יום שבת, 31 בדצמבר 2016

יוצאת לחופשה

כמאמר המשורר: שלום, אני נוסעת
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה

הטיסה לויאטנם הערב

עוד לא ארזתי אבל ארגנתי כבר את הרוב

אתמול התארחנו לארוחת ערב אצל בתי והיה ממש נעים וטעים.
היום לפנות בוקר הגיע כלתי משווייץ, נכנסה לחדר של בני וכעת היא ישנה.
עוד מעט נזכה לבלות איתה כמה שעות איכות ואז אביה יבוא מצפת לקחת אותה אליהם.

כל הלילה ירד גשם אבל עכשיו השמש הציצה בין העננים וממש יפה בחוץ.

נתראה (או שמא יש לומר "נתקרא" בעוד שלושה שבועות)


שנת 2017 שמחה לכולם

וגם כאן

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגיל כתיבה על דמות תוך שימוש במילים ספציפיות

כתיבה על דמות תוך שימוש במלים הבאות: (*או בהטייה שלהן)

טיפשה, דָּמוּם, סומא, נינוח, געש, תקרובת, הפשיל, מסתורי, לב, מְפוּלֶּשֶׁת

הטלפון שהושלך כלאחר יד על המיטה נותר דָּמוּם. היא הרגישה כמו טיפשה, לא רק משום ששוב נתנה למישהו להתקרב מספיק כדי לפגוע בה ככה, אלא בעיקר כי כעת ציפתה, משום מה שיתקשר להתנצל. הכעס והעלבון געשו בלבה ולא נתנו לה מנוח.

תמיד זה קורה לה, חשבה בצער. פעם אחר פעם היא פוגשת גבר זר ומסתורי שמסעיר את דָּמָהּ ומְסַמֵּא את עיניה. שוב ושוב חוזר הדפוס על עצמו. היא מזמינה אותו אל ביתה, אל חייה, אל נשמתה. מעלה את עצמה לקורבן.

תמיד הוא מרגיש נינוח, משתרע כבעל בית על הספה, טועם קלות מהתקרובת, שכה התרגשה בעת הכנתה לקראת בואו. לוגם כזית מהיין.

בכל פעם מחדש היא מצפה להמשך השיחה המרתקת, הפילוסופית משהו, שהחלה כשנפגשו. זה עקב האכילס שלה, השיחות החכמות. זה מה ששובה אותה בכל פעם מחדש. על זה היא נופלת. אחת החברות שלה סיכמה זאת בקצרה ובדיוק: "את פשוט אוהבת שמזיינים לך את השכל", אמרה לה פעם.

והוא? במקום לדבר הוא מתנפל. אין שם רוך או עדנה, אין שם כלל רצון לענג אותה. רק הוא והרצון שלו קיימים שם, ובאחת הוא מפשיל את שמלתה ועושה בכְּשֶׁלּוֹ במי שהביטה בו בהערצה. הערצה שמזינה את הטורף שבו. הערצה שמתחלפת מייד באימה, בתחושת השפלה עמוקה, בגועל.

הוא עוזב והיא נותרת מאחור, פגועה, מְפוּלֶּשֶׁת, מְחוּלֶּלֶת.


וגם כאן


יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

כושר עבודה

האמת שזה סיפור ישן, כמעט בן שנתיים. אבל לא רציתי לספר אותו עד שלא יהיה לו סוף.
השבוע הוא הסתיים.
הוא התחיל בפברואר 2015, כש-T עבר את ניתוח הכתף הראשון שלו.
בפועל הסיפור הזה התחיל הרבה שנים קודם לכן, כש-T והשותף שלו ע' עשו לעצמם ביטוח אובדן כושר עבודה.

לי תמיד אמרו שאובדן כושר עבודה הוא הביטוח הכי בעייתי שקיים בשוק. וצדקו. כאשר עושים ביטוח שכזה, חשוב מאד, אבל מאד, לתאר במדויק את התפקיד, את המקצוע, את הפעילות שעושה המבוטח במסגרת עבודתו.

אצל T טעה סוכן הביטוח בפוליסה, וכתב שהוא השף של החברה אבל גם המנהל שלה. בפועל זה נכון.
מה שלא היה כתוב בפוליסה, כמובן, הוא ש-T מנהל את החברה מהמטבח, שאין לה עוד שף או אפילו טבח בכיר מלבדו, ושללא כושר עבודתו במטבח החברה בעצם לא מתפקדת.

השותף של T, גם הוא מנהל בחברה - עסק בניהול צוות העובדים הקטן והיעיל שלהם, ניהול המכירות ועסק במכירות בפועל. הם היו חברה קטנה שמבוססת על עבודה עצמית.

כאשר סגרו T והשותף שלו את עסק האירועים שלהם,  לא היתה הכתף הבעייתית של T הסיבה העיקרית לסגירתו, אבל היה לה חלק נכבד בעניין. T כבר אז לא יכול היה לעבוד במטבח לאורך זמן, לא יכול היה להרים דברים כבדים, כאביו הפכו בלתי נסבלים - ובאמת במהלך אותה השנה הוא החליט ללכת על ניתוח, לנסות לאחות את הגידים הקרועים שבמפרק הכתף שלו.

הסאגה מול חברת הביטוח התחילה כבר אז, יום אחרי הניתוח. אז עוד לא ידענו שהניתוח לא  הצליח, שהגיד הסופרספינטוס היה באיכות כל כך גרועה שלא ניתן היה לאחות אותו, ושתפקוד הכתף שלו לעולם לא יחזור לפעילות תקינה. אבל מה שכן היה ברור, הוא שלפחות בחודשים הקרובים לא יוכל T להתפרנס מעבודתו כטבח, כשף, והגשנו תביעה לאובדן כושר עבודה.

חברת הביטוח נהגה לפי "ספר החוקים הבלתי כתובים" (או שאולי איפשהו הם כן כתובים) של חברות ביטוח. בהתחלה היא פשוט התעלמה מהתביעה. פשוט לא הגיבה.
לאחר עוד כמה חודשים והרבה ניג'וסים נדחתה התביעה בטענה ש-T שיקר בהצהרת הבריאות שלו על מצב הכתף, שכביכול היה מה שנקרא בעגה המקצועית pre existing condition. לקח להם חודשים להשיג את התיק הרפואי מקופת החולים (גם זה לא ברור למה) ורק אז התברר שהוא אמנם התלונן על כאבים בכתף לפני כמה שנים - אבל זו היתה הכתף השנייה בכלל!

בושים ונכלמים לכאורה אבל לגמרי אדישים לטפשות שלהם בפועל,  נשלח T על ידי חברת הביטוח ל"בדיקה" אצל רופאים מומחים מטעמם: אורתופד ורופא תעסוקתי. הם בדקו את T, עברו על כל החומר הרפואי, והחליטו את מה שחברת הביטוח שילמה להם להחליט: לא רק ש-T כשיר לחלוטין לעבוד, אלא הוא היה כשיר לפי הצהרתם כבר שלושה חודשים אחרי הניתוח. וזאת בלי שמישהו מהם כלל ראה את T שלושה חודשים אחרי הניתוח, ולא היו שום ממצאים לכך. מי שעקב כאן בבלוג יכול לזכור שלא רק שבשלב ההוא T עדיין לא היה כשיר לשום דבר, הוא גם היה עדיין על משככי כאבים כה חזקים שהגמילה מהם היתה כמו גמילה מסמים קשים.

על כל דחייה כזאת ערער סוכן הביטוח שלנו (שלזכותו ייאמר, לא נלאה במאמציו לסייע לה מול החברה) ובאיזשהו שלב פסקו בחברה שייתכן באמת ש- T לא יכול לעבוד באופן מקצועי במטבח, אבל ככתוב בפוליסה: הוא גם מנהל - אז שינהל. הוא אינו זקוק לתפקוד הזרוע בשביל זה, אמרו בהחלטיות.

כל מהלך כזה ארך חודשים ארוכים, כאשר איפשהו באמצע שקלו כנראה בחברת הביטוח להגיע לפשרה, וביקשו ש-T יתחייב בכתב שאובדן הכושר יוקצב בזמן. אבל בשלב ההוא כזכור לנו, כשנה לאחר הניתוח הראשון, נכנס  T לניתוח כתף נוסף - להחדרת בלון למפרק הכתף. כל מטרתו של הניתוח השני היתה (ואכן הצליחה חלקית) להפחית את כאבי התופת שהוא סבל מהם לילות כימים. את הקרעים בגידים כבר היה ברור שלא ניתן אי פעם לתקן. הנזק בלתי הפיך, כך שברור היה שלא נראה באופק סיום לאובדן כושר עבודתו כטבח.

לאחר דחייה נוספת על ידי חברת הביטוח פנה T יחד עם סוכן הביטוח לחברת עורכי דין שמתמחה בתביעות נגד חברות ביטוח. הם נכנסו לתהליך של גישור, שבסופו של משא ומתן מייגע ומורט עצבים הגיעו לפשרה שמניחה את הדעת. בפועל T הצליח לנצח בתביעה נגד חברת הביטוח, ולקבל סוף סוף סכום נאה שמכסה, פחות או יותר, את אובדן העבודה בתקופת שני הניתוחים. הוא החליט להסתפק בזה.

בינתיים הוא הרי עשה הסבה מקצועית, התחיל לעבוד כיועץ עסקי - ולכך, תודה לאל, הוא עדיין כשיר 😏

וגם כאן

יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

סדנת כתיבה - תרגיל סיפור קצר

חשיבותו של צבע העיניים  
(בהשאלה מ"חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד)

במהלך ארוחת הערב צלצל הטלפון. "תגידו", שאלה במבוכת מה אפרת שכנתנו מהקומה הרביעית, "איפה פּוּפִי?". רק אז שמתי לב, שהחתול לא היה אתנו כל הערב.
בעת שחיפשנו אותו בכל הבית, נדדו מחשבותי ליום שבו נולד החתלתול. היה זה לילה סוער באמצע מרץ. בחוץ השתוללה סופת רעמים, ובפנים, בחדר האמבטיה של אפרת ומוטי וורנר, שכנינו מהקומה הרביעית, הצטופפנו כולנו וצפינו בחתולתם, צ'יפי, ממליטה בזה אחר זה את הגורים, כל אחד בתוך שקיק ההריון שלו, פצפונים, וורדרדים ועֲצוּמֵי עיניים.
ההתרגשות היתה בשיאה. "הם קטנים כלך כך," קראו הילדים בהתרגשות ,"נראים ממש כמו הפנתר הוורוד". רק אחרי כמה ימים התגלו הגורים ביופיים המלא, סיאמים מעורבים עם הימליה.
ביקורי אחר הצהריים הקבועים שלנו אצל הוורנרים כללו כעת גם משחקים עם החתלתולים המתוקים, שלא ניתן היה להבדיל ביניהם, פרט לצבע עיניהם. לאחד הגורים היו עיניים כחולות, כמו לאמו, והשני היה ירוק עיניים.
אנחנו היינו "אנשי כלבים" וכלל לא העלינו על דעתנו לאמץ חתול, אבל הילדים לחצו, ומהר מאד נכנענו. הגורים היו יפהפיים ומתוקים, כמו כדורי פרווה אפרפרים, ובסופו של דבר הסכמנו לקבל אחד מהם כאשר ייגמל מאמו.
ילדיי החליטו ביניהם שכאשר נקבל גור נקרא לו פונפון, אבל השם הופקע מידינו על ידי אפרת, שקבעה שכך ייקרא הגור שיישאר אצלם.  לגור המיועד לנו מצאנו שם חדש: פּוּפִי. אפרת גם הייתה זו שהחליטה איזה מהגורים יהיה שלנו. לטענתה קיבלנו את פּוּפִי בזכות צבע עיניו. " לנו כבר יש חתולה עם עינים כחולות" היא אמרה בלי למצמץ, "ולכן השארנו לעצמנו את ירוק העיניים".
"אמא," שאלו ילדיי בטרוניה גלויה, "למה אפרת תמיד מחליטה עלינו?!" ובאמת לא היתה לי תשובה עבורם. במיוחד לאחר שפּוּפִי עבר לביתנו. די מהר התחיל להתגלות לנו אופיו האמיתי של החתול. איתנו הוא היה מתוק ואוהב, אבל התקיף בעקביות כל אורח. חתול שמירה, קראנו לו בצחוק, אבל נאלצנו לסגור אותו בחדר כל אימת שהגיעו אורחים, קרובי משפחה, חברים לילדים וכמובן בעלי מקצוע.
לביקורי האחר הצהריים אצל הוורנרים המשכנו להביא אותו איתנו, כדי שיוכל לשחק עם אחיו ועם אמו. אפרת ואני היינו מפטפטות במטבח על כוס קפה, וילדינו, שהיו בגילאים תואמים, שיחקו יחד בחדר. לקראת הערב היינו לוקחים את החתול ויורדים בחזרה לדירתנו בקומה הראשונה.
באותו ערב כנראה הוסחה דעתי כאשר ירדנו הביתה. בין הבלגן שנותר מאחור בדירה לבין ארוחת הערב שהיה עלי להכין לילדים, כלל לא שמתי לב להתנהגותו של פּוּפִי כשהנחתי אותו על הרצפה. תוך שניות החתול נעלם לי, ורק אחר כך הבנתי שרץ מהר לחדר הקטן והתחבא מתחת למיטה.
בעקבות הטלפון של אפרת חיפשנו אותו וחיפשנו, עד שמצאנו את מקום מחבואו....של פונפון! עיניו הירוקות הביטו בי בחשש מה באפלולית שמתחת למיטה הלא מוכרת.
איך בכלל הבנת שהיה זה פּוּפִי שנשאר אצלכם, ושאנחנו לקחנו הביתה בטעות את פונפון?”, שאלתי את אפרת בחשדנות.
"אֶה...." גמגמה אפרת בטלפון, "הגיעו אלינו אורחים ו.....   החתלתול התחיל לתקוף אותם....  ואז... הבנו שזה פּוּפִי...." פלטה לבסוף.

"כן, כן, רק בגלל צבע העיניים", סיננתי בין שיני בשקט, בעת שעליתי עם פונפון העדין והמתוק אל הקומה הרביעית, כדי לבצע את ההחלפה.

וגם כאן

יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

שבוע חיבוק אבל גם שבוע לחוץ

התכנית המקורית עשתה רושם מצוין: כיון שכלתי עדיין בבחינות סמסטר, בני יטוס ארצה לשבוע לפני תחילת ה"גיג" שלו בשווייץ.
"גיג" = עבודה (למוזיקאים ואחרים). הוא הוזמן לנגן במשך שבועיים במהלך חג המולד וסילבסטר, במלון יוקרה בעמק מרהיב בין הרי האלפים, עם הרכב הטריו שלו (אחד ההרכבים שהוא חבר בהם).

בשבוע הראשון כלתי אמורה להיות איתו במלון (הטבה שכלולה בתנאי העבודה), ובשבוע השני הוא ימשיך לעבוד שם והיא תגיע ארצה לבקר את משפחתה, ובסוף יטוסו שניהם חזרה לארה"ב, היא מהארץ והוא משווייץ.

בתום השבוע של ביקור בני בארץ, הוא יטוס לשוויץ מכאן, כלתי תטוס לשם מבוסטון, הם ייפגשו בשדה התעופה ויסעו ברכבת למלון המפואר.

ובאמת בני נחת ביום חמישי שעבר ובאמת ניצלנו את השבוע הזה להרבה חיבוקים, לאגור את הטוב הזה, את האהבה הזאת, את הגעגוע הבלתי נגמר.

השבוע הזה כלל בילויים משותפים, ארוחה משפחתית מורחבת - בה חגגנו יום הולדת גם לו וגם לחכמוד - טיול עם משפחתה של בתי בשבת, סרט עם אמא ואבא (מלחמת הכוכבים החדש), שחייה בבריכת הקאנטרי בזמן שאנחנו בחדר הכושר, בילוי זמן איכות הבוקר עם בתי והאחיינים בזכות השביתה, והרבה שיחות נעימות ליד האח המבוערת.

אבל במקביל זה היה גם שבוע עם הרבה לחץ. בגלל הויזה שלו.
ויזת הסטודנט של בני פגה והוא הגיש בקשה וגם קיבל כבר אישור לקבלת ויזת האמן , שמאפשרת שהייה ועבודה במקצוע (כמוזיקאי) למשך שלוש שנים. כל שנותר לו לעשות היה לחזור למדינתו (ישראל), לעבור ראיון בשגרירות ארה"ב כאן, ולהשאיר להם את דרכונו להטבעת הויזה החדשה.

בששי על הבוקר הסעתי את בני לשגרירות ארה"ב לראיון שקבע מבעוד מועד.  כל התהליך היה אמור לקחת מספר ימים.
מראש, כשקבע את הראיון פנה בכתב לשגרירות והסביר שהוא מגיע ארצה לשבוע בלבד, כי יש לו עבודה בשווייץ במהלך חג המולד, והאם זה הגיוני לבקש שיזרזו את תהליך הטבעת הויזה לשם כך.
התשובה שקיבל היתה, שהוא יכול לפנות עם הבקשה הזאת לפקיד בזמן הראיון.

הפקיד שניהל איתו את הראיון קם כנראה על צד שמאל בבוקר יום ששי האחרון. הוא סירב לענות לבני האם ניתן לזרז את התהליך, כמה זמן זה צפוי לקחת, ומה לעשות במקרה שהדרכון לא יהיה מוכן עד למועד הטיסה.
כשנשאל בנימוס על ידי בני את מי בכל זאת אפשר לשאול, הוא אמר לו בבוטות לא אופיינית לפקיד אמריקאי:
get the hell away from my window (תסתלק כבר מאשנב שלי).

כדי לא להחמיר את המצב  נסוג בני מהר מהאשנב, ניסה ללא הועיל לשאול אחרים בשגרירות מה אפשר לעשות, ויצא משם בחוסר וודאות גדול מאד.
הוא כתב מייל (כי בטלפון היתה הודעה שניתן לפנות רק במייל) בשאלה מה אפשר לעשות, וקיבל תשובה יחסית מהר: צור איתנו קשר ביום שלישי כדי לבדוק את סטאטוס בקשתך.

אפשר לומר שבמהלך סוף השבוע ועד יום שני היינו עדיין  רגועים יחסית.
ביום שלישי התשובה שהתקבלה (שוב מהר יחסית) היתה: לא ידוע עדיין מה הסטאטוס וכמה זמן זה עוד ייקח.

בשלב זה התחלנו לחשוב מה נעשה עם הדרכון לא יהיה מוכן בזמן.
לא ניתן לטוס לשווייץ בלי דרכון ובלי ויזת אישור העבודה בשווייץ שמוטבעת לו כבר באותו דרכון.

אם בני מבריז להרכב שלו, לא מתקיים הטריו, ולא ממש אפשרי להשיג מחליף ברגע האחרון שינגן שבועיים במלון בשווייץ.
אם הוא מבריז לעבודה הזאת, הוא לא מקבל את התשלום - שאמור לממן את כל הטיסות האלה שלו ושל אשתו ואת החופשה שלהם בת השבוע במלון.
אם הוא לא טס לשווייץ צריכה גם אשתו לשנות את הטיסה שלה, לא להגיע או להגיע ארצה כבר עכשיו, במקום לשווייץ.
בקיצור - בלגן.

בשלישי בערב כתב בני מייל נוסף לשגרירות בשאלה אם ניתן בינתיים לקחת בחזרה את דרכונו - כשהויזה עדיין לא מוטבעת עליו - כדי לטוס לשווייץ, ולהחזירו לשגרירות במועד מאוחר יותר.

הבוקר התקבלה ההודעה שכן - הוא מוזמן היום לשגרירות לקחת את דרכונו, תהליך האישור ימשיך בינתיים ללא הפרעה, הם יודיעו לו כשזה יהיה מוכן ואז יצטרך לשלוח להם בדואר רשום את הדרכון - ויקבל אותו בחזרה עם הויזה.

לצורך כך כנראה שיצטרך לחזור ארצה משווייץ (וממילא במהלך חג המולד וסילבסטר השגרירות בחופשה) במקום שיוכל לחזור לארה"ב - אז בכל זאת יהיו לו כמה ביטולים של גיגים מקומיים, תלמידים, הקלטות וכו - אבל זה פחות נורא, לדבריו. גם הוא מודיע מספיק זמן מראש כדי שיוכלו למצוא לו מחליפים, וגם זה הכל פחות קריטי מהגיג הגדול בשווייץ.

הסעתי אותו לשגרירות וחיכיתי לו כמה דקות בחוץ עד שחזר עם הדרכון. מפלס הלחץ ירד קצת, הטיסה לשווייץ מתקיימת מחר כמתכונן, כלתי תטוס כמתוכנן ותפגוש אותו....השבועיים הקרובים יתקיימו לפי הלו"ז המקורי - ואחר כך נראה....

וגם כאן

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

שהכל נהיה בגְּבָרוֹת

מזמן לא צחקנו כך ביום ששי בערב.
לשם שינוי שני הנכדים הגיע ערים וערניים. שניהם היו במצב רוח מצוין, הראו לנו עבודות שעשו בגן וסיפרו על שבחים שקיבלו מהגננות.
כשישבנו לאכול הם התעקשו לברך לפני האוכל, וזה הלך ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בגְּבָרוֹת.
לא עזר שניסינו לתקן את נשמותק, הוא בשלו.
צחקנו עד שכאבה לנו הבטן.
אחרי הארוחה הם התעסקו בעיקר עם הלגו, אבל גם ביקשו שנקרין את "קונג פו פנדה 3", שיהיה ברקע בזמן שהם משחקים. מידי פעם חכמוד הסביר לחתני על דמות כזו או אחרת על המסך. חלוקת הקשב שלו ראויה לציון.
לפני שהלכו הביתה זכיתי שכל אחד מהם יישב עלי ויתפנק קצת (בעיקר חיבוקים וגירודים בגב), מה עוד אפשר לבקש?

אתמול הם השכימו קום ונסעו לאגמון החולה, ובדרך חזרה דרשו מההורים להתקשר אלינו כדי לספר איך היה, איך הם נסעו ברכב חשמלי ו"עשו תור תור" לנהוג בו.
התמוגגותנו היתה שלמה.

גם לנו היתה שבת נעימה, חדר כושר ואחרי כן התחרדנות בשמש על הגבעה בקאנטרי. היה יום נהדר.
בערב עשיתי לבני שיחה הכנה (clearway) לקראת הביקור שלו בארץ.

זה מדהים כמה חששות יש לבני האהוב בכל פעם מחדש מהמפגש עם המשפחה והחברים - ביחוד עם הקרובים לו ביותר. השיחה שלנו פרסה את הדאגות, את מטרות הביקור, את ההוויות שהוא רוצה להיות בהן במהלך הביקור....את מה שעלול להסיט אותו מהוויות אלה וגם - כיצד יוכל להחזיר אותן לעצמו ולהיות מי שהוא בוחר להיות, להרגיש איך שהוא בוחר להרגיש.
בסוף השיחה הוא הרגיש מוכן.

אני כמובן כבר סופרת את הימים....
הוא מגיע בחמישי הקרוב, וכבר תכננו את הארוחה המשפחתית וכבר התחלתי לנקות ולסדר לו את החדר.....

הכנתי שיעורים לסדנת הכתיבה - ובאמת אעלה לכאן את התרגילים בהמשך.

השבוע T מארח את החברים שלו מהלימודים - שלא נפגשו 38 שנים! בכלל, מאז קורס הייעוץ העסקי T הפך להיות הרבה יותר חברותי, יוצר קשרי חברות חדשים, מחדש קשרי חברות מתהום הנשייה....משהו נפתח בו, ללמדך שאנחנו יכולים כל הזמן להשתנות, גם כשאנחנו כמעט בני ששים.

אני לא אהיה במפגש (שממילא יהיה ללא בני/בנות זוג) כי יש לי את סדנת הכתיבה באותו הערב.

ברביעי המפגש האחרון של קבוצת המנטורינג. , אין בי כרגע חשק להצטרף מיד לקבוצה אחרת, אבל ככל שאמשיך לאמן נראה לי טבעי שאזדקק להדרכה.....בכל מקרה לא מחליטה כלום לפני הנסיעה לויאטנם וקמבודיה בסוף החודש. אנחנו נוסעים לשבועיים וחצי.....הכל כבר מוכן. זה יהיה טיול מאורגן....לזוג. רק שנינו. כמו שאנחנו אוהבים.

התחלתי לקרוא את "הדבר היה ככה" של מאיר שלו - הפעם הראשונה שאני מצליחה לקרוא את מאיר שלו - אז תודה למי שהמליצו לי להתחיל מהספר הזה.

ובינתיים צפוי שבוע עמוס ומהנה......

וגם כאן

יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

היא עשתה זאת

היא עשתה זאת ובגדול
החיילת סוף סוף נקראה היום לעדות, אחרי שבשבוע שעבר חיכתה על הספסל במסדרון בית המשפט יום שלם ובסוף נשלחה שוב הביתה. היום הכניסו אותה על הבוקר, והיא העידה.
היא מספרת שהיא היתה שקולה, ממוקדת, לא נתנה לסניגור להכשיל אותה בלשונה, להשפיל אותה, לשאול אותה שאלות שלא קשורות לתיק.

היא לא התבלבלה וגם ביקשה שאביה החורג (הנאשם) לא יישב מולה בזמן שהיא מעידה כי הוא נועץ בה מבטים וזה פוגע בה. הם הזיזו אותו לבקשתה לסוף האולם במהלך העדות שלה.

היא מספרת שהשופטים - שכנראה כבר בעצמם מאסו בסניגור שגרר וגרר את חקירת עדי התביעה וניסה להכשיל ולהשפיל ולסלף את דבריהן - היסו והשתיקו אותו כאשר ניסה לסטות מקו השאלות הרלוונטי או להתייחס אליה בזלזול.
היא יצאה גדולה מהעדות הזאת, ואני כל כך שמחה שהיא עשתה זאת ושזה מאחוריה.

עכשיו זה כבר יצא מידיה.

יזומנו עדי ההגנה, יתכנסו השופטים - זה ייגמר מתי שזה ייגמר, אבל היא את שלה כבר עשתה.

היא נשמעה בהיי מטורף כשדיברה איתי בטלפון. היי שהגיע, לפי דבריה,  אחרי ההתמוטטות שלה ברגעים שאחרי העדות - ההתפרקות שלה והבכי והקריסה מתוך ההקלה שהחלק הזה, לפחות, נגמר.

החבר, שהתבקש לא ללוות אותה הפעם (כי בפעם ההיא שבה לא הכניסו אותה בסוף להעיד היא לא הרגישה שהוא מסוגל בכלל לתמוך בה במצב הזה), בכל זאת הפתיע והגיע במהלך היום עם אחותה, וכנראה יצא גדול - כי בסוף היום היא עברה בבית לקחת כמה דברים והמשיכה אליו, לבלות אצלו את הלילה.

עכשיו הזמן לאסוף לאט לאט את השברים ולעזור לה לחזור לשיגרה, לקדם את חייה - בעבודה, בטיפול, בחיי החברה, בחיי האהבה....

נכון שיש עדיין את ההמתנה מורטת העצבים עד להכרעת פסק הדין ולא פחות מזה: גזר הדין.

אני מקווה שהפרק הקשה ביותר, המלחמה של חייה - מאחוריה.

כעת הזמן להביט קדימה, בתקווה לעתיד טוב יותר.

וגם כאן

יום שני, 5 בדצמבר 2016

סיימתי לקרוא את הבן הטוב

בסבל רב סיימתי לקרוא את "הבן הטוב" של שי גולדן.
אני מבינה שאמא שלי הביאה לי את הספר הזה בביקורה האחרון כי "זה ספר על ילד מאומץ" ואצלה בראש זה התקשר איכשהו לחיילת שלנו.

אני מופתעת מכך שהצלחתי לקרוא את הספר הזה ,שלא נהניתי ממנו בכלל - לא מהתוכן ולא מאיכות הכתיבה - עד סופו, כאילו עשיתי משהו עבור אמא שלי. או שאולי קיוויתי שמשהו ישתפר בספר לקראת הסוף. זה לא קרה.

איך שסיימתי לקרוא את הספר עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם - חיפשתי ברשת ביקורת שמישהו כתב עליו. מצאתי ביקורת של אריק גלסנר שפחות או יותר אישרה לי את מה שהרגשתי בעצמי.
 היה שם משפט שהדהד לי במיוחד: העוצמה המגאפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא.

חירשות רגשית. באמת לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.

אולי הדבר היחיד ש"הציל" את הספר הזה בעיני היתה האגדה הרומנית שגולדן סיפר בעמוד הראשון של הספר ואחרי כן חזר עליה בנוסח מותאם לחייו לקראת סוף הספר.

בסדנת הכתיבה בה אני משתתפת, מעודדת אותנו המנחה להתרחק מעצמנו, מהדמויות שלנו. היא מזהירה איתנו מ"זה היה באמת", ושדות היקר אפילו שם לב לזה, בתגובתו על התרגילים שהעליתי לבלוג בפוסט הקודם.

אחרי שקראתי את "הבן הטוב", אני מבינה על מה היא מדברת ולמה היא מתכוונת ומפני מה היא מזהירה אותנו.

ייתכן מאד שקיים שביל הזהב, קיימת דרך ביניים כלשהי, משהו בין הרחקה מוחלטת של הדמויות לבין הכתיבה האוטוביוגרפית הקשה, הלא נעימה, הדוחה אפילו של גולדן. ואם היא קיימת, מקווה שאצליח למצוא אותה בכתיבה שלי.

ועכשיו אני מקווה שאמצא ספר שיעשה לי טוב בלב וכיף בראש.

וגם כאן