יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

(שעון) חורף

ביום חמישי ירד כאן גשם זלעפות, גשם שוטף שלא היה מבייש את ימי החורף הגשומים, רק שלא היה קר. גשם טרופי.
למרות הכמויות - הוא עדיין לכלך, והרכבים שלנו וריהוט הגינה מכוסים בטיפות אבק.

לא היתה כאן ארוחת ששי בערב, בתי לא הגיעה עם המשפחה, והסתלבטנו מול הטלוויזיה, חלק מהזמן לבד שנינו וחלק מהזמן עם החיילת.

בששי בבוקר (בהעדר הצורך בבישולים) נפגשתי בבית קפה עם ל', חברה טובה מהעבודה (לשעבר). מזמן לא נפגשנו וזה היה ממש כיף.

בערב החיילת התנדבה להכין פנקייקים, ולכבוד ההתנדבות שלה אני התנדבתי לשטוף את הכלים, וזה היה מאד נחמד.

היא ראתה איתנו טלוויזיה עד שהיתה כתבה על המתלוננת על איבגי, ואז היא ברחה לחדר ולא ירדה שוב.
אני מבינה את הרגישויות שלה. לא פשוט.

בשבת היינו כרגיל בקאנטרי - חדר כושר ואז קפה בדשא על הגבעה עם החבר'ה הקבועים.

החיילת נסעה לבסיס של ידידה שלה שסגרה שבת עם החבר של הידידה שבא לאסוף אותה.

הבוקר נסעה כרגיל לעבודה.

העבודה ממלאה לה את היום, ובינתיים לפחות היא נראית מרוצה.
עדיין טוענת שכואבת לה הרגל - אבל הולכת רגיל, בלי הקביים.

שעון חורף הבוקר וכמובן שהתעוררתי בשש (כי אני רגילה להתעורר בשבע) אבל נשארתי במיטה עד שבע סתם כי אני יכולה.

בפרץ של אנרגיה גם מיינתי את כל זוגות המכנסיים שהצטברו לי בארון, העפתי לתרומה את מה שכבר לא אופנתי או קטן מדי או אפילו גדול מדי (יש לי בכל רגע נתון כמה מידות בארון) - ועכשיו מרווח ומסודר.

לא זוכרת בכלל אם סיפרתי כאן שעוד לפני הנסיעה לרומניה הזמנתי מדרסים חדשים. כבר שנים שאני הולכת עם מדרסים מותאמים אישית, בגלל הקשת הגבוהה (מדי) בכף הרגל (הקטנה מדי) וזה מאד עוזר לי נגד כאבי הגב התחתון (שגם הוא בעל קשת לא מבוטלת - לורדוזה, נדמה לי שקוראים לזה).
בכל פעם אני מזמינה במכון אחר, כי לכל אחד המומחיות שלו. אחד מתמחה בעיקר במדרסים לנעלי ספורט, והשני במדרסים לנעליים אלגנטיות ולסנדלים. הפעם הלכתי למומחה לסנדלים ונעליים אלגנטיות - והתאכזבתי מאד. המדרס לא היה מותאם לרגל שלי בכלל. ניסיתי ללכת עם זה ואחרי שבועיים חזרתי אליו, במחשבה שהוא יתקן / יגביה את הקשת / יעשה חדש לפי הצורך.
להפתעתי הוא אמר שזה מה שיש, זה לא הגיוני לבקש שהמדרס יהיה עוד יותר מותאם לרגל שלי (בעיקר לקשת הגבוהה) וזאת למרות שבעבר הוא כן הצליח לעשות זאת. משהו היה פשוט לא הגיוני בכל השיחה בינינו, ובסוף הוא פתאום החליט להחזיר לי את כספי, בלי שבכלל ביקשתי.
מאד התאכזבתי כי אני זקוקה למדרסים האלה....אבל לא התבלבלתי ומיד קבעתי תור במכון השני.
נראה מה הוא יצליח לעשות עבורי.....

פרט לתור במכון האורתופדי אני חופשיה היום, וכרגע משלימה את קריאת הפוסטים שהצטברו לי בבלוגיה.
השבוע T מתחיל ללמוד בפתוחה, שני קורסים (התנהגות ארגונית ועוד משהו...אולי מיקרו כלכלה). ממש שמחה בשבילו.

קבוצת המנטורינג שלנו מתקרבת לסיומה. נובמבר יהיה החודש האחרון, ואז הוא סוגר את הקבוצה. עוד מישהי פרשה השבוע, וזאת שילדה לא מתכננת לחזור, ועכשיו שלישית הודיעה שהיא פורשת - אז המאמן הבין שהגיע הזמן לסיים.

עוד לא חשבתי מה בא לי לעשות בהמשך, אבל זו הזדמנות למשהו חדש.

מזג האוויר הנעים הזה, שמשי אבל ללא חום מעיק - ממש מיטיב איתי.
T יצא לפגישות עם השותף שלו, עסק הייעוץ שלהם בהחלט ממריא, ואני נהנית להיות שוב לבד בבית עם עצמי, עם המטלות שלי ועם התחביבים שלי.

השבוע אהיה פעמיים עם הנכדים, בשלישי קבעתי להיפגש עם א', חברה שהיתה המאמנת הראשונה שלי.... בזכותה בעצם הגעתי לאימושיין.
מסתמן שיהיה שבוע ממש כיפי.

שבוע נהדר ☺

וגם כאן

יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

על כוונות טובות, אחריות ותוצאות

דווקא אחרי השיחה הטובה עם החיילת....
אחרי ש-T קצת נרגע....
אחרי שהיא עצמה עשתה מאמצי על להיות בסדר, להציע לעזור, לצנזר בחפירות על החבר, לפחות בנוכחות T, לבשל לעצמה וגם לשטוף כלים ואת השיש אחרי כן.....
אחרי שהיא קיבלה החלטה ללכת לעבודה ללא הקביים כדי שהבוס שלה לא יכעס....

פתאום התחרפנתי.
פתאום כל החודשים האחרונים חלפו מול עיני והתחלתי לפקפק בכל מה שהיא אי פעם סיפרה לי.
סוג של משבר. משבר אמון.
סוג של ייאוש - האם כל האנרגיות שהשקעתי בה עד עכשיו היו בכלל מושתתות על סידרה של שקרים, פנטזיות, סיפורי בדים?
האם היחסים עם החבר בכלל לא כפי שהיא מתארת?
האם הבוס באמת לא הרשה לה להגיע לעבודה עם הקביים, או שזה היה סיפור כדי "לרדת מהעץ" של להסתובב עם הקביים הכל כך לא נוחים...?

באיזשהו שלב זה כבר הסתחרר לגמרי.
האם היא דוברת אמת לגבי ההתעללות של אביה החורג? נכון, יש משפט - אבל מי שהגישה את התלונה היתה אחותה. היא נחשבת "עדה" בלבד. למה? אולי רק אחותה סבלה מהתעללות, והיא "תופסת על זה טרמפ?"
האם אמא שלה זרקה אותה מהבית בגלל כל השקרים?

ממש התחרפנתי.
התחלתי להתייאש.
התחלתי לשאול את עצמי על מה אני מבזבזת כוחות, אנרגיה, מחשבה ורגש....
שאלתי את עצמי מה אם היא לא תתאפס על עצמה - לא בחודשים הקרובים ולא בשנה ורבע הקרובה - לא מבחינה אישית, התנהגותית ולא מבחינה כלכלית....? מה עשיתי? מה הכנסתי הביתה?

שוחחתי על זה עם T והבנתי שהוא באותו מקום כמוני. מאסת השקרים מוטטה גם אותו.
עכשיו הוא לוקח צעד אחורה, מפסיק להתאמץ כל כך, ממשיך לארח אותה בבית אבל מחכה לראות מה מכל מה שניסיתי ללמד אותה בכלל יתפוס.
בא לו בכלל להגיד לה שאם תוך שלושה-ארבעה חודשים היא לא מראה שהיא משנה כיוון, שהיא מסוגלת לחיים עצמאיים אחראיים....אז אין לה מה לחפש אצלנו בכלל......

נבהלתי. לא. אנחנו לא יכולים "לשנות לה את החוזה" באמצע.
התחייבנו לשנתיים אז נישאר עם השנתיים, No matter what...
לפחות לא נהיה אנחנו עוד חוליה בשרשרת של אנשים שהכזיבו, שבגדו, שלא עמדו בציפיות......

באתי לאימון שלי היום מבולבלת ומיואשת.
פתאום שמעתי את הקול הקטן בראש של אמא שלי שכל חיי מזהירה אותי שלא ינצלו אותי.
פתאום נזכרתי במערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי עם ר', במערכת החולנית שהיתה לי בגיל 13 עם ק'....
אבל לא - אין מה להשוות.
אין לי ציפיות להדדיות במערכת היחסים עם החיילת. אני רוצה לתת....לעזור....אני לא צריכה ממנה כלום.

ואז נפל האסימון.
אני צריכה הצלחה.
אני ממוקדת בתוצאות. הפכתי להיות T.
במקום להישאר בהוויות שלי: בנדיבות, בנתינה, בהקשבה, בהכלה, בקבלה......או בקיצור בכוונות הטובות
התחלתי להילחץ מהתוצאות. האם היא תממש את הרצון שלנו.
האם היא תפנים את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה?
האם היא תיישם את העצות ואת השיעורים שהיא מקבלת אצלנו?

ואין לנו דרך לדעת, אין לנו דרך להשפיע על איך היא תגיב למה שאנחנו עושים.
אנחנו מספקים לה את ה"אקווריום".
אצלנו היא "שותה מים" נקיים - היא מקבלת דוגמא לזוגיות טובה ומכבדת, להורות מכבדת ואוהבת ותומכת, להתנהלות כלכלית שפויה, לשיחה ישרה וישירה.....
אצלנו היא מקבלת בית חם, אוכל בשפע, אוזן קשבת...

זה בעצם הכל.
זה מה שחשוב.
היא נחשפת לדברים שלא היתה נחשפת אליהם לולא הגיעה אלינו.

קצת קשה לצפות שהיא "תתנקה" לגמרי מ-19 שנים של "שתיית מים עכורים באקווריום של הוריה" בעקבות "שתיית מים נקיים באקווריום שלנו" במשך שמונת החודשים האחרונים. זה לא הגיוני.

מה היא תעשה עם זה - לא תלוי בנו. לא בשליטתנו. לא באחריותנו.
קשה לי עם זה - אבל אני חייבת לקבל את זה.

היום בתי התקשרה אלי נסערת כי נערה שהיתה מאושפזת אצלם במחלקה בעבודה, השתחררה בשבוע שעבר במצב טוב - והתאבדה.
היא לא היתה מטופלת שלה, אבל עדיין זה היה מטלטל. אתה מטפל בבן אדם ואתה רואה שהוא מגיב ואתה מחליט שהוא מוכן לחזור לביתו ולחייו.....וברגע של ייאוש או צער או מי יודע מה - הוא בכל זאת נוטל את חייו.
עשית כמיטב יכולתך כפסיכולוג, כפסיכיאטר, כעובד סוציאלי, כהורה גם אני מניחה - ובכל זאת אתה לא יכול להשגיח עליו ברגע שהוא יוצא ממך.

וזה קרה בדיוק היום, כשאני עוסקת - לא עלינו - בתהיות על מידת היכולת שלי להשפיע על חיי הבחורה הזאת שנכנסה בסערה ובתזזיתיות לחיי.....
וקשה לי להפנים זאת אבל אני לא אחראית על התוצאות.
ואצטרך ללמוד לחיות עם זה.....

וגם כאן

יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

חיילת במשרה מלאה

או יותר נכון - עיסוק שלנו בחיילת כמעט במשרה מלאה 🙄

בשבת היא הלכה עם חברים ל-I-jump ברעננה והצליחה ליפול ממש לא טוב ולנקוע את הקרסול.

מעבר לכאבים האיומים, היא חטפה פגיעה נוספת: החברים שלה לא האמינו לה שבאמת כואב לה, וסרבו לפנות אותה למיון או לביקורופא או משהו דומה.
היא בכתה בדמעות והם צעקו עליה והעדיפו לשבת בבית קפה ורק אחרי שעתיים להחזיר אותה, צולעת ובוכיה, הביתה.

היא התקשרה לחבר שלה (איתו היא היתה בסוג של הפסקה של כמה ימים - בעקבות השיחה ביניהם לגבי "האם היא מסוגלת לחיות עם העובדה שיש לו את הידידה הטובה ההיא או לא") וגם הוא לא האמין לה, ופחות או יותר אמר לה "יש לי אימון כדורסל, נראה לך שאפספס אותו כדי לקחת אותך למיון?".

אנחנו היינו אצל חברים (השותף של T), כאשר בסביבות עשר בערב היא התקשרה בבכי ואמרה שהתקשרה למוקד אחיות של קופת חולים והם נתנו לה הפניה למיון. חבל שלא התקשרה אלינו לפני שהתקשרה למוקד אחיות, היינו מנחים אותה לאיזה מיון לבקש. הם נתנו לה את לניאדו! ולא הסכימו אחר כך להחליף.

הגענו הביתה ולקחנו אותה למיון. למותר לציין ששהינו שם שעות. היה אורתופד אחד, והוא גם קיבל את עשרות החולים שהגיעו עם פציעות אורתופדיות בדרגות שונות, שלח לצילום, חבש או גבס לפי הצורך - ולמרות שהוא לא קם לרגע מהכיסא, זה לקחת שעות.

בזמן הזה ניצלתי את ההזדמנות גם לדבר איתה. שאלתי אותה מה לדעתה גרם לתגובות של הידידים שלה ושל החבר. היה לה קשה עם השאלה הזאת. בקושי רב היא הודתה שהיא תמיד נוטה להגזים ולנפח דברים, ולכן גם כשעכשיו בכתה והבטיחה שזה באמת, הם כבר לא האמינו לה - סטייל "זאב זאב". היא לא אוהבת כששמים לה מראה מול הפנים. אבל לא היתה ברירה. היא היתה חייבת להבין שדברים לא קורים ככה סתם. לא הגיוני שגם הידיד וגם החברה וגם החבר....כולם הגיבו באותו אופן סתם ככה במקרה. אנשים שאכפת להם ממנה באמת. שעושים המון בשבילה. שלוקחים אותה ומחזירים אותה ומבלים איתה ומקשיבים לה.....זה לא במקרה.

על החבר היא ממש כעסה, והאמת שקצת בצדק, כי גם כשהתברר לו שהיא במיון - שאנחנו לקחנו אותה - הוא היה קצר איתה וניסה לנפנף אותה.
למרות שאני לעולם לא אומרת לה מה לעשות או מה להגיד לו, הפעם התערבתי: ביקשתי ממנה לא לענות לו. לא להתכתב איתו, לא לדבר איתו בטלפון. הסברתי לה שכל עוד היא עונה לו הוא לא מסוגל לחשוב על התגובה שלו ועל העובדה שאולי הוא לא היה כל כך בסדר....
כמובן שזה עבד והוא מייד התחיל לשלוח לה הודעות מפייסות ומתנצלות.....
אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לענייני החבר כי אם לנו כבר אין סבלנות לחפירות שלה אני די בטוחה שגם לאחרים....😉

בכל מקרה בסביבות אחת בלילה היא פתאום אמרה שידיד שלה שנמצא בנסיעה לכיוון המרכז מהצפון (מאיפה היא מביאה את הידידים האלה, אין לי מושג) אמר שהוא יבוא ללוות אותה ויקפיץ אותה אחרי כן הביתה, ושאנחנו משוחררים. וידאתי איתה עשרים פעם שאכן מישהו מגיע, ודי באנחת רווחה חזרנו הביתה. בסוף מי שהביא אותה הביתה זה היה החבר....
איך זה קרה והאם מלכתחילה היה מדובר על החבר ומשום מה היא נמנעה מלספר לי.....אין לי מושג.

היא חזרה הבית בשלוש וחצי בבוקר עם תחבושת אלסטית (שגם ככה חבשתי לה איך שהגעתי הביתה). היא אמרה שזה נקע חמור, שהיא חייבת להיות כל הזמן עם התחבושת (פרט למקלחת), ושהיא צריכה ללכת עם קביים. היא גם אמרה שהחבר לקח אותה על הידיים, ושהוא רצה לעזור לה להעלות עד לחדר אבל שהיא לא נתנה לו כי היא יודעת שאסור לו להיכנס בלילה.

הלב שלי התכווץ מעצב כשהסתכלתי במצלמות האבטחה שלנו וראיתי אותה מדדה לאורך קירות הבית בשלוש וחצי בבוקר, החבר הולך כמטר וחצי לפניה עם הראש תקוע בתוך הפלאפון, בכלל לא מתכוון להיכנס איתה הביתה.....

בראשון על הבוקר נסענו לנתניה ל"יד שרה" והבאנו לה קביים.

והבוקר, כשהתברר שהבוס שלה לא מוכן שהיא תגיע לעבודה על קביים, משום מה, נפלט לה שלא ממש אמרו לה בבית החולים שהיא חייבת קביים.....
בשלב זה קצת איבדתי את השלווה שלי. שאלתי אותה באיזה שלב היא שיקרה לי, כשהיא אמרה שאמרו לה שהיא צריכה ללכת על קביים, או עכשיו כשהיא אמרה שלא?
ברור שהיא כמעט פרצה בבכי. לא רוצה לגרום לה לבכות, אבל אם יש משהו שמשגע אותי זה כשמשקרים לי.

השיחה שהיתה לנו איתה ביום ראשון אחר הצהריים התחלקה לשלושה חלקים.
בחלק הראשון T ישב איתה על ההכנסות הצפויות שלה, ההוצאות שלה היום לעומת ההוצאות שלה בעוד שנה ורבע, כשתצא מכאן, והראה לה איך היא גם סוגרת את החובות שלה, גם חוסכת סכום יפה כל עוד חיה כאן, וגם ממשיכה לחסוך קצת גם כאשר תגור לבד.

השיחה היתה טובה והוא עשה כמיטב יכולתו לעודד אותה ולהרגיע אותה, שהיא במצב טוב עכשיו ושהיא יכולה לצפות ליציאה לעצמאות בשמחה ולא בחרדה. אני לא יכולה לומר שהיא לגמרי הפנימה את זה, כי נראה לי שכל הישות שלה כרגע זועקת "תחבקו אותי, תטפלו בי" אבל היא הבינה שמצבה הרבה יותר טוב ויציב ממה שהיא חשבה, והיא גם מבינה שעם כל החמלה והאהבה, אי אפשר באמת להחזיר לה את הילדות האבודה.

בחלק השני של השיחה הוא ביקש ממנה מאד יפה לחוס עליו בכל הקשור לדיבורים על החבר, כל החפירות על "הוא אמר לי ואני אמרתי לו". הוא הסביר לה שהוא מבין שעבורה זה כל מה שמעניין כרגע, אבל ביקש שהיא תתחשב ותמנע ממנו את כל ה"חפירות" האלה, כפי שהיא עצמה קוראת להן. אמר שהיא חשובה לו ושעבורו באמת החלק הראשון של השיחה - הדרך שלה לקראת עצמאות אישית וכלכלית זה מה שחשוב, וכשהוא שומע אותה נסחפת כל היום עם רכבת ההרים של מערכות היחסים שלה הוא משתגע מזה.
גם את זה היא הבינה, ואני מניחה שהיא תשתדל ושהוא יצטרך להזכיר לה מידי פעם.

החלק האחרון של השיחה היה הקשה ביותר, כי הוא שוב העלה בפניה את נושא השקרים שלה. הוא אמר שהוא מבין שזו דרך הישרדות שלה, שהיא למדה לשקר כדי להגן על עצמה, שהיא למדה לשקר כי שיקרו לה כל החיים, אבל שוב - שהוא עצמו לא מסוגל לסבול את זה, ושברגע שהוא קולט (והוא מייד קולט) שהיא משקרת או סתם מספרת סיפור מצוץ ומיותר - זה גורם לו לא להאמין למילה שהיא אומרת בכל שאר הזמן.
הוא אמר לה שהוא יודע מתי היא משקרת והוא לפעמים בכלל לא מבין מדוע היא בוחרת לספר את מה שהיא מספרת כי זה נראה לו לגמרי מיותר.....וביקש ממנה לחשוב פעמיים לפני שהיא אומרת משהו, לבדוק האם זה באמת הכרחי לומר אותו.
הוא הזהיר אותה שלמרות שלדעתו היא באמת מהסוג שמשקר מתוך פחד, כדי שלא יכעסו עליה או כדי שיחשבו עליה דברים טובים - יש סכנה שהיא תגיע למצב שבו היא תתחיל להאמין לשקרים של עצמה, ומשם אין ממש דרך חזרה.

לא ממש התערבתי בשיחה ביניהם אבל ישבתי שם והקשבתי, מנטרת את שניהם.
לא רציתי לומר ברגע ההוא שלדעתי לפעמים היא באמת מאמינה לשקרים של עצמה, ושאני באמת חוששת שזה לא הרגל שהיא באמת תצליח להיגמל ממנו.

בכל מקרה היא קיבלה יפה את כל מה שהוא אמר וענתה שתשתדל.
ובסוף היא שוב הודתה לנו על כל מה שאנחנו עושים בשבילה - ולי קצת התכווץ הלב כי חשבתי שהיא חושבת שאנחנו מצפים לשמוע את זה......

נראה שכל מה שקורה איתה מאד מאד מטריד אותי, ולכן אני שופכת כאן יותר מהרגיל. יש לי גם צורך לתעד לעצמי ביתר פירוט את התהליך שאנחנו עוברים איתה....ואני כל כך מקווה שאקרא כאן בעוד שנה, שנתיים, ואחייך לעצמי בנחת ואומר לעצמי "כמה דאגנו, והכל בסדר"........הלוואי

וגם כאן

יום שישי, 21 באוקטובר 2016

לטפל בגוף, להיערך מחדש

נראה שהמשבר הקטן שחווה T מול החיילת נרגע, הוא עדיין לא ישב לדבר איתה אבל קבע איתה למתישהו בסופשבוע.
היא כרגיל נבהלה כשהוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה, ושהוא רוצה שהיא תקדיש לעניין כשעתיים, ומייד שאלה "מה עשיתי?" ואז מייד צחקה על עצמה ואמרה, תמיד אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר כשאתה רוצה לדבר איתי.
הוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה באופן מסודר על התכנון הכלכלי שלה בחודשים הקרובים, וגם מזה היא נלחצה כמובן כי היא התחילה לעבוד רק השבוע והיא עדיין לא יודעת בדיוק כמה תצא המשכורת החודשית הקבועה שלה. הוא אמר שזה לא יפריע, והם קבעו לשבת.

בינתיים ראיתי שהיא בכל מקרה הבינה שהתעצבנו עליה ביום ראשון, ולקחה לתשומת ליבה.
היא הפעילה את המדיח על דעת עצמה כשחזרה הביתה, הודיעה לנו בבוקר שהיא ערה ושלא נדאג שהיא תאחר לעבודה, אמרה לי תודה כשראתה שכיבסתי לה וקיפלתי לה.

כשהיא חזרה מהעבודה אתמול היא התיישבה לדבר איתנו, והתחילה להביע את חששה מהעדות שהיא אמורה לתת בבית המשפט בחודש הבא.
אני כל כך מבינה את הפחד הזה.
זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא תראה אותו, את האב החורג.
עורך הדין שלו יעשה הכל כדי לערער את עדותה, לפגוע בה, להשפיל אותה.
היא לא סומכת על השופט או על הפרקליטה שיגנו עליה שם.
וממה שאנחנו שומעים בחדשות חדשים לפרקים, היא צודקת.

היא התחילה לומר שלא בא לה להעיד.
היא התחילה לספר שהיא בכלל לא יזמה את התלונה הזאת, שאחותה ואמא שלה לחצו עליה. שהיא לא הלכה ביוזמתה למשטרה, וששוטרים הופיעו במקום עבודתה ולקחו אותה לתת עדות בתחנת המשטרה. שהיא נכנסה לסטרס מטורף מזה.
ואני חושבת לעצמי, ברור. אני מדמיינת את האימה, את הסבל של לדבר על זה בכלל ועם זרים בפרט.

ואני אומרת לה שאני מבינה אותה ואת הפחד שלה, ואת הרצון לבטל את כל העניין - ובכל זאת.
האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם אולי בגלל העדר העדות שלה הוא לא יקבל את העונש המגיע לו?
האם בכך שהיא תשתוק היא לא תנציח את היותה קורבן חסר אונים?
הרי כאן בבית המשפט יש לה סוף סוף אפשרות להאשים - קבל עם ועדה - להאשים אותו בכל מה שעשה לה לאורך השנים. נכון זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל היא תעשה את זה לא כקורבן, אלא כאישה צעירה שכבר לא חסרת אונים ונותנים לה קול ונותנים לה במה.

בנוסף - מרגע שהיא נחשבת לעדה, אפשר להביא אותה בכוח לבית המשפט. כמו שעשו אז עם המשטרה. לא עדיף להגיע בכוחות עצמה (אנחנו ניקח אותה ונחכה לה בחוץ), עם ראש מורם - מישהי ששינתה את חייה, שנחלצה מהבית הזה, שכבר סוף סוף  לא נותנת שיעשו לה דברים כמו שהוא עשה לה....שנלחמת בחזרה....?

בסוף היא נרגעה. ללא ספק בחודש הקרוב עד למתן העדות היא עוד תעבור אינסוף תהפוכות שכאלה. יש לה מפגשים מתוכננים גם עם עורכת הדין הפרטית של אמה ואחותה, גם עם הפרקליטה, וכמובן עם הפסיכולוגית שלה. כמה זה ירסק אותה? מי יודע. איך היא תרגיש תוך כדי ואחרי? לא פשוט לעבור את כל זה שוב. לבי יוצא אליה.

בסוף השיחה היא נרגעה קצת, אבל כמו שאני מכירה אותה ייתכן שזה היה סוג של ריצוי, כדי לגרום לנו להרגיש פחות רע.
יש לה את הקטע הזה - כשהיא רואה שאנחנו מתאמצים בשבילה. כמו כשעשיתי לה קלירווי לקראת האזרחות והיא ממש התלהבה מזה אבל כיומיים אחרי כן פתאום נהיה לה כבד והיא לא הרגישה מזה כל כך טוב ופחדה לומר לי.

היתה שיחה טובה. שאלתי אותה חצי בצחוק אם היא שמה לב שמאז שהראיתי לה איך מנקים את הטוסטר-סנדוויץ' ואת הכיריים היא הפסיקה לטגן שניצלים או להכין לעצמה טוסטים. היא צחקה ואמרה שזה במקרה יצא ככה. אני שמחה שהוצאתי את זה, שתיקח בכל זאת לתשומת ליבה.

היא שמה לי ראש על הברכיים ואמרה שבא לה לפעמים להיות קצת תינוקת. ליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני לגמרי מבינה את זה, ושבאמת מידי פעם זה סבבה להתפנק אצלי ולקבל ליטופים וחיבוקים.

ואז T עלה להתקלח והיא העלתה את השאלה שמתבשלת אצלה כבר כמה זמן והיא פוחדת לבטא אותה.
האם יש סיכוי שגם אחרי פברואר 2018 אם היא עדיין לא תהיה מוכנה לגמרי לעצמאות, נסכים שהיא תישאר כאן, אפילו תשלם שכר דירה כלשהו.

לפני שהיא הצליחה להוציא את השאלה בשלמותה היא עשתה סיבובים שלמים. אמרה שהיא מתה לשאול אותנו משהו אבל פוחדת שנכעס, מבקשת שלא אענה מייד וכו וכו.

אמרתי לה שאני לא אענה לה עכשיו בכלל, שנדבר על זה בעוד כחצי שנה כשהיא תדע טוב יותר מה קורה איתה, ואיך חייה החדשים נראים. אמרתי לה שבכל מקרה זה לא עניין של שכר דירה, אלא בעיקר שמתישהו נרצה את חיינו בחזרה כזוג לבד בלי ילדים.

ואז היא שאלה אם גם כשהיא תעזוב היא תוכל להמשיך להגיע לארוחות ששי ודברים כאלה.

זה באמת נגע ללבי, הצורך להשתייך, להיות רצויה, להיות אהובה.
ואמרתי שאין דרך לדעת היום איפה נהיה כולנו בעוד שנה וחצי (כבר שנה וארבעה חודשים בעצם) אבל לא נראה לי שהיא תעבור מלחיות איתנו כבת משפחה ללהיות זרה ומנוכרת. זה באמת לא נשמע הגיוני.

אמרתי לה עוד שייתכן מאד שהרבה לפני פברואר 2018 היא כבר תבין שהיא עצמאית ומסוגלת להסתדר לבד. שכרגע לא ניתן עדיין לדעת כלום.

ושלחתי אותה לישון. והבוקר היא קמה בזמן והלכה לעבודה.

ובאותו נושא אבל משהו אחר: רציתי לומר משהו על הבחירה שלנו בחייל/ת בודד/ת ישראלי לעומת מישהו מחו"ל שמגיע ארצה לשרת בצבא או עושה עלייה לבד.
בתיאוריה חייל תוצרת חוץ עם משפחה נורמטיבית שמחכה לו בחו"ל בתום השירות נשמע כמו "תיק" יותר פשוט מאשר חייל בודד ישראלי שברור שמגיע שרוט ומסובך.
אבל כשחברתו ללימודים של T קישרה בינו לבין בית בנג'י, היא סיפרה לו שבינתיים היא כבר אימצה שלושה חיילים בודדים, שניים ישראלים ואחד תוצרת חוץ, והחוויה שלה ושל משפחתה היתה שהישראלים גם היו זקוקים לאימוץ הזה יותר וגם היו יותר מוקירי תודה והשתלבו טוב יותר בחיי המשפחה. החייל מחו"ל התברר כמפונק וכפוי טובה והיו יחסים מאד בעייתיים בינו לבין ילדיה הביולוגיים.
כמובן שזו היתה החוויה הפרטית שלה, וזה תלוי גם במזל כמובן. וזו הסיבה שהיא לחצה כל כך על T לקחת ישראלי.....והשאר כבר היסטוריה

וגם כאן

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

בעקבות הפוסט הקודם על החיילת....

מתוך כל מה שכתבתי על החיילת בפוסט הקודם, הדבר שהכי התייחסו אליו בתגובות היה הנושא של חוסר ההשתתפות או העזרה שלה במטלות הבית, והעצבים ש-T חטף - לכאורה על זה.

אז הבנתי שאו שכתבתי לא ברור, או שהנושא הזה הדהד לכל אחד בנפרד מחייו שלו או מתוך הזדהות עם החיילת...
כך או אחרת אני מרגישה שאני רוצה להרחיב קצת עליה ועל מה בעצם היא עושה כאן אצלנו.

אתחיל מקצת היסטוריה עד כמה שאני יודעת (וזה לא הרבה) לגביה:

אני לא באמת יודעת את כל מה שהתרחש אצלה בבית, ובנוסף בכל שנות החטיבה והתיכון היא היתה בכלל בפנימיה ובקושי חיתה בבית.
ברור לי שהיא ואחותה הגדולה (וכנראה ברמה מסוימת גם אחיה ואחותה הקטנים - חצי אחים - שעדיין גרים עם האמא) נפגעו במשך כל שנות הילדות הרכה גם מינית וגם נפשית וגם פיסית על ידי האב החורג (שכרגע מתנהל נגדו משפט בעניין), תוך העלמת עין / שיתוף פעולה של האמא.

מסיפורים פה ושם על אמא שלה אני מקבלת תמונה של מישהי מאד ילדותית בעצמה שלא באמת תיפקדה כאם מיטיבה ומחנכת, שעשתה (ועדיין עושה) עליה שלל של מניפולציות רגשיות, שהקריבה את שלומם של ילדיה על בסיס יום יומי לטובת גבר אלים שפגע גם בה וגם בילדים, חי על חשבונה וצבר לה חובות....
שכאשר הבנות היו גדולות מדי לטעמו הסוטה הכריח את האם לשלוח אותן מהבית...ולכן מגיל 12 או 13 הן בפנימיה...
שכאשר החיילת הגיעה לגיל 18 האם זרקה אותה מהבית, ובעצם עד הגיוס היא היתה חסרת בית, נעזרת בפנימיה עד כמה שהם הסכימו לעזור, בחברים ובאלוהים יודע עוד אילו כישורי חיים כדי לשרוד.

האמת - פלא שהתגייסה, אבל כנראה שהיא קיוותה לקבל בצבא מפלט ומסגרת שתדאג לה ותטפל בה....

אין לי מושג, אבל אני מניחה שאם היו מטלות ביתיות בבית ההוא הן נעשו בתור עונש ומתוך רשעות וייתכן שבגלל זה היא נמנעת....ייתכן ש"לשרת אחרים" זה משהו שהגוף שלה פשוט לא סובל.
כמו שהיא מכריחה את חבריה וחברותיה תמיד (אבל תמיד!) לחכות לה כי היא לא מוכנה כי משהו בחוסר הבטחון שלה דורש שיוכיחו לה בכל פעם מחדש שהיא חשובה להם ולכן תמיד יחכו...

משהו בהרס העצמי שלה כל הזמן פוגע ודוחף את החברים ואת החברות שלה כדי לבחון אותם האם יישארו איתה בכל זאת, ואז לחזק לשבריר שנייה את תחושת הערך העצמי שלה, או להוכיח לעצמה שוב כמה היא לא שווה בעצם - אם הם עוזבים.

יש לה פסיכולוגית שמלווה אותה עוד מימי הפנימיה, מישהי שבאמת מכירה את נבכי נשמתה וגם את כל מה שעבר ועובר עליה בחיים, ועליה היא סומכת וגם משתדלת ליישם את העצות וההנחיות שלה.

איך אנחנו נכנסנו לתמונה :

במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פנינו לכמה עמותות (שלא חזרו אלינו בכלל)  בהצעה לאמץ חייל בודד. בסופו של דבר קישרו אותנו עם בית בנג'י ברעננה (דרך חברה של T מלימודי הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה שכבר אימצה כמה חיילים בודדים בעבר).

בית בנג'י (שמקבלים רק חיילים קרביים) שמחו על פנייתנו והודיעו לנו שהם יפנו אלינו או חייל/ת בודד/ת קרבי שאין להם כרגע מקום עבורו (הם היו בתפוסה מלאה) או חייל/ת בודד/ת שלא מתאים לקריטריון הזה של הקרביות.

בהתחלה הם מצאו לנו חיילת אחרת, שהחליטה שהיישוב שלנו מרוחק ומבודד מדי לטעמה, ואז הם מצאו את החיילת שלנו.
היא היתה בקורס נשקיות של חיל החימוש (אגב - בחירה תמוהה של צה"ל למי שיש לה רקע פסיכיאטרי מתועד!) באותו הזמן, וכאשר מש"קית הת"ש (שסידרה לה את המעמד של "חיילת בודדה" עוד בטירונות) והקצינה שלה הגיעו אלינו למפגש הראשוני הן אמרו לנו במפורש שהיא מיועד לשרת במהלך כל השירות בבסיס סגור ולהגיע אלינו רק לסופי שבוע.
כמובן שבדיעבד זה לא היה נכון.

