יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

כמעט סוף הקיץ

כמעט סוף הקיץ וכבר מריחה משהו שונה באוויר, ויש איזו בריזה לפעמים - למרות שעדיין חם ובעיקר לח.

היום יום הולדתו של אחי וכבר דיברנו על הבוקר. נזכרנו איזה מבאס היה יום הולדת יום לפני סוף החופש, וכיום זה ממשיך להיות מבאס כי גיסתי מורה וזה הזמן הכי לחוץ שלה. כבר שבוע היא בעבודה...לפחות נחגוג כולנו יחד בסוף השבוע.

החלטנו להזמין את כל המשפחה (שוב) אלינו לארוחה במקום לסבול שוב במסעדה (שכמה שתהיה טובה, החוויה של השולחן הארוך והרעש גרמה לנו לפסול את האפשרות הזאת על הסף), כפי שגיסתי הציעה משום שהיא עצמה לא מסוגלת לארח כבר הרבה זמן.

גיסתי אישה מדהימה ואני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל יש לה בעייה - היא כל הזמן חולה במשהו, ובדרך כלל יותר מדבר אחד בו זמנית.
זה משהו שנמשך שנים, מאז הילדות, ושום טיפול - פיסי או נפשי - לא הצליח בינתיים לפענח את התופעה או לרפא אותה.
כרגע הבעייה היא בעיקר דורבן - בשתי הרגליים - מה שגורם לכאבים עזים וכמובן חוסר יכולת לעמוד לאורך זמן. אז עבודה במטבח ואירוח יורדים מהפרק.

היא מציעה שנצא למסעדות כי לא נעים לה שתמיד אנחנו מארחים, אבל לנו לא אכפת בכלל לארח, וכפי שכבר כתבתי - בהרכב של יותר מארבעה או שישה אנשים מסעדה הופכת להיות מעיקה ולא נוחה. מה גם שהורי תמיד מתעקשים לשלם וזה ממש לא מתאים לי.

אז הבטחנו שלא נתפרע עם יותר מדי אוכל ובסוף גיסתי התרצתה והם יבואו. T אמר שנעשה על האש. נראה לי שיהיה ממש נחמד

בשני שמרנו יחד על הנכדים אחרי הצהריים כשבתי עבדה, כי T סיים כבר את קורס הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה ושוב הוא פנוי בימי שני. הוא סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, וכבר התקבל ללשכת היועצים העסקיים - דבר שהמרצה שלו טען שלא פשוט להשיג בלי המון ניירת ולפחות ראיון אחד.
הוא כל כך נהנה מהלימודים שהוא נרשם לסמסטר הבא לעוד שני קורסים, הפעם כחלק מתואר. נראה איך יהיה לו.

זוכרת כמה הוא דאג לי לפני שעזבתי את העבודה, חשש שאשתגע, שאשתעמם, שאטפס על הקירות. כמובן שזה לא קרה, אבל מה שמעניין שגם לו זה לא קרה. מאז שסגר את העסק לפני שנתיים וחצי הוא ממשיך כל הזמן להמציא את עצמו מחדש, עם תחביבים ואפילו מקצועות חדשים - ושומר על קצב עבודה/פנאי מאוזן ומצוין. שנינו מאד נהנים מהפורמט החדש של חיינו.

הנכדים היו כרגיל מתוקים מאד, וכיון שממילא הם היו אמורים להיות אצלנו גם בשלישי, הוחלט שיבואו לישון אצלנו. הם כל כך שמחו - נראה לי שאין כיף גדול יותר מלהבין שוב ושוב כמה הנכדים אוהבים אותנו וכמה כיף להם אצלנו.
הם ישנו מצוין בלילה, והבוקר נסענו יחד לבריכה - היה תענוג.

זהו, החופש הגדול עומד להסתיים ובחמישי הם חוזרים לגן. מקווה שיהיה לשניהם טוב השנה.
היתה להם שנה מצוינת בשנה שעברה, במיוחד למזלו של חכמוד שסבל מאד לפני שנתיים בגן.

זו הזדמנות לאחל שנת לימודים פוריה ומהנה לכל התלמידים בגנים ובבתי הספר באשר הם 🙂👧👦

וגם כאן 

יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

חלומות #4

את החלום הבא חלמתי אחרי מפגש המנטורינג שעליו סיפרתי בפוסט הלפני אחרון. במקור קישרתי אותו למפגש ההוא, אבל באימון שלי אחרי כן דווקא עלתה אפשרות אחרת. אני שמה אותו כאן ללא פרשנות:

בצהריים חלמתי שאני מתעוררת משנת צהריים, כולי אפופה עדיין, לא מסורקת ועוד לא צחצחתי שיניים, ובבית שלי משתוללים ילדים שאני לא מכירה ונמצאת גם המטפלת שלהם, שגם אותה אני לא מכירה.
הבית שלי לא נראה בכלל כמו הבית שלי, כמו שקורה הרבה פעמים בחלומות, ויציאה מחדר השינה שלי לסלון מרוצף שיש ורחב ידיים היא דרך מסדרון (ולא במדרגות, כפי שקיים במציאות).
כנראה יש מעבר חופשי בין הבית של השכנים, אותם איני מכירה, לבית שלי.
הילדים, ארבעה או חמישה במספר, מתרוצצים בכל הבית ומרעישים, וגם הופכים ניירות וקלסרים וחומרי עבודה אחרים שלי ושל T.
בסלון על ספה בצורת חצי עיגול (שוב - אין לנו ספה כזאת) יושבים T והשותף שלו ע', חסרי אונים לחלוטין לגבי הסיטואציה. הם לא מנסים אפילו להגיד משהו לילדים, או למטפלת שלהם, לגבי הפלישה שלהם לבית וההתפרעות בתוכו.
אני מסתכלת על המטפלת, אישה בגיל העמידה כנראה ממוצא היספני, שעומדת חסרת אונים בעצמה (או אדישה - אין לי דרך לדעת) ומתבוננת בהשתוללות הילדים. אגב הם לא דומים זה לזה ואני בכלל לא בטוחה אם הם שייכים לאותה המשפחה.
ואז אני, כמו שאני, כרגע קמתי משינה ועיני טרוטות עדיין, ניגשת לאחת הילדות - בלונדינית רזה מתוקה כחולת עיניים כבת עשר או 11, בשמלת קיץ אוורירית, ואומרת לה כך: "תקשיבי חמודה, את באמת נראית חמודה, ואולי בנסיבות אחרות הייתי שמחה להכיר אותך, אבל אני לא מוכנה שתפלשו לי ככה הביתה ותשתוללו ותהפכו לי את הכל, קחי את כולם וצאי מכאן מייד. יש לך.." ואני מסתכלת על שעון היד שלי "...שבע דקות החל מרגע זה!" והיא מתחילה לאסוף את הילדים לצאת מהבית ואני מתעוררת.
אין לי מושג כמובן מנין הגיע החלום, מה הוא מסמל - אולי אתאמן עליו באימון הקרוב.
אין לי מושג למה ניגשתי דווקא לבלונדינית היפה.
מה אומר חוסר האונים של בעלי וע'? מה אומרת האדישות של המטפלת? מה זה הבלגן שהילדים עושים לי בבית. מה אומרת העובדה שאני ישנתי, וכשקמתי וגיליתי את המצב פעלתי אוטומטית כפי שאני עוד לפני שהתעוררתי לגמרי?
המון שאלות.

וגם כאן

יום שני, 29 באוגוסט 2016

חגיגות ובילויים

הביקור של הורי במלוא התנופה ואנחנו מבלים יחד כמה שיותר.
בחמישי בערב אחי השיג לכולנו דרך האוניברסיטה כרטיסים לקיסריה למופע 7 פסנתרים בניהולו וניצוחו של גיל שוחט.
האמת שבמבט על התכניה נראה לנו שיהיה שם בלגן אחד גדול, לא קשור לכלום - אבל כיון שזו היתה אמורה להיות יציאה משותפת עם הורי החלטנו בכל זאת לקנות את הכרטיסים ולהגיע.
הדרך לשם ארכה שעה וחצי, למרות שזו אמורה להיות נסיעה של כחצי שעה מאצלנו עד לקיסריה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע היה כזה פקק, כי באמצע שום מקום ללא התווספות עוד נתיב, ללא מחלף שישחרר חלק מהרכבים, ללא תאונה או מחסום או עבודות בכביש - פתאום הכל נפתח וכולם התחילו לנסוע כרגיל. הזוי ברמות.
אחרנו כמובן אבל המופע התחיל גם הוא באיחור (כנהוג במקומותינו, או שגם חלק מהמשתתפים היו תקועים באותו הפקק 😏) כך שלא הפסדנו כלום.
הבאנו איתנו כריות לכולם, אבל עדיין הישיבה ללא משענת (או הישיבה על הרצפה תוך הישענות על מדרגת הבטון שחדרה לי לתוך הגב) הפכה את החוויה לפחות מנוחה. ידענו שכך יהיה בקיסריה, והיינו מוכנים נפשית.
כשהמופע התחיל נראה היה שחששותינו מתאמתות - כאשר כל 7 הפסנתרים ניגנו יחד על הבמה זה נשמע רע והדציבלים היו מוגזמים לכל הדעות. אבל הפסנתרנים היו וירטואוזים אחד אחד, וכשהם ניגנו שניים או שלושה בלבד (או אחד) היה מעולה. מבין הזמרים אהבתי במיוחד (כמובן) את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל גם מרינה מקסימיליאן ודניאלה לוגסי היו מצויינות. לדעתי רמי קליינשטיין היה מיותר לגמרי שם.
היה שם ערבוב מוזר של קלאסי וג'אז' ורוק ופופ וארץ ישראל הישנה.....אבל אחלה כשרונות. בסך הכל נהננו מאד והדרך הביתה כבר לקחה חצי שעה כמו שצריך.

למחרת יצאנו למסעדה  כל המשפחה (סושיאל קלאב על רוטשילד בת"א) - ממש לא ממליצה. האוכל היה בסדר אבל השירות היה מזעזע ולקח להם כשעה להביא את המנות מרגע שהזמנו (ולקח גם זמן עד שלקחו את ההזמנה). כששאלנו למה לוקח כל כך הרבה זמן האשימו אותנו שזה בגללנו, בגלל שלא הזמנו מנות ראשונות (?!). המלצרית כל הזמן סיפרה לכל מי שניסה לבקש ממנה משהו (היינו שולחן של 12 איש) שהיא לא במיטבה ושבטח תיכף תלך הביתה (!?). מסכנה, למה לא החליפו אותה במישהו אחר?
כשקראנו למנהל לברר מה קורה, הוא חזר ואמר שהם צריכים להאכיל 400 איש כאילו שזה מעניין את מי שהזמין שולחן שבועיים מראש. אם אינכם יכולים להיערך לכמות האנשים הזאת אל תקבלו כל כך הרבה הזמנות! המצחיק היה שהזכירו לנו כל הזמן שיש לנו את השולחן רק עד 22:30. האוכל רק הגיע בתשע. התיישבנו בשבע וחצי!
כשהאוכל סוף סוף הגיע חלק מהמנות היו קרות. החזרנו לחימום חוזר.
שורה תחתונה : לא ממליצה.

למחרת אירחנו אצלנו בבית את יום ההולדת הרביעי של נשמותק. זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף. בתי תכננה (בלי לתכנן באמת) לעשות לו יום הולדת אצלם בבית למשפחה המצומצמת. היא שכחה שהורי יהיו בארץ, ושזה אומר שצריך יהיה להזמין גם את משפחתו של אחי. היא גם שכחה (?) שהיא חוזרת יום לפני כן משבוע ברודוס.
T ואני כבר הבנו שבסוף זה ייערך אצלנו. הזמנו גם את אמא של חתני ואחיותיו. רק אחת מאחיותיו הגיעה, עם הילדים, בלי הבעל (שהיה חולה) ובלי האחות הקטנה של חתני (שגם היא לא הרגישה טוב). היה ממש שמח, ממש טעים (בישלנו 3 ימים). נשמותק היה בעננים והיה יפה לראות איך חכמוד מפרגן לו את כל תשומת הלב הזאת.

