להיטיב עם עצמה. וברור לי שגם אם כן - זה לא בן לילה. זה ייקח שנים ואולי כל החיים.

יצא לי מן פוסט קיטורים שכזה. לא נורא. כבר לא כל כך יוצא לי לשאול את עצמי בייאוש בשביל מה הייתי צריכה את זה. אני חיה עם מה שיש וזה בסדר לי, לפעמים (בצעדים קדימה) אפילו מסופקת. מזכירה לעצמי שוב ושוב שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו - ומה שיהיה יהיה.
נראה שבתי וחתני נרגעו - אז לפחות בחזית הזאת יש שקט.

עדכונים בהמשך.

וגם כאן

יום ראשון, 17 ביולי 2016

כל כך חם ש...

בדקתי ברשת ויש המון בדיחות שמתחילות ב"כל כך חם ש..." אבל לא מצאתי אף אחת באמת באמת מוצלחת כדי לשים בכותרת.

אני משתדלת לא לתת לחום הנורא (ובאזור שלי זו בעיקר הלחות) לשתק אותי. מאד משתדלת.
בדרך כלל אפילו מצליחה.
אבל מספיקות כמה דקות "שם בחוץ" ואני כבר נוטפת. כן, תכונה מעצבנת שירשתי מאבא שלי. בעיקר ההזעה בראש. בפנים.
פיכסה.

קיבלתי בשעה טובה את היונדאי ואני מאד מרוצה ממנה

מכרנו את המזדה (מי אמר שיהיה לי קשה למכור אותה?).

בסך הכל היה שבוע ממש טוב. 
שוב הייתי לבד עם נשמותק בקפוארה כי חכמוד קבע ללכת לחבר, אז ישבתי שם בחוג במזגן ונהניתי לראות איך הוא השתפר והתפתח ביכולות שלו וכמה הוא נהנה בחוג. ("סבתא זה לא חוג, זה קפוארה!" הוא מתעקש איתי).
בכל פעם שבמהלך התרגילים יצא לו לעבור לידי קיבלתי חיוך. ובכל זאת כשהשיעור הסתיים הוא חיפש אותי בדלת, פשוט שכח שאני כבר יושבת בפנים. מסכן קטן, נראה לי קצת נבהל כשלא ראה אותי שם. 
היה לנו גם זמן לשחק קצת (יש להם משחק קופסא  חדש של "מפרץ ההרפתקאות" )

בכל מקרה רשמתי לפני לא ללכת לחדר כושר ביום שבו אחרי הצהריים אני מסתובבת עם הנכדים בחוץ. זה יותר מדי בשבילי (למדתי על בשרי ביום שני האחרון).

נפגשתי עם חברתי מ' פעמיים השבוע, בעלה בחו"ל כל הקיץ (מדריך קבוצות בחו"ל) והחלטתי להקדיש לה יותר תשומת לב מהרגיל. כשדיברנו מתי ניפגש שוב, והצעתי את היום, היא שאלה אם זה לא מוקדם לי מדי לראות אותה שוב אחרי שנפגשנו בחמישי. משהו נצבט לי בלב. היא באמת שואלת אותי את זה? כל כך כיף לי להיפגש איתה...כל כיף לי שחידשנו את הקשר. אמרתי לה את זה כבר כל כך הרבה פעמים....

סיימתי לשלם לעוזרת פיצויים (ודמי הבראה וחופשה לשנה הקודמת, וביטוח לאומי לרבעון האחרון). חלק מהפיצויים היא תקבל מחברת הביטוח (כי באיזשהו שלב התחלתי להפריש לה כל חודש לקרן פנסיה שכוללת גם קרן פיצויים) וחלק העברתי לה ישירות עבור השנים שלפני שהתחלתי את ההפרשה. שמחה שסיימתי עם זה. אני מאד מרוצה מהחדשה, וכבר רואים את השינוי בבית.

במנטורינג היה מפגש מטלטל - במיוחד עבור אחת המשתתפות, אבל בעצם לכולנו. זה הזכיר לנו שהמתאמנים שלנו לא מגיעים אלינו במקרה, ודברים שהם מביאים לחדר האימון מעוררים דברים גם אצלנו. וגם זה מאפשר לנו להתפתח, לעבוד על תחומים שלעיתים נמנענו מהם או לא היתה לנו אליהם גישה עד כה. זה מרתק ממש.
מיד אחרי המפגש הרמתי טלפון למתאמנת פוטנציאלית חדשה - מנהלת בית ספר יסודי מהסביבה שלי - שהביעה רצון להתאמן ואולי להציע גם לשאר הצוות שלה בבית הספר להתאמן - והיתה לנו שיחה ממש טובה. אני מקווה שזה ייצא לפועל.

בששי בתי לא באה עם המשפחה לארוחה, הם היו מוזמנים לחמותה, אז הזמנו את החברים שלנו א' ו-א' (וגם החיילת היתה) והיתה ארוחה ממש כיפית (וכמובן טעימה). 

בשבת האימון בחדר הכושר בקאנטרי היה ממש טוב, ואחרי כן ישבנו כרגיל בדשא על הגבעה למעלה (יש שם סוג של מיקרו אקלים, בקושי מרגישים את החום ואת הלחות) עם החבר'ה הרגילים מהקאנטרי (הפרלמנט....אני קוראת להם).
בכל פעם עולים שם נושאי שיחה שונים אבל קבועים. לפעמים זה פנסיה ומחלות, לפעמים זה ילדים ונכדים, לעיתים זה שיפוצים או תמ"א.... הפעם זה היה טיולים.
ואפרופו טיולים, אנחנו טסים עם א' ו-א' לרומניה בסוף ספטמבר. בורחים מארוחות ראש השנה....

בשבת אחרי הצהריים קיבלנו וואטסאפ מבתי אם אנחנו רוצים לפגוש אותם להמבורגר בערב. זה הפך להיות מעין מסורת אצלם, בעיקר לחתני ולחכמוד, לצאת לאכול המבורגר במוצאי שבת. לא תמיד נשמותק רוצה, ובמקרים כאלה הוא ובתי נשארים להתפנק להם יחד בבית. סוג אחר של זמן איכות. הפעם כולם רצו, והזמינו גם אותנו. 
במקום ללכת לאגאדיר, כרגיל, ניסינו לראשונה את יומנגס, בצומת רופין. חשבנו שניאלץ להמתין בחוץ הרבה זמן (אי אפשר להזמין שולחן מראש) אבל בשעות האלה לפנות ערב כנראה העומס היה בכל זאת פחות נוראי, ונכנסנו תוך 20 דקות (בתי וחתני ממילא אחרו, כרגיל, אז זה הסתדר מצוין).
היה ממש טעים ושונה. בפעם הבאה ננסה אולי את הסניף החדש שלהם בכפר סבא - חתני אמר שהוא נראה קצת יותר מסודר....

היום התחיל שבוע חדש. אמנם הוא מתחיל בסימן רופאים - אבל בקטע של ביקורת שוטפת. ל-T יש תור אצל הרופאה התעסוקתית לצורך הארכת האישור לאובדן כושר עבודה. עדיין לא הסתיים סיפור התביעה לאובדן כושר עבודה מול חברת הביטוח עוד מניתוח הכתף הראשון שלו ועכשיו גם השני. זה הגיע לעורכי דין, ונראה איך זה יתפתח וכיצד זה ייגמר בסוף. 

אני הולכת לכירורג לבדיקת שד - הממוגרפיה שעשיתי היא כבר בת שנה, ואני מקפידה גם על בדיקה קלינית פיסית באופן שוטף. אחרי הצהריים רופא נשים. כן, אני משתדלת להיות ילדה טובה בכל הקשור לבדיקות תקופתיות. חבל שלא ניתן לרכז את זה ביום אחד במרכז רפואי אחד....אבל זה מה יש. 

בערב אולי באמת אפגש עם מ' ונצא להליכה - אם לא נרתע יותר מדי מהחום. אז ככה התחלתי וככה אסיים. 
כל כך חם ש....אולי בסוף לא אצא להליכה עם מ'....אבל מקווה להיפגש איתה בכל מקרה.

וגם כאן

יום ראשון, 10 ביולי 2016

משטרות עוצרות מכוניות אדומות

בשבוע האחרון כתבתי בעיקר טיוטות שאין לי מושג אם בסוף אפרסם או לא.
זה היה השבוע שבו היה לי אימון מעולה עם המאמן שלי, בו המשכתי לעבד את הרהורי ההתלבטות שלי - אם להפסיק את האימון.

זה היה גם השבוע שבו החלו כאן נפילות אינטרנט ובילינו יומיים בחוויה שכל אחד עובר מידי פעם, בלית ברירה, של טלפונים אינסופיים עם נציגי ספק תשתית האינטרנט שלא מצליח לאתר ולפתור את התקלה (ובמקרה שלנו גם המתנה אינסופית בתור בתחנת השירות שלו כדי להחליף נתב שבכלל כנראה לא היה זקוק להחלפה).
בסופו של דבר הבנו שהתקלה בכלל לא קשורה לספק ולתשתית, ובעזרת הבחור היקר שהקים לנו את הרשת בבית, ואת מצלמות האבטחה ואת מערכת האזעקה...הבנו שיש רכיב אחד (המחשב של הבית החכם, התברר בסוף) שמפיל את הרשת כל הזמן.
בחצי הכוס המלאה של העניין הזה לפחות למדנו איך בכל זאת לקבל אינטרנט דרך Hot spot בטלפונים הסלולריים שלנו, כך שיכולנו להמשיך לגלוש ואפילו לצפות בטלוויזיה למרות שלא היה לנו אינטרנט, במהלך אותם יומיים.

זה היה גם השבוע של "עיד אל פיטר". זה היה מדהים לראות לא רק איך החג הזה משבש לנו את חיי היום יום, אלא בעיקר את התגובות לכך.
המכון לשטיפת רכבים ליד ביתנו נסגר בכלל. במכון הבא השתרכו תורים ארוכים. בסופר לא התביישו ותלו שלטים שהאשימו את החג גם במחסור בעופות וגם במחסור בקופאים/יות. במענה הקולי בחברות נותנות שירות חיכינו הרבה יותר זמן מהרגיל, שגם הוא תמיד ארוך מהרגיל.
אז כמו שכתבה מישהי חכמה בפייסבוק - אל תאשימו את ה"עיד" בכך שחסרים נהגי אוטובוס עכשיו. בחגים ובשבתות היהודים אין בכלל אוטובוסים ואין דרך להגיע למחוז חפצנו אם אין לנו רכב פרטי.
אם המדינה משותקת כאשר עובדיה הערבים חוגגים משהו, מה זה בדיוק אומר על המדינה? מה זה אומר על שאר העובדים, ובעיקר מה זה אומר על המעסיקים?

זה היה גם השבוע שבו החלטנו שמחליפים לי את הרכב, ואחרי מחקר שוק קטן הזמנתי לי יונדאי i20 cross שאמורה להגיע אלי תוך שבוע...
הייתה אמנם אופציה ל"טרייד אין" אבל המחיר שרצו לתת לנו תמורה המאזדה 3 שנת 2012 (יד שנייה אמנם אבל עם 0 קילומטר שרכשנו ישירות מ"טופ טרייד") מנוע 2000 עם 44,000 ק"מ בלבד... היה מביש. אז פרסמנו מודע ב"יד 2".

למחרת קיבל T טלפון מבחור שנשמע מאד רציני, שהתעניין ברכב וקבע לפגוש את T במכון בדיקה.
במכון השתרך תור ארוך של מכוניות, חלקם לבדיקה וחלק לרישוי...עברה כרבע שעה של המתנה בתור, ובעוד הבחור ו-T מחכים לתורם, בדק הבחור את הרכב מכל הכיוונים, התלהב מהמצב בו הוא שמור, צילם אותו ושלח לאשתו - הנהגת המיועדת של הרכב. אחרי דקה האישה מתקשרת לבעלה. "אוטו אדום?!?!?!?!?!" T יכול היה לשמוע את קולה מבעד לרמקול של הטלפון. "מה פתאום אוטו אדום?!" והבחור הנבוך התנצל (גם בפניה וגם בפני T) שהוא כלל לא ידע שצבע הרכב חשוב בכלל. "המאזדה האפורה שראית הייתה הרבה יותר יפה בעיני" היא אמרה לו, ו-T כבר התחיל לומר שאין בעיה, לא קרה כלום, קורה....אפשר לעזוב הכל ולנסוע הביתה.

אבל הבחור אהב את הרכב, וניסה לשכנע את אשתו שהרכב שלי הרבה יותר טוב מהאפור ההוא, הוא שמור יותר, ולאפור יש 40,000 ק"מ יותר מאשר שלי.... ונראה היה שהיא השתכנעה, והם נשארו וחיכו עוד רבע שעה בתור. ואז כשכמעט הגיע תורם לבדיקה, התקשרה שוב האישה והחליטה סופית שאינה רוצה את הרכב.

"משטרות עוצרות מכוניות אדומות" היא פסקה בביטחון. ובזה זה נגמר. הבעל התנצל בלי סוף, והם יצאו איכשהו מהתור אחרי תמרונים לא פשוטים (במכונים האלה המכוניות ממש חוסמות זו את זו) ונסעו איש איש לדרכו.
ועדיין T ואני תוהים ביננו לבין עצמנו כיצד שפר מזלנו, לשנינו מכוניות אדומות (וגם היונדאי החדשה תהיה אדומה, רחמנא ליצלן) איך עד היום ניצלנו מהמשטרות.....

וגם כאן