יום שישי, 17 בנובמבר 2017

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.
למה לכאורה?
כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.
אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה.

T לא זורק שום דבר לפח. כלום.
זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם).

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

T לא סוגר שום דבר.
זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר.
פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה.

T לא מחזיר שום דבר למקומו.
הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש.
הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.
הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור.

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה.
כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק.
הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו.
ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו.
את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים.

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום.

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה?
יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד.

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה.

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום.
מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם.

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...
הייתי מתפלצת מזה.
מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא?
זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה.

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת.

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש.
היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו.
שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

שיניתי גם את השפה שלי.
אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......".
מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם".

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת?

וגם כאן

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

זה הסתיו בלי הענן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע.

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.
היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף.

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי.

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות.

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת.

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....
גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים.

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

וגם כאן

יום שני, 13 בנובמבר 2017

שונאת רוח

אני לא שונאת כמעט. שום דבר ואף אחד. אבל אני שונאת רוח.
זה אפילו מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כמה שאני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המחנק הזאת - בכל פעם שיש רוח.
הכי גרוע זה כאשר יש לי רוח חזקה בפנים. אני ממש נחנקת.

אבל גם עכשיו, כשאני יושבת לבטח בתוך הבית והרוח היבשה המזרחית הזאת משתוללת בחוץ (טוב - לא לגמרי משתוללת, יש פרצים כאלה שמידי פעם נרגעים), גורמת לענפים לרקוד ומעיפה את העלים היבשים שעל הארץ בכיוונים שונים - אני מרגישה שלא נעים לי בגוף.

כשזה היה קורה בארצות הברית, הרבה פעמים זה היה בא יחד עם רעידת אדמה (גרנו בדרום קליפורניה). לפעמים הרוחות היו חזקות כל כך שהיה קשה לי ללכת. הייתי נשכבת עליהן, ממש מגיעה למנח אלכסוני, ולא נופלת. 
ובאמת היתה רעידת אדמה חזקה באזור אתמול - אני אמנם לא הרגשתי אותה, אבל בעיראק ו/או איראן יש הרוגים, והבנתי שהיו כאלה שהרגישו גם בארץ. מעניין אם זה קשור.

כשהייתי קטנה גרנו בירושלים, ואני ממש זוכרת את עצמי טומנת את פני בתוך הצוואר של סבתא שלי, שלקחה אותי על הידיים, כי לא הצלחתי לנשום מול הרוחות החזקות בחורף.

גם בגיל מאוחר יותר, כשסתם נסענו במכונית עם הורי, אחי תמיד רצה שהחלון יהיה פתוח ואני דרשתי שהוא יהיה סגור כי נחנקתי כשבאה לי רוח ישירה על הפנים. 

אולי זה עוד משהו שאני יכולה להתאמן עליו - למרות שזה לא באמת כזה עניין - זה לא שיש לי פוביה מלצאת לרוח שכזאת. סתם לא נעים לי. 

ובהקשר הזה - עוד לא הבאתי את עצמי ליצור קשר עם אף אחת מן המאמנות בפוטנציה שאני שוקלת להתאמן אצלן. וזה בסדר. אני מבינה שזה עדיין מתבשל אצלי. וסומכת על עצמי שיגיע פתאום הרגע שבו אהיה מוכנה וארים טלפון. 

T ממשיך לסבול בשקט, אבל נראה שיש איזשהו שיפור זעיר אצלו. הנפיחות ירדה מעט, הוא הצליח לשתות את הקפה (הקר) הבוקר בלי לילל מכאבים. אבל עדיין נזקק למשככי הכאבים (אופטלגין, נורופן) פעם בכמה שעות. שזה עדיין המון. 
למרות זאת הוא יצא לפגישת עבודה שהיתה מתוכננת להיום. 'שותפנו' בא לאסוף אותו והם נסעו יחד. 

אתמול נפגשתי שוב עם 'מחברת' - אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, גם כששתינו עסוקות (היא יותר עסוקה ממני). שוב ושוב אני מגלה כמה טוב לי שיש לי אותה כחברה, וגם בתקופה כזאת ממש לא פשוטה שהיא עוברת, היא עדיין גם אתי, לא רק מרוכזת בעצמה.

לפנות ערב שוב יצאתי להליכה, ובסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי בשבוע האחרון. 

היום אאסוף את הנכדים ואקח אותם לחוג השחייה שלהם. אביא איתי גם את הספר "המסע אל האי אולי" שהשגתי סוף סוף (כבר כמעט אין להשיג ספרים של מרים ילן שטקליס). מקווה שיאהבו. 

יאללה, עכשיו הולכת לתייק קצת ניירת 😔

וגם כאן

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

עדכונים

מוקדם על הבוקר הגיעה משאית חברת הגאז למלא לנו את הצובר.
המונה עמד על 0%!
לפני כשבועיים ביקשתי מ-T שיבדוק מה קורה בצובר - לקראת החורף.
אנחנו מחממים את המים בגאז ויש לנו בסלון אח על גאז, ובחורף שעבר נגמר לנו הגאז בינואר. לא נעים.
כבר אז נראה לנו חשוד שהגאז נגמר אחרי שנה, כאשר בשנים הראשונות לקח לנו שנתיים לרוקן אותו.

הסברנו זאת לעצמנו הן על ידי העובדה שאנחנו מבזבזים יותר גאז מאז ששנינו לא עובדים מחוץ לבית, והן על ידי נוכחותה של החיילת (שהיתה נותנת למים החמים לזרום שעות) בביתנו במהלך השנה ההיא.

אבל עכשיו כש-T בדק את המונה בצובר, היינו על 30% - אחרי פחות משמונה חודשים - זה נראה עוד יותר חשוד.
הזמנו משאית גאז (נדרשת משאית קטנה כדי לעבור בכביש הגישה לבית שלנו, שהוא מאד עורפי - ויש מעט מאד משאיות כאלה) וחיכינו. וחיכינו.

ביום רביעי לפנות ערב פגש אותי השכן (מהבית הצמוד, אנחנו בבית דו משפחתי) ואמר לי שעלה על הגג (לבדוק תקינות מרזבים וכו לקראת החורף) והריח ריח חריף של גאז.

אהה!

מייד עלינו לגג (דבר שלצערי איננו עושים לעיתים מספיק תכופות), הרחנו גם אנחנו את הגאז - סגרנו את כל הברזים וגם ניתקנו את מכשיר חימום המים מהחשמל, ליתר ביטחון. לא הצלחנו להבין אם הדליפה היא מהמכשיר או מהצנרת שמובילה אליו.
ביום חמישי על הבוקר (בדרך לעפולה, לניתוח השתלים של T) התקשרנו לחברה.
לזכותם ייאמר ששלחו טכנאי כבר באותו היום.

התברר שהיתה דליפה מהשסתום (שלהם). הטכנאי תיקן את השסתום, ובדק גם את מונה הצובר - היינו כבר על 0%. תוך שבועיים דלף 30% מהגאז. אין לנו שום דרך לדעת ממתי הדליפה הזאת, וכמה גאז איבדנו ככה.
מזל שלא קרה אסון - ניצוץ כלשהו היה יכול להביא לפיצוץ!
הודיתי לשכן כמה וכמה פעמים.
רושמת לעצמי לעלות לגג כל חודש/חודשיים לבדוק מה העניינים שם.

עכשיו T מנסה לקבל פיצוי מהחברה על הגאז שאבד - אחרי הכל הם אמורים להיות אחראיים על הציוד של עצמם!
הביקורת האחרונה שלהם היתה לפני שנתיים. הם באים כל חמש שנים. ייתכן שזה לא מספיק...............

על T עבר סוף שבוע של כאב - וכל צד ימין שלו התנפח מאד.
כל ניסיון לאכול או לשתות משהו עולה לו בכאבים נוראיים - ורק שטיפות מי מלח וקוקטייל של אופטלגין + נורופן עזרו לו לעבור את הימים האלה.

אי אפשר לומר שיש ממש שיפור, אבל מצד שני אין לדעתו החמרה - אז בינתיים הוא מחכה בסבלנות.
T הוא לא גבר חולה טיפוסי, ורוב הניסיונות שלי "לטפל" בו נתקלים בסירוב.
"אתה רוצה שאכין לך קפה קר?" - נענה בדרך כלל ב-"זה בסדר, אני אכין לי" וכן הלאה.

אני יושבת איתו לראות סרטים, סדרות, לשמוע חדשות - אבל אני גם יוצאת להליכות (ששי), לקאנטרי לחדר כושר וקפה על הדשא עם החברים (שבת) - והוא מסתדר מצוין לבד.

היום צפוי יום שגרתי (וחם במיוחד לעונה) - אולי בין אימונים אצליח גם להיפגש עם 'מחברת', ובערב מתכננת לצאת שוב להליכה.
אז מאחלת לכולנו שבוע טוב והרבה בריאות.

וגם כאן

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

הכל הולך

טוב, לא הכל - רק אני.
השבוע, במקביל לחזרה שלי במלוא המרץ למסלול הדיאטה (ותודה לכל המגיבים, העיבוד של הנושא הזה כאן באמת עזר לי להתיישר ולחזור לעצמי), פצחתי בהליכות יומיות.

איך זה התחיל?
אנחנו הרי מנויים לקאנטרי, והוא ברעננה ואנחנו כבר לא. כבר 7 שנים לא.
ואם היה נוח לעבור שם בדרך מהעבודה, או בדרך מאימון או ממפגש קבוצת המנטורינג, עכשיו זה כבר ממש לנסוע לשם במיוחד. ויש פקקים. המון פקקים. וגם בשעות מסוימות בעיות חניה.

T פתר זאת לעצמו כי הוא נוסע לשם לפעמים אחרי הצהריים עם האופנוע. אני מסרבת לעלות על האופנוע.
וכך יצא שבזמן האחרון אני מגיעה לקאנטרי רק בשבתות. ואימון אחד בשבוע זה לכל הדעות לא מספיק.

ואז פתאום ביום ראשון "בא לי". בא לי ללכת ברגל. בקטנה, חשבתי לעצמי. סיבוב מסביב לבלוק.
בראשון עשיתי הליכה של חצי שעה.
בשני T הצטרף אלי והלכנו קרוב לשעה. ביחד זה יותר כיף.
בשלישי שוב הלכתי לב - כחצי שעה.
ברביעי לא הסתדר לי ללכת במשך היום - אבל כאשר נפגשתי בערב עם חברה, במקום לשבת בבית קפה ולפטפט, פטפטנו תוך כדי הליכה.
זו היתה הליכה מתונה יחסית למה שאני עושה כשאני לבד, אבל זה ארך כשעתיים לפחות, ובכל מקרה הרגשתי ממש טוב עם עצמי (בלי קשר לעובדה שהמפגש עצמו היה ממש כיף).

בחמישי היה יום ממש עמוס - שהתחיל בנסיעה לעפולה לניתוח השתלת השיניים של T: הניתוח עבר בהצלחה רבה, כל התהליך ארך כשעה וחצי, וכלל כבר גם את העקירה, גם דחיקת סינוס (שזה כמו הרמת סינוס אבל פחות), גם השתלת שני שתלים (כי שן אחת כבר נעקרה מזמן), וגם הדבקת שן זמנית (במקום פלטה-תותב שצריך להרכיב/להסיר כל הזמן).
בקיצור עוד שבועיים ביקורת.
בינתיים כמובן הוא סובל כאבים נוראיים אבל הצליח לישון בלילה (עם שילוב של אופטלגין ונורופן) - ומקווה שבכל יום שעובר יכאב פחות.

לאחר שהפקדתי את T בבית עם אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים, נסעתי לנכדים.
כתמיד הם היו מתוקים, ונהניתי מאד בחברתם.
וכיון שהבנתי שלא יהיה לי זמן (או כוח) ללכת אחרי שאחזור הביתה (בטח אהיה רעבה מאד, ובגלל הרפלוקס אני לא יכולה ללכת מייד אחרי האוכל) העדפתי שוב לשחק כדורגל עם חכמוד - שאגב העיר לי על כך שאני רצה טוב יותר.
אולי ההליכות היומיות תרמו לכך?
בכל מקרה מתכננת ללכת שוב היום.

לא בישלנו כמובן, ולא קבענו עם הילדים/נכדים. זה יהיה סוף שבוע של התאוששות והחלמה ל-T.

וגם כאן

יום רביעי, 8 בנובמבר 2017

נכדים ומשקפיים

כשבתי התקשרה לומר לי שהשבוע אין צורך שאאסוף את הנכדים ביום שני, כי אין שיעור שחיה וכל אחד מהם הולך לחבר, מצאתי את עצמי מתאכזבת.
היה לי כל כך כיף איתם בחמישי, ואז בששי שבת - שכבר ציפיתי להמשך.

מאד מוצא חן בעיני הפורמט החדש של יום חמישי. חכמוד הולך לחוג כדורגל ישר מהצהרון בבית הספר, אני אוספת את נשמותק מהגן, ויש לי זמן איכות אתו עד שאני לוקחת גם אותו לחוג כדורגל, ואז יש לי זמן איכות עם חכמוד, בזמן שממתינים שנשמותק יסיים.

השבוע חכמוד ואני שיחקנו קצת כדורגל ברחבה שליד המגרש, ואחר כך בארוחת ששי ערב הוא סיפר לכולם ש"אתם יודעים? סבתא בועטת ממש חזק! בשתי הרגליים! לימדתי אותה טוב מדי, כנראה, היא הכניסה לי 3 גולים! המזל שלי שהיא לא רצה כל כך טוב...."

תמיד אני משתדלת להביא איתי חטיף כלשהו לכדורגל, כי באיזשהו שלב מתעורר אצלם הרעב. השבוע הבאתי שקית של "חיטה מלאה תפוחה מצופה בדבש" שמצאתי בחנות התבלינים האהובה עלי ביישוב. לא ידעתי אם הם יאהבו את זה או לא, אבל כן ידעתי שזה מרגיש יותר בריא בעיני מחטיפים אחרים.

בתכל'ס - זה היה "שלווה" - אם יש כאן מישהו מהמבוגרים שזוכרים מה זה.
התגובה שלהם היתה מעניינת. נשמותק לא אהב את זה בכלל. חכמוד בהתחלה אמר שאינו אוהב, אבל הצעתי לחבר שלו, ואחרי שהחבר התחיל לבלוס את החטיף בכל פה, ניסה אותו חכמוד שוב - ופתאום זה היה לו "ממש טעים". 😋
בפעם הבאה אביא "פצפוצי כוסמין בטעם דבש" ונראה את התגובות (וליתר בטחון גם שקית של "דובונים" שאת זה נשמותק אוהב בטוח).

בששי הם הגיעו לארוחה, וגם אחי הגיע עם גיסתי ואחייניתי הבכורה (הצעירה סגרה שבת בבסיס, בפעם האחרונה לפני שהיא משתחררת). T התעלה על עצמו עם האוכל, הכין קוסקוס מעולה (גיסתי לא יכלה להפסיק לאכול מזה), עוף מרוקאי עם שזיפים ומשמש מיובשים, פאי בשר, כרובית מקורמת בתנור וכל מיני סלטים. לקינוח הוא הכין פנקוטה חלומית.

אגב דווקא ביומיים/שלושה האחרונים אני מצליחה לשמור על התפריט בלי לזייף, וגם לצאת להליכות של 30-45 דקות לפנות ערב, ומגמת הירידה במשקל התחילה לחזור.........

כצפוי הנכדים ביקשו להישאר לישון אצלנו, אז הפינוק ההדדי המשיך גם בשבת בבוקר.
המשכתי לקרוא להם את "הסיפור שאינו נגמר". הפעם שניהם היו מרותקים לסיפור (לפעמים זה יותר מדי בשביל נשמותק, ספר בלי איורים בכלל), ואחרי ארוחת הבוקר הקפצנו אותם הביתה ונסענו להתעמל בקאנטרי. היה מעולה.

בששי בבוקר קבעתי לי תור לבדיקת ראייה. יש כאן ביישוב אופטומטריסטית ממש מעולה.
למה קבעתי?
פתאום התחיל לקרות לי משהו מוזר: לפעמים אני מרגישה שללא המשקפיים אני רואה טוב יותר מאשר איתם. רק למרחוק.
אחרי שזה קרה יותר מפעם אחת, זה נראה לי חשוד - והרמתי טלפון לקבוע תור.

הבדיקה - גם הממוחשבת וגם הקלינית - הראתה שזה נכון: בעין ימין ירד לי המספר (למרחוק) בחצי מספר, וכן ירד בחלקו המספר של הצילינדר.

"חחחח" צחקתי עם האופטומטריסטית: "יש יתרונות בלהזדקן" וזה נכון. זו לגמרי תופעה שמתרחשת כשמתבגרים.
בשלב ראשון הזמנתי לי משקפי שמש חדשים (כי ממילא רציתי להחליף מסגרת, הנוכחיים נתפסים לי בשיער כל הזמן), ונראה אם זה טוב ומתאים, ואז אחליט אם להחליף עדשות במשקפי הראייה או אקנה לי כבר גם מסגרת חדשה.

וגם כאן

יום שני, 6 בנובמבר 2017

מקלקלת לעצמי

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.
סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.
גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק - עשה לי ממש טוב.
נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.
וזה עבד. זה עובד.

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.
בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל - בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב - מתחילים הטיולים למטבח.

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.
אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו - אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.
מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום - כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.
חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.
למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?

וגם כאן

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

מה ניש?

מידי פעם אני מקבלת הודעה מהמאמן שלי, לשעבר.
בדרך כלל אני יודעת שזו הודעה בתפוצת נאטו - ממליץ על קורס או כנס של אימושיין, נותן טיפ כזה או אחר למאמנים לגבי איך להתנהל בחודשי החופשה בקיץ, מבשר על שירות חדש כזה או אחר שהוא נותן.
בדרך כלל אני לא מגיבה, אם זו הודעה כזאת. 
מידי פעם הוא שואל לשלומי, באופן כללי ועדין ולא מנג'ס. 
אני עונה בנימוס, לפעמים בלבביות, אבל לא יוזמת שיחה של ממש. 
אני עוד לא סגורה על איזו מערכת יחסים פוסט-אימונית אני מעוניינת לקיים איתו, אם בכלל.
הרי גם לא הייתי לגמרי סגורה על עצמי אם ארצה לחזור להתאמן אצלו, ואם כן - מעדיפה לשמור על הניקיון של היחסים.

ביוזמתי אני בעיקר מאחלת לו מזל טוב ביום הולדתו, או מספרת לו אם הפניתי אליו מישהו/י לאימון. 

השבוע הוא שלח (לכולם, כנראה) קישור למאמר, אגב מעניין מאד, ב-YNET, בשם "אהבה ומריבה".
המאמר היה באמת מאלף, וכבר הספקתי לספר עליו ולהעביר אותו גם לחברות וגם לחלק ממתאמניי. 
באופן יוצא דופן הודיתי לו, וכתבתי לו שזה מרתק. 

הוא ניצל את ההזדמנות להמשיך את השיחה בכתב: "מה ניש? חשבתי על מאמנת מעולה בשבילך, אם תרצי לחזור להתאמן קלב...." (כלומר קרוב לבית).

משפט קצר, תמים לכאורה, שלא האמנתי כמה הוא שימח אותי.
מבחינתי במשפט הקצר הזה, הוא בעצם אמר לי: "אין לך מה להתלבט, הרי את משוחררת, אני לא מצפה שתחזרי להתאמן אצלי, ולא איעלב אם אשמע שעברת להתאמן אצל מישהו אחר". 
ורק אז הבנתי כמה לא סיפרתי לעצמי שלא נעים לי ממנו בעניין הזה.
וכמה שזה לא רלוונטי, ה"לא נעים" הזה. 
וזה הזכיר לי כמה הוא באמת נקי וריק - במובן של בלי אג'נדה, בלי אחיזות רגשיות. 
מעריכה אותו עכשיו עוד יותר.

אז אם כבר, אז כבר, שאלתי אותו לגבי מאמנת אחרת - מה"מחזור" שלו - שמאמנת ביישוב שמאד קרוב אלי. 
"היא דה בסט" (the best, הכי טובה) הוא ענה לי, "אבל היא בחופשת הריון"......

לא נורא, חשבתי לעצמי, אני ממילא עוד מתבשלת עם החזרה לאימון. וביקשתי את הטלפון שלה.

אין לי מושג למה ה"שיחה בכתב" הזאת שימחה אותי כל כך - אבל היא עשתה לי ממש טוב על הלב.
עד כדי כך טוב שכתבתי לו "תודה רבה, אתקשר אליך בהזדמנות, לשוחח כמו שצריך" והתכוונתי לזה.

"מעולה, התגעגעתי" הוא ענה.

וגם כאן

יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

יפן - סיום החופשה בטוקיו (TOKYO) - האי המלאכותי ODAIBA

ביום האחרון לחופשתנו ביפן היה חמסין עם 31 מעלות בצל!
הגשם והרוח של היומיים האחרונים נעלמו כלא היו.
אפילו ענן אחד קטן לא נותר בשמים.
התלבטנו היכן לבקר וכיצד לנצל את היום, והחלטנו לנסוע לאי המלאכותי Odaiba, שהוקם במאה התשע עשרה במפרץ של טוקיו - במקור מטעמי הגנה, וכדי לחסום הגעתן של ספינות זרות (בתקופה בה יפן סגרה את עצמה מפני העולם החיצון).

האי הזה היה במסלול של דודו זיידנר באחד מימי הטיול הראשונים, ופעם אחר פעם לא הספקנו להגיע אליו.
בדיעבד זה יצא טוב, כי הקדשנו לאי המקסים הזה יום שלם.

ההגעה לאי מתבצעת דרך "גשר הקשת בענן" (Rainbow bridge) - אני מניחה שהוא מואר היטב בלילה, אבל אנחנו היינו שם רק ביום.
בדרך לאי ירדנו מהרכבת לפני הגשר ועברנו אותו ברגל, ליהנות מהנוף המרהיב. בדרך חזרה כבר תפסנו את הרכבת מתוך האי ישר למרכז טוקיו. היינו גמורים מעייפות ומהחום.






הגענו לאודייבה, מתפעמים מהנוף, והגענו לחוף הרחצה היחיד בטוקיו.


בשעת בוקר מוקדמת עדיין לא היו כמעט אנשים, ושום דבר גם עוד לא היה פתוח.
אחר כך התברר שנפלנו על יום חג - וכולם בחופש. היה זה "יום הכבוד לקשישים", מסורת שהתחילה במאה השביעית לספירה, הפכה לחג רשמי שחל כל שנה ב-15 בספטמבר בשנות הששים של המאה העשרים, ומאז 2003 עבר ל"יום השני השלישי של ספטמבר" בדומה לדרך שבה חוגגים האמריקאים: הארכת סוף השבוע.

דווקא בשיטוטים שלנו באודייבה לא נתקלנו בשום היבט של החג עצמו - היו שם בעיקר צעירים ומשפחות - אבל קראתי קצת והבנתי שביום הזה הטלוויזיה מקדישה לקשישים תכניות מיוחדות, והממשלה מעניקה ספל סאקה מכסף לקשישים שהגיעו לגיל 100.

התחנה הראשונה שלנו היתה דווקא מעוז לצעירים: Joy Polis
לא ניתן להבחין בזה מבחוץ, אבל מדובר במן דיסנילנד משולב עם משחקי מציאות מדומה (virtual reality).
ניתן היה לרכוש כרטיס כניסה בנפרד מכרטיסי שימוש במתקנים, ואנחנו העדפנו לצפות מהצד.....




הנה כמה סרטונים שאולי מצליחים להעביר את החוויה של מה שהולך שם בפנים - בתוך בניין שעל פניו בכלל לא מסגיר את הגודל או את כמות המתקנים שיש בו בפועל.

לוח נקודות שעוקבות אחרי היד שלי

רכבת הרים

חללית מציאות מדומה פלוס כוחות G וגם זה

מרוץ מכשולים וירטואלי

מתקן נדנדה אקסטרים

משם המשכנו ללכת לאורך השדירה, והאי החל להתמלא באנשים.

עברנו ליד בניין Fuji TV - בניין הטלוויזיה המרהיב מבחינה ארכיטקטונית.


 בפנים מצאנו פינת משחקים שהעלתה בי המון נוסטלגיה: כשחכמוד היה פעוט, הוא היה מסוגל לראות שוב ושוב ב-loop את אותו הפרק של "עיר הקטרים"


המשכנו לאורך החוף, ומצאנו דגם מוקטן של פסל החירות.....


בכל מקום היו תזמורות ומוסיקה, ובאזור לא רחוק התקיים גם מופע רוק ענקי - שאת צליליו שמעו הרבה מעבר לאצטדיון.

התחלנו להתעייף מהחום הגדול, ותפסנו מונית למוזיאון להתחדשות מדעית.




אבל האמת שדי התאכזבנו. במוזיאון דיברו מעט על התחדשות מדעית, והרבה (יותר מדי אפילו לטעמי) על ההתחממות הגלובלית, הגורמים לה, והדרכים להתמודד איתה ולמנוע המשך נזקים. אני מאד מאד בעד הנושא הזה, אבל כאן זה היה במנות גדושות ובפרצוף, ועל חשבון מוצגים שהיו מעניינים יותר..................

משם המשכנו לקניון ענק שבנוי בסגנון איטלקי ונצייני בשם Venus Fort


שם גם התיישבנו לאכול צהריים, במסעדה בסגנון אמריקאי

היו המון אנשים, מפאת החג, והיה תור, אבל השירות התנהל למופת - אופייני ליפנים - והאוכל היה מאד טעים.

המשכנו להסתובב בקניון, וכמובן שפגשנו....את בעלי הכלבים ועגלותיהם המפונפנות


מגיעים לחנות הכלבים.....לבחור עגלות חדשות...


או סתם בגדים ואביזרי אופניה לכלביהם.....

לשמחתנו גילינו גם אנשים שהולכים עם ילדים בעגלות, ואת עגלת הקומתיים הנהדרת הזאת

המשכנו לשוטט בקניון ומבלי משים הגענו לתערוכת טויוטה,Toyota Megaweb,  אותה ממילא התכוונו לחפש וכעת נפלנו עליה במקרה






מיותר לציין - בשלב זה רגלינו וגבינו כבר דאבו, הזיעה ניגרה מרוב החום, והתחלנו לחשוב על סיום היום הזה, למרות שהוא היה אחד היפים והמהנים בטיולנו.

ואי אפשר בלי אנקדוטה יפנית טיפוסית: כשנסענו לאודייבה, ברכבת שלא היתה כלולה בכרטיס ה-jr pass שלנו, קנינו כרטיסים הלוך-ושוב רק עד לגשר הקשת בענן. לתומנו חשבנו ששוב נלך ברגל לאורך הגשר גם בדרך חזרה, כדי ליהנות מהנוף בכיוון הנגדי.
מפאת עייפותנו, החלטנו לעלות על הרכבת בתחנה שהיתה שם בקניון ה-Venus Fort, והבנו שנצטרך לקנות כרטיס נוסף.
רכשנו כרטיס בסכום שנראה היה לנו שמשלים את הכרטיס המקורי, והכנסנו את שני הכרטיסים יחד למחסום הכניסה לרכבת (כפי שכבר עשינו מספר פעמים בימים הראשונים שלנו ביפן, לפני שה-jr pass שלנו נכנס לתוקף).

והנה, ברגע שהכנסתי את הכרטיסים, נסגר בפני המחסום.
הערה קטנה: ביפן ברירת המחדל היא שהמחסומים בכניסה וביציאה מתחנות הרכבת פתוחים. ההנחה של הרשויות היא, שכולם רוכשים כרטיסים כחוק. אבל אם מעבירים כרטיס לא תקף או לא מתאים, או מנסים לעבור בלי להעביר כרטיס - או אז נסגר עליך המחסום וחוסם את דרכך לעבור.

ברגע שנעמדתי מבולבלת במחסום הסגור, ניגש אלי פקיד שכלל לא ראינו קודם שעמד שם. היתה זו רכבת חדישה יחסית, לא מאויישת, אוטומטית לגמרי, בלי נהג ובלי שוערים בפתח.  אבל הפקיד הזה הופיע בשנייה שהזדקקנו לו, ניסינו להסביר לו מה היתה כוונתנו עם שני הכרטיסים, השלמת הקטע החסר וכו......

הוא לקח מאיתנו את כל הכרטיסים, הזין אותם בחזרה למכונה שדרכה רכשנו אותם (אשכרה הכניס את הכרטיסים דרך החריץ שדרכם הם יצאו) - בחיים לא ראיתי דבר כזה ולא חשבתי מעולם שניתן לעשות דבר כזה - והמכונה הוציאה לו מטבעות בשווי של כל הכרטיסים גם יחד. קסם אמיתי.

כעת הזין הפקיד האדיב למכונה סכום כסף שהספיק בדיוק למסענו לתחנה שלנו במרכז טוקיו, קיבל זוג כרטיסים - אחד עבור כל אחד מאיתנו - ועוד החזיר לנו עודף.
המומים ומוקירי תודה המשכנו בדרכנו. אמרתי כבר שבכל יום גילינו משהו חדש ביפן או לא???

כפי שאנו נוהגים הרבה פעמים בחופשות בחו"ל, את לילינו האחרון בחרנו לבלות במלון בשדה התעופה עצמו. המנהג הזה חוסך לנו זמן וכאבי ראש כאשר יש לנו טיסת בוקר. חזרנו למלון בטוקיו, עשינו צ'ק אאוט, ועלינו על רכבת (שחשבנו) שנסעה לשדה התעופה.
שוב עשינו את הטעות הנפוצה שכבר חזרנו עליה מספר פעמים. עלינו על הרכבת שעמדה ברציף הנכון, מספר דקות מוקדם מדי. אחרי תחנה או שתיים הבנתי שאנחנו בכיוון אחר מיעדנו, ופניתי לבחור שישב לידי בשאלה האם הוא יודע אם הרכבת הזאת מגיעה לשדה התעופה Narita.

הבחור נכנס מייד לכמה אפליקציות בטלפון שלו, אמר לי בנימוס שלא, הרכבת הזאת לא מגיעה לנאריטה. אבל מייד הסביר לי באיזו תחנה לרדת ולאיזו רכבת לעלות כדי להגיע ליעדי.
הודיתי לו מאד, וכל אחד מאיתנו חזר (כך חשבתי) לענייניו.
אחרי כמה דקות, הושיט לי הבחור פיסת נייר - עליה הוא כתב בכתב ידו את שם התחנה שבה עלינו לרדת, את השעה+דקה שבה אנחנו אמורים להגיע לתחנה זו, את מספר הרציף שבו עלינו להמתין לרכבת הנכונה, ואת השעה+דקה שבה הרכבת הזו אמורה להגיע לתחנה.

למרות כל מחוות האדיבות והעזרה שקיבלנו לאורך כל החופשה הזאת ביפן, עדיין הופתעתי והתרגשתי מהמחווה הזאת שלו. הודיתי לו מכל לבי, וכך אכן ירדנו בתחנה הנכונה והגענו למחוז חפצנו.

המלון שבחרנו להשתכן בו הצהיר שיש אליו וממנו שאטל (אוטובוס) הסעות חינם לשדה התעופה. בירור קצר העלה שהכי בטוח לרדת מהרכבת בתחנת נאריטה העיר (לא באחד מהטרמינלים של השדה) כדי לתפוס את השאטל לכיוון המלון.
ואכן צדקנו.
מחוץ לתחנת הרכבת היתה רחבת תחנות אוטובוס ושאטלים, שבה שלט גדול וברור של האוטובוס המסיע ספציפית למלון שלנו.

המלון היה יפה ונוח, אבל מפאת החג המסעדה היפנית שלו היתה סגורה, וארוחת הערב שאכלנו במסעדה האיטלקית היתה בינונית ומטה. ויקרה ביותר. מאכזב, אבל לא נורא - לאור הארוחות הנפלאות שלהן זכינו במהלך השבועיים וחצי האחרונים.

למחרת, "'דפקו" אותנו בטיסה לסיאול - והחליפו את מטוס korean air במפעיל לו-קוסט (lo-cost) - בדומה ל-UP של אל על. למזלנו זו היתה טיסה קצרה, והטיסה הארוכה ארצה כבר היתה בתנאים וברמת השירות "שהורגלו" אליהם בדרך הלוך.

עייפים אך מאד מרוצים חזרנו הביתה.........מאחת החופשות היפות והמהנות שעשינו בחיינו.
יפן - נראה לי שעוד נרצה לחזור אלייך.......

וגם כאן

יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

יפן - בחזרה לטוקיו (TOKYO)

המסלול אשר קיבלנו מדודו זיידנר התחיל בטוקיו והסתיים באוסקה, כי משם הם טסו הביתה.
כיון שאנחנו נחתנו בטוקיו בתחילת החופשה וגם המראנו ממנה בסופה, העברנו יום וחצי של "טוקיו" מהמסלול של דודו לסוף הטיול.

יצאנו מוקדם מהמתוכנן מאוסקה - בגלל הגשם ובגלל ש"ירד לנו ממנה" לגמרי, והגענו לטוקיו בשעות הצהריים.  היה זה יום ראשון בשבוע.
במלון, שהפעם הקפדנו שיהיה מרחק שתי דקות הליכה מתחנת הרכבת Otsuka (אוטסוקה), סרבו כמובן לעשות לנו צ'ק אין לפני השעה שתיים.
למען הסר ספק, השעה היתה רבע לשתיים.....!

מיואשים מכדי להתווכח, הפקדנו בידיהם את מזוודותינו, ויצאנו (עדיין בגשם שוטף) לאכול משהו ולהמשיך לתייר בטוקיו הקסומה.
לפני שיצאנו, הם עוד שאלו אותנו ברוב חוצפתם מתי אנחנו מתכוונים לחזור.
כבר אמרתי שככל שהמלון גדול יותר ו/או מפואר יותר כך היה הצוות אנטיפת יותר? אמרתי.
הודענו להם, שכיון שהם מסרבים אפילו לבדוק אם אולי החדר שלנו מוכן כבר, אנחנו יוצאים לתייר בטוקיו ושאין לנו מושג מתי נשוב.

כשיצאנו מהמלון שמענו רעש של תופים וצלצולים, וכשעקבנו אחר מקור הצלילים, גילינו תהלוכה מוזרה שיצאה מתוך תחנת הרכבת (שהיתה צמודה, כאמור, למלון).....
כיון שלא הצלחתי בעבר להעלות לכאן קליפ וידאו, אני מצרפת קישור

התברר שהחבר'ה האלה הובילו פסל של בודהה (עטוף היטב בניילונים מפני הגשם) בשירים, תיפופים וריקודים למִשְׁכָּנוֹ  החדש - מקדש קטן סמוך שהיה בשלבי שיפוץ.

חיכינו שהם יחלפו על פנינו, ואז חצינו את הכביש ומצאנו מסעדה מקומית קטנטונת - כמו שאנחנו אוהבים. זו היתה מסעדה מהסוג שבה בוחרים את המנות הרצויות במכונה, משלמים במכונה, ומביאים לדלפק ההזמנות את הפתקים.

הזמנו מרק, מהמרקים הנהדרים היפנים המלאים בירקות ואטריות (לא זוכרת אם הזמנו אטריות מסוג אודון - udon - או סובה - soba) והתיישבנו לאכול.
על השולחן, כרגיל, היתה צנצנת של התבלינים שהיפנים מוסיפים כמעט לכל מאכל, שנראית בערך כמו צנצנות הסוכר שהאמריקאים מניחים על שולחנות בדיינרים שלהם.

בשולחן שלידינו ישבו שני גברים יפנים ואכלו בדממה. זה שישב מולי ניסה, ללא הצלחה, לתבל את צלחתו בעזרת צנצנת התבלינים. כנראה היתה סתימה בפִּיהָ או תקלה אחרת שמנעה בעד התבלינים לצאת.
התבוננתי בעת שהוא ניסה מספר פעמים לנער את הצנצנת מעל לצלחת, ולבסוף וויתר והמשיך לאכול את המנה שלו כפי שהיתה.

הערתי את תשומת לבו של T לתופעה הזאת. הרי ישראלי (או כל אחד, בעצם) במקומו היה ....פשוט פותח את הצנצנת, או מבקש מבעלת הבית / מלצרית צנצנת אחרת או פשוט קם ולוקח צנצנת משולחן אחר. אבל היפני פשוט הרים ידיים והסכים לאכול את המנה שלו ללא התיבול הנוסף.

T החליט להציע לו את צנצנת התבלינים שלנו, וחיכינו לראות כיצד יגיב. הרי ביפן אין אינטראקציה בין אנשים זרים שיושבים בשולחן או בספסל הסמוך.
היפני קיבל את הצנצנת בהפתעה ובשמחה רבה, תיבל את המנה שלו, ובאופן לגמרי יוצא דופן התחיל לפנות אלינו בדברים. מהיכן אנחנו, כמה זמן אנחנו ביפן, האם אנחנו נהנים....
זה היה מחקר נחמד בסוציולוגיה.
כשעזבנו הוא הגדיל לעשות ואיחל לנו דרך צלחה והמשך הנאה מהטיול.

שבעים ומרוצים, החלטנו להשלים את שלא הספקנו בביקורנו בטוקיו בתחילת הטיול, ושמנו פעמנו אל UENO, והמוזיאון המלכותי, שהיה סגור בביקורנו הקודם (שחל ביום שני בשבוע).
שוב זכינו לראות את היעילות היפנית בפעולה, כאשר לאורך התור הארוך (שהתקצר די במהרה), הוקם בזריזות קירוי זמני נגד הגשם. כמובן שלכל אורך התור עמדו גם מתקנים רבים לשמירת המטריות.


זכינו לצפות בתערוכה של יצירותיו של האמן האיטלקי מהמאה ה-16 Giuseppe Arcimboldo, שצייר דיוקנאות של אנשים תוך שימוש בפריטים כגון פירות וירקות, פרחים או דגים וכן ספרים.

התערוכה היתה מרתקת.

חזרנו למלון בשש וחצי, וסוף סוף עשו לנו צ'ק אין. התקלחנו ונחנו מעט, ויצאנו לארוחת ערב - ברגל, מעבר לרחוב, שוב במסעדה מקומית קטנה שהיתה מלאה במקומיים זקנים.
בעלת המסעדה ידעה יותר אנגלית מכל יפני אחר שפגשנו בטיול. היא לא האמינה כשהזמנו וואסאבי וג'ינג'ר כבוש עם הסושי שלנו (שמנו לב שהם מעולם לא הגישו לנו את זה אוטומטית) והתעניינה מאד בנו ובמוצאנו.

כשסיפרנו שאנחנו מישראל, היתה התרגשות גדולה במסעדה. כל הסועדים היו כנראה קבועים שם, וכולם העבירו בקולי קולות את הידיעה המרעישה, שיש כאן זוג מישראל. שניים מהם ניגשו אלינו והתחילו לדבר ולשאול שאלות נרגשות......ביפנית. משום מה הם יצאו מנקודת הנחה שאנחנו חייבים להבין אותם.

הסברנו שאין לנו מושג ביפנית, ובעלת הבית עשתה כמיטב יכולתה כדי לתווך ולתרגם.
זו היתה חוויה מסוג חדש עבורנו, כי עד אותו הרגע, איש לא התעניין בנו או פנה אלינו בלי שפנינו אליו.


בסוף הארוחה ביקשנו לשאול את בעלת הבית אודות אחת ממנות הסושי (בתמונה - הלפני אחרונה מימין). לא זיהינו את המנה לא בצורתה, לא במרקמה ולא בטעמה. היא לא ידעה איך היא נקראית באנגלית, ואז גילינו לה את אפליקציית התרגום של גוגל google translate. היא אמרה את שם המנה ביפנית לטלפון, והטלפון אמר וכתב את שם המנה באנגלית. כל סועדי המסעדה נעמדו על רגליהם גם מההמצאה המהפיכנית הזאת. התברר שזו היתה מנה של ביצי הרינג....האמת? לא טעימה בכלל!

את הקינוח קנינו בתחנת הרכבת בקונדיטוריה צרפתית, מה מראה המנות היה הרבה יותר טוב מטעמו, לצערינו.
תם היום הלפני אחרון שלנו ביפן. נותר לנו עוד יום שלם למחרת.............

וגם כאן

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

ביקור קצת הזוי

יום רביעי אחר הצהריים הוא יום הניקיון אצלנו בבית.
אף אחד לא בא אלינו ביום הזה, וגם בתי יודעת שזה לא יום שאפשר להפקיד בידינו את הנכדים.

המנקה מגיעה בצהריים, מקבלת ארוחת צהריים טעימה, ואז בדרך כלל עולה לנקות קודם כל את הקומה של חדר השינה שלנו.
כשהיא מסיימת שם ויורדת למטבח ולסלון אנחנו מנצלים את ההזדמנות ועולים לנוח קצת.
כשאני נחה הטלפון שלי על "שקט".

השבוע, רק הספקנו להירדם וכבר צלצל הטלפון של הבית, אותו אנחנו אף פעם לא משתיקים - גם כי רצוי שניתן יהיה להשיג אותנו במקרה חירום, וגם כי מי כבר מתקשר אלינו הביתה? 99.999% מהאנשים מתקשרים ישירות לסלולרי. 

T עונה מנומנם, ופתאום אני שומעת אותו אומר "שלום לָךְ, מה שְׁלוֹמֵךְ?" ואז "כן, אנחנו בבית. איפה אתם? כן, אני מעריך שזה ייקח לכם כארבעים דקות להגיע".

הוא הניח את השפופרת על כנה והסתובב אל המבט המבולבל שלי: "אחותה של כלתנו בארץ, עם בעלה והתינוקת, והם יעברו אצלנו בדרכם לבית ההורים בצפת".


זכרתי שהאחות, שנקרא לה כרגע 'מינכן', משום ששם היא חיה כבר שנים רבות עם בעלה הגרמני, מתוכננת לבוא לבקר בארץ באוקטובר. 
זכרתי גם, שבפעם האחרונה שדיברתי עם המחותנת שלנו, היא הזכירה את העובדה שבתה הבכורה מתכננת לשהות כמה ימים במלון על חוף הים בתל אביב לפני שתבוא אליהם הביתה לצפת.
היא אפילו הזכירה בחטף ש-'מינכן' הביעה את רצונה לראות אותנו בביקור הזה, ולהראות לנו את הילדה, שנולדה אחרי קשיים רבים, שתי 'לידות שקטות' בזו אחר זו.

מה שהמחותנת שלי כנראה לא יודעת, זו העובדה ש-'מינכן' נעזרה בי לא מעט בתקופה הקשה ההיא, בטלפון ובהתכתבות במייל - כי נכון שאין בינינו קשר, מעבר לעובדה שהיא האחות של כלתי האהובה, אבל היא מצאה אצלי אוזן קשבת, היא הצליחה לדבר איתי באופן שלא יכלה לדבר עם אמה. 
נשמע לי נחמד והגיוני ש'מינכן' תיצור קשר כשתהיה בארץ, אבל לא העליתי על דעתי, שהיא מתכוונת "ליפול" עלינו ככה מעכשיו לעכשיו ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום. ועוד ביום של עוזרת....
בדקתי, וראיתי שהיא התקשרה קודם לנייד שלי, ומשלא היה מענה - במקום להמתין שאחזור אליה, התקשרה הביתה. 

"אין דבר", אמר לי T, "אני קופץ להביא כיבוד - הם בטח יהיו כאן רבע שעה וימשיכו לצפת".

למזלנו מזג האוויר היה נעים, והם ממילא רגילים לקרירות של גרמניה - אזלא נורא שנארח אותם בגינה, כי בסלון ובמטבח כרגע מנקים....
T הגדיל לעשות, קפץ על האופנוע לרולדין והביא שתי עוגות. 

בני הזוג הגרמני הגיעו עם התינוקת המתוקה, בת שבעת החודשים, קיבלו בהבנה את התנצלותנו על הישיבה בגינה, התיישבו - ומיד התחילו לבקש כל מיני דברים. 
בהתחלה זה עוד נשמע סביר. קערה וכף ומים מורתחים - להכנת אוכל לקטנה. 
אחר כך התברר שלא רק הילדה רעבה, אלא גם הם לא אכלו שום דבר מהבוקר (השעה הייתה קרוב לחמש אחר הצהריים), ו"אולי אפשר לקבל איזה כריך".....

"יש עוגה" מלמלתי, עם איזו חצי בדיחה על מארי-אנטואנט, אבל T כבר נכנס למטבח (והפריע לעוזרת שעמלה שם על הניקיון) ותוך דקות הכין להם כריכים, חביתות וסלט, בנוסף על שתי העוגות, וגם תה ללא קפאין (אחרת איך ישנו בלילה?). 

הקטנה היתה באמת מורעבת - לא ממש הבנתי מדוע לא אכלו צהריים או לפחות מדוע לא האכילו אותה לפני שיצאו מתל אביב - אבל 'מינכן' ניסתה להימנע מלהאכיל אותה עד שבעלה לא הביא את העגלה מהרכב.

ייתכן שהם קיוו שאשלוף להם כיסא אוכל של תינוקות, אבל לי כבר אין נכדים בגילאים האלה, ובעוונותיי השאלתי את כיסא האוכל שלי ל'מחברת' כשנולדו שני נכדיה.

"היא ממש רעבה" מלמלתי בדאגה, כשראיתי את הקטנה מתאמצת להתקרב לצלחת הדייסה שכבר חיכתה מוכנה על השולחן.
"טוב", אמרה 'מינכן' באי נוחות, מדברת כאילו לתינוקת: "אולי היום נשבור את החוקים, ונתחיל לאכול על הברכיים של אמא ולא בכיסא"........
הילדה התחילה לבלוע תאווה את הדייסה שהוגשה לה סוף סוף, כפית אחר כפית, ומקץ דקות ארוכות חזר הבעל מהרכב עם העגלה המיוחלת.
'מינכן' נרגעה, העבירה את התינוקת לעגלה, והמשיכה להאכיל אותה "לפי החוקים". 
בינתיים התנפל הבעל על התקרובת שהגיש T, ומשסיימה הילדה לאכול, הוציאה אותה 'מינכן' מן העגלה תוך שהיא ממלמלת "היא לא אוהבת לשבת בעגלה", דחפה אותה לידיי המופתעות, והתנפלה אף היא, מורעבת, על הכיבוד. 

למזלה ולמזלי, תינוקות אוהבים אותי. יש לי מן ריח או תחושה של סבתא, כנראה, והקטנה לא הביעה התנגדות כלל לשבת עלי. להיפך, היא חייכה אלי, דיברה אלי בתינוקית ספרותית, שיחקה איתי ב"בואי נראה כמה פעמים תרימי את הצעצוע שזרקתי עד שתתעייפי" וגם כמובן - כמו כל התינוקות בעולם - שלחה יד בוטחת להסיר מעיני את משקפיי. 

לאחר ששבעו ונרגעו, פנו בני הזוג להתארגן להחלפת החיתול לתינוקת, והלבשתה בפיג'מה (במחשבה נכונה, שבעת הנסיעה הארוכה לצפת, סביר להניח שהיא תיכנס כבר לשנת הלילה שלה). 

ביקור של רבע שעה בדרך לצפת הפך לביקור של שעתיים וחצי.

אז אי אפשר לומר שסבלנו. בסך הכל התינוקת מתוקה בטירוף והיה נחמד לראות את הנס הזה שנולד אחרי כל כך הרבה סבל וכאב.
וגם: זו אחותה של כלתנו, כלומר משפחה לכל דבר. 
וגם: אנחנו רגילים לארח, גם ללא התראה, ולמרות התנאים הלא אידאליים (יום ניקיון!) זה בסך הכל עבר בסדר.

ועדיין......איך אתם מתקשרים לאנשים, שבקושי יש לכם קשר איתם ומודיעים שאתם מגיעים אליהם מעכשיו לעכשיו?
איך אתם לא מהססים לבקש שנאכיל אתכם, כאשר לא הייתה לנו שום התראה מוקדמת ושום יכולת להיערך לכך? 
מי פוצח בנסיעה ארוכה מתל אביב לצפת בלי לאכול קודם, או לפחות לוודא שהתינוקת שלו שבעה ורגועה?  

הייתכן שהם פשוט לא חשבו על זה? 
הייתכן שמישהו שיש לו חוקים כל כך ברורים (כמו זה שלא מאכילים תינוקת על הברכיים של אמא) לא מתכנן נסיעה לא פשוטה שכזאת? 
ואולי באמת הם בנו על כך שאנחנו נאכיל אותם?

אז כפי שכתבתי בכותרת: זה היה ביקור הזוי למדי.

וגם כאן

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

יפן - איך פספסנו לגמרי את אוסקה (OSAKA)

תכננו יום וחצי לתיור באוסקה, ידענו שיש לנו הרבה מה לראות שם. 

התכנון היה לצאת על הבוקר מהירושימה, לתפוס את רכבת השינקנסן לאוסקה, לשים את המזוודות במלון - ולהתחיל לטייל.
ארמונות, גנים תלויים, מקדשים.... להמשיך למחרת בבוקר - ואז בשעות אחר הצהריים המוקדמות לתפוס את השינקנסן בחזרה לטוקיו.....כן כן היו לנו הרבה תכנונים באוסקה. 

היינו צריכים אולי לנחש שהוטל עלינו נאחס באותו היום, כשלא שמנו לב שעלינו על רכבת שינקנסן "מאספת" שבה ארכה הנסיעה כמעט שלוש שעות במקום שעה וחצי. 

אבל בעצם  עשינו כבר טעויות כאלה, גדולות מאלה, למשל בנסיעה מטאקאיאמה לקיוטו, ושום אסון לא קרה. כאן לפחות לא הצטרכנו לרדת, להחליף רכבות ולהתרוצץ בין רציפים. פשוט ישבנו במשך שלוש שעות במקום במשך שעה וחצי ברכבת מאד נוחה ....

אלא שהנאחס לא הסתכם בכך. בדרום יפן השתולל באותם ימים טייפון NORU, שבלבל לגמרי את תחזיות מזג האוויר (אף אפליקציה לא ידעה לדווח על כך), והמטיר על אוסקה גשם בלתי צפוי (וגם קצת רוח) ששיבש לנו את כל התכניות. 

פה כבר לא היה מדובר בגשם שקט ונעים, שבא והולך לפרקים, ללא רוח - גשם, שאפשר להיות גיבורים ולהמשיך לטייל בו כרגיל. 
היה ממש מגעיל בחוץ. קר וגשום ורוח....וזה שיבש את כל התכניות, הוציא לנו את כל החשק, וגם הוריד קצת את מצב הרוח....

בנוסף לכל התברר, שכאשר הזמין T את המלון באוסקה, הם הציגו את המלון כממוקם "ארבע דקות נסיעה ברכבת מתחנת אוסקה JR המרכזית" -  a 4-minute train ride from JR Osaka Station !!

זו היתה הטעייה פראית.
בפועל המלון היה באיזה חור!
בכל פעם שרצינו לנסוע מהמרכז למלון ובחזרה, נאלצנו ללכת 6-7 דקות לתחנת רכבת אחת, לנסוע אמנם רק כשלוש דקות באמת, אבל אז ללכת עוד 6-7 דקות ליעד. בגשם שוטף וברוח ובקור. 
וליד המלון לא ממש עברו מוניות.
ו-UBER לא פועל באוסקה.

גם ההתנהלות ברכבת עצמה לא היתה מספיק ברורה שם, וגם באוסקה התברכנו בעובר אורח נדיב, שראה אותנו מתווכחים לגבי איך להגיע לרציף הנכון, שאל ליעדנו, לקח אותנו דרך מדרגות ומנהרות לרציף הנכון, הבטיח לנו שכל רכבת שתעצור שם תיקח אותנו לתחנה המבוקשת....קד קידה והלך. 

למרות אכזבתנו הרבה, הגינו תכנית פעולה חדשה, שבודקת מה אפשר לראות באוסקה בלי להסתובב בחוץ.

מצאנו שני דברים - 
את עולם הספא - ה-Onsen הענק של אוסקה, שמשלב אלמנטים מכל העולם - ספא מערבי, Onsen יפני, בריכה משפחתית שכוללת פארק מים מרהיב.....

ואת האקווריום המרשים של אוסקה.

האקווריום היה באמת מושקע, ברמות שלכל בעל חיים הם בנו בית שמדמה באופן קרוב מאד את סביבתו הטבעית (כולל למשל קור וקרח לפנגווינים הקיסריים של אנטארטיקה וחום וצמחייה טרופית וכדומה). בנוסף, בדומה לאקווריום הנהדר של בוסטון , יש בו חלל עצום בן כמה קומות, בו ניתן לראות סוגים רבים של דגים, כרישים וכולי מכל הקומות ומכל הכיוונים. 

והלא אי אפשר בלי קוריוז יפני: הם הרי משוגעים על חותמות היפנים האלה. לא ראיתי מעולם ארץ שבה יש כל כך הרבה חותמות על כל כך הרבה דברים. על קבלות, על כרטיסים, על אישורי הנסיעה ברכבת....
בחנויות הם מוכרים אלבומים שמיועדים לחותמות (כמו שאצלנו יש חוברות למדבקות, או בעבר אלבומים לאיסוף בולים).
באקווריום בכל פינה עומד לו שולחן קטן עם פתקים ו.....חותמות. החותמות מטביעות את דמויות הדגים שמופיעים באותו אזור של האקווריום, וילדים (וגם מבוגרים) נעצרים להחתים לעצמם את הדמויות על הפתקים, ולוקחים איתם הביתה....

האקווריום היה עמוס מאד, וזה כבר בישר לנו על מה שצפוי לנו בספא. זה היה יום שבת. 
בספא היו כמה קומות, כל קומה הוקדשה לסגנון אחר. היתה קומת המסעדות כמובן, היתה קומת המשפחות - שם היו בריכות ופארק שעשועים וגם חטיפים ומזון מהיר.....
והיתה קומת הספא היפני, וקומת הספא האירופאי. 
לכאורה מבחר.
בפועל - הספא היפני נועד רק לגברים, והאירופאי רק לנשים. בחירה לא היתה שם. 

שוב הופרדנו, שוב העירום הזה שכבר התחלתי להתרגל אליו....אלא שהפעם היה הספא מפוצץ באנשים.
כל כך מפוצץ, שכאשר נפגשנו בקומת המשפחות כדי לבלות מעט ביחד, היו כל כך הרבה משפחות, אנשים, ילדים....שממש לא היה לנו היכן להיכנס למים.

כל כך מפוצץ, שגם לאחר שהלכנו איש אישה לקומתו/ה: בקושי היה מקום במתקני הטבילה השונים מרוב שבנות/נשים תפסו את כל השטח, התיישבו, התנחלו ממש..... ולא יצאו!

מגוון הבריכות והמתקנים היה עצום. לו היה זה יום רגיל באמצע השבוע הייתי חוגגת שם.
אמבטיות ובריכות ומפלים בכל הגדלים, התפאורות והעיצובים ובמגוון מרשים של טמפרטורות.
במציאות: זו היתה חוויה מיותרת לחלוטין, מבחינתי.

התלבטתי אם להיכנס לעיסוי (בתשלום נוסף כמובן) ופשוט לא בא לי. 
אחר כך אמרו לי שעיסוי ביפן שונה לגמרי מכל מה שאני מכירה, ואולי באמת הפסדתי חוויה בלתי נשכחת.

בסוף מצאתי אזור של כורסאות עיסוי (כמו ההיא שהתנחלתי בה בטוקיו בבנין פאנאסוניק ברובע האלקטרוניקה HAKIHABARA), ולאחר שהתקלחתי (בישיבה כמובן, כנהוג ב-Onsen-ים) והתלבשתי, נרגעתי וטופלתי באחת מהן במשך רבע שעה שלמה (בתשלום כמובן). 

אכלנו צהריים בקומת האוכל - סביר אבל שום דבר מיוחד - ושמנו פעמינו למלון.

לשם החוויה, הזמין T באוסקה מלון "למבוגרים בלבד" - מלון שנועד לסקס ודיסקרטיות. 
בהתחלה חשבנו שזהו רק מלון לבוגדים/בוגדות, לגברים עם נערות ליווי, ל.....אבל חקרנו קצת והבנו, שביפן - עם קירות הנייר הדקים, שחלקם מהווים גם דלתות הזזה (ללא בידוד או מנעול) - ולעיתים משפחות מורחבות שלמות שחיות יחד בבית אחד - מאד מאד קשה גם לזוגות נשואים לקיים יחסי מין. 

מלונות ה"מבוגרים בלבד" (rabu hotelu = מלון אהבה) מאד נפוצים ומקובלים.
הדיסקרטיות היא בחשיבות עליונה, הכניסה היא צדדית ונסתרת, הקבלה לא מאויישת (פקיד מגיע רק אם מצלצלים במיוחד עבורו) וכל הצ'ק אין וצ'ק אאוט יכולים להתבצע אוטומטית, בלי צורך בשום תקשורת עם צוות המלון. 

אין חדר אוכל במלון, ומי שמזמין ארוחה מקבל אותה לחדר דרך אשנב מיוחד, בלי שנותן השירות רואה את האורח או את החדר.

החדר עצמו מרווח מאד מאד יחסית לסטנדרטים היפניים, ומאובזר בכל מה שנראה ליפנים, שנדרש במלון אהבה.
מבחינתי השוס דווקא הופיע בצורת כורסת העיסוי האולטימטיבית - בה בילינו גם T וגם אני (כל אחד לחוד!) שעות ארוכות (טוב, לא באמת - אבל דקות ארוכות מאד)

בנוסף לכורסא השמיימית היתה בחדר מיטה מרווחת (במושגים יפנים), עם מסאז'ר למראשותיה (החלטנו שזה היה מסאז'ר ולא ויברטור...אבל אין לדעת איך אנשים בוחרים להשתמש בזה).

מערכת אודיו / וידאו, וכמובן שאי אפשר בלי קריוקי (שגם לו היינו רוצים להפעיל אותו, הכל היה ממילא ביפנית)



ג'קוזי בחדר האמבטיה, וגם שם מערכת שמע ווידאו...
מגוון עצום של סבונים, שמנים, קרמים, וגם מייבשי/מעצבי שיער מגוונים ומשוכללים....