בקיצור - סופשבוע עתיר בילויים וחגיגות משפחתיות

וגם כאן

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

צליל צורם

יש לנו משתתפת חדשה בקבוצת המנטורינג.
כבר שנה וחצי שהקבוצה הזאת מתנהלת, מאד מגובשת, ואחת מהמשתתפות הקבועות עומדת ללדת והוציאה את עצמה לחופשת לידה של לפחות חצי שנה (לפני ואחרי הלידה). 
המאמן שלי אמר שצריך למצוא לה מחליף/ה - והיתה סאגה שלמה סביב העניין הזה שאפילו כתבתי עליו פוסט שלם אבל החלטתי להשאיר אותו בטיוטות בינתיים.
בסופו של דבר נמצאה מחליפה - מישהי ששתיים מאיתנו מכירות ומייד אישרו שכן, היא מאד מתאימה לקבוצה. 
אני לא ידעתי עליה כלום, פרט לעבודה שהיא מאמנת שלמדה גם היא באימושיין. מזמן. עוד לפני שהמורה שלי פיתחה את שיטת סאטיה. 
אני עדיין לא יודעת עליה הרבה, בעצם כמעט כלום. 
במפגש המנטורינג הראשון בו היא השתתפה הייתי חולה ולא הגעתי.
במפגש אתמול נחשפתי אליה בפעם הראשונה.
אני מחשיבה את עצמי בן אדם מאד פתוח ומקבל ויכולה להכיל הרבה - ובכל זאת מייד הרגשתי שמשהו כאן צורם לי.
משהו לא מסתדר. לא מסתדר לי בגוף, אם לדבר בשפה סאטית.
המפגש הוא בן 3 שעות, עם הפסקה קצרה באמצע.
כל אחת משתפת בקצרה מה שלומה ומה קורה אצלה בקליניקה.
לפעמים אנחנו מאמנים זו את זו או שהמאמן ג' מאמן אחת מאיתנו (ופעם עשה לנו אימון קבוצתי, כתבתי על זה כאן).
לפעמים מעמיקים בחומר הלימודי, ומתרגלים אימון מתוך החומר הנלמד.
ותמיד תמיד אנחנו מעלים סוגיות מתוך חדר האימון שלנו - בעילום שם ושינוי פרטים כמובן - ומבקשים עזרה או הבהרה כיצד להתמודד עם מה שעולה. זו בעצם המטרה העיקרית של קבוצות המנטורינג, הדרכה, סופרוויז'ן. כך אנחנו שומרים על איכות האימון שלנו, ומעלים אותו בכל פעם עוד קצת.
והשיחה קולחת, זורמת, נשאלות שאלות, המאמן מדריך - וגם מאפשר לנו להגיב ולהציע הצעות - ולאורך כל המפגש אני מרגישה שמשהו מפריע לי עם החדשה.
וזה משגע אותי כי אני לא כזאת בדרך כלל. וכולנו בעצם יוצאות מגדרנו כדי לאפשר לה להרגיש בנוח, למרות שהיא חדשה, ובכל זאת: משהו מפריע.
ג' מסביר משהו, אנחנו מקשיבות, הוא עוצר ומצפה שנעכל את מה שהוא אמר לפני שהוא ממשיך....והחדשה אומרת "בדיוק קרה לי דבר כזה עם מתאמן...." ומתחילה לספר משהו ואז נופל לי האסימון.
היא עושה את זה כל הזמן אחרי כל אחד וכל אחת שמדברת, לא נותנת לדברים להדהד, לא מחכה לראות אם מי שמדבר באמת סיים, לא מאפשרת לשאול שאלות: פשוט נכנסת עם אנקדוטה משלה שדומה למה שנאמר.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מטפלת בגוף ושואלת את עצמי איך אלמד להסתדר עם הדבר הזה....
כאשר פתאום ג' עוצר אותה.

אני רוצה לעצור אותך, בסדר? כי אני שם לב שזה קורה הרבה, שאני מדבר, ואיך שאני מסיים לדבר פתאום את אומרת משהו. אני רוצה שתבדקי מה גורם לך להגיד את זה, בגוף.

היא מופתעת, הוא תופס אותה לא מוכנה, ונראה לי גם שאר המשתתפות בהלם. רק לי הוא בא בדיוק בזמן.

בגוף, היא חוזרת אחריו. 

כן, תסתכלי רגע בגוף, הוא מבקש 
בגוף אני מרגישה את הסלט בבטן. סלט ירקות. מה שאכלתי, היא אומרת.
שבי רגע ישר, תראי מה את חשה. מה מביא אותך, איך שאני מסיים, להגיד משהו עלייך, מבקש המאמן.
יש לי פה עומס, היא מצביעה על בית החזה העליון.
פה עומס? שימי לב לנשימה רגע, הוא מבקש.
לא יודעת מה הנשימה שלי אבל יש לי שיחה על זה שאתה מאמן אותי על זה עכשיו, היא אומרת
מה השיחה? הוא מבקש לדעת
שאם זה מפריע אז למה אתה לא אומר ישר שזה מפריע, למה אתה הולך דרך אימון? ואני רואה שזה קשה לה, היא לא מורגלת בשיטת סאטיה ולא נוח לה עם הגישה שלו.
אני קודם כל רוצה להתייחס לזה כי זה עכשיו קורה, הוא מסביר.
כן, זה מופיע לי מניפולציה, היא מסבירה לו.
אוקיי, אז זה מופיע לך מניפולציה, הוא מבין. אוקיי. אז אני מבקש ממך להפסיק את זה, הוא בוחר בדרך הישירה.
ועכשיו אפשר להסתכל גם מה קורה לך עם זה...
ברגע שאמרת אני מבקש ממך להפסיק את זה השתחרר לי כל העומס, ממש בשניה, היא לא משתפת פעולה. היא בעליל רוצה להפסיק את השיחה הזאת. 
אז כל הכבוד שאת יודעת להגיד את זה, לבקש את מה שאת צריכה. אני לא נוטה לבקש להפסיק כי אני לא רואה את זה כמשהו מכבד. אני מבין שלך זה עובד, אבל אני נוטה קודם כל לראות מה קרה, להשתמש בזה כחומר, כחומר עבודה, אוקיי? מסביר המאמן.

הממ...היא לא באמת יודעת מה לעשות עם זה. כולן מסביב שותקות, לא יודעות אם וכיצד להגיב.
ואני יכול להגיד לך, הוא ממשיך, שזה לא עובד לי שאני אומר משהו ואז מישהו – לא רק את – או שמישהו נכנס בדברים שלי או לא מחכה רגע שהדברים ישקעו. בסדר? הדברים צריכים לשקוע. 
זה פתאום לוקח את השיחה למקום אחר. זה בטוח קורה לך גם מול המתאמנים שלך. או מול אנשים בחוויה שלך. זאת אומרת, זה לא רק קורה לך פה. 

שתיקה.
שאר המשתתפות בשוק. חלקן מצליחות לבטא את זה, את ההפתעה שלהן ממה שקרה כרגע. אני שמה לב שהן נפגעו יחד איתה. 
אני מבינה אותן וגם מבינה שאולי המאמן היה צריך לעשות את העצירה הזאת בצורה אחרת. או הרבה קודם. בכלל עדיף שהיה עושה זאת מולה בארבע עיניים באופן רגוע אחרי המפגש הראשון שבו נכחה (שמעתי את ההקלטה והבנתי שזה כל הזמן קרה גם אז). 
אבל אני עצמי חשתי הקלה, שתחושת אי הנעימות שלי היא לא רק שלי. הוא הצליח לשים את האצבע על מה הפריע לי. 

שבועיים אחרי כן היא הודיעה שהיא עוזבת את הקבוצה.
אף אחת מאיתנו לא הופתעו. לי אישית היתה תחושת הקלה.....

וגם כאן 

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

לאן טס הזמן?

יש לי כאן אמנם שניים-שלושה פוסטים בטיוטות, מה שמספר לי שכן התיישבתי לכתוב - אבל בינתיים שום דבר מזה לא יצא לאור.
הזמן שלי - טס. אין מילה אחרת.
מתיישבת עכשיו לכמה דקות לבדוק מה עשיתי בתקופה הזאת?
אז ביליתי הרבה עם הנכדים - כי נגמר הגן והוחלט לא לשלוח אותם לקייטנת אוגוסט - בעיקר כי בתי וחתני ראו שהם כבר מותשים וזקוקים לקצת חופש מהמסגרת.
האמת - היה ממש כיף. בריכה, וסרט (החיים הסודיים של חיות המחמד) וסתם לשחק איתם פה בבית במזגן או אצלם בבית....הם מתוקים בטירוף ואוהבים ומתמסרים - אז באמת שנהניתי מכל רגע.

