יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

יומולדת בפארק, חיילת ואח קטן שהורס צעצועים

בחמישי באתי אל בתי לתורנות נכדים אבל מפאת מזג האוויר לא שלחנו אותם לחוגים ונשארתי איתם בבית לאחר הצהריים של כיף.

בתי תכננה יום הולדת בפארק לחכמוד, יחד עם עוד חבר, והזמינה כמובן קישים ועוגות מאבא שלה.
יום הולדתו יחול רק בסוף דצמבר, אבל הם בנו על מזג אוויר מתאים יותר בסוף נובמבר, ויום הולדתו של החבר כבר חל בתחילת נובמבר - כך שבכל מקרה הם נפגשו באמצע.
חששתי מהקור, הרוחות והיובש (והשריפות, למרות שלא הגיעו לאזורינו) אבל היתה שבת ממש מוצלחת, המפעיל היה ממש חביב והילדים מאד נהנו (וההורים לא סבלו - לא פחות חשוב). חכמוד היה בעננים. הוא מת על זה כשכל תשומת הלב מופנת אליו. 

החיילת קלטה באנטנות הרגישות שלה ש-T כועס עליה, וכיון שלא היו לה כוחות להתעמת איתו (עם העדות הצפויה שלה בבית המשפט וההכנות לעדות אצל עורכת הדין שלה) היא הצליחה להיות נוכחת כמה שפחות בשבוע האחרון. גם הוא לא שש לנהל איתה את אחת ה"שיחות" (שבטח לדעתו גם לא מועילות בכלל) ולכן מאד התאים לו לראות אותה כמה שפחות.

לבית המשפט היא גררה את החבר שלה, שלקח יום חופש ובא לאסוף אותה. אחותה המשיכה להעיד בבוקר, ולה היו אמורים לקרוא פנימה במהלך היום. אילצו אותה לחכות במסדרון עד שלוש אחר הצהריים, ורק אז הודיעו לה שהיא לא תעיד בסוף היום, שתבוא בשבוע הבא. 

לא ממש דיברתי איתה במהלך אותו היום וגם לא בערב, היא לא יזמה ואני לא רציתי להציק. בערב היא סימסה לי "סיוט מה שהלך היום" וכששאלתי מה היה ענתה לי בקצרה. 
לא שאלתי אם היא חוזרת הביתה כי הנחתי שלא. 
היום שאלתי לשלומה והיא אמרה שמצבה "נוראי" ולא פרטה. שוב כמה שאלות ותשובות קצרות שמהן עלה שהיא ישנה אצל אמא שלה בצפון, ושכעת היא בעבודה. בשש היום היא קבעה פגישה שנייה עם הפסיכולוגית החדשה, הבעתי תקווה שזה יעזור. 
הבנתי שהיא והחבר קבעו לא להיפגש עד לשבוע הבא. לא יודעת מה היה איתו שם ואם היא לא תספר לי לא אשאל. גם לי כרגע מתאים לא להיסחף יותר מדי עם הדרמה שלה. 

באימון שלי בשבוע שעבר דיברתי כמובן עליה - היא מספקת לי הרבה חומרים לעבודה עצמית 😉
עלה לי זיכרון מהילדות הרחוקה - אחי בן השנתיים או השלוש שוב לקח לי בובה והרס אותה לגמרי: גזר את שערות ראשה, קשקש על פניה ועל כל גופה לאחר שהפשיט אותה מבגדיה.

הרבה צעצועים ומשחקים הוא הרס לי הקטנצ'יק הזה, ובכל זאת אני לא זוכרת שכעסתי עליו. אני זוכרת את הורי צועקים עליו, לפעמים גם נותנים לו פליק בטוסיק. אבל אני לא זוכרת שנטרתי לו אי פעם. איכשהו הוא היה הקטן, החמוד, השובב שאין מה לעשות נגד התעלולים והנזקים שלו. 

אני גם לא זוכרת שהיתה סיבה לנזקים שהוא עשה. תמיד שיתפתי אותו במשחקים שלי, לקחתי אותו איתי לחצר ולחברות. יותר מאוחר, אחרי גיל 10 או 11, היו אלה החברות שלי שסרבו לצרף אותו למשחק. אבל אז, כשעוד הייתי בת 7 או 8 היינו בלתי נפרדים, וזאת למרות שהיו ביננו חמש וחצי שנים. הוא היה ממש פעוט. אהבתי אותו אהבת נפש והוא גם מאד מאד אהב אותי. ולא דמיינתי בכלל אופציה של לעשות משהו בלעדיו. ובכל זאת - הוא הוציא את חימתו על משחקי הקופסא שלי, הבובות שלי...הכל. 

מעולם לא הצלחתי להבין מה היה לו בפנים שגרם לו לעשות את זה. 
אבל מה שאני זוכרת הוא שלא כעסתי עליו, לא באמת. המשכתי לשחק עם הצעצועים והמשחקים ההרוסים כפי שהם.
ומה שזכרתי בעת האימון היה שהצעקות והעונשים שהטילו עליו הורי לא עבדו. לא עזרו. והמשכתי לאהוב את אחי ולשחק איתו, בלי קשר למה שהוא עשה. 

והבנתי - בחזרה להקשר של החיילת - שגם הדברים שהיא עושה (השקרים שהיא מספרת) באים מתוך איזשהו צורך פנימי שאין לו קשר אלינו ואינו מושפע לכאן או לכאן מהיחס שלנו. אם נכעס עליה או ניטיב עימה - אחת היא. ושאני בוחרת להמשיך להיטיב עימה, כי זה מה שאני בוחרת. לא כתגובה למה שהיא עושה או אומרת. בלי קשר. 

זה עדין לא בהיר לי עד הסוף אבל משהו בכל זאת השתחרר שם ברמת הגוף. 

הערב שוב מפגש של כתיבה יוצרת....הכנתי שיעורי בית - לא היה פשוט אבל היה מהנה מאד. מחקתי הרבה...😜

וגם כאן

אין תגובות: