יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגילים

החלטתי לתעד כאן חלק מהתרגילים שאני כותבת בסדנא.

התרגיל הראשון היה לכתוב בכתיבה אוטומטית במשך שבע דקות רצופות קטע שמתחיל במשפט: "כשהייתי קטנה אני זוכרת". אחרי שסיימנו לכתוב, קיבלנו עוד שתי דקות לערוך, ובעיקר למחוק משפטים וקטעים מיותרים. הנה התוצאה הסופית:

כשהייתי קטנה אני זוכרת שסבתא שלי לקחה אותי איתה לבקר אצל חברה שלה, שגרה לא רחוק מאיתנו. זה מוזר לי עכשיו פתאום לחשוב על זה, כי נדמה לי שבשנים שאחרי כן לא היו לסבתא שלי, שגרה איתנו מאז מחלתו ופטירתו של סבא שלי, חברים משלה. היא הפכה להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלנו. החברים של הורי היו גם החברים שלה. 
הייתי בת שלוש או ארבע כשסבתא לקחה אותי לביקור אצל חברתה. אין לי מושג על מה הן דיברו, ועכשיו שאני מנסה להיזכר - איני יודעת אם דיברו בעברית, בספרדית או ביידיש. לא ממש הבנתי זאת אז, אבל סבתא הצליחה להסתדר עם כל השכנים שלנו, בלי קשר למוצאם, כי עם הספרדים דיברה בספרדית ועם האשכנזים דיברה ביידיש. 
חברתה של סבתא הציעה לי סוכריות סוכר. אחר כך למדתי שקוראים לזה קנדל, או משהו דומה.אבל אז זה נראה לי הדבר המופלא ביותר בעולם. סוכריות שקופות כאלה, שבעצם היו עשויות רק מסוכר. לא היה להן שום טעם פרט למתיקות הפשוטה של הסוכר. 
עד היום, כשאני מסתובבת בשוק לווינסקי בתל אביב, אני מתעכבת במשך כמה שניות ליד השק הגדול המכיל את הקנדל הזה, או איך שקוראים לזה, ונזכרת בסבתא ובחברה שלה, שאינני זוכרת כלל איך היא נראתה, אבל משום מה אני זוכרת בדיוק את הבניין שבו היא גרה.

תרגיל הבית הראשון היה לכתוב קטע ולשלב בו את המלים הבאות (או הטייה שלהן או רק השורש שלהן): 
שני, בעלה, שיבה, סגול, ענווה, הולמת, רע, תשובה, יומרני, רדוף

בהתחלה ניסיתי להרכיב סיפור מהמלים והסתבכתי קשות. התחלתי ומחקתי, התחלתי ושיניתי, ושוב מחקתי הכל. בסוף החלטתי לכתוב קטע בלי קשר למלים - ואז איכשהו לשלב אותן בתוכו. כתבתי אותו בגוף ראשון בהתחלה, ועכשיו אני מסיבה אותו לגוף שלישי: 


מביטה  בבעלה ישן לידה, לא שקט, נאבק כנראה בתוך חלום רע. חובקת את גופו המכווץ מתחת לשמיכה. מלטפת בעיניה את שיבת ראשו המתחפרת בתוך הכרית הסגולה.

מהרהרת לעצמה, שהפרויקט שלקחו על עצמם היה אולי יומרני מדי. איך בדיוק הוא חשב שזה ייראה במציאות? בהיסוס ובענווה היא דווקא כן מרגישה שיש פרי לעמלם, אבל הוא ממש לא רואה זאת כך. הוא כבר מחכה שזה ייגמר. יום אחר יום היא צופה בָּאַכְזָבָה שהולמת ברקותיו, במבט הרדוף שמבליח לעיתים בתוך עיניו. יודעת שהוא שואל את עצמו בשביל מה היו צריכים את זה, ואין לה עבורו תשובה. 

תרגיל הבית השני היה לכתוב משפט פתיחה לסיפור קצר, מתוך כמה סוגי פתיחות שלמדנו, וגם להסביר קצת לאיזה כיוון זה אמור ללכת בהמשך. בחרתי במשפט הפתיחה הבא: 

פעמים רבות הרהרתי בחרדה איך זה ייראה אַחֲרֵי. 

זהו משפט פתיחה לסיפור אישי, בגוף ראשון, מסוג מדע בדיוני, סיפור אסון. סוג של סוף העולם אבל מנקודת המבט האישית של הדמות שניצלה. נראה לי שזה יהיה סיפור בדילוגים בזמן. לפני ואחרי. מה היא חשבה או חששה לפני, מה היה לה חשוב, לעומת מה שקרה בפועל ואיך שורדים במציאות שהשתנתה. מה היו סדרי העדיפויות לפני ואיך הם השתנו. וגם קצת הרהורי פילוסופיה – במצב של אסון כזה האם אדם בכלל ירצה לשרוד. אולי עדיף ללכת בבום הראשון. הרצון האינסטינקטיבי והעמוק לחיות לעומת הצער וכאב על האובדן הגדול.

אתמול שוב היה לנו תרגיל בכיתה - עדיין עוסקים במשפטי פתיחה: 

לו ידעתי איך יתפתחו הדברים לא בטוחה אם הייתי נכנסת לזה. 

זה נחשב למשפט פתיחה מהאמצע או מסוף העלילה ואז חוזרים אחורה ומספרים את ההתחלה. זה גם יכול להיות סוג פתיחה "מהורהרת" שמכניסה את הגיגיו של הכותב. או "חידתית", שמסקרן את מי שמתחיל לקרוא. באופן כללי המטרה למשוך את הקורא לרצות להמשיך לקרוא כמובן. 

המשך בשבוע הבא.....

וגם כאן

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

יומולדת בפארק, חיילת ואח קטן שהורס צעצועים

בחמישי באתי אל בתי לתורנות נכדים אבל מפאת מזג האוויר לא שלחנו אותם לחוגים ונשארתי איתם בבית לאחר הצהריים של כיף.

בתי תכננה יום הולדת בפארק לחכמוד, יחד עם עוד חבר, והזמינה כמובן קישים ועוגות מאבא שלה.
יום הולדתו יחול רק בסוף דצמבר, אבל הם בנו על מזג אוויר מתאים יותר בסוף נובמבר, ויום הולדתו של החבר כבר חל בתחילת נובמבר - כך שבכל מקרה הם נפגשו באמצע.
חששתי מהקור, הרוחות והיובש (והשריפות, למרות שלא הגיעו לאזורינו) אבל היתה שבת ממש מוצלחת, המפעיל היה ממש חביב והילדים מאד נהנו (וההורים לא סבלו - לא פחות חשוב). חכמוד היה בעננים. הוא מת על זה כשכל תשומת הלב מופנת אליו. 

החיילת קלטה באנטנות הרגישות שלה ש-T כועס עליה, וכיון שלא היו לה כוחות להתעמת איתו (עם העדות הצפויה שלה בבית המשפט וההכנות לעדות אצל עורכת הדין שלה) היא הצליחה להיות נוכחת כמה שפחות בשבוע האחרון. גם הוא לא שש לנהל איתה את אחת ה"שיחות" (שבטח לדעתו גם לא מועילות בכלל) ולכן מאד התאים לו לראות אותה כמה שפחות.

לבית המשפט היא גררה את החבר שלה, שלקח יום חופש ובא לאסוף אותה. אחותה המשיכה להעיד בבוקר, ולה היו אמורים לקרוא פנימה במהלך היום. אילצו אותה לחכות במסדרון עד שלוש אחר הצהריים, ורק אז הודיעו לה שהיא לא תעיד בסוף היום, שתבוא בשבוע הבא. 

לא ממש דיברתי איתה במהלך אותו היום וגם לא בערב, היא לא יזמה ואני לא רציתי להציק. בערב היא סימסה לי "סיוט מה שהלך היום" וכששאלתי מה היה ענתה לי בקצרה. 
לא שאלתי אם היא חוזרת הביתה כי הנחתי שלא. 
היום שאלתי לשלומה והיא אמרה שמצבה "נוראי" ולא פרטה. שוב כמה שאלות ותשובות קצרות שמהן עלה שהיא ישנה אצל אמא שלה בצפון, ושכעת היא בעבודה. בשש היום היא קבעה פגישה שנייה עם הפסיכולוגית החדשה, הבעתי תקווה שזה יעזור. 
הבנתי שהיא והחבר קבעו לא להיפגש עד לשבוע הבא. לא יודעת מה היה איתו שם ואם היא לא תספר לי לא אשאל. גם לי כרגע מתאים לא להיסחף יותר מדי עם הדרמה שלה. 

באימון שלי בשבוע שעבר דיברתי כמובן עליה - היא מספקת לי הרבה חומרים לעבודה עצמית 😉
עלה לי זיכרון מהילדות הרחוקה - אחי בן השנתיים או השלוש שוב לקח לי בובה והרס אותה לגמרי: גזר את שערות ראשה, קשקש על פניה ועל כל גופה לאחר שהפשיט אותה מבגדיה.

הרבה צעצועים ומשחקים הוא הרס לי הקטנצ'יק הזה, ובכל זאת אני לא זוכרת שכעסתי עליו. אני זוכרת את הורי צועקים עליו, לפעמים גם נותנים לו פליק בטוסיק. אבל אני לא זוכרת שנטרתי לו אי פעם. איכשהו הוא היה הקטן, החמוד, השובב שאין מה לעשות נגד התעלולים והנזקים שלו. 

אני גם לא זוכרת שהיתה סיבה לנזקים שהוא עשה. תמיד שיתפתי אותו במשחקים שלי, לקחתי אותו איתי לחצר ולחברות. יותר מאוחר, אחרי גיל 10 או 11, היו אלה החברות שלי שסרבו לצרף אותו למשחק. אבל אז, כשעוד הייתי בת 7 או 8 היינו בלתי נפרדים, וזאת למרות שהיו ביננו חמש וחצי שנים. הוא היה ממש פעוט. אהבתי אותו אהבת נפש והוא גם מאד מאד אהב אותי. ולא דמיינתי בכלל אופציה של לעשות משהו בלעדיו. ובכל זאת - הוא הוציא את חימתו על משחקי הקופסא שלי, הבובות שלי...הכל. 

מעולם לא הצלחתי להבין מה היה לו בפנים שגרם לו לעשות את זה. 
אבל מה שאני זוכרת הוא שלא כעסתי עליו, לא באמת. המשכתי לשחק עם הצעצועים והמשחקים ההרוסים כפי שהם.
ומה שזכרתי בעת האימון היה שהצעקות והעונשים שהטילו עליו הורי לא עבדו. לא עזרו. והמשכתי לאהוב את אחי ולשחק איתו, בלי קשר למה שהוא עשה. 

והבנתי - בחזרה להקשר של החיילת - שגם הדברים שהיא עושה (השקרים שהיא מספרת) באים מתוך איזשהו צורך פנימי שאין לו קשר אלינו ואינו מושפע לכאן או לכאן מהיחס שלנו. אם נכעס עליה או ניטיב עימה - אחת היא. ושאני בוחרת להמשיך להיטיב עימה, כי זה מה שאני בוחרת. לא כתגובה למה שהיא עושה או אומרת. בלי קשר. 

זה עדין לא בהיר לי עד הסוף אבל משהו בכל זאת השתחרר שם ברמת הגוף. 

הערב שוב מפגש של כתיבה יוצרת....הכנתי שיעורי בית - לא היה פשוט אבל היה מהנה מאד. מחקתי הרבה...😜

וגם כאן

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

סדנת כתיבה יוצרת

סוף סוף התחלתי סוף סוף כתיבה יוצרת.
זה מתקיים בספריית היישוב, סוף סוף לימודים קל"ב.
המנחה היא סופרת שלא הכרתי. מהמפגש הראשון התרשמתי שהיא, והדרך בה היא מלמדת, מוצאת חן בעיני.

הקבוצה גדולה יחסית ומאד מגוונת. יש שם פנסיונרים וילדים שעכשיו סיימו צבא או חזרו מהטיול שאחרי. וכל מה שבאמצע. גברים ונשים. אהבתי.

כבר במפגש הראשון היא נתנה לנו תרגיל, של כתיבה אוטומטית (במשך 7 דקות) ומייד אחרי כן עוד 2 דקות לעריכה.

היא מאד עודדה אותנו למחוק. למחוק משפטים, למחוק מלים. לזהות את המילה שבה הכי התאהבנו - ודווקא אותה למחוק.
אהבתי.
אחת הרעות החולות שלי היא כתיבת יתר. רוצה ללמוד לקצר. לתמצת. לוותר על התפל ולהישאר עם העיקר.
נראה לי שהיא יכולה לעזור לי ללמוד לעשות את זה.

היה ממש כיף סוף סוף להתנסות במשהו כזה, שאני בעצם מחפשת כבר כמה שנים.
עוד יותר כיף שבאה איתי גם חברתי מ' ונשתתף בסדנא ביחד.

ויש כבר שיעורי בית.....

וגם כאן

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

לקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת

בעצם אולי עם כל האבק (והאפר מכל השריפות המשתוללות בארץ) זה לא רעיון כל כל טוב.....
אבל אני חייבת.
לקחת נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמי ש"פרוייקט חיילת" נעשה מתוך רצון לתרומה, בלי קשר לתוצאות.
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
סוג של מנטרה.......

ביום שני היה לה ראיון עבודה באיזו חברת תשתיות בתל אביב.
בהתחלה היא אמרה שיש לה שני ראיונות עבודה, אחר כך התברר שרק אחד.
התפקיד דרש מזכירה עם שליטה באופיס.
מה הכוונה ב"שליטה" לא היה לי ברור, והיא לא שאלה בטלפון.
שחררתי.
למרות פלאי הטכנולוגיה (אפליקציית moovit שנותנת אופציות נסיעה בתחבורה הציבורית כולל הנחיות מפורטות ומצוינות) היא הצליחה להתברבר כשהגיעה לתל אביב ובסוף לקחה מונית מהרכבת. לא נורא. עם הזמן היא תלמד את המסלול.

לא שמעתי ממנה אחרי הראיון.
ידעתי שלא מתוכנן לה עוד שום דבר במהלך היום אז חיכיתי שתחזור הביתה. משלא חזרה כתבתי בוואטסאפ: מה קורה?
"מעולה" היא כותבת לי. "בסידורים".
ידעתי שהיא השלימה את רוב ה"סידורים" שלה יום קודם, בקופת חולים, בבנק, אצל האופטומטריסטית....
הבנתי שהיא לא רוצה לספר מה היא עושה. הנחתי לזה.
"ואיך היה בראיון?" שאלתי
"היה סבבה", היא כותבת , "בודקת עוד אופציות כמובן. אמרו שיחזרו אלי בשבוע הבא עם תשובה".
בדיעבד היא סיפרה שדווקא לא הלך לה טוב בראיון והיא יצאה משם בלי הרבה ציפיות.
אחרי כן דממת אלחוט ממנה כל היום, כאשר בשמונה בערב פתאום סימסה שהיא לא מגיעה הביתה לישון, שהיה לה יום מטורף ושהיא ישנה אצל חברתה בצורן.

יום מטורף?
התקשרתי. היא נשמעה בסדר. מה שלומה? הכל בסדר. מה היה מטורף? סתם כל מיני סידורים. אוקיי....שוב הנחתי לה.
ד"ש לחברה, מסרתי.

למחרת בבוקר היא הגיעה הביתה.
תוך כדי הקפה של הבוקר הכריזה פתאום: "אני רוצה להיות כנה איתך". נשימה עמוקה. אוקיי, תהיי כנה.
התברר שאתמול אחותה העידה שוב בבית המשפט והיא החליטה לנסוע לשם אחרי הראיון להיות איתה. היא היתה בבית המשפט עם אחותה ואמה (ומנגד כל משפחתו של אביה החורג).
אסור היה להיכנס לאולם אבל את הצעקות של הסניגור על אחותה, התנגדויות הפרקליטה והשתקתה על ידי השופט כולם שמעו היטב מבעד לדלת.
היא קיבלה הצצה מוקדמת לאיך תתנהל העדות שלה (ששוב נדחתה, עדיין למועד בלתי ידוע).
היה גם קטע עם בת דודה שצעקה עליה מה פתאום היא מעידה נגד הדוד שלה....והיא טוענת (להאמין לה?) שבדיוק יצא שופט מהאולם כשזה קרה ואיים על בת הדוד שמה שהיא עושה זה איום על עד ושהיא עלולה להיענש על זה.
בסך הכל היא שמחה שהיא היתה שם, גם כדי להתכונן למה יהיה, גם כי היה לה טוב להיות קרוב לאחותה ולאמא שלה.
עם תום העדות היא חזרה עם אחותה לפנימיה ונשארה לישון איתה שם. עם אחותה. לא אצל חברה.

סבבה. מצוין. מה הבעייה עם זה? אז למה לשקר?
כי היא פחדה שנכעס עליה. אנחנו כל הזמן אומרים לה שהקירבה לאחותה ולאמה עושה לה רע (אנחנו אומרים את זה? היא זאת שבוכה לנו על זה כל הזמן). בחיים לא אמרנו לה לנתק חלילה קשר עם אחותה או עם אמה. רק בכל פעם שהיא חזרה מרוסקת ממפגש איתן או משיחת טלפון איתן חיבקנו אותה ואמרנו לה שאולי כדאי לשמור קצת מרחק....
אז עכשיו אנחנו נכעס עליה שהיא היתה איתן.

היא יללה לנו שאולי היא לא תיתן עדות בסוף ובשביל מה היא צריכה את כל המשפט הזה על הראש שלה, ועכשיו כאילו אנחנו נכעס עליה שהיא נסעה ביום העדות של אחותה. משהו לגמרי מעוות אצלה בראש.

ועוד משהו. אנחנו כל הזמן מנסים להנמיך ציפיות לקראת פסק הדין. אנחנו מכירים היטב את מערכת הצדק בארץ, ויודעים שיש סיכוי שהוא לא יורשע או יורשע בעונש מופחת או בעסקת טיעון. חשבנו שחשוב להכין אותה לאפשרות הזאת, שהיא תבין שייתכן שהוא לא ייכנס לכלא לשנים רבות. כשהיא רק הגיעה אלינו היא עוד היתה בפנטזיות (שמקורן באמה) שהן עומדות לקבל הרבה כסף כפיצוי בתום המשפט הזה. אז כן, עשינו כמיטב יכולתנו להשאיר אותה קצת במציאות. כסף אין לו, ואם היה לו הוא החביא אותו מזמן. במשפט פלילי אין פיצויי כספי. אולי אם יזכו בפלילי ויתבעו אזרחי אז....אולי.

עכשיו היא אמרה שבכל פעם שאנחנו אומרים שאולי פסק הדין או גזר הדין לא יהיו בדיוק כפי שהיא חולמת, זה "כמו בוקס בבטן". הבנתי.
אין בעייה. הרגעתי אותה. טוב שאת אומרת את זה. נפסיק להגיד.

לקחתי עוד נשימה עמוקה. ואולי, שאלתי בעדינות, בכלל לא מתאים לך שניקח אותך לבית המשפט? אולי את מעדיפה שרק אמך ואחותך תהיינה שם?

כן, היא הנהנה. יש מצב שזה עדיף. ואולי עדיף שגם החבר לא יגיע. החבר???? היא תכננה שגם הוא יהיה שם? הילד הזה בכלל לא מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליה. שם היא רוצה אותו? שתקתי. כן, הנהנתי. אולי עדיף שגם הוא לא יהיה שם.

אז את מבינה למה היה מיותר לשקר לנו? אין לנו שום כוונה להכתיב לך מה לעשות, עם מי להיות, לאן ללכת. נכון, ניסינו להגן עלייך, אבל תעשי מה שאת רוצה. בטח שלא נכעס ובטח שלא נשפוט. אלה חייך - שלך ורק שלך.

בדיוק אז התקשרו מהחברה שם התראיינה יום קודם והודיעו לה שהיא התקבלה לעבודה.
משרה מלאה, קצת יותר משכר מינימום פלוס החזר הוצאות. שבועיים התלמדות כדי להיכנס לעניינים. מושלם. מתי היא יכולה להתחיל?
היא קבעה להתחיל הבוקר, שמונה עד חמש. משסגרה את הטלפון פרצה בריקוד שמח וממש שמחתי בשבילה.

בצהריים אמרה שקבעה תור לפסיכולוגית (סוף סוף) ושאחרי כן היא תהיה עם החבר, תישן אצלו והוא יקפיץ אותה בבוקר לעבודה.

הבוקר סימסתי אם הגיעה בשלום לעבודה. אז לא, ברור שלא.
החבר "נפצע קשה" אתמול במשחק כדורסל והיא בילתה איתו עד ארבע בבוקר במיון. נשמע מוכר? איך שהיא קיבלה את העבודה הקודמת היא נקעה את הקרסול "נקע חמור"....
צירוף מקרים?

אז מה מצבו? התעניינתי. "שבר ברגל וביד" היתה תשובתה. הוא נשאר בבית החולים? שמו לו גבס ברגל וביד? אז זהו, שלא.  קרסה להם מערכת הרנטגן (זה קורה?) ושלחו אותו הביתה שיבוא שוב מחר. באמת? ועכשיו זה כבר הופחת ל"כנראה שיש לו שבר".
ואני בשלי: מסכן, מה מצבו עכשיו? סובל מכאבים?

עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

ואני נושמת עמוק, ועוד נשימה, ועוד אחת.
מה אכפת לך? שואלת את עצמי. אז היא תדפוק לעצמה גם את העבודה הזאת. או שלא. היא תסתדר. או שלא.
את מספקת לה בית לתקופה קצובה.
את נותנת לה תמיכה, חום, אוזן קשבת.
את מספקת לה כלים שהיא יכולה לבחור אם להשתמש בהם או לא.
זהו.
את לא אחראית על התוצאה.

ל-T כבר עלה אתמול לחץ הדם בגלל הסיפור הזה. "אני מתחיל להבין את מי שזרק אותה מהבית" הוא סינן.
ואני מרגיעה אותו, מזכירה לו שאנחנו צריכים להוות דוגמא הופכית. לא לשתף פעולה עם השקרים והמניפולציות שלה. להראות לה יציבות. שאנחנו כאן no matter what. וזהו. שום דבר נוסף לא נדרש מאיתנו. זה משהו שלא היה לה מעולם.

המשך יבוא

וגם כאן

יום שני, 21 בנובמבר 2016

כל אחד יודע יותר טוב ממך איך אתה אמור לחיות את חייך

בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.
הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך.

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.
כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.
ווואלה, לפעמים הוא צודק.
ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו.

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם?

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.
ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים.
היוזם הוא בדרך כלל בני.
וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.
לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.
לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.
ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן.

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם.
ובכל זאת.

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.
וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.
כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.
והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב.
וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....
והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

וגם כאן

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

יובש באוויר ועדכוני חיילת

היובש הזה באוויר עושה טוב לשיער שלי - ופחות או יותר בזה זה מסתכם. לשום דבר אחר זה לא עושה טוב.
אבל היי, אחלה שיער יש לי עכשיו.

החיילת הגיעה לפיצוץ בעבודה בעת ישיבת צוות עם הבוס - והתפטרה.
עכשיו חיפושי העבודה התחילו מחדש.
קשה לי לדעת בדיוק מה הלך שם בעבודה - כי היא לא באמת סיפרה את הכל ומה שהיא סיפרה כנראה לא היה מדויק.

בהתחלה זה נשמע מעולה. כולם נחמדים וזה כמו משפחה ומבשלים ארוחת צהריים יחד ובאים לעבודה בלבוש צעיר וכיפי.
עבודה של 10 שעות ברציפות - מצוין. בונוס על כל פגישה שהיא מצליחה לארגן - מעולה.
נשמע מושלם.
היא קמה בזמן, נסעה בשמחה, חזרה מותשת אבל מרוצה.

מתי זה התחיל להשתנות?
לא ברור.
באיזשהו שלב חוסר הדיסטנס עם הבוס התחיל להעיק.
היא מספרת שהוא היה יורד על טעויות שהיא עשתה מול כולם, ואז בחדרי חדרים מהלל ומשבח את עבודתה.
דורש ממנה להגיע לעבודה בלבוש פרובוקטיבי - כדי למשוך את הלקוחות.
דורש ממנה לא לספר ללקוחות שיש לה חבר.
זה הרי לא תקין בשום אמת מידה - אז למה היא לא אמרה כלום עד עכשיו?

אז מה שבר אותה?
בעת ישיבת הצוות היא רמזה שיש לה טענות כלפי הבוס אבל העדיפה לא לומר אותן ליד כולם.
הוא איים עליה שאם לא תגיד עכשיו ליד כולם את מה שיש לה להגיד, אין לה מה להגיע לעבודה ביום ראשון.
כנראה שאיומים זה טריגר עבורה. אכלה הרבה איומים בבית.
היא קמה, השאירה את המפתחות על השולחן ויצאה.

הגיעה הביתה בבכי כי פחדה שנשפוט אותה ונכעס עליה.
ואנחנו רק תהינו - איך כל זה מתרחש כבר כמה שבועות והיא לא סיפרה, לא שאלה מה דעתנו על ההתנהלות הזאת?
איך נראה לה שזה תקין לעבוד באווירה כזאת? אם כל מה שהיא סיפרה הוא נכון הבוס הזה עובר על החוק....היא יכולה לתבוע אותו. היא מייד התחלחלה מהרעיון, מספיק כבד עליה המשפט נגד האב החורג, אין מה לדבר על תביעה על הטרדה מינית עכשיו נגד הבוס.

הרגענו אותה ועודדנו אותה שלא נראה לנו שתהיה לה בעייה למצוא עבודה חדשה, ושהיא רק יכולה ללמוד מזה עוד משהו על עצמה ועל החיים. כואב לי שהיא לא קולטת מייד כאשר מתייחסים אליה בחוסר כבוד בסיסי. כואב לי שאולי היא משדרת משהו סמוי שאומר לאנשים שמותר להתייחס אליה ככה. מקווה שהיא למדה משהו באמת מהחוויה הזאת.....

מחר יש ראיון ראשון. מחזיקה לה אצבעות.

וגם כאן

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

חכמוד ונשמותק ישנים אצל סבא וסבתא

חיכינו להם למטה בחניה כדי לקחת אותם אלינו הביתה לישון.
הם כבר היו בפיג'מות ואחרי צחצוח שיניים.

בתי וחתני הוזמנו לחתונה שהוגדרה כ"לא ידידותית לילדים" - התחילה מאוחר, לא היה בכלל אוכל שמתאים לילדים וכיוצא באלו.
כבר כשיצאו מלובי הבניין שמעתי אותם מפטפטים ביניהם על איזו מפלצת וגנן ונסיכה שמאוהבת בגנן ומכשף רשע שמאוהב בנסיכה ומייד הבנתי על מה הם מדברים.
כשבתי ובני היו קטנים קניתי להם קלטת בשם "מאזי בארץ האנגלית" או במקור Muzzy in Gondoland, סרטונים מצוירים מבית ה BBC שבעזרתם הם למדו אנגלית בגיל מאד צעיר. בעזרתם הם מייד התחילו לדבר ולהבין אנגלית, זה היה די מפתיע.
שנים חיפשנו את הקלטת (אחרי שהשאלנו אותה למישהו ששכח להחזיר) ואז כבר לא היה לנו ממילא מכשיר וידאו וחיפשנו דיסק.....
ועכשיו בתי מצאה את כל הסרטונים ביו-טיוב והתמלאה התרגשות להכיר לילדיה את הסרטונים האהובים.

בדרך, באוטו, ניסיתי לספר להם מה שזכרתי מהעלילה של הסרט, אבל התברר לי ששכחתי יותר ממה שזכרתי. עברנו לנושאים אחרים.

שאלתי אם הם ראו את הירח הגדול שהיה שלשום והופתעתי לגלות שהם כלל לא הבינו על מה המהומה. "הירח היה ממש פיצי," קבע חכמוד. "בחדשות שיקרו".

נשמותק פצח בנאום שבו הוא סיפר שלכל מקום יש חוקים משלו, בגן יש חוקים ובבית יש חוקים וגם....בטבע יש חוקים. וניסינו לפרט כמה חוקי טבע שאנחנו מכירים.
חכמוד התחיל לשיר "לשמור על החיות שלאט נעלמות מן העולם" מתוך השיר של אריאל זילבר וכמובן שנשמותק התעצבן כי הוא לא אוהב שמתחילים שיר מהאמצע - צריך לשיר מההתחלה, מהשורה הראשונה, ואוי לנו אם נתבלבל במלים!
מצאתי את השיר ביו-טיוב (מה עשינו לפני הסמארטפון ולפני היו-טיוב? איך הסתדרנו??) והשקט שב על כנו, כולנו שרנו עם אריאל זילבר. הם ידעו את כל המלים.

השיר הסתיים בדיוק כשחנינו ליד הבית, ומייד כשהגענו הם ביקשו לראות את מאזי בארץ האנגלית.
הם ישבו מרותקים.
בפעמים הראשונות שנאמרה מילה כלשהי תרגמתי מיד לעברית, ואז שתקתי, נתתי להם להקשיב.
הם צחקו במקומות הנכונים, נעצבו במקומות הנכונים - נשאבו לתוך העלילה ועקבו אחר קטעי ההסבר - הכל באנגלית.

באיזשהו שלב נשמותק נרדם על הספה וכמה דקות אחרי כן גם חכמוד.

בחדר השינה שלי הכל כבר חיכה להם.



נשמותק המשיך לישון בלי לשים לב כלל שהוא הועבר מהסלון למיטה.
חכמוד עוד הלך לשירותים, נתן חיבוק או שניים ונרדם מייד אף הוא. 
באמצע הלילה הוא קרא לאבא, כנראה מתוך חלום, אבל לאחר חיבוק נוסף ממני, נרדם מייד.

בבוקר הם לא מיהרו להתעורר - אבל כיון שזה היה יום גן, ולכל אחד מאיתנו היו תכניות משלו, עודדנו אותם לקום ולהתכונן.
תוך כדי שיגרת השירותים וצחצוח השיניים הם קישקשו את המלים באנגלית שלמדו ערב קודם. good morning כיכב כמובן אבל גם i like clocks - משפט שהמפלצת מאזי אוהב לומר, זה שעונים זה האוכל האהוב עליו. "את יודעת סבתא", אמר חכמוד: "יש לך מזל שמאזי לא הגיע לכאן, הוא היה אוכל לך את השעון המעורר שיש לך ליד המיטה". 
דווקא משעון היד האהוב עלי כל כך לא היה חכמוד מודאג. הוא נראה לו קטן מכדי ללכוד את עינו של המפלצת השעירה,  דוברת האנגלית מהחלל. 

לאחר צחצוח השיניים חכמוד סיפר שאתמול לפני שהם יצאו מהבית הוא היה צריך לצחצח את שיניו גם במברשת הרגילה וגם במברשת החשמלית שהורי הביאו להם בביקורם האחרון. שאלתי מדוע היה צורך בצחצוח כפול והוא סיפר שהם אכלו קינוח שממש, אבל ממש, לא בריא לשיניים: עוגיות oreo's. בתיאור מפורט הסביר חכמוד איך שיניו הפכו לגמרי שחורות בעקבות העוגיות הללו. 
נשמותק אמר שכאשר הם צחצחו את השיניים הם הצליחו להרוג את כל החיידקים חוץ משניים: את קריוס ואת בקטוס. חכמוד מחה וטען שזה ממש לא נכון, וגם קריוס ובקטוס נהרגו בפעולה. שאלתי מדוע הוא לא מצחצח באופן קבוע במברשות החשמליות שקיבלו מסבא רבא וסבתא רבתא, וחכמוד ענה בנחת: "את מכירה אותי סבתא, אני אוהב דברים כשהם חדשים ואחר כך נמאס לי....."

שאר ההתארגנות עברה על מי מנוחות. שניהם רצו שוקו, צ'ופר שמותר להם בעיקר אצל סבא וסבתא. הכנתי אותו מקקאו עם מים וחלב כך שכמות הסוכר בכל זאת לא מגיעה לטירוף של השקיות והבקבוקים הקנויים. 
הודעתי שמי שלבוש לגמרי מקבל שוקו ושניהם פשטו בזריזות את הפיג'מות ובעזרתו של סבא T התלבשו במהירות מפתיעה. כנראה ששוקו זו מוטיבציה לא רעה. 

נתתי להם דגני בוקר כי לא היה זמן להכין חביתה וסלט, והכנתי להם כריכים (בתי הורתה לי להכין לחכמוד עם ממרח שוקולד ולנשמותק עם סילן) ויצאנו לדרך. 
פטפטנו לנו והם קיטרו על בן דודם שהוא "ילד רע" - ונכנסנו לשיחות קצת פילוסופיות על מה זה ילד רע ומה גורם להם לחשוב עליו שהוא ילד רע. הם גם שמו לב שלוקח הרבה זמן לנסוע לגן (לא היו פקקים אבל הרצליה בכל זאת רחוקה קצת מהיישוב שלי) וזיהו בהצלחה מפתיעה אתרים שונים בדרך. 

הגענו לגן בעשר דקות איחור אבל לא נראה שזה התקבל כאיחור - הגנים שלהם צמודים השנה, ושתי הגננות חיכו בחוץ לכל ילד שהגיע (ועוד הגיעו הרבה אחריהם). קיבלתי חיבוקים מתוקים אבל זריזים - "ביי סבתא" לגמרי חופשי ומשוחרר, ששילח אותי לדרכי ואותם בריצה לתוך הגן לשחק עם החברים. 

וגם כאן

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

עדכונים

חמישי שמשי ונעים. בבית אפילו קריר.
הקפצתי את החיילת לרכבת כי היא פספסה את האוטובוס.
הייתי פנויה כי ל-T היתה פגישה עסקית ודחינו את הסידורים (סופר וכו) ליותר מאוחר.

היא מתמידה בעבודה ולמרות שהיו שם כמה ימים של אי וודאות בינתיים הכל בסדר שם.
פיטרו מישהי, ניסו לקצר את המשמרות (בעידודנו היא הודיעה להם שהיא מוכנה לעבוד רק משרה מלאה אחרת זה לא משתלם לה בכלל).....אבל היא לא פוטרה ומשמרותיה לא קוצרו אז בינתיים הכל טוב.
עודדנו אותה גם להמשיך להתעניין במקומות עבודה אחרים למקרה הצורך.
היא טוענת שיש יותר ממקום אחד שמחכה לשמוע ממנה אם היא מעוניינת לבוא לעבוד. סבבה.

גם היחסים עם החבר שלה התייצבו בינתיים, נראה שכרגע יש שקט בחזית הזאת.
ביום ששי הקפצתי אותה לפגוש אותו, נסעתי להלוויה בחולון והיה לו יותר נוח לאסוף אותה משם מאשר לבוא לקחת אותה מהבית, אז יצא לנו לשוחח המון בדרך.

איכשהו דיברנו על אימון סאטיה ולצורך ההדגמה (כי אני לא אמורה לאמן אותה) עשיתי לה סוג של אימון על נושא הקנאה בידידה של החבר, על בגידות וכו'.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לאימון שכזה - תחושות גוף, העלאת זיכרון, הפעלת הילדה, הבאת המבוגר המיטיב - ההחלטות שהילדה קיבלה, המסקנות שהיא הסיקה לגבי עצמה ולגבי העולם
זה היה מדהים מה שזה עשה לה
משהו כבד ביותר השתחרר לה מהגוף.
משהו נרגע מול החבר.

בינתיים בעקבות שינויים בעדות של אחותה, הוספו סעיפי אישום נוספים לכתב התביעה והעדות שלה, שהיתה אמורה להיות ביום ראשון, נדחתה. אנחנו לא קיבלנו כל מענה לתלונה ששלחנו לפרקליטות בעקבות ההברזה ששמו לה בשבוע שעבר, אבל הבנתי שהפרקליטה ספגה צעקות גם מעורכת הדין הפרטית שאמא שלה שכרה.

היא אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שמומחית בנושא פגיעה מינית ....אני מקווה שתהיה שם כימיה ושזה יעזור לה (ושהיא תתמיד). אימון סאטיה זה גם מעולה אבל לדעתי כרגע היא זקוקה למשהו יותר ייעודי עם מישהי שמוסמכת לנושא הספציפי הזה. נראה איך יילך.


בינתיים אתמול התחלנו את מפגשי ההשלמה בקבוצת המנטורינג. במחצית הראשונה של המפגש עבדנו כרגיל, העלינו סוגיות מהאימון וקיבלנו הדרכה. במחצית השנייה עשינו סבב - כל אחת התחילה לספר מה התפתח בה כמאמנת בתקופה הזאת של המנטורינג, מה התפתח בכל אחת מאיתנו בחיינו האישיים - זה היה מרגש.

המפגש הבא יהיה רק בעוד חודש, ואז אנחנו אמורות לומר איך כל אחת מהמשתתפות והמאמן תרמו לי בקבוצה. וזהו. נראה מה הלאה.
בינתיים התפנו שני מקומות בקבוצת מנטורינג ממש כאן ביישוב לידי, אבל אני לא נוטה מייד לקפוץ לקבוצה חדשה. נראה לי שאקח לי קצת זמן לעצמי לחשוב מה הלאה.
ובשלישי הבא מתחילה סדנת כתיבה למתחילים, כאן ביישוב.

הערב הנכדים ישנים אצלנו (בתי וחתני הולכים לחתונה). מזמן לא ישנו כאן, מאז הקיץ. אלך באמת להכין להם את המיטות...

וגם כאן

יום שלישי, 15 בנובמבר 2016

see yourself coming or going

אני אפילו לא זוכרת מאיפה המשפט הזה אבל לקח לי זמן להבין (אם באמת הבנתי נכון) הכוונה היא בדרך כלל לראות מישהי אחרת שלובשת משהו שגם לך יש.

כיון שאני לא ממש בקטע של אופנה ובגדים מעולם לא התייחסתי לסוגיה הזאת, אבל דווקא השבוע זה קרה לי פעמיים, בהחלט אירוע יוצא דופן.

בהלוויה (לא פחות ולא יותר) ביום ששי ראיתי מישהי לובשת סט (גם מכנסיים וגם חולצה) שגם לי יש (מקרייזי ליין, לפני שנתיים).
לא יודעת למה אבל זו היתה תחושה מאד מוזרה, לראות מישהי - שונה ממני, מבוגרת ממני, נמוכה ממני - לובשת את הבגד "שלי".

ולמחרת בחדר כושר אישה אחת לבשה חולצה "שלי" שזה בכלל הפתיע אותי כי קניתי אותה (לפני הרבה שנים) בחנות קטנה בהרצליה (לא רשת אופנה בכלל) ולא היה לי מושג שהתוצרת הזאת נמכרת גם בחנויות אחרות. "אופנת tiffanie's" נדמה לי שקוראים לזה.

מתברר שיש רשת חנויות של Tiffanie's ומוכרים את החולצות שלהם גם במשביר. נו, טוב, אני לא ממש נוהגת לעשות שופינג, כבר אמרתי.

איך אני יודעת? שאלתי אותה. היא שאלה אותי כמה זמן עוד יש לי על המכשיר שהתעמלתי עליו באותו הרגע, ואני ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה היכן קנתה את החולצה - כי אלה שאני קניתי כבר מתחילות להתפורר מרוב שימוש, כביסות וכו.

ועכשיו הבנתי טוב יותר את הביטוי הזה, כי זה אכן לא ממש נעים לראות אחרים מסתובבים עם הבגדים "שלי"....

וגם כאן

יום שני, 14 בנובמבר 2016

ליאונרד כהן, מלחמת יום כיפור, גיטרה בסוכה

מותו של ליאונרד כהן העלה לכולנו זכרונות ואסוציאציות והנה הזכרון שלי

אוקטובר 1973, אני בכיתה ט'. בת 14 וחצי.
מלחמת יום כיפור פורצת ואין לימודים.
חג הסוכות מגיע, ולמרות ההאפלה אני מבקרת בסוכה בשכונה של חברתי פ'.

זוכרת ירח מלא, חבורה של ילדים שאת רובם לא הכרתי, יושבים בסוכה, אוכלים, שרים.
הבאתי גיטרה וגם י', השכן של חברתי פ', שגדול מאיתנו בשנה, הביא גיטרה.

הם לא קוראים לו י', הם קוראים לו פיצי. כך קוראים לו בבית וכך התרגלו לקרוא לו גם הילדים בשכונה.
הוא עולה חדש מארצות הברית ואנחנו מייד מוצאים הרבה מאד מן המשותף ביננו.

כמוני, פיצי מחבר שירים, ואנחנו שרים זה לזה ולכולם ממיטב שירינו.
הטכניקה שלו בגיטרה הרבה יותר טובה משלי - אחרי הכל הוא למד גיטרה, אני למדתי צ'לו, וידעתי לנגן בגיטרה כי אחי למד גיטרה ולימדתי את עצמי.

פיצי שר לנו שם את "סוזאן" וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שיר של ליאונרד כהן. לקח עוד זמן עד ששמעתי את השיר הזה ואחרים במקור.

היה לי חבר באותה תקופה. מ', שלא הצטרף אלינו לסוכה ולא ראה בעין יפה את הידידות החדשה שלי עם פיצי.

וככה זה נגמר.

ולעולם לא אדע מה היה אילו.

ולעולם לא אשכח איך גיליתי את ליאונרד כהן, שם בסוכה בשכונה של פ' בזמן מלחמת יום כיפור.

וגם כאן

יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

הלוך ושוב

אפשר להתלהם בלי סוף מכל מה שקורה סביבנו במדינה (והאמת - גם בעולם) ולהשתגע.
אבל גם אם אסיט את המבט מהמקרו אל המיקרו.

מהדמוקרטיה שלנו שהולכת ונעלמת, ולא רק בשנים האחרונות - בעצם בעשרים ואחת השנים האחרונות - כן אני די מאמינה שרצח רבין היה תחילתו של תהליך שאנחנו רואים את הבשלתו היום.
גם אם אתרכז בחלק האלוהים הקטנה שלי, אזכה לראות דוגמא ומופת לחוסר התפקוד, לזלזול באזרח הקטן, לציניות, לחוסר האחריות וחוסר ההתייחסות של בעלי תפקידים שאמורים לשרת את הציבור ובפועל מזניחים אותו או אף גורמים לו נזק.

היום החיילת שלנו זומנה לפרקליטות במחוז שבו מתנהל המשפט נגד אביה החורג - לצורך מעבר על העדות שלה עם הפרקליטה.

כבר שלושה ימים שהיא לא אוכלת ולא ישנה, בחרדה לקראת התדרוך הזה, שמעלה כמובן את כל מה שעבר עליה בילדות מחדש אל פני השטח.

הצענו להסיע אותה, מה שהרגיע אותה מאד, וכל הדרך (מרחק שעה וחצי נסיעה) ניסינו לעודד אותה ולהכין אותה ולהרגיע אותה.....
ואז הגענו.

בכניסה לפרקליטות השומר שואל אותה לשמה, בודק ברשימות ואומר "אה, כן - קומה X, חדר Y, אונס, בצד ימין - בתוך המשפחה" באותה נימה שעובד בסופר מנחה אותך "מעבר 2 בצד שמאל מוצרי אפייה".....

 ואז התברר ש...
הפרקליטה בכלל איננה במשרד היום.
המתמחה שזימנה אותה להיום נמצאת בחופשת מחלה ולא טרחה ליידע את הפרקליטה שהיא קבעה עם החיילת להיום.
איש לא טרח להתקשר לומר לה לא לבוא.

איש גם לא ממש התנצל על כך שהיא נסעה במיוחד, הפסידה יום עבודה (ולמי אכפת שהיא חייבת כל גרוש), נסעה מרחק שבאוטובוס היה עולה לה 60-70 ש"ח לכל כיוון וכמובן איש לא מפצה אותה על כך.

לא היה שם בפרקליטות אף אחד שמכיר את התיק ויכול לשבת איתה על העדות שלה.

וזהו. לכי הביתה, הלך יום, בעייה שלך.

וגם כאן