היה לנו יום נישואים (37) וחגגנו במסעדה עם א' וא' חברינו הטובים. אגב - אני מנסה ללמוד מפועה לתת כינויים לאנשים בחיי, ולמרות שעם החיילת שלנו לא ממש הצלחתי עם "התזזיתית", אמשיך לנסות להדביק כינוי לכולם. אז מעכשיו א' וא' יהיו ביוכימיה (היא) והמהנדס (הוא), ונראה אם זה יתפוס.
עם ביוכימיה היו לנו הרבה תנודות במהלך מערכת היחסים הארוכה שלנו (כבר 30 שנה, נפגשנו כשהבנות שלנו היו יחד בגן), יש לה תקופות שהיא עצבנית או קצרת רוח שקשה ממש להיות לידה, בעיקר מוציאה את זה על המהנדס אבל לא רק - ואז אנחנו ממשיכים לשמור על קשר אבל מדללים את התדירות. יש תקופות שהיא מתכנסת בסוג של דכאון, וגם אז לא פשוט לבלות יחד. ואין עם מי לדבר מהבחינה של טיפול, אימון או שום דבר דומה, אז אנחנו פשוט מורידים את הראש וממתינים שזה יעבור. לפעמים זה חודשים, לפעמים זה שנים, אבל על חברים טובים לא מוותרים ותמיד בסוף זה מסתדר. אני מספרת את זה כי היתה לביוכימיה תקופה כזאת השנה, ולשמחתי כרגע נראה שזה עבר והיא במצב רוח טוב ומצפה בכליון עינים לחופשה המשותפת שקבענו לנו בראש השנה ברומניה.

הורי הגיעו לביקור של חודש בארץ, ולמרות שהם אצל אחי בשבועיים הראשונים, נפגשתי איתם כל יום מאז שנחתו. גם הבוקר יוצאת עוד מעט לפגוש את אמא שלי יחד עם גיסתי לבראנץ'. אחי הולך לחדר כושר ואבא שלי קבע עם חבר (שאמא שלי לא סובלת, אז לשם שינוי שכנעה אותו להיפגש איתו לבד).

מה עוד עשיתי בימים האלה? התאמנתי (בסאטיה) והתאמנתי (בחדר כושר) ואימנתי (בסאטיה) בכל מיני דרכים - לא רק בחדר האימון. הבנתי שלא חייבים להסתגר "בתוך הקופסא" של מפגש שבועי בחדר האימון ומכאן נפתחו לי המון אפשרויות נהדרות להכיר לאנשים את עצמם, את הדפוסים שלהם, את העוצמות שיש להם בפנים לקחת את חייהם בידיהם ולחיות שלווים ורגועים יותר בתוך הנסיבות שלהם, יהיו אשר יהיו.

חגגנו לחיילת שלנו יום הולדת 19, וחייבת לספר שבאמת אנחנו מרוצים מההתקדמות שלה בחייה ועם עצמה. היא מתמידה עם החבר ("את קולטת שמעולם לא יצאתי עם מישהו מעל לחודשיים?!") ואפילו התחילה סוף סוף טיפול (בעלות סמלית) אצל פסיכולוגית מעמותה (לא יודעת את שמה) שמטפלת בנפגעי מין. ניסינו גם דרך הצבא - והבנו לאכזבתנו הרבה שאפילו מרכז מהו"ת שנוסד במיוחד לשם כך, לא באמת נותן מענה לצרכים שלה.

בצעד אמיץ ויוצא דופן היא סוף סוף ביקשה שנעזור לה עם ההתנהלות הכלכלית שלה, פתחה בפנינו את חשבון הבנק שלה, ועזרנו לה לנתח מה קורה שם ואיך להתגבר על החובות שהצטברו. המצב הרבה פחות נורא ממה שחששנו, ונסכנו בה אופטימיות שעם קצת חיסכון והקפדה על עבודה היא יכולה להסתדר מצוין.
ליום ההולדת סיכמנו יחד שלא נקנה מתנה אלא ניתן כסף מזומן, ושהיא תתנהל איתו בזהירות ובהקפדה ותנסה כמה שפחות "לגהץ" אלא תחיה מתוך מה שיש. בנוסף לקחתי אותה לארוחת בוקר חגיגית והיה ממש כיף.
החבר הגדיל לעשות ולקח אותה לספא מפנק וארוחת ערב אחרי כן והשקיע במתנה מפנקת  - מתנה שמראה לה שהוא חשב על מה היא אוהבת, ומה יעשה לה טוב.
מה שהוא לא הביא בחשבון היה שמעולם היא לא קיבלה עיסוי, ושאולי למישהי כמוה קשה עם מגע וחשיפה מסוג זה, אבל היא כל כך התרגשה מהמחווה ומההשקעה, והמסאז'יסטית בספא ישר קלטה את הרגישות שלה, והיתה מאד מתחשבת ועדינה, ותוך כרבע שעה מתחילת העיסוי היא נרגעה ואפילו הצליחה ליהנות מזה.

לא ממש קראתי בתקופה הזאת, ועכשיו בנוסף לנילס הולגרסן היקר מחכה לי "ללכת בדרכך", הארי פוטר החדש (שהורי הביאו לי) וגם "הבן הטוב" שאמא הביאה והמליצה. נראה מתי אגיע לכולם.

נפגשתי עם ביוכימיה ועם ד', המסאז'יסטית שלי לשעבר שהפכנו להיות חברות והיא כבר לא מעסה (איך אקרא לה? מסאז' לא מתאים. היא אמנית, ציירת מוכשרת - אקרא לה האמנית). נפגשתי המון עם מ' - החברה מהתיכון שחברנו יחד שוב בשנים האחרונות (איך אכנה אותה? צריכה לחשוב על זה). בקיצור - כשאני מסתכלת על התקופה מאז כתבתי לאחרונה, די ביליתי בנעימים

מתישהו אגיע לטיוטות, וגם אם לא - לא נורא.
בתי, חתני והנכדים מבלים עם חברים ברודוס ויחזרו מחרתיים.
אז כמו שטליק תמיד אומר, אני סיימתי, תהיו טובים 😊