הן סיפרו מעט מאד על הרקע המשפחתי שלה, אמרו שהיא לא בקשר עם המשפחה (פרט לאחות שהיתה איתה בפנימיה), גם לא עם האמא, לא סיפרו שיש לה עוד אחים קטנים בבית....וגם זה התברר כלא נכון.
אמנם הקשר שלה עם אמא לא טוב, אפילו מזיק, אבל הם בקשר כמעט יום יומי, והיא גם נוסעת הביתה לפעמים כדי להיות עם אחיה הקטנים, שמאד קשורים אליה והיא מאד אוהבת אותם.

מה אנחנו הצענו לחיילת?

הצענו לה בית חם, תומך ומיטיב, בו תמיד יש לה חדר משלה, מקלחת משלה, טלוויזיה ומחשב משלה, אוכל בשפע (נקודה מאד רגישה אצלה), אוזן קשבת.
נתנו לה מפתח ואת הקוד של האזעקה, כדי שתוכל לצאת ולבוא באופן חופשי.
כללנו אותה בארוחות המשפחתיות ולפעמים גם ביציאות המשותפות למסעדות עם משפחה או חברים.
כללנו אותה גם ביום יום השגרתי, שיחות, צפייה משותפת בטלוויזיה, ואני גם עושה לה תרגילי אימון מדי פעם (כאלה שמותר לעשות עם חברים או משפחה).
יש לה גישה חופשית למכונת הכביסה ולמייבש (ואין לי בעייה גם לכבס לה ולפעמים גם לקפל לה - כאשר הכביסה שלה מעורבת עם שלנו).
העוזרת מנקה גם את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וגם מחליפה לה את המצעים במיטה.

מההתחלה שיתפנו אותה בפעילות שלנו במטבח, היה נראה שזה מעניין אותה - עד שלא. מעולם לא דרשנו או הכרחנו.

במה הגבלנו אותה?

מההתחלה אמרנו שחשוב לנו מאד הסדר והניקיון בבית. בשטחים המשותפים היא די הקפידה על זה מההתחלה.
לא עשיתי עניין מכיריים מלוכלכות לאחר טיגון שניצלים, והיא שמה במדיח את המחבת, הצלחת וכו.
בשלב כלשהו הראיתי לה כמה פשוט לנקות את הכיריים לאחר השימוש - מאז לא ראיתי אותה מטגנת שניצלים.
כנ"ל לגבי הטוסטר.
היא היתה מכינה לעצמה פיתה טוסט - ואחר שהראיתי לה איך מנקים קלות את הטוסטר בגמר השימוש, היא הפסיקה להכין לעצמו טוסטים.
לא אמרתי מילה.

את החדר שלה לקח לה הרבה יותר זמן לסדר ולהשאיר מסודר - במשך כמה חודשים הריצפה היתה הארון שלה. לי זה פחות הפריע מאשר ל-T, אבל הסברתי לה שחלק מהזמן הארוך שלוקח לה להתארגן הוא החיפוש אחר פריט כלשהו. אחרי שיחה רצינית גם זה הסתדר, והיא היתה מאד מרוצה מעצמה על הסדר בחדר. ארונות ומגירות יש לה שם בשפע.

המגבלה היחידה הנוספת היתה לגבי הבאת חברים/חברות הביתה.
הבהרנו לה שאין אפשרות להביא חברים/חברות כשאנחנו לא בבית, ואין מצב שמישהו נשאר לישון.

זה היה לה קשה, אבל היא מסתדרת עם זה יפה.

הצענו לה לעזור לה עם ניהול התקציב שלה. זה לקח כמה חודשים אבל בסוף היא פתחה בפנינו את חשבון הבנק, עשינו איתה ניתוח מעמיק של המצב, הראינו לה כמה אופציות כיצד להתיישר ועוד להתחיל לחסוך - זה לא פשוט לה, ולמרות שיחות חוזרות היא נטתה להוציא יותר ממה שנכנס (ולא משנה כמה נכנס) - נראה שבחודש האחרון הנטייה הזאת נעצרה, אנחנו עוקבים ביחד.

אני מנהלת איתה גם שיחות אישיות על היחסים עם החבר, עם חברות. תוך כדי שאלות מנחות היא מתחילה להבין מי באמת חברה ומפרגנת ומי אהבה אותה כשהיא היתה מסכנה ולא מפרגנת לה כשטוב לה. היא מספרת על היחסים עם החבר ואני מפנה את תשומת ליבה ל"כפתורים" שלה שנלחצים כשהוא עושה משהו או אומר משהו - ומסייעת לה להכיר את המנגנונים והדפוסים שלה. אני לא אומרת לה לעולם מה לעשות, עם מי להיות, רק מסייעת לה להכיר את עצמה טוב יותר, שואלת שאלות נוקבות, ונותנת חום ואהבה.

אנחנו מבשלים מאכלים שהיא אוהבת, קונים מאכלים (כמו מילקי או גבינה צהובה) שהיא אוהבת במיוחד. נותנים תשומת לב.

ההסכם בינינו הוא שהיא אצלנו עד לתאריך השחרור המקורי שלה מצה"ל - פברואר 2018.

עד אז הציפיות העיקריות שיש לנו ממנה הן שתעזור לנו לעזור לה לבנות לעצמה חיים עצמאיים ומיטיבים.
זה כולל עבודה מכניסה קבועה ומסודרת, סדר יום נורמלי, סגירת החובות המטופשים שצברה (כי הרי לא היו לה הוצאות של ממש, רק בזבוזים ובילויים) וחיסכון רציני של חלק ניכר מהמשכורת לטובת בניית בסיס של חסכונות לקראת היציאה לעצמאות, ואולי אולי גם תכנית לימודים אם היא תבין בכלל מה היא רוצה ללמוד....

הקריזה ש-T חטף לאחרונה נובעת בעצם משני דברים, שהם כנראה כרוכים זה בזה:
העיקר - שהיא השתחררה מצה"ל ולא בער לה להתחיל לעבוד. במקום זאת היא יוצאת כל יום עם חברות או החבר עד לפנות בוקר, ישנה חצי מהיום, רואה טלויזיה, מבלה.
הוא היה מתוסכל מחוסר ההפנמה שלה כמה המצב שלה חמור, כלכלית, ומההתרכזות שלה בבילויים וחיי חברה.
בנוסף היא אובססיבית לגמרי ביחסים עם החבר.

 בכל פעם ההתמקדות היא שונה, כאשר פעמים רבות כל כך היא פגעה בו והוא בכל זאת נשאר איתה, ש-T התחיל לתהות איזה כוח בדיוק יש לה עליו.

במקביל כמובן היא כל הזמן נפגעת בעצמה, ודווקא עם החבר הזה נראה שהיא פשוט נתפסת לדברים, מחפשת. הוא מכבד אותה, הוא עדין איתה, הוא מתחשב....ברוב המקרים נראה שהיא מחפשת להיפגע.

ויש את הידידה שלו, שזה מוקד העניין בשבועות האחרונים. ידידת נפש מאז הילדות, שכנראה רוצה להיות יותר מזה אבל הוא לא מעוניין, והיא כנראה עושה כמיטב יכולתה להבריח כל בחורה חדשה שהוא יוצא איתה, ובינתיים בהצלחה יתרה.
הוא - בתמימותו, בצעירותו, בעיוורונו ובחוסר הגבולות הברור שלו, לא מבין שום דבר מזה.
והחיילת - היא סופר אובססיבית, סופר קנאית, לא מסוגל להכיל את העובדה שיש לו מישהי כזאת בחייו.

זה הגיע לחיטוטים בטלפון שלו, מציאת הוכחות שלפני כמה שנים הם אכן ניסו להיות זוג וזה לא הצליח, הוא כנראה הסתיר זאת ממנה....ו......חגיגה שלמה.

לא עוזר שהוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב את החיילת, כמה הידידה היא רק ידידה.

כרגע הם בסוג של הפסקה - הוא ביקש ממנה לבדוק עם עצמה אם היא מסוגלת להיות איתו למרות הידידות הזאת.

את T זה כבר כל כך משגע שהוא מתכוון לבקש ממנה לא לדבר על חיי החברה והאהבה שלה איתו או לידו.
הוא מרגיש שהיא מסתובבת במעגלים, מתעסקת רק בזה במקום להבין שהיא חייבת לקחת את החיים שלה ברצינות.

כרגע היא התחילה לעבוד - משרה מלאה, יום שלם - נהנית בעבודה וכנראה מצליחה שם, והתקווה שלנו היא, שהיא תחזיק שם מעמד, תיכנס למסגרת, לשיגרה, תרוויח כסף וגם תלמד לא לשרוף אותו.....ואז גם יהיה לה פחות זמן ואנרגיה לאובססביות החברתיות.

ימים יגידו......

וגם כאן

יום שני, 17 באוקטובר 2016

עוד הרהורי חיילת שכבר לא חיילת

אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.
סוכה אין  - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.

היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.

עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.

והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.

הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.

עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.

מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.

T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.

לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....

אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.

הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.

אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.

אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.

הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.

היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.

האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.

לא פשוט העניין הזה.....

וגם כאן

יום שני, 10 באוקטובר 2016

אז איך הסתיימה החופשה ברומניה ומה קרה בינתיים עם החיילת

את הפוסט הקודם על רומניה כתבתי בסמארטפון (פעם ראשונה שכתבתי פוסט בטלפון) ושחררתי קודם כל כאן בבלוגגר ורק כשחזרנו ארצה הצלחתי להעתיק אותו לישראבלוג ולפרסם גם שם. זה נכתב בדוחק מתוך צורך בשחרור קיטור, אז בא לי לסגור קצוות וגם לדווח על איך החיילת (שכבר בעצם לא היתה חיילת) הסתדרה בהעדרנו.

אחרי ששחררתי את הפוסט משהו התנקה לי קצת ושוב יכולתי להכיל את ההתנהלות של המהנדס וביוכימיה, ואם הרגשתי שאני זקוקה למרחק מהם או שמשהו לא נוח לי אז היה לי יותר קל להיות ישירה בצורה נאותה ולא פוגענית אבל בצורה שלא משאירה ספק.
בנושא הסיגריות, לדוגמא, אם בתחילת החופשה ביוכימיה התרחקה מאיתנו ביוזמתה בכל פעם שרצתה להדליק סיגריה, לקראת אמצע/סוף החופשה היא כבר הרגישה יותר בנוח (אולי גם כי סביבנו כולם עישנו כל הזמן) והתרחקה פחות (ואז אנחנו התרחקנו ממנה) או שאלה אם זה מפריע (ואמרנו שכן).
במלון שבו היה ספא קבענו שכל אחד מאיתנו יגיע לשם בזמנו החופשי, ולא קבענו שעה - ובכך ירד מאיתנו הלחץ (כן רוצים לנוח קודם, לא רוצים וכו).

אז ברגע שמשהו בתוכי נרגע והשתחרר, הצלחתי גם ליהנות יותר מהטיול עצמו, מהנופים היפים ומזג האוויר המושלם (לא הזעתי אפילו פעם אחת, ובחלק מהמקומות התעטפנו במעילים, כובעים, צעיפים וכפפות), מהאוכל הטוב והסימפטיות (המפתיעה) של המקומיים.
אגב מקומיים - בשני מקרים שברו לי את הסטיגמה על הרומנים. במקרה אחד (באגם Bâlea) שכחנו לסגור את הרכב (כלומר הדלת נותרה פתוחה לגמרי - זו היתה דלת הזזה). כשחזרנו לרכב וראינו מרחוק כבר שהוא פתוח, היינו בטוחים שהיתה פריצה. רצנו בחרדה ובדקנו מה נגנב - ולהפתעתנו לא נגעו בדבר. לא בכל המזוודות שהיו ברכב, לא בתיק עם העדשות היקרות של המצלמה של T, לא במטענים לטלפון....כלום!
במקרה השני, כבר בשדה התעופה ביום האחרון, נפל לי הטריינינג (משהו משובח של אדידס, פריט יוצא דופן אצלי שבדרך כלל לא קונה מותגים) בשירותים כנראה או בדרך מהשירותים, וכששמתי לב שהוא חסר רצתי בחזרה ושאלתי את העובדת הראשונה שפגשתי אם אולי מישהו החזיר - ואכן זה ישב אצלה מקופל בפינת האבידות.

לגבי המהנדס וביוכימיה - דווקא כשאני נרגעתי, T התחיל לעלות על טורים, והיה יום שראיתי שהוא כבר לא מסוגל להכיל יותר, והתחיל לענות להם קצר ועצבני. T לא מסוגל להסתיר את רגשותיו והם חשו בזה מייד, ואיכשהו גם הוא וגם הם עשו מאמצי על והתעלו על עצמם ומאותו יום ועד לסוף הטיול המצב התייצב ואפילו השתפר לקראת הסוף, והצלחנו לא לריב ולהישאר חברים גם הלאה.
המהנדס אפילו אמר ל-T אתמול כשנפגשנו בקאנטרי שעכשיו צריך להתחיל לתכנן טיול יחד לפולין. אני לא הייתי שם, אבל אני מדמיינת את T מחוויר, וממלמל משהו בכיוון של "לא, לא, השנה אנחנו מתכננים רק טיול לתאילנד ובעוד שנה ליפן אז כרגע זה לא עומד על הפרק" ומתחמק באלגנטיות.

והחיילת? אני חושבת שהיא בעצמה הופתעה כמה נוח ונעים היה לה להישאר לבד בבית. היא מאד חששה שהיא תיכנס לפחדים ולחרדות לבד בבית, אבל בפועל היה לה טוב. היא קמה מוקדם בכל בוקר, האכילה את החתולים, שטפה אחריה את הכלים, נעלה הכל והפעילה את האזעקה - הכל היה ממש בסדר. אנחנו נעלנו את כל הקומה שלנו (אמרנו לה מראש שכך אנחנו נוהגים כשאנחנו נוסעים) כך שממילא היינו רגועים יותר מהבחינה הבטיחותית - ולא השארנו בהישג יד כסף או מפתחות של הרכבים או שום דבר שעלול לפתות. אבל גם ככה לא נראה לי שהיא היתה עושה משהו.
מידי פעם הצצתי עליה דרך מצלמות ההבטחה, ורוב הזמן היא פשוט היתה בתוך הטלפון שלה. זה כאילו חלק בלתי נפרד מהגוף שלה.....

כמתוכנן מראש בסוף השבוע היא נסעה הביתה לאמא שלה ושמרה על אחיה הקטנים (אמא שלה לא היתה בבית, ואפילו שילמה לה על הבייבי סיטר). ביום ראשון היא עברה בבית, האכילה את החתולים ונסעה לאחי לבלות עם משפחתו את החג (גיסתי אמרה לה שמבחינתה היא יכולה להיות אצלם עד שאנחנו חוזרים).

היא אכלה את ארוחת ערב החג עם משפחתו של אחי ומשפחתה של גיסתי, אבל באותו ערב כבר הגיע החבר שלה לאסוף אותה והיא ישנה אצלו ביומיים הבאים.

ובימים שהיא לא היתה בבית,  הגיעו השותף של T ואשתו אלינו הביתה לבדוק שהכל בסדר ולהאכיל את החתולים.

ביום האחרון (שלישי) לפני שחזרנו, החיילת חטפה דלקת חריפה מאד בדרכי השתן, החבר שלה לקח אותה לביקורופא והיא קיבלה אנטיביוטיקה (שהתברר שהכילה פניצילין - היא לא אמרה לרופא שהיא רגישה והוא לא שאל!), וגיסתי הציעה שתישן אצלם אבל היא העדיפה לבוא לכאן הביתה לישון במיטה שלה.
בלילה היא חטפה פריחה וגירוד בכל הגוף (בגלל הפניצילין) ובבוקר הלכה לקופת חולים והחליפו לה את האנטיביוטיקה. עכשיו היא חייבת לעשות כל מיני בדיקות (כי לאחותה יש בעיות בכליות והיא חוששת שזה תורשתי) אבל זה יקרה כבר אחרי כיפור כנראה.

למרות האנטיביוטיקה ולמרות החולשה היא המשיכה לעבוד ולצאת עם חברים - והלילה אחרי ראיון העבודה היא תישן אצל החבר. מקווה שהיא תהיה בסדר.

זהו - אלה העדכונים האחרונים.....החופשה הזאת עברה בשלום בסופו של דבר מכל הבחינות, והתכנונים לחופשה הבאה עוד מעט מתחילים.

החלק הכי חשוב כמעט פספסתי: בני מגיע לביקור בדצמבר!!!!! עכשיו שקיבל את הויזה והוא יכול לצאת ולהיכנס חופשי לארה"ב, הזמינו אותו להופיע בשווייץ באתר סקי במהלך כל חג המולד וסילבסטר - אז לפני שווייץ הוא יקפוץ לכאן לשבוע.
אשתו תצטרף אליו בשווייץ כשהוא יחזור מאיתנו, ואחרי שבוע היא תגיע ארצה להיות עם הוריה (ואיתנו) והם ייפגשו בחזרה בבוסטון אחרי הסילבסטר. כבר סופרת כמובן את הימים, השעות והדקות.....

וגם כאן

יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

האזרחית שלנו

זה קרה ממש מהר.
לחיילת שלנו היה תור נוסף אצל הפסיכיאטר הצבאי, והוא המליץ סופית על שחרור וקבע לה ועדה רפואית.
היא נסעה לקב"ן (נסעה במיוחד לעיר הבה"דים בשביל זה) שהוסיף את המלצתו, היא קיבלה זימון לועדה הרפואית - והם קבעו את שחרורה. זה קרה כל כך מהר שהיא נבהלה מזה נורא.
בוועדה היא ניסתה להסביר מה עובר עליה, את החששות שלה, את הקשיים - הם בכלל לא רצו לשמוע. הוחלט שתשתחררי אז עופי מכאן עכשיו ותוך 48 תתייצבי ברוב טובך בבאקו"ם ביחידת השחרורים.
בשלב זה היא די נכנסה לפאניקה - והאמת, בצדק.
גם כשחייל משתחרר בזמן במועד ידוע מראש, גם כשהוא מצפה לזה כבר - פתאום ברגע האמת הוא ניצב על סף תהום בלתי ידועה של האזרחות. אין עוד מסגרות (שמצד אחד מגבילות אך מצד שני נותנות סוג של בטחון), אין תכניות, הכל תלוי בך עכשיו. במה שתעשה, במה שתחליט, במי שתהיה. וזה מפחיד. לכל אחד. ובטח לחיילת שלנו.
עשיתי לה CLEARWAY לקראת היציאה לאזרחות.
לאט ובסבלנות איפשרתי לה לפרט את התחושות שלה לקראת השחרור, את הדאגות שלה מהעתיד הקרוב והרחוק, את המטרות שלה.....
ביקשתי שתספר לי איזה ערך או תרומה היא רוצה להביא לחייה החדשים, באילו הוויות היא רוצה להיות - מי היא רוצה להיות בנסיבות החדשות ואיך כל אחת מהן תבוא לידי ביטוח במציאות.
ביקשתי שתפרט לי מה עלול למנוע בעדה להישאר בהוויות שבחרה, ואיך בכל זאת תמצא דרכים לשמור עליהן.
ביקשתי שתחשוב אילו תוצאות עשויות לקרות במציאות עם השחרור מצה"ל והיציאה לאזרחות
ובסוף בסוף - שאלתי עד כמה היא מוכנה, אם בכלל, ליציאה לאזרחות. בהתחלה היא אמרה - 4 מתוך 10.
זה נראה לי לא ממש מדויק, והתחלנו לבדוק מה חסר לה כדי להגיע ל-10.
בסוף נשארנו עם 7 מתוך 10, ואילו פעילויות היא רוצה לעשות כדי לקרב את עצמה לרמת מוכנות 10.
בסוף ה-CLEARWAY היא היתה הרבה יותר רגועה, הרבה פחות לחוצה, הרבה יותר ממוקדת במי היא רוצה להיות עכשיו ומה היא רוצה לעשות עם עצמה.

כמובן שזה לא עד כדי כך פשוט, וכרגע היעד הדחוף ביותר הוא למצוא עבודה טובה במשרה מלאה כדי שלפחות את הפן הכלכלי היא תסדיר לעצמה, ותוכל לראות איך לסדר את התקציב החודשי שלך כך שהיא תוכל גם לסגור את מעט החובות שצברה לעצמה ותוך זמן קצר אף להתחיל לחסוך בכל חודש.
ברור לה שהעובדה שבשנה וחצי הקרובות היא עדיין תחייה אצלנו מאפשרת לה לחסוך בשכר דירה והוצאות שוטפות ולהיערך ליום שאחרי. היום שבו תצא לעצמאות מלאה.

היום היא הולכת לראיון עבודה ראשון, ואני מקווה שגם אם לא תתקבל מייד, החוויה תהיה טובה והיא תתנסה בתהליך הזה של חיפוש עבודה....ותמצא משהו טוב שבסופו של דבר יהיה גם מעניין ובסביבה מיטיבה, וגם מכניס כמובן.
בינתיים היא עדיין עובדת במשרה החלקית הקודמת שלה, מה שעשתה במקביל לשירות הצבאי, ואני רואה שהיא גם מנסה להצטמצם בהוצאות - לפחות כך היא מצהירה.

אז החיילת שלנו הפכה לאזרחית שלנו (נראה לי שאמשיך לכנות אותה כן "החיילת") ואני כמובן מאחלת לה (ולנו) הרבה הרבה הצלחה.

וגם כאן