מכונה לרכישת אביזרי סקס ומשחקי תפקידים שונים - בגדים ושמנים ואביזרים נוספים - לא ממש חקרנו לעומק....
מכונת כרטיסים לטלוויזיה לפורנו כמובן, בתוך החדר...
מיני בר.....

בהחלט סוג אחר לגמרי של מלון ממה שאי פעם הכרנו. 

לאחר שטבלנו בג'קוזי והתפנקנו בכורסת העיסוי, ממש לא התחשק לנו לעשות שוב את המסלול המייגע עד לתחנת הרכבת כדי לנסוע למרכז אוסקה לארוחת הערב. 
הסתובבנו לנו ברגל בסביבות המלון, מקום די שומם וריק מאנשים - מצאנו סניף של מוס בורגר, שהתברר כלא רע בכלל....ובכך  חתמנו את ביקורנו המוזר באוסקה. 

הזמנת ארוחת הבוקר היתה גם היא מוזרה - מבחר הפריטים בארוחת בוקר "מערבית" היה מצומצם מאד, ולא ניתן היה - למשל - להזמין גם קפה וגם שתייה קרה.

כשהגיעה הארוחה בבוקר (דרך האשנב הדיסקרטי), היא נראתה כמו שצריך אבל הטעם.....היה נורא.
דוגמא: ביצת "עין" שהוכנה ....יום קודם, כנראה, והוצאה הרגע מהמקרר......
אפשר לומר שבאופן כללי אין ליפנים מושג כיצד להכין ארוחת בוקר מערבית. היו אולי שני מלונות שבהם ממש נהנינו מארוחת הבוקר. זה כאילו הם ידעו איך זה צריך להיראות, אבל בלי כל יכולת להבין את הטעם, את המרקם ואת הטמפרטורה הנדרשים. 

כך חווינו / לא חווינו את אוסקה, ואני מוצאת את עצמי מקווה שייצא לנו לחזור לשם יום אחד לעשות תיקון...........

וגם כאן

יום רביעי, 25 באוקטובר 2017

עוד אחר צהריים עם הנכדים

מאז שהתחיל לחץ הלימודים לבחינת ההסמכה אצל בתי, לקחתי על עצמי להיות עם הנכדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים.
בימי שני היא נוסעת להדרכה, ואני מגיעה לאסוף אותם מהגן ומבית הספר ולוקחת אותם לחוג השחיה שלהם.

בשני האחרון קיבלתי טלפון מבתי שחכמוד כבר בבית, התקשרו אליה מבית הספר שהוא מעד ונפל ופצע את ברכו, הכאב מונע בעדו להמשיך ללמוד, והוא מבקש שיקחו אותו הביתה.
כיון שהיא היתה צריכה לצאת מהבית להדרכה ברבע לארבע, היא שאלה אם אוכל להגיע מוקדם יותר מהרגיל (הרגיל = ארבע וחצי).

הגעתי אליהם בשלוש וחצי. ראיתי את בתי ואת חכמוד על רצפת חדר המשחקים שקועים ב"קרבות בייבלייד" (או כמו שחכמוד אומר: "בלייבלייד"). BeyBLADE
(לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה) אלה סוג של סביבונים או פוֹרְפֵרַה של פעם 

שמבוססים על סדרת טלוויזיה מצוירת (כנראה יפנית). לבייבלייד יש "זירה" שבתוכה מתנהל "קרב" של בייבליידים שמתחרים זה בזה מי יפול אחרון (מכוח האינרציה או כתוצאה מהתנגשות ביניהם). 
לחכמוד (ועכשיו גם לנשמותק) אוסף מכובד של הבייבליידים האלה, והוא גם יודע איזה מהם "מעונה ראשונה" או "מעונה שנייה" כי הוא גם צופה בסדרה בטלוויזיה. 

כשבתי הלכה, תפסתי את מקומה ושיחקתי עם חכמוד בבייבליידים, ואפילו ניצחתי פעם אחת. לזכותו ייאמר שבכל פעם שהפסדתי, הוא החליף לי את הבייבלייד ל"אחד יותר חזק" כדי להעלות את סיכויי. 

כל עוד הוא ישב על הארץ ושיחק, הוא כמעט ולא הזכיר את הפציעה שלו. אבל כשקם ללכת, לאסוף אתי את נשמותק מהגן, היתה דרמה גדולה. הוא צלע וקיפץ על רגלו השמאלית, הוא נאנח קשות בכל פעם שהביט בשריטה על ברכו, ועל שטף הדם הכחול שסביבה.....והיה ברור שהוא צריך תשומת לב סביב הפציעה הזאת. 

הוא כבר סיכם עם בתי שהוא לא ישתתף בחוג השחייה, אבל כמובן יבוא איתנו ויישב איתי בזמן שנשמותק ישחה. 
הוא גם סיכם איתה שהוא יורשה להישאר ברכב כשאאסוף את נשמותק - בתנאי שיישאר בטווח הראייה שלי - כלומר, אעמוד בשער הגן ואבקש שישלחו אלי את נשמותק. כל הפרוצדורה הזאת היתה חדשה לי - אני לא משאירה ילדים ברכב, אני תמיד נכנסת לגן ומוצאת את נשמותק ויוצאת איתו....
אבל הבנתי שאפשר גם אחרת - בלי לסכן אף ילד.

חכמוד צלע בחינניות לרכב, חגר את עצמו (כן, הוא כבר ממש גדול!), ובאמת צלצלתי בשער הגן והם שלחו את נשמותק אלי, בלי לשכוח את המים שלו, את התיק שלו, ואפילו את הקורקינט שלו (שלא ידעתי שהיה איתו בגן) שהוא עצמו השכיל לזכור. 

הגענו הביתה, ובזמן שהתארגנו לחוג השחייה (החלפה לבגד ים, הכנת מגבת ובגדים להחלפה) הם גם צפו בפרק של....בֵּייבְּלֶייד (איך לא?) ונשנשו משהו. 

בדרך לבריכה, לגמרי כבדרך אגב, הזכרתי לחכמוד שבבריכה הזאת היה סבא מגיע אחרי פציעת הגב שלו, והם עשו לו תרגילים במים שעזרו לו להבריא. הידרותרפיה, קוראים לזה. 
"נכון" הסכים חכמוד בהתלהבות, "כי זו לא רק בריכה לחוגים, זו גם מרפאה". הסתפקתי בזה.
כשהגענו לבריכה, סיפרתי למדריך את עניין הפציעה. 
בבריכה הזאת כל ילד מקבל שיעור פרטי, כל אחד באזור אחר של הבריכה. 
כיון שבתי לא הודיע מראש על ביטול השיעור של חכמוד, ידעתי שהיא תחויב בכל מקרה, גם אם הוא לא ישתתף.

המדריך קלט אותי, התיישב ליד חכמוד על הספסל, ביקש לראות את הברך הפצועה, והסביר לו כל מיני דברים רפואיים וספורטיביים. לא שמעתי את השיחה שלהם, אבל בסופה חכמוד הסכים להיכנס למים. איזה מזל שהבאתי איתי ליתר בטחון את בגד הים שלו ואת המגבת! 

כל הפציעה כאילו לא היתה, תוך כדי השיעור וגם אחריו. 

חזרנו הביתה, והם רצו מייד לחדר הצעצועים והתחילו לארגן הופעה.
יש להם מערכת תופים חשמלית קטנה (שאני לא זכרתי, אבל חכמוד אמר שאנחנו קנינו להם אותה כשהיו "פיציים") וגם מכונת קריוקי (שקנתה הסבתא השנייה) - הם כיבו את האור והדליקו מנורת "כוכבים" - ממש אווירה של "דיסקו". 


הם התחילו הופעה, ואני בדקתי היכן חתני.
כאן המקום להודות ולהתוודות: אני "בולשת" אחריו לפעמים. 
אני יודעת שזה לא ממש מוסרי, אבל מאז שהיינו יחד באיטליה, והוא שיתף איתי בגוגל את המיקום שלו - הוא לא טרח לבטל את השיתוף, ומידי פעם (רק כשזה רלוונטי לי) אני בודקת היכן הוא. 
כיון שידעתי שהוא אמור להגיע הביתה בסביבות שש וחצי / רבע לשבע, בדקתי כדי לראות אם הוא בדרך.
הגוגל הנאמן הראה שהוא עדיין בעבודה!
התפלאתי, אבל לא אמרתי דבר. 

אחרי כמה דקות נכנסה שיחת טלפון מבתי.
"אני מגיעה רק בעוד עשרים דקות, