יום שישי, 30 בספטמבר 2016

חופשה די מיותרת

אנחנו בבראן, רומניה, עם ביוכימיה והמהנדס.
הגענו בשלישי בבוקר, אחרי שאל על העבירו אותנו למטוס של up (עם כריך מגעיל של up) כנראה במסגרת השביתות האיטלקיות של טייסיה. שעה וחצי עיכבו לנו את ה- צ'ק אין ואז זירזו אותנו מהר מהר ישר למטוס (מזל שלא רצינו דיוטי פרי) ואז עוד המתנה ארוכה לאוטובוס (!) ועוד אחת בתוך המטוס.
ברומניה אנחנו בסך הכל נהנים, באמת נהנים, אבל ברוב חוצפתי אני מוכנה לומר שהחופשה הזאת מבחינתי די מיותרת.

ביוכימיה אמנם מנסה להתחשב בעניין העישון ומתרחקת מטר או שניים בכל פעם שהיא מדליקה סיגריה. לא הייתי צריכה להעיר לה אפילו, היא עושה זאת ביוזמתה. אבח זה בד"כ לא עוזר (הבעייה שלי עם עשן סיגריות היא פיסית, אני נחנקת, זה לא שאני סתם לא אוהבת שמעשנים לידי.) אבל לפחות היא משתדלת, וזה המון. מסביב כל הרומנים ממילא מעשנים חופשי בכל מקום.

מזג האוויר מושלם. מצד אחד ברחנו מהחום והלחות בארץ, אבל השמים כחולים ולמרות שבלילה/בבוקר קר, במהלך היום ממש נעים ולפעמים אפילו חם.

הזמנו רכב גדול וקיבלנו רכב ענק - 9 מקומות לארבעה אנשים. בחברת ההשכרה אמרו שזה מה שיש. או שניקח את זה או פרייבט רגיל, מה שלא בא בחשבון בגלל המזוודות. אנחנו מרגישים כמו פועלים בדרך לעבודה. גם הכבישים בחלקם לא משהו.

הנופים יפים אבל לא משהו שלא ראינו כבר. האוכל בסדר וזול נורא.
T בחר מלונות ממש בסדר, בדרך כלל. אז קמים בבוקר, מחפשים קפה עם משהו (היום בפעם הראשונה תהיה ארוחת בוקר כלולה) ויוצאים לדרך.

 רואים מבצר או כנסיה או כפר שמחזיר אותנו כמה מאות שנים אחורה אבל זה לא עושה לי שום דבר. האגמים וידרארו ובאליאה היו יפים. גם העיירות סיביו וסיגישוארה היו חביבות.

 אני פשוט לא כאן. לא מחוברת לחופשה הזאת.

ההתנהלות של ביוכימיה והמהנדס פשוט נוראית.

הוא כל הזמן לחוץ: כמה ק"מ עד היעד הבא, מתי ואיפה נאכל, האם יש חניה במלון הבא, ובעיקר האם דפקו אותנו במחיר. הבירה בארבעה שקלים והבשר בחמישה עשר והוא בודק את החשבון עשר פעמים ולא מבין ושואל מה זה ומה זה. הוא לא שומע (ממש חצי חירש) ומתעצבן שאנחנו לא מדברים ברור או מבין משהו שונה לגמרי ממה שנאמר.
 T ואני מדברים אליו חזק וברור אבל ביוכימיה, שעצבנית עליו כי הוא מסרב לעשות מכשיר שמיעה ובאופן כללי אין לה סבלנות אליו, ממלמלת בכוונה (עד כדי כך שגם לנו קשה להבין אותה).

הם רבים כל הזמן והם רגילים לזה, ולנו זה פשוט לא נעים. לפעמים אני מוצאת את עצמי סופרת את הימים.

השמש בדיוק זרחה במלואה והנוף מהחלונות בחדר יפה ומרגיע.
נושמת עמוק את אוויר הבוקר הקר ואומרת לעצמי שזהו, שפכתי את הקיטורים שלי ועכשיו אפשר לחזור וליהנות מהטיול, מהנוף, מהאוכל.... אפילו מהחברה.
שבת שלום ושנה טובה

וגם כאן

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

אימונים #37 - להגיע מוקדם כדי לא לפספס שום דבר

אני אדם שמגיע בזמן.
כולם יודעים זאת.
עד לא מזמן כולם ידעו גם שאם אני מגיעה עם T, יש סיכוי טוב שלא אגיע בזמן, כי הוא היה מאחר כרוני. זה דווקא קצת עבר לו.
גדלתי בבית שבו אני ואמא שלי היינו תמיד מוכנות בזמן, אפילו לפני הזמן, ותמיד חיכינו לאבי ובעיקר לאחי - שמאחר עד היום.
בזמן הביקור של הורי שמתי לב שאמא שלי הקצינה מאד את התכונה הזאת, ועכשיו היא מוכנה הרבה הרבה לפני הזמן ומנסה לשכנע גם את אבא שלי לצאת לכל מקום לפני הזמן. גם אם זה לחכות למונית שהוזמנה לשעה שבע, כבר משש וחצי בחוץ בשמש.....

ראיתי כמה הצורך הזה להקדים מנהל אותה, וכמה הוא מפריע בפועל לסובבים אותה, והבנתי שלמרות שאני לא עד כדי כך קיצונית כמוה, בא לי לחקור את התופעה הזאת גם אצלי.

התיישבתי אצל המאמן שלי כאשר ההשערה ההגיונית שלי היתה שחשוב לי "להיות בסדר", שלא יכעסו עלי וכדומה - כי זו תכונה שאני כבר מכירה אצלי. אבל בכל זאת, אין לדעת לאן האימון יוביל, והתחלתי לדבר על הצורך להגיע בזמן ועוד יותר מכך - הנטייה להקדים ממש.
אעדיף להגיע ליעד מוקדם מדי ולשבת באוטו או במקום אחר לחכות לשעה היעודה מאשר לאחר.
כדי להסביר לו את הלחץ שנוצר אצלי סביב ההגעה בזמן, סיפרתי לו מה קרה לי באותו הבוקר.

בבוקר של יום האימון היתה לי "כיתת אמן" באימושיין. הצעתי טרמפ לחיילת (שעובדת ברמת החייל) והחלטנו שנצא מוקדם כדי שהיא תספיק להגיע לעבודה בזמן. שמתי שעון מעורר, מה שכבר לא קורה אצלי כמעט כי אני ב"יקיצה טבעית" מאז שעזבתי את מקום עבודתי לפני ארבע שנים, ושמתי לב שלמרות שהשעון היה מכוון על שש וחצי, החל מהשעה ארבע וחצי בבוקר התחלתי להתעורר כל כמה דקות ולהביט בשעון.
איכות השינה שלי מאותו הרגע נפגמה לגמרי, ובסוף קמתי לפני שהשעון צלצל והתחלתי להתארגן.

המאמן משקף את דברי, ושואל אותי מה אני אומרת לעצמי? "יש לי עוד שעה, יש לי עוד רבע שעה" ככה? 

כן, אני עונה לו. הבוקר אמנם מה שאמרתי לעצמי זה "אוף תפסיקי עם השטות הזאת כבר!" אבל כן, בדרך כלל זה מה שקורה. אני רואה שיש לי שעה, נגיד, אז אני אומרת לעצמי "יופי יש לי עוד שעה, אפשר להמשיך לישון", ואז "יש לי רק חצי שעה...מה אם השעון לא יצלצל?" או "יש לי רק רבע שעה, אולי בעצם אני כבר אקום עכשיו"

כלומר, הוא שואל, יש פחד שלא תתעוררי?

כן, יש פחד שהשעון לא יצלצל ואז אני לא אתעורר. זה לא שהשעון יצלצל ואני לא אתעורר. אני מקיצה כבר מהצפצוף הראשון שלו. הפחד הוא שהשעון לא יצלצל. פחד מחוסר התפקוד הטכנולוגי. ואז נוצר חוסר שקט, לפעמים אני שוב קמה לשירותים וחוזרת למיטה, זה כבר עניין של משא ומתן עם עצמי מתי בסוף אני מוותרת וקמה.

ואת קמה עייפה יותר? הוא שואל. זה משפיע עלייך? זה משפיע על העייפות שלך במהלך היום? 

עכשי אני עוד לא מרגישה את זה, כנראה זה בא לידי ביטוי בערב, אני נהיית עייפה יותר מוקדם. באופן כללי אני במיטבי בבוקר. בכלל, בכל שעה שתעיר אותי משינה אהיה עירנית מייד. העייפות מדביקה אותי יותר מאוחר...ככל שהיום מתקדם.

מתי בדרך כלל את הולכת לישון? הוא מבקש לדעת. 

בדרך כלל בין אחת עשרה לשתיים עשרה בלילה, מאז שאני לא עובדת.

זה משתנה אם יש לך למחרת משהו מוקדם בבוקר? 

כן, אם יש לי משהו בבוקר אשתדל ללכת לישון עד אחת עשרה. כשעבדתי וקמתי בחמש כל בוקר הלכתי לישון בסביבות עשר, עשר וחצי. 

ואני מבין שאין לך בעייה להירדם. קרה לך פעם שלא התעוררת בזמן? 

פעמים ספורות קרה לי שלא התעוררתי, שכחתי לשים שעון או שמשהו לא עבד והוא לא צלצל...ונרדמתי חזק לפנות בוקר...וגם אז התעוררתי חצי שעה אחרי כן וזה לא באמת גרם לי לאחר. אני שונאת לאחר, שונאת להיתקע בפקקים. היום כשאני נוסעת לאימושיין פעם בחודש או פעם בשבוע אני מוכנה לזה מראש, אבל כשעבדתי ונסעתי לתל אביב יום יום לא הייתי מוכנה לבזבז כל כך הרבה זמן על הכביש, ויצאתי מהבית כבר בשש ורבע....ומגיעה צ'יק צ'ק.
זה לא היה רק לא לאחר לעבודה, כי דווקא היו לי תמיד שעות די גמישות.
זה הפך כבר לקטע של להגיע לפני כולם, ואם יש תקלה אז להספיק לסדר לפני שכולם מתחילים לעבוד....
והיום לא היה לזה הסבר הגיוני.
אני בכל מקרה לא הייתי מאחרת, זה לא רציונלי. לכן אני רוצה להסתכל על זה.

אז את אומרת שבמציאות לא קרה אף פעם שלא התעוררת, וגם בפעמים הספורות שזה כן קרה, לא אחרת, לא קרה שום דבר נורא, הוא מחדד. 

נכון, אני מהרהרת בקול רם. בעצם אני לא זוכרת איזו חווייה קשה או טראומטית כתוצאה מאיחור. גם בילדות התיישרתי בקלות עם הנטייה של אמא להקדים. זה לא הפריע לי. תמיד הייתי מוכנה בזמן.

אז מה את רוצה בעצם? הוא מנסה להבין. 

אני שוהה רגע.
דבר ראשון אני רוצה לישון באופן רגוע עד לרגע ההתעוררות. אני רוצה להיפטר מהדאגה הזאת, שהיא מיותרת.
על הדרך גם הייתי רוצה לשחרר קצת את הצורך הזה להיות תמיד בזמן. זה נשמע קצת מגוחך אבל זה מעיק עלי. זו הקיצוניות השנייה מאלה שתמיד חייבים לאחר. כמו שהחיילת צריכה שיחכו לה כי זה גורם לה להרגיש בעלת ערך....
ואצלי זה הפוך - כאילו, מה כבר קרה?
זה מתקבל יפה אצל אנשים שאני מגיעה אליהם בזמן אבל זה גובה ממני מחיר.

אוקי, הוא מסכם. אז אנחנו מדברים על הפחד מלאחר או על הדאגה .....בעצם זה אותו דבר. פחד לא להתעורר ולאחר. 

כן, לא להתעורר או המקבילה של זה: להיתקע בפקק בדרך ולאחר. אולי זה חלק ממשהו גדול יותר, אני חושבת בקול רם. אולי זה בכלל הפחד לעשות משהו לא בסדר. לא רק לאחר. לאחר זה סוג של לא להיות בסדר. נישאר כרגע עם הפחד לאחר. יש התעסקות יתרה בדאגה, זה בזבוז אנרגיה לדאוג.

מה יקרה אם תאחרי? מה הפחד? הוא מבקש לדעת

אז זה שוב מחזיר אותי ללהיות בסדר. אני רוצה להיות בסדר. לאחר זה לא להיות בסדר.

מה זה מזכיר לך מהילדות? 

אוקיי אז יש את אוסף הזכרונות שלי מחכה עם אמא לבנים. אנחנו הבסדר והם הלא בסדר ואין מה לעשות נגד זה. אף אחד מהשניים לא שינה את דרכיו. זה לא היה תהליך. אנחנו כאלה, הם כאלה. בסיטואציה הזאת היה לי טוב שאני בסדר ומצד שני זה לא נעים תמיד לעמוד ולחכות למישהו אחר. זו שיחה אחרת, נראה לי. אבל אולי יש עוד משהו חוץ מהבסדר ולא בסדר...
פתאום עלה לי זיכרון כשהייתי ממש קטנה לא הצליחו להעיר אותי בבוקר. אני לא זוכרת את החווייה שמנסים להעיר אותי ואני לא מתעוררת, אני זוכרת פתאום את השיחה של הגננת שאומרת לאמא שלי לידי: את חייבת להרגיל אותה להתעורר בזמן ולהגיע בזמן לגן כי בשנה הבאה היא תלך לבית הספר ואסור שהיא תאחר ככה. זה לא מקובל שהיא תגיע בעשר/אחת עשרה לגן.

זה מה שהיה קורה? הוא שואל. אלה השעות שהיית מגיעה? 

כן, משום שפחדתי ללכת לישון, היו לי חלומות רעים, הייתי מלאה פחדים ביום וסיוטים בלילה. פחדתי ללכת לישון בגלל הסיוטים. הייתי הולכת לישון נורא מאוחר. היו להם כל מיני שיטות לשדל אותי ולאיים עלי. למשל שאני חייבת להירדם לפני ששומעים את "התקווה" ברדיו. בתקופה ההיא היו מסיימים את השידורים באחת עשרה עם "התקווה". המון זמן פחדתי מה"התקווה" בגלל זה. מדהים שהכל חוזר אלי עכשיו. הרבה פעמים גם בדד ליין הזה לא עמדתי. הם ישנו לידי על הריצפה ועוד כל מיני ניסיונות לגרום לי להרדם בזמן ושום דבר לא עזר.
בסוף הייתי נרדמת אבל אז, בגיל ארבע או חמש, ברור שלא הצלחתי להתעורר בשבע או אפילו שמונה כדי להגיע בזמן לגן. 

ואת לא זוכרת את ניסיונות ההורים להעיר אותך בבוקר...

לא, אני ממש לא זוכרת את הרגעים האלה. אני רק זוכרת את השיחה הזאת בגן.

את זוכרת את הגננת אומרת לאמא שלך שהיא צריכה להרגיל אותך לבוא בזמן, כי בשנה הבאה תהיי בכיתה אלף ובבית הספר אי אפשר בשום אופן לאחר. ואמא שלך אמרה משהו?

אני לא זוכרת אם אמא שלי אמרה משהו, אבל כיוון שאני שמעתי את זה לקחתי את זה מאד ללב. אהבתי מאד את הגננת הזאת, ולקחתי ברצינות כל דבר שהיא אמרה. כששמעתי את הדברים האלה כנראה מייד החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

פתאום אני מרגישה לחלוחית בעיניים.

המאמן שם לב מייד ומבקש שאכבד את התחושות שעולות ושאשהה איתן. מה קורה? הוא בודק

כנראה געגוע....היא היתה ממש גננת טובה, מאד אהבתי אותה. 

אז מה זה עשה לך כששמעת מה שהיא אמרה?

אני פתאום הבנתי שאני לא בסדר. עד אז בכלל לא ידעתי שיש שעה שמגיעים לגן, לא יודעת עד כמה ידעתי מה זה שעון ושעה. עד כמה שאני ידעתי, מגיעים מתי שמגיעים לגן ומצטרפים לפעילות שמתנהלת שם באותו הרגע. 

ואמא שלך לא אמרה כלום? הוא שואל בפליאה

אני פשוט לא זוכרת את אמא שלי בסיטואציה הזאת. 

איך זה הגיוני? איך זה מסתדר? את מספרת הרי, שאמא שלך תמיד מגיעה לכל מקום בזמן, לפני הזמן, איך ייתכן שהיא איפשרה לך לאחר ככה? 

לא יודעת, באמת זה לא מסתדר. היא פשוט כנראה גם ריחמה עלי שלא ישנתי מספיק....

אמא ידעה למה את הולכת לישון מאוחר? הוא שואל

בטח שהיא ידעה. היתה שם המון חמלה, המון הזדהות. בשנים ההן באמת היתה להורי הכלה מלאה אלי. הם היו לגמרי קשובים אלי. אין לי מהשנים ההן שום זיכרון של התקפות הזעם לא של אמא שלי ולא של אבא שלי שבאו אחר כך. לא יודעת אם לא היו או אני לא זוכרת. אבל עבורי הורי היו אז מבצר בטחון. רצתי אליהם עבור כל דבר, סיפרתי להם הכל, הסתמכתי עליהם לגמרי. וחוץ מהתחנונים שאלך לישון והאיומים של ה"תקווה" תמיד היו אתי בטוב. אני לא זוכרת כעס, לא זוכרת שהרגשתי לא בסדר שאני לא הולכת לישון, למשל. יכול להיות שהיה אבל אני לא זוכרת את זה. 

אז בעצם הפעם הראשונה שהבנת שאת לא בסדר שאת מאחרת לגן היה כשהגננת אמרה. 

נכון. 

ואז מה? 

ואז כמו כל דבר אחר שהעירו לי, הייתי ילדה מאד טובה, מאד מֵרָצָה, לקחתי לתשומת לבי. לא יודעת אם זה היה מיידי אבל אני יודעת שעד סוף גן חובה קמתי מוקדם ובאתי בזמן ומעולם לא אחרתי לבית הספר. בשנים הראשונות הייתי מגיעה בול בזמן. אני נזכרת שאספתי ילדה של השכנים שהיתה איתי בכיתה ותמיד חיכיתי לה שתסיים את ארוחת הבוקר...זה כבר דפוס שאני מוכנה ומחכה למישהו אחר... אבל היינו מגיעות בזמן.
ובשנים יותר מאוחרות לאט לאט התחלתי להגיע יותר ויותר מוקדם. ממש כל כך בהדרגה שאני לא זוכרת איך זה קרה אבל עד החטיבה והתיכון כבר הייתי בבית הספר שעה וחצי לפני הזמן, לפעמים.

שעה וחצי? הוא משקף. אוקיי. כלומר, השיחה הזאת בגן היתה נקודת המפנה. 

כן, עד כמה שאני זוכרת. 

שהמסקנה היתה שלאחר זה לא בסדר. 

נכון. זה לא בסדר. 

אוקיי. מה קורה עכשיו בגוף? 

יש עדיין לחלוחית בעיניים, וקצת מרגישה את הלסת קצת נוקשה. הגוף והנשימה די רגועים. שמתי לב שיש לי בדרך כלל נשימה סדירה, רדודה מאד ופעם בכמה זמן אני צריכה לקחת נשימה עמוקה.

אז היה עוד משהו שאת יודעת על הרגע הזה? את מרגישה אשמה?

יכול להיות.....אני מנסה להיזכר. אני זוכרת בעיקר שהייתי מופתעת.

היא הפתיעה אותך, הוא משקף.

כן, הייתי מופתעת. כאילו שאומרים לי שצריכים לבוא לבושים לגן, ואני לא ידעתי. משהו כל כך בסיסי. פריט מידע שעד אז בכלל לא הייתי מודעת אליו. הייתי ילדה קטנה, לא היתה לי התייחסות לזמנים. לקחו אותי, הביאו אותי, זה אף פעם לא היה תלוי בי. אז הייתי מופתעת. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה, רק הפתעה. 

חשבת שאת לא בסדר....

הבנתי שאני לא בסדר. אולי חשבתי שאמא לא בסדר. הבנתי שמשהו בסיטואציה לא בסדר. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה.  אני זוכרת שזה היה מאד מפתיע. איך לא ידעתי את זה קודם? אני לא יודעת אם אני מדמיינת עכשיו או שזה באמת קרה אז אבל התחלתי פתאום לחשוב מה קורה בגן בבוקר כשאני לא שם. אחרי זה התחלתי להגיע בזמן ואז ידעתי מה קורה בגן בבוקר. אולי הבנתי שפספסתי מלא דברים עד עכשיו. אולי זה חלק מהעניין. 

אז הגעת בזמן כדי לא לפספס שום דבר. 

זה מה שאני מתחילה לחשוב. זה גם להיות בסדר אבל גם לא להפסיד שום דבר ממה שקורה שם מרגע שהגן נפתח בבוקר. אולי זה מה שהיה כל כך חשוב. אולי זה מה שגרם להתדרדרות עם השנים, שהתחלתי להגיע עוד יותר מוקדם ועוד יותר מוקדם. אם תחשוב על העבודה למשל, ככל שהגעתי יותר מוקדם כך אני יכולה לסדר דברים לפני שאנשים מרגישים שמשהו לא בסדר.

זה יפה, הוא חושב בקול רם, שהם לא יחוו משהו לא בסדר. שהם לא יפספסו שום דבר.

בדיוק. כשאני מגיעה מוקדם, אני מזהה שיש תקלה, ואני מספיקה לתקן את זה לפני שהצרכנים מרגישים את זה. גם הם לא חווים את הפספוס וגם אני מה זה בסדר, סופר בסדר. אני צוחקת. מעניין לאן זה התפתח. 

זה שאת היום דואגת לקום בזמן ולהגיע בזמן ואף מוקדם זה כדי לא לפספס כלום ולהיות בסדר וגם לאפשר לאחרים לא לפספס כלום ושהכל יהיה בסדר. זה באמת סופר סופר. 

בדיוק, רק שעכשיו אנשים לא תלויים בי כדי שהמערכת שלהם תהיה בסדר. אבל הרגל הוא הרגל. זה ממש דוגמא למנגנון מיותר שמגביל אותי ומפריע לי לישון והוא כבר לא נחוץ. 
אבל - אני מהרהרת בקול - אולי זה מסביר את הלחץ המסוים הבוקר כי החיילת היתה תלויה בי להגיע בזמן לעבודה, זה כבר לא היה רק שאני צריכה להגיע בזמן לאימושיין. 

אני רוצה להבין עוד משהו. אז הילדה שהיית התחילה מאותו רגע לקום בזמן כי היא הבינה שמשהו לא בסדר בסיטואציה? ומה עם השינה ? הרי היא פחדה ללכת לישון בגלל הסיוטים. אז מה, השינה השתנתה? זה מעניין אגב שהיית הולכת לישון באחת עשרה, וגם היום...

כן זה מאד מעניין. לא זוכרת את השינוי איך הוא קרה. כי תמיד היו לי סיוטים, גם בשנים שאחרי כן. היום כשאני לא עובדת אני הולכת לישון בין אחת עשרה לחצות, כשעבדתי וקמתי בחמש אז הלכתי לישון בין עשר לאחת עשרה. ישנתי פחות שעות בלילה אז. אז לפעמים עוד קודם. אז בילדות הייתי חייבת עד אחת עשרה בגלל "התקווה", אני מזכירה לו וצוחקת, וגם הוא צוחק.

אז אם הילדה אז היתה יכולה לעשות הכל מול הגננת, מה היא היתה אומרת או עושה? היית בת ארבע או חמש? היית בגן חובה...

כן הייתי בת חמש כי הייתי ילידת ינואר, גדולה יחסית. הייתי שנתיים בגן הזה. זו היתה תחילת השנה השנייה. 
מה הייתי עושה או אומרת? 
הדבר הראשון שקופץ לי זה להגיד בקול רם "איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?"

למי היית אומרת את זה? לאמא או לגננת? 

לשתיהן. אולי הייתי פונה לאמא. למה אנחנו באות בשעה הזאת לגן? את ידעת שצריך להגיע בשמונה ולא בעשר/אחת עשרה? אז יכול להיות שהייתי אומרת לגננת : אני לא מצליחה לקום בבוקר כי אני מפחדת ללכת לישון. אולי אפילו הייתי אומרת לה, זו לא אשמתה של אמא, לי קשה לקום בבוקר......
ועולות לי דמעות. 

מי יודע איך השיחה הזאת השפיעה על אמא? אולי אז מצב ההקדמות אצלה החמיר עוד יותר? 
הייתי אומרת לגננת שזו לא אשמתה של אמא כי אני מפחדת ללכת לישון בלילה בגלל החלומות הרעים.
יכול להיות שאמא אמרה לה על זה משהו, אני לא זוכרת

אבל את לא אמרת...

אני לא אמרתי כלום.

אז עכשיו תגידי...הוא מבקש

הייתי שואלת את אמא מה זה, לא ידעתי שיש שעה שצריך להגיע לגן. 
אני מנסה להבין איך הצלחתי ללכת לישון בזמן למרות הפחדים....
אולי כי עשיתי מאמץ לקום בזמן כדי להגיע בזמן לגן אז באופן טבעי הייתי מותשת בערב ופשוט נרדמתי....
כנראה שזה היה סדר הדברים. התאמצתי לקום מוקדם ואז הייתי פשוט עייפה בערב. כי אף פעם גם לא ישנתי בצהריים. 
בטח פשוט קרסתי באיזושהי שעה בערב.

מה עוד הייתי אומרת או עושה? 

יכול להיות שהייתי שואלת את הגננת למה היא לא סיפרה לי עד עכשיו שמגיעים לגן בשמונה? 
יכול להיות שהייתי שואלת מה הם עושים בבוקר כשאני לא פה? למה את אומרת את זה רק עכשיו? אני כל כך הרבה זמן בגן.....למה חיכית עד עכשיו? 

ועכשיו פתאום עולה לי מחשבה שהילדה הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אמא שתעיר אותה בזמן.
שזה באחריותה. 
יכול להיות שמזה נולד המנגנון הזה של לא לסמוך על שעון מעורר שיעבוד.....

אם היית המבוגרת המיטיבה של הילדה המופתעת ברגע הזה מה היית אומרת לה? הוא בודק

הייתי אומרת לה, אני רואה שאת מופתעת. אני מבינה שלא הבנת שיש שעה שצריך להגיע בבוקר לגן. זה בסדר שלא ידעת. לא סיפרו לך. זה לא שאת לא בסדר.
לאמא כנראה לא היה לב להעיר אותך בבוקר כי לא ישנת מספיק אבל זה לא בסדר שלא אמרו לך. היו צריכים להגיד לך. היו צריכים לספר לך שהגן מתחיל בשמונה.
היו צריכים להגיד לך כדי שתוכלי להחליט לבד אם להתאמץ לקום בזמן או לא. יהיה לך את המידע והבחירה תהיה בידייך.

הייתי קטנה אבל בגיל הזה מבינים הכל. את צודקת, הייתי אומרת לה. היית אמורה לקבל את המידע הזה. 
והייתי מלטפת לה את הראש, זה היה מרגיע אותה, עושה לה טוב. 
זה היה גורם לה להרגיש אהובה. 

היית זקוקה לאהבה באותו הרגע? 

כן, כי אמנם אף אחד לא כעס אבל איכשהו אצלי לא היה ברור שעדיין אוהבים אותי אם אני עושה משהו לא בסדר. אז זה היה חשוב שארגיש אהובה. 

וואו, זה זיכרון כל כך קטן, אפילו לא דרמתי....אבל כל כך משמעותי.

זה ממש זיכרון משנה מציאות, מכונן. 

זה שינה את כל ההתייחסות שלי לקום בבוקר למטרה מסוימת או להגיע בזמן למקום מסוים. 

גילינו עוד משהו עלייך......

מעניין איך זה נהיה כל כך קיצוני עם השנים?

יכול להיות שזה העניין של לא מגלים לי. ייתכן שאת צריכה להיות באיזשהו מקום בזמן כלשהו ולא מגלים לך ואת מרגישה שאת צריכה לגלות לבד. שאת לא יכולה להסתמך על מידע של מישהו אחר. כאן נולדה הדאגה. 

ואז בלי ידיעתי לא אהיה בסדר......זה הקטע של השליטה. 

מישהו מסתיר ממני משהו וזה יגרום לי לשגות. אז עדיף שאקדים יותר....

זיכרון קטן

בשביל הילדה זה לא היה קטן. פתאום הילד צריך להסתדר עם משהו שהוא לא הכיר בצורה לגמרי חדשה. 

זו היתה אחת הפעמים הראשונות שיכולתי לקחת אחריות. הרי הגננת דיברה עם אמא. אבל אני לקחתי את האחריות עלי. ומכאן לקחתי עוד ועוד אחריות.....

זו אחריות מדומה, מתוך פחד. 

כי אני לא יכולה לסמוך שיגידו לי. ובשנים ההן לא היה לי שעון.....אבל מאז, מספיק שאמא היתה נכנסת לחדר ואומרת בוקר טוב וכבר הייתי מזנקת. 

אז איך את יוצאת מכאן היום? 

התקופה ההיא מסקרנת אותי. אני יוצאת עם הרבה סקרנות. פתאום התעוררה בי סקרנות לגבי הגילאים האלה. איך ראיתי את העולם ואת עצמי......
ותודה רבה

וגם כאן

יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

עדכוני ספטמבר

הורי נסעו בחזרה הביתה לקליפורניה.
מצד אחד כבר בא לי שיסעו. לא שהם הפריעו, להיפך. הלוואי וכל האורחים שלנו היו כמוהם.
אבל הרגשתי שאני רוצה את הבית שלי בחזרה.
מצד שני כמעט בכיתי אתמול כשהשארנו אותם בשדה התעופה. מזמן לא הרגשתי ככה בפרידה.
הם כאילו נשארים כל הזמן אותו הדבר, פעילים, בריאים, ערניים ואנרגטיים, מתעמלים כמה פעמים ביום ואוכלים בריא וקוראים את כל החדשות ואת הניו יורק טיימס מקצה אל קצה, ורואים סרטים וסדרות וקוראים בערך ספר בשבוע....

אבל הם מזדקנים. אין מנוס מזה. ושוב, הלוואי על כולנו הזדקנות כמו שלהם. הם בריאים, הם יחד. מבוססים כלכלית.
ניסיתי להיות איתם כמה שיותר, לשוחח איתם ולצאת איתם...וגם סתם לשבת כאן כל אחד עם הספר שלו או האייפד או המחשב...
אבל די, הרגשתי שאני רוצה את הספייס שלי.

אני כבר לא רוצה שהם יחזרו ארצה, אחרי שאני רואה מה קורה כאן לקשישים - ותגידו שיש להם כסף אז מצבם לא יהיה אותו הדבר אבל עדיין. שם ביטוח הבריאות שלהם מעולה. אין "נפילה בין הכסאות" כאשר בכל שלב אתה תלוי ברשות אחרת ואין לך מושג אל מי לפנות.
ראיתי איך הביטוח הרפואי שלהם טיפל שם בדוד שלי כשחלה וכשגסס. אין מה להשוות בכלל. עדיף להם שיישארו שם. בשקט ובשלווה, בנוחות.

ובעצם, גם כשהם עוזבים אין לי באמת את הספייס שלי כי החיילת כאן, ולא תמיד יש לי את הכוחות לדרמות שלה, ועוד מעט היא כבר לא תהיה חיילת.
אישרו לה את השחרור, ועכשיו זה רק עניין של ועדה רפואית שהיא פחות או יותר חותמת גומי על ההמלצה של הפסיכיאטר.

בעצם עכשיו היא צריכה לקחת את עצמה בידיים לגמרי, לעבוד במשרה מלאה ואולי יותר - גם בייבי סיטר או משהו בנוסף - כדי להרוויח מספיק, כדי להתחיל לחסוך לקראת היציאה לעצמאות בעוד שנה וחצי. דירה, לימודים....האם היא תוכל לעשות זאת?
T חושב שכן. אני בספק. אני מקווה שכן אבל אין לי את הביטחון שיש לו.
נראה לי שכאן אמשיך לקרוא לה החיילת. גם כשהיא לא תהיה כבר.

בשבוע הבא אנחנו טסים לרומניה עם המהנדס ועם ביוכימיה.
מצד אחד אני מוצאת את עצמי מצפה כבר לחופש הזה, לקרירות של אירופה, להרים ולנופים של רומניה. לא נהיה בכלל בבוקרשט, רק בלילה האחרון לפני החזרה ארצה. רוצים טבע, נופים, אווירה של חופש.
מצד שני לא יודעת איך תהיה האינטראקציה עם החברים. מקווה שכולם יהיה סבלניים ובמצב רוח טוב ונצליח ליהנות בלי תקלות ואי נעימויות.

אני גם קצת חוששת הפעם להשאיר כאן את הבית.
החיילת פוחדת להיות כאן לבד ואנחנו לא מרשים לה להביא אנשים כשאנחנו לא נמצאים.
אז כנראה שלפחות חלק מהזמן היא לא תהיה כאן.

T הודיע לחיילת שהיא צריכה להודיע לנו מתי היא כאן ומתי היא לא כאן.
הוא לא שם לב, אבל היא נורא נלחצה מזה.
היא חשבה שהיא תלך ותבוא לפי שאיך שיבוא לה או יסתדר לה באותו הרגע.
אבל הוא רוצה לדעת מתי היא מתוכננת להיות כאן, ומתי לא.

הוא רוצה שהיא תגיד מראש אם היא מתחייבת לטפל בחתולים או שאנחנו צריכים למצוא להם סידור אחר.
אני לא התערבתי בזה, בעיקר כדי להראות חזית אחידה מולה, אבל אני לא שלמה עם הגישה הזאת.

חשוב לי שהיא תרגיש שזה הבית שלה, הבסיס אליו ממנו היא יוצאת ואליו היא יכולה לחזור מתי שתרצה.
חשוב לי שהיא לא תרגיש שבכל פעם שאנחנו נוסעים, אין לה בפועל בית.
מצד שני חשוב לי גם שהיא תלמד לקחת אחריות, ומה אנחנו כבר מבקשים? להאכיל את החתולים לפחות פעם ביומיים ולבדוק שהכל בסדר בבית?
לדעתי הסידור צריך להיות שהיא כאן ומטפלת בדברים, ובמקרה שהיא רואה שהיא לא מגיעה לפחות פעם ביומיים, היא מיידעת את ע' (השותף שלנו) כדי שהוא יגיע במקומה בעת הצורך.
אני לא רואה את הבעייתיות בכך.
אני לא מבינה מדוע T מתעקש.

הוא אמר לה לתת לו תשובה עד יום ראשון, ובינתיים היא כבר התחייבה להיות כאן ביומיים הראשונים של ההעדרות שלנו, אולי גם ביום השלישי. מעבר לזה נחכה ליום ראשון.

האימונים שלי הולכים נהדר, גם כשאני מתאמנת וגם כשאני מאמנת, ונראה לי שמצאתי את הקול שלי, את המסלול הייחודי שלי. וטוב לי עם זה.

באימון האחרון שלי התאמנתי דווקא על הצורך שלי להגיע בזמן - אפילו מוקדם - לכל מקום.
זה מצחיק, כי לרוב האנשים שאני מכירה יש בעיה של איחורים, ולכאורה להגיע בזמן או מוקדם זו לא בעיה.
אבל בתקופה הזאת שאמא שלי הייתה כאן זה התחדד לי עוד יותר, כי היא עוד יותר קיצונית ממני וחייבת להיות בכל מקום הרבה לפני הזמן.
יצא אימון מאד מעניין - נראה לי שאכתוב עליו בנפרד.

נשמותק היה חולה, אז מעבר לליווי חכמוד לחוג הכדורגל שלו בחמישי, לא יצא לנו להתראות בסוף השבוע האחרון (הורי בעיקר פחדו להידבק, ובצדק). ליתר בטחון כבר התחסנו, T ואני, נגד שפעת.

מקווה להיות עם הנכדים בחמישי אחרי הצהריים, וכנראה שיבואו גם לארוחה בששי.
מודה ומתוודה: אני מאוהבת קשות בנכדים האלה.....

חדשות משמחות, כמו שחכמוד אומר: בני קיבל את ויזת "האמנים" בארה"ב, כלומר יוכל בשלוש השנים הקרובות לעבוד שם (במקצועו: מוסיקה) בהופעות, הוראה, וכל עבודה אחרת שקשורה איכשהו למוסיקה.
התהליך כולו לקח כארבעה חודשים מרגע הגשת הבקשה, וכמעט שנה של הכנות (בסיוע והנחייה של עורכת דין).

כלתי עדיין לא הגישה את בקשתה, למרות שה"תיק" שלה מכיל הרבה יותר תוכן מאשר של בני (היא שם כבר 11 שנים), כי בינתיים חזרה ללימודים לנסות לסיים את הדוקטורט (שהפסיקה ממש לקראת הסוף) ובינתיים הולך לה לא רע בכלל - מחזיקה לה אצבעות. אז היא עדיין על ויזת סטודנט.

היום יש קבוצת מנטורינג, בהרכב המצומצם. זאת שיצאה לחופשת לידה אכן ילדה השבוע בת במזל טוב.
שיהיה המשך שבוע טוב

וגם כאן 

יום שני, 12 בספטמבר 2016

עדכוני חיילת

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.
אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו.
צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו.
מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי.
הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים).

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים.

ובכל זאת היא בחובות.
אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים.

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון.
סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....
כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר.
בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו.

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל.
היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא).

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה.
כמו שאומרים: נחיה ונראה.
בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר.
על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר.

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.
אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

להיות בן אדם זה גם לדעת להודות בטעות

בקבוצת המנטורינג העלה המאמן את כל עניין ההצטרפות והעזיבה של החדשה וההתנהלות שלו בנושא.

בהתחלה הוא ביקש מאיתנו, מכל אחת בתורה, לומר איך הרגישה מול החדשה וכן מול התגובה שלו ואופן הטיפול שלו בעניין. הוא הדגיש שאנחנו יכולות לומר הכל, לדבר לגמרי חופשי, לא לפחד לפגוע בו - ורק כמובן להקפיד לשמור על כבודה של החדשה שכבר לא נוכחת בקבוצה.

כל אחת בתורה דיברה, והתגובות היו די מגוונות.
היתה אחת שהרגישה בדיוק כמוני, ועוד אמרה שלולא היה המאמן עוצר מתי שעצר, היא עצמה היתה אומרת משהו.
לגמרי הופתעתי. משום מה חשבתי, שהייתי היחידה שחוותה את הקושי מול החדשה.

מה שהיה משותף לכולנו - אלה שלא חשו איתה בנוח ואלה שכן -  היה, שכולנו חשבנו שניתן היה לתת לזה זמן, לאפשר לה להשתלב, ללמד אותה איך הדברים מתנהלים אצלנו בקבוצה בפרט ובסאטיה בכלל.

כולן, כמוני, חשבו שיש להן שיעור ללמוד כאן: איך מקבלים מישהו חדש לקבוצה מלוכדת ומגובשת, איך מתמודדים עם מישהו ש"לא בא לנו טוב" כאשר זה לא במסגרת חברתית אלא במסגרת לימודית, מסגרת של עבודה.

אחרי שכל אחת מאיתנו דיברה היה תורו של ג', המנטור - המאמן.
ובלי להתבלבל או לתרץ או להתחמק, הוא לקח על עצמו את כל האחריות - גם על הדרך בה צורפה החדשה לקבוצה (כשאנחנו הצענו מישהי אחרת והוא פסל אותה), גם על חוסר תשומת הלב שלו לפער הגדול שקיים בין הוותק שלה באימון מצד אחד לבין שיטת סאטיה בה כולנו "שוחות בחומר" והיא כלל אינה מכירה מצד שני.

על כך שלא הכין אותה אולי כראוי לדינמיקה של המנטורינג.

על כך שלא העיר את תשומת לבה כבר במפגש הראשון - בפעם הראשונה שראה איך היא נכנסת לדברי כולם, באופן פרטי, בעדינות או  אפילו בנוכחות המשתתפות אבל בצורה יותר כללית. על כך שלא הבין שהשיטה הזאת של אימון של מישהי בתוך הקבוצה זרה לה ועלולה לפגוע בה (מה שאכן קרה).

וגם בכלל - הבין שכנראה מיהר מדי לאכלס את הכיסא הריק בקבוצה, ושהיה צריך להשקיע יותר מחשבה בעצם ההכנסה של משתתף חדש לקבוצה כל כך וותיקה ומגובשת עם דינמיקה משלה.

הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצות לעשות עכשיו - האם לחפש משתתף חדש או להישאר 5 משתתפות - ואמרנו שלמרות שלדעתנו חשוב לנו גם ללמוד לקבל מישהו חדש ולעזור לו להשתלב בינינו - כרגע, כאשר המשתתפת השישית בחופשת לידה ולא ברור אם ומתי תחזור, זה לא הזמן.
והיה והיא תודיע, בתום חופשת הלידה, שהיא בסוף לא חוזרת לקבוצה - אז נעשה חושבים שוב ונבדוק את מי ניתן לצרף. ובינתיים כולנו מקוות שהיולדת אכן תחזור.

המפגש הזה היה עבורי משמעותי בכמה דרכים.
בראש ובראשונה היה לי חשוב שג' העלה את הנושא, לא חשש להתמודד עם מה שקרה ולא נמנע מלקחת על עצמו את האחריות, ובכך הדגים לנו גם שמאמן ומנטור יכול לשגות והוא בסך הכל אנושי אבל הוא גם לא מתחמק מלהודות שטעה ולקחת על עצמו את האחריות.
בנוסף הוא גם שוחח ויישר את כל ההדורים גם עם החדשה וגם עם זאת שרצינו לצרף במקור והוא התנגד לכך - הוא ממש עשה עבודת ניקיון על העניין הזה.

בנוסף הופתעתי לגלות שאני לא הייתי היחידה שהיה לה קשה עם החדשה, ובעיקר שמחתי לגלות שאני לא היחידה שהייתי מוכנה לנצל את ההזדמנות של הקושי כדי להתפתח ולהכיר לעומק עוד קצת את עצמי וגם את עצמנו כקבוצה.

וגם כאן

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

פורקת קצת

בא לי לפרוק קצת.

באימון האחרון שלי שוב יצא לי לדבר על החדשה בקבוצת המנטורינג, והמאמן שלי באמת הודה שהוא היה צריך לנהל את זה אחרת, אבל עניין אותו דווקא איך אני הרגשתי אז בקבוצה. כי אמרתי לו ש"היא לא באה לי טוב" וחשתי הקלה מסוימת כשהבנתי שהיא עוזבת, אבל שגם הצטערתי שכעת לא תהיה לי הזדמנות להבין מה הפעיל אותי בדיוק ומה אני יכולה ללמוד מזה.
הוא שאל מה הרגשתי. הוא שאל אם שמתי לב שהיא כל הזמן נכנסת בדברי. שהוא ראה מן הצד שהגוף שלי הגיב לזה, אבל שלא אמרתי כלום והמשכתי הלאה כאילו ההפרעה לא קרתה במציאות.
אמרתי לו שלא באמת הבנתי בזמן אמת מה הפריע לי. שמצד אחד זה היה כמו זבוב טורדני שאוטומטית היד שלי ניסתה לנפנף אבל שלא הפניתי באמת את תשומת לבי להבין מאיפה באה ההפרעה.
והיה עוד משהו. ולא יכולתי לשים את האצבע שלי על מה ה"עוד משהו" הזה היה.

זה היה אימון אונטולוגי לגמרי, כלומר - דיברנו על מה שיש, לא העלינו תחושות וזכרונות - אבל כן עלו לי אסוציאציות.
הוא שאל למה לא עצרתי, למה לא הערתי לה.
והבנתי שאני לא יודעת לעשות זאת.
כשמישהו בשיחה עושה משהו שפוגע בי או מפריע לי - יש בי מנגנון שקודם כל משתיק אותי. ולפעמים גם משתק.
ועל המנגנון הזה יש עוד מנגנון שפועל באחת מתוך שתי דרכים - או שאני עוברת אחר כך על סדר היום כאילו לא קרה כלום. או שאני מתרחקת ממי שעשה את זה.
בדרך כלל אם זה אקראי או חד פעמי, אני מתעלמת. עוברת הלאה.
אם זה חוזר על עצמו - מהר מאד האדם הזה כבר לא יימצא אותי במרחב שלו.
אני לא יודעת לענות כשפוגעים בי, מקטינים אותי, לועגים לי או מזלזלים בי.

למזלי זה לא קורה הרבה, לא קורה כמעט - ובאמת אם היו בחיי אנשים שזו היתה דרך ההתבטאות שלהם, מהר מאד הם כבר לא היו בחיי.
היוצאת מן הכלל הזה היא ביוכימיה.
ביוכימיה חברה טובה מאד, אוהבת ונדיבה - אנחנו חברות כבר שלושים שנה, גם שתינו לבד וגם הבעלים שלנו : T והמהנדס.
לביוכימיה יש תקופות טובות יותר ורעות יותר. בתקופות הטובות היא פחות עוקצת, מלגלגת או מקטינה - וקל יותר לקבל זאת ברוח טובה. בתקופות הרעות - עדיף לשמור ממנה מרחק. וגם אם היא לא מוציאה את זה עלי, היא מוציאה את זה על המהנדס, וזה פשוט לא נעים לשמוע או להיות במחיצתם בתקופות האלה.
הבעייה היא שהם באמת חברים טובים, ודווקא בתקופות הרעות אני רוצה לתמוך ולהיות שם בשבילה - ולפעמים זה ממש לא נעים.
עם כל אחת אחרת שהיתה מתנהגת כך הייתי מזמן מנתקת את הקשר.
עם ביוכימיה הצלחתי במהלך השנים ללמוד איזה ריקוד מיוחד שבו אני קצת מתרחקת - בלי להתנתק ובלי לריב ובלי להתעמת איתה על צורת ההתבטאות שלעיתים ממש מקטינה ופוגעת.....וכשהענינים נרגעים אצלה אנחנו מתקרבות מחדש.

הענין הוא שאני מעולם לא עבדתי על הדפוס הזה שלי. אין לי מושג איך לומר לחברה "אני נפגעת כשאת אומרת דברים כאלה". כי תכל'ס זה לא דברים "גדולים". זו יותר צורת ההתייחסות. ואם אני לא זורמת עם זה, התחושה היא שאני כאילו מגזימה. יש לי הומור עצמי ואני יודעת להבדיל בין צחוק בריא וליגלוג מלא חיבה לבין מה שהיא עושה. ואל בעלה לפעמים היא מדברת ממש בזלזול שאני מתכווצת. ממש ברוע לב. וזה לא שהיא לא אוהבת אותו. אני לא יודעת אם היא בכלל מודעת להשפעה שיש לזה על האחר.

אז הנושא עלה באימון האחרון ועוד לא התחלתי לגעת בקצה קצהו של המנגנון הזה, מאיפה נולד, איך התפתח, כלום.
אני מרגישה שזה גם קשור למקרים בהם אני מספרת משהו ואז זה שמקשיב לוקח את השיחה לגמרי למקום שלו.
אז ברור שכשחברות מדברות אז כל אחת מספרת על עצמה וזה הולך ככה באסוציאציות חופשיות - אבל אם יש מישהו שבאופן קבוע מתחיל לשמוע אותי וזה מזכיר לו משהו שלו ומרגע זה השיחה נסבה רק עליו - בסוף זה נמאס.

אגב זה בדיוק ההבדל בין שיחה בין חברים לבין שיחת טיפול או אימון. באימון מדברים רק על הלקוח, שני מוחות שמרוכזים בבן אדם אחד. כל תשומת הלב עליו.
ובכל זאת, גם עם חברה - כשהיא מספרת משהו, אני איתה. אני קשובה, אני שואלת שאלות בנושא, אני נותנת משוב - אני לא מייד לוקחת את זה אלי והופכת את השיחה עלי.

איכשהו זה גם מתקשר לי לכ' - אשתו של ע' השותף של T - בצורה אחרת. האמת - לגמרי אחרת.
אולי לא מתאים לערבב את זה כאן.
בהזדמנות....

וגם כאן