וגם כאן

יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

מפגש מאמנים

בחמישי נפגשנו כמה מאמנים בביתה של אחת מאיתנו.
קראנו לזה "מפגש פיסגה" לרגל שנתיים מאז שהתחלנו לאמן (בהתחלה כמתמחים תוך כדי שלב ב' של הקורס) והוא היה מיועד להיות גם מפגש חברתי וגם מפגש עבודה.
התבקשנו לשלוח למארחת נושא שבא לנו לדבר עליו, ויצא שרוב האנשים רצו לדבר על הגדלת העסק, הגדלת מספר המתאמנים.
היה ממש כיף להיפגש - אנחנו אמנם בקשר כל הזמן דרך הוואטסאפ וחלקנו נפגשים בקורסי המשך ובקבוצות מנטורינג וגם באופן פרטי, חברתי - אבל בהרכב כזה מזמן לא יצא לנו להתראות.
הקבוצה הזאת הפכה להיות משמעותית עבור כולנו - כפי שחזתה זאת מורתנו ביום הראשון של הקורס.
כל אחד הביא כיבוד ושתייה ובהתחלה פטפטנו וקשקשנו ואז התחיל סבב שבו כל אחד אמר על מה הוא מודה היום.
עלו דברים מענינים. אחד אמר שהוא מודה על כל הכשלונות שלו - בזכותם צמח ולמד והתפתח. אחת הודתה על הולדת בנה אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרות ולהחזיק הריון. שלישית הודתה על עצם קיומה של נשמה בגוף אדם - דבר שאם חושבים עליו הוא ממש נדיר - מה הסיכוי שדווקא אני אוולד מהחיבור הזה שבין אבי לאמי, שבין כל ענפי משפחתה של אמי לבין כל ענפי משפחתו של אבי....היא נסחפה עם זה קצת וכולנו קצת צחקנו ובסוף הערב כל הזמן קראנו זה לזה נדירים...כן, גם במפגש רציני של מאמנים יש כל הזמן צחוקים.
באיזשהו שלב התיישבנו ל"עבודה" - סביב שולחן עליו היה מונח דף נייר גדול והמון טושים, וכל אחד מאיתנו התבקש לכתוב - ואז לשתף - מה הוא עושה / עשה לטובת בניית העסק שלו. אז דיברו על פייסבוק ועל אתרי אינטרנט ועל שיחות עם חברים ומשפחה והפצת הבשורה של אימון סאטיה, אני סיפרתי על הבלוג הזה - שלמרות שהוא אנונימי, מספר בפרטי פרטים על השיטה ואיך היא עובדת עלי אישית. אנשים דיברו על שיווק קארמתי - תרומה לקהילה וזריעת טוב לב ועוד ועוד. לאט לאט התחיל לעלות נושא הרצון.
האמת שאני הייתי הראשונה שהעליתי אותו - בגלל מה שעברתי בתקופה האחרונה עם ההתחבטות אם בכלל אני רוצה לאמן ומה מפחיד אותי בלשווק את עצמי ולמשוך אלי עוד ועוד מתאמנים. ואז התברר שרבים חווים את הדואליות הזאת - מצד אחד מאמינים באימון, חיים את דרך החיים, רוצים את ההכנסות מהמקצוע, חייבים את הכסף לפרנסתם - ומצד שני כנראה שלא באמת באמת רוצים כל כך הרבה מתאמנים כי עובדה: אין להם הרבה מתאמנים, ובסאטיה אנחנו לומדים שמה שאני רוצים יש לנו, ומה שיש לנו אנו רוצים. מה זה אומר?
זה אומר שאם אתה חושב שאתה רוצה 30 מתאמנים, ובפועל יש לך 7: עליך לשאול את עצמך איך זה משרת אותך שיש לך "רק" 7 מתאמנים. ואחת סיפרה שעשתה מבצע דרך הפייסבוק והציעה 3 אימונים ראשונים חינם לחודש יוני בלבד. הגיעו אליה הרבה פניות, שאגב חלקן הגדול הניבו מתאמנים שהופיעו ל-3 מפגשים חינם ועזבו. אבל בשלב הבא התקשרו אנשים שכבר פספסו את המבצע והיו מוכנים לשלם, ופתאום היא מצאה את עצמה עם קליניקה מלאה ובהלה גדולה אחזה בה. לא היו לה כוחות - פיסיים ונפשיים - לאמן כל כך הרבה אנשים בבת אחת. ופתאום חלחלה ההבנה שמספר המתאמנים שהיה לה קודם אולי לא השלים את הסכום שהיא רצתה לראות בחשבון הבנק שלה, אבל תאם את היכולות ואת הרצון שלה.
המארחת סיפרה שגם היא חוותה משהו דומה, וכשהחליטה להתמקד בשלושה מתאמנים, ואז לעלות לעוד שניים וכו - הכל פתאום הרגיש הרבה יותר מאוזן.
עוד ועוד אנשים דיברו על העניין הזה והתפתחה שיחה מאד מעניינת שנמשכה אל תוך הלילה - הגעתי הבית בעשרים לאחת.
היה כיף לדבר על זה עם כולם והיה כיף לגלות שאני לא לבד בחששות שלי, בפחדים שלי, בניסוי ותעייה שאני עושה כמאמנת....
מחר בבוקר אני מאמנת את המתאמן הבודד שלי שהעביר את המפגשים לבוקר במקום אחר הצהריים - ובינתיים אף אחד מהמורים לא חזר אלי, ואני בסדר עם זה. מאמינה שמה שאמור לקרות יקרה, ובצורה הטובה ביותר.

וגם כאן

יום שני, 8 באוגוסט 2016

שמלת השבת של חיילת

כשאמא שלה שמעה שהיא עומדת לבלות את סוף השבוע אצל אחותה החרדית בירושלים היא תפסה טרמפ על ההזדמנות ושלחה לשם גם את שני ילדיה הקטנים.
עכשיו החיילת שלנו לא רק עמדה בפני האתגר הלא פשוט של שמירת שבת בבית דודתה, אלא גם נאלצה לטפל בשני אחיה (חצי אחות וחצי אח, מאמה ומאביה החורג) במהלך כל השבת. משימה לא פשוטה, למרות שהיא אוהבת אותם אהבת נפש.
מהר מאד היא הבינה שהיא לא באמת יכולה לעמוד בזה, וכבר בשבת אחרי הצהריים היא חיללה שבת והתקשרה לחבר שלה לקטר לו.

לא יודעת איך היתה עוברת את החוויה הזאת לולא מטלת הבייבי סיטר המיותרת שהופלה עליה, אבל מהשיחות איתה יש לי תחושה שמראש היא התכוונה (לפחות עמוק בפנים) לשמירה חד פעמית של השבת. בקיצור - זה עבר לה. ושוב - אין לי שום דבר נגד שמירת שבת או כשרות או מסורת - כאשר נכנסים לזה מתוך רצון כן ואמיתי להיות חלק ממשהו, להאמין, להתחייב....
דת, בעיני, זה לא בארטר. זה לא "אלוהים תעשה עבורי אז אעשה עבורך". לא יודעת עד כמה היא למדה את השיעור הזה הפעם...

עם החבר עליות וירידות כרגיל - שניהם די "שרוטים" (ואני אומרת זאת בחיבה רבה). היא עם השדים שלה, התסביכים שלה, העבר שלה שמשפיע עליה בדרכים שאני לא מרגישה שמותר לי לפרט כאן אפילו שזה אנונימי - והוא כזה רגיש ומלא פחדים שהיא תעזוב אותו, לאור עבר קצר אך עשיר כנראה של מערכות יחסים שבהן הבחורות עזבו אותו ושברו את ליבו. מתוך ההתנהלות שלו מסתמן לי - לפחות - שהוא פשוט דחף אותן לכך, כי הוא כל הזמן בסרטים שהן תעזובנה - זה משפיע על מערכת היחסים - ובסוף יוצא שזה פחד שמגשים את עצמו.
אהבה צעירה - לפעמים שוכחים כמה היא קשה וכואבת.

היא כל הזמן מתייעצת איתי לגבי זה, כמובן שהאינסטינקט שלה הוא לחתוך.
ואני מוצאת את עצמי מצטטת את המורה שלי (בהקשר של אימון זוגי) - להיפרד תמיד אפשר. זה קל.
אבל בתוך מערכת היחסים יש לך הזדמנות ללמוד על עצמך ועל זוגיות כל כך הרבה, שכל עוד יש אהבה (ונראה שיש) עדיף להישאר ולעבוד על היחסים ועל עצמך בתוך הקשר.....אחרת פשוט תמשיכי לשחזר את זה במערכות היחסים הבאות.

בינתיים זה מה שהיא עושה, ונראה איך זה יתפתח.
לא הייתי מייעצת לך כך לולא ראיתי שמדובר בבחור טוב, אמנם "שרוט" אבל אוהב אותה ומתייחס אליה בכבוד וברוך. זה משהו שהיא לא רגילה אליו, וזו גם בעייה - כי מספיק שהוא בוכה, למשל, וכבר ההתנייה החבויה עמוק בתוכה שגבר=תוקפן ואלים לכן גבר רגיש הוא לא גבר, מתעוררת אוטומטית.

מלמדת אותה לנשום (מקבילה של לספור עד 10) לפני שהיא מגיבה, לזהות את התחושות שעולות בה, לומר לעצמה : הנה, מה שהוא אמר כרגע או עשה כרגע גורם לי להרגיש חרא עם עצמי. ולהסכים לשהות כמה שניות בתוך החרא הזה לפני שהיא מגיבה.
מעודדת אותה לספר לו בדיוק איך היא מרגישה ומה בדיוק היה הטריגר שעורר את זה.
מההתחלה במערכת היחסים הזאת יש שיחות ארוכות ועמוקות שלא היו לה במערכות היחסים הקודמות.
וגם אם זה ייגמר מחר, לדעתי היא עשתה דרך, היתה כאן התפתחות עצומה.

השבוע היא עובדת שלוש פעמים - שזה יותר ממה שאני זוכרת שהיא עבדה מאז שהיא הגיעה אלינו.
היא השביעה את אחותה להחזיר לה את כל הכספים שהיא הלוותה לה בחודשים האחרונים.
סוף סוף נפל האסימון שהיא אחראית למצב הכלכלי שלה, ובידיה לשפר אותו.

היום היא בבסיס ואז חמשוש סגירת שבת....
הבוקר היא קמה בזמן ויצאה מוקדם....
כן, יש נימה חזקה של אופטימיות אצלי הבוקר בקשר לחיילת המתוקה שלנו

יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

זמן איכות עם הנכדים

בששי בערב עשינו כאן ארוחה בהרכב מלא מינוס החיילת ששמרה שבת אצל דודתה החרדית (עוד יסופר על העניין הזה).
אחי הגיע עם גיסתי ואחייניותי, חתני - שחגג יום הולדת באותו היום - הגיע עם בתי והנכדים, והיתה ארוחה מעולה (כרגיל) באווירה נהדרת (כרגיל).
קצת אחרי תשע בתי וחתני חזרו הביתה, הם ארחו חברים לרגל יום ההולדת שלו, והנכדים נשארו אצלנו.
 הם כבר היו ממש רדומים אבל התעקשו לצחצח שיניים לפני השינה, ואני נתתי בלבי צל"ש להוריהם שהרגילו אותם.
כרגיל כשהגיע הרגע ללכת לישון נשמותק נרדם מייד וחכמוד התחיל להתגעגע לאמא.
אני כבר רגילה לעניין הזה וכשהוא הציע להתקשר אליה אמרתי שאפשר לנסות אבל בטח היא לא תשמע את הצלצול כי יש אצלם הרבה חברים ורעש. הוא התרצה, אבל מחה על כך שאמא ואבא תמיד אומרים שהם באים אלינו למסיבת פיג'מות וזו לא מסיבת פיג'מות. שאלתי למה, והוא הסביר שבמסיבת פיג'מות לובשים פיג'מות ולא הולכים לישון כל הלילה. הגיוני, חשבתי לעצמי. טוב, הסכמתי. אתה רוצה שנסביר לאמא מחר שאתם פשוט באים לישון אצל סבא וסבתא ולא למסיבת פיג'מות? כן, נרגע חכמוד מההגדרה החדשה שלי, ונרדם עם חיבוק ונשיקה.
מאוחר יותר כשכבר הלכנו לישון גם אנחנו, הוא התעורר שאכסה אותו כי נפלה לו השמיכה, והוא מלמל באוזני: סבתא, אני מרגיש שכבר כיף לי עכשיו.
בשלב אחר במהלך הלילה נשמותק נפל חלקית מן המיטה - והחזרתי אותו, לגמרי ישן, למקומו. הגב כאב לי כך שלא ישנתי כל כך טוב ממילא, אבל בסך הכל הם ישנו היטב וכל הלילה, והתעוררו רק אחרי שבע בבוקר בשבת.
אחד אחד הם באו למיטה שלנו והתכרבלו איתנו בכיף של שבת בבוקר, ו-T שם להם את סמי הכבאי בטלוויזיה....עד שהתחלנו לקום, להתלבש, לצחצח שיניים.....בוקר מתוק ורגוע. הרבה חיבוקים ונשיקות קיבלנו ביומיים האלה, מתיקות טהורה.
נסענו לקאנטרי בבוקר וראינו בגאווה רבה איך חכמוד כבר ממש שוחה (סגנון כלב עדיין) כמו דג במים, צולל ועולה ומרגיש בנוח. נשמותק עדיין קצת חושש, חלק מהזמן היה עם מצופים ושאר הזמן היה צמוד אלי, או לפחות באזור שבו שהוא מסוגל לעמוד.
עשינו הפסקה לאכילת הפיתות עם החביתה ש-T הכין להם בבית, עם מלפפון חתוך וכמובן ארטיקים - וחזרנו לבריכה.
הוריהם הגיעו בסביבות 11:00, הצטרפו אלינו למים - ונשארו איתם עוד גם אחרי שאנחנו כבר פרשנו הביתה.
באחד הרגעים כשהיינו יחד במים שאל אותי נשמותק: סבתא, למה אין לכם ילדים?
מה זאת אומרת, שאלתי, ברור שיש לנו ילדים: אמא שלך ודוד שלך.
לא, הוא הסביר לי. למה אין לכם ילדים בגודל שלנו?
צחקתי ואמרתי שיש לי אתכם.
לא, הוא התעקש. אנחנו נכדים שלכם.
חתני הציל את המצב והסביר שהבעייה עם ילדים היא ש....הם גדלים!

היום בתי הביאה אותם שוב בבוקר ונסעה לעבודה.
היום עבר בלי שהרגשתי בכלל.
שיחקנו במשחק חדש שקניתי להם "התאמות" וכמו שחשדתי, יכולתי מייד לשחק איתם ברמה הכי גבוהה.
זהו משחק עם כרטיסיות בעלות ציורים שונים בצבעים שונים, גדלים שונים, חלקם מאוירים ללא מילוי צבע וחלקם עם.
בנוסף יש 3 קוביות - קוביה של צבעים, קוביה של גדול/קטן, וקוביה של מלא/ריק.
ויש גם כרטיסיות שכתוב עליהן "פרס".
בגרסא הפשוטה של המשחק זורקים קוביה אחת - למשל קוביית הצבעים - וצריך למצוא ציור בצבע שעלה בקוביה.
בגרסא היותר משוכללת - זורקים שתי קוביות - למשל קוביית צבע וקוביית גדול/קטן. ואז צריך למצוא ציור בצבע שעלה בקוביה ובגודל שעלה בקוביה השנייה.
בגרסא הכי מתקדמת זורקים את כל שלוש הקוביות - וצריך לראות מי הראשון שמוצא ציור בצבע, בגודל וגם באיור "מלא" או "ריק" - כלומר ממלא 3 פרמטרים.
למותר לציין שלמרות הקושי, נכדיי התגברו על העניין ושיחקו בהנאה בגרסא המתקדמת - עד שהתעייפו (אכן דורש הרבה ריכוז). אני מזכירה שהם בני חמש וחצי וארבע....
וכמובן אכלו מצוין גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים...

שיחקנו גם במסירות עם בלון, וסיפרנו סיפורים, ודפדפנו בהנאה באלבומי התמונות שלהם, וכמובן היתה גם טלוויזיה....
כשבתי הגיעה בסביבות שלוש וחצי, נשמותק ישן עמוק במיטה שלי, חכמוד לידו צפה בטלוויזיה, ואני נמנמתי לי לידם

היה ממש כיף וממש לא התעייפתי
יום חמישי הם באים שוב

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

עדכונים

אחרי שבוע ופניות חוזרות התקשרו אלי סוף סוף היום מהתמיכה הטכנית של הבנק.
התברר שהשינוי שהם עשו בייצוא של נתונים לאקסל התנגש עם הגדרות של מייקרוספט באקסל בתחום של "מרכז יחסי האמון". בחורה נחמדה וסבלנית הנחתה אותי כיצד להסיר כמה סימונים מכמה check boxes בהגדרות ופתאום הצלחתי לפתוח את טבלאות האקסל. הללויה. אז סיימתי עם מעקב התקציב לחודש יולי 2016.

השבוע החיילת הצליחה לקום בזמן ולצאת בזמן, גם לצבא וגם לעבודה, וגם יחסית השאירה חדר מסודר למרות שלא אמרנו לה על כך יותר דבר. יחסית, אני מדגישה.

מצד שני היא כל הזמן דוחה את האפשרות להתחיל סוף סוף טיפול פסיכולוגי ייעודי לנפגעות מין. יש לה עכשיו שתי אפשרויות מקבילות, אחת אזרחית ב-50 ש"ח למפגש שזה ממש בתרומה (פסיכולוגית שלוקחת 300 ש"ח למפגש ולקחה על עצמה לתרום לקהילה) ואחת צבאית - במסגרת מרכז מהו"ת - אשר מעבר לטיפול ולמרשמי התרופות (שהקב"ן הצה"לי והחר"פ מצליחים להקשות יותר עליה מאשר להקל) גם יכול לסייע לה בתהליך השחרור המוקדם מהצבא.
לשניהם היא אמורה להתקשר ואת שניהם היא דוחה ודוחה.
זו דרכה - כשקשה לה להתמודד עם משהו קודם כל היא מתעלמת ממנו, ואחר כך כמובן היא מתלוננת עליו

אני כבר מזהה את הדפוס וגם אמרתי לה בעדינות שאני מזהה את הדפוס, ועכשיו הכדור אצלה, אני לא אנג'ס.

עוד דבר הזוי שקרה איתה: בששי היא ישנה אצל חברה וכנראה הרגישה ממש לא טוב, גם שתתה משהו שלא עשה לה טוב, ותוך כדי הבחילות והתחושות הקשות היא הבטיחה לעצמה (טוב, לאלוהים) שאם היא יוצאת מזה בשלום היא מתחילה לשמור שבת.
אז עכשיו היא תקועה עם ההבטחה הזאת, ובשלב ראשון היא נוסעת לירושלים לדודה שלה החרדית, לבלות אצלה את השבת.
אני אפילו לא מגיבה על הדבר הזה. נראה איך זה יתפתח.

אתמול היתה כיתת אמן באימושיין והיה מעולה. ממש מעולה.
נטלי העמיקה את הלימוד על רמת הקשב החמישית ועברה שוב על התפקיד של "הילד הפעיל" ו"המבוגר המיטיב" בעת פירוק זיכרון ואנשים שאלו שאלות חשובות שהניבו תשובות מעניינות. היה רק אימון אחד על הבמה, אבל הוא היה מעולה, כל כך טוב שלא רציתי שייגמר.

אחרי זה היה האימון שלי אצל ג'. העליתי את התגובה שלי לתקלה באתר האינטרנט של הבנק. זה לכאורה משהו טריוויאלי ולא באמת התעצבנתי, אבל בכל זאת הצליח לצאת מזה אימון מצוין - שאיכשהו התקשר להמשך דרכי כמאמנת. בכלל אני כבר הבנתי שלא משנה מה מביאים לחדר האימון, כל נושא הוא פתח פנימה - וההתבוננות פנימה תמיד עושה דברים טובים.

לא יודעת אם כבר תיעדתי לעצמי כאן שפניתי למנהלת בית ספר יסודי בהצעה לאמן אותה ואת צוות בית הספר. מאמנת חברה שלי קישרה ביננו, הילדים שלה לומדים בבית הספר הזה ולכן היא עצמה אינה יכולה לאמן אותם. המנהלת הביעה עניין והפיצה את אתר האינטרנט שלי בקרב אנשי הצוות, והתחילו להגיע אלי פניות ממורים ואנשי צוות שונים. ההצעה לא היתה מגובשת - חלק מהאימונים בחינם ואחרי כן מי שירצה להמשיך אז בתשלום....לא אמרתי כמה בחינם, לא אמרתי כמה אנשים אוכל לאמן....הכל היה לא מבושל ולא מאורגן ובפוטנציה יש לי שישה מתאמנים חדשים, בפועל עוד אף אחד לא קבע את המפגש הראשון, ואין לי מושג מה הצעתי להם. ייתכן שאני עומדת לאמן עכשיו 60 מפגשים בחינם....
ולא שיש לי בעייה עם זה מהבחינה הכלכלית, אבל עלתה באימון שלי השאלה איך המתאמנים עצמם יתייחסו לזה, מה זה משדר להם, איזה ערך הם יקבלו. הכל עדיין בסימני שאלה, אבל מה שמצחיק הוא שכל זה עלה מתוך התקלה של האינטרנט של הבנק. מופלאות דרכי הגוף המוח והנשמה.

ומעניין לעניין באותו עניין, הערב מתקיים מפגש של חלק מחברי קורס המאמנים בבית של אחת מאיתנו במודיעין. קבעתי עם אחת החברות שאאסוף אותה בדרך מתחנת הרכבת בראש העין, כך שלפחות מחצית מהדרך לא אסע לבד. לא אכפת לי לנסוע לבד, ואת הדרך למודיעין אני מכירה היטב (יש לנו שם קרובי משפחה), אבל יותר כיף בחברה.

מחר בערב נארח גם את בתי וחתני והנכדים וגם את אחי ומשפחתו - לחתני יש יום הולדת וגם לאחייניתי היה יום הולדת אז יש הרבה מה לחגוג. הנכדים יישארו לישון כי בתי וחתני מארחים מאוחר יותר חברים לרגל יום ההולדת, אז בטח גם נלך איתם לבריכה בבוקר.

במוצ"ש ניפגש עם חברינו א' ו-א' לשבת איתם על תכנון מסלולים לנסיעתנו הבאה: בראש השנה אנחנו טסים איתם לרומניה.
אבל על זה בהמשך....יש עוד זמן
שבת שלום

וגם כאן 

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

קיטורים קטנוניים על אתר האינטרנט של הבנק

חוזרת ואומרת: אלה באמת קיטורים קטנוניים. אבל אם אתה כבר מציע שירות, למה לא לוודא שהוא עובד?

אני עובדת עם אתר האינטרנט של בנק לאומי וגם עם האפליקציה שלהם בטלפון.
בדרך כלל זה עובד מצוין ואין לי תלונות, במיוחד שזה חוסך ממני ב-98% את הצורך לדבר עם הבנק, שזו סאגה בפני עצמה.
בתחילת כל חודש אני עוברת על כל התנועות בחשבון (של החודש האחרון) ומורידה לטבלאות אקסל לפי תחומים: צ'קים שנפדו, העברות שבוצעו, תשלומים וכו.
אני מוודאה שאני יודעת כל הוצאה (וכל הכנסה) על מה היא שולמה ומתייגת לעצמי אותם לפי תחומים (רפואה, תחזוקת הבית, ביגוד, מתנות, משכנתא, רכב, ביטוחים שונים וכו).
יש לי טבלת אקסל (שקיבלתי עוד כשעשיתי את תכנית "נקודת מפנה" באימושיין, שם למדתי אחר כך גם בקורס מאמנים) שאליה אני מכניסה את הסכומים הסופיים מכל סוג מכל תחום, וכך אני רואה כמה אחוזים מתוך סך ההוצאות אני מוציאה על כל דבר ומה מצב ההכנסות שלי לעומת ההוצאות.
בנוסף יש לי אקסל כזה שנתי בו אני רואה את התמונה הגדולה יותר, כמה ההכנסה הממוצעת שלי בשנה, ההוצאות הממוצעות, וכך אני יכולה לתכנן לי את התקציב גם לשנים הבאות.
מה שמקל טכנית על ביצוע הפעולות האלה הוא כאמור היכולת לייצא את הנתונים מאתר הבנק לטבלאות אקסל.
הפעולה הזאת לא עובדת בימים האחרונים, יש תקלה.
אבל חלילה אין סיכוי שתהא על כך הודעה באתר: משהו בסגנון "לקוחות יקרים, קיימת תקלה זמנית בייצוא נתונים לאקסל". מה פתאום, למה שהם יעשו זאת?
טוב, אז יש להם אופציה של פניה במייל לבנקאי לקבלת שירות.
שלחתי פנייה על התקלה.
חיכיתי.
אחרי כשלוש שעות (אולי פחות) קיבלתי סמס שמחכה לי תשובה מהבנקאי.
באתר חיכתה לי תשובה בזו הלשון: אנא פנה לטלפון .....
טוב, את זה יכולתי לעשות מראש, העדפתי במייל.....
בסדר, אז התקשרתי.
ואז נציגת השירות החביבה נופר, אמרה לי שיש תקלה "לא רק לך" היא הסבירה כאילו הייתי ילדה קטנה.
אוקיי, אז לא יכולתם לכתוב לי את זה בתשובה במייל? הייתי צריכה להתקשר בשביל זה?
שאלתי את נופר החביבה מה הצפי לתיקון התקלה.
אין צפי. "אבל זה לא קורה רק לך" היא הדגישה ואמרה. כאילו שזה אמור לנחם אותי.
טוב, מעקב אחר התקציב המשפחתי יתעכב קצת החודש.......או השנה...או לתמיד

ואגב כשאני כבר באתר הבנק, יש בצד שמאל למעלה כל מיני הודעות אישיות ללקוח.
שמתי לב שאחת ההודעות אומרת שכתובת המייל שלי לא מעודכנת. נכנסתי לעדכן אותה.
לשמחתי ראיתי שהכתובת מעודכנת להפליא, מספר טלפון אחד לא היה מעודכן אז עדכנתי אותו.
ואז לחצתי "שמור".
המערכת עיבדה את הוראתי ואז הוציאה לי הודעה שזמנית השירות הזה לא עובד.
עכשיו נזכרתי שגם בפעם הקודמת שניסיתי לעשות את זה הוא לא עבד. זמנית. איזה צירוף מקרים!

ואז נזכרתי שלפני כמה חודשים הציע לי האתר שירות "ירוק" - קבלת כל דפי הבנק במייל במקום בדואר.
קפצתי בשמחה על המציאה, נרשמתי לשירות.
התחילו להגיע לי למייל הודעות דוא"ל ריקות. ריקות! לא היה בהן שום תוכן.
גם אז פניתי עם תקלה. לא הבינו מה אני רוצה.
ביטלתי את ההרשמה לשירות הירוק. יאללה, לעזאזל כדור הארץ, בזבזו עלי ניירות כל חודש, למה לא?

בקיצור - טוב לא ממש בקיצור - אשת המחשבים שבתוכי עדיין חיה ובועטת מתביישת בשם אנשי המחשבים של הבנק הזה, שככה מוציאים מוצר לא לגמרי מבושל או מדובג (מלשון באגים - debug) בלי להניד עפעף.
והלקוחה שאני מקטרת שפעולות קטנות ולכאורה לא ממש מסובכות, בלתי ניתנות לביצוע, וגם לא בוער לאף אחד לתקנן.

וגם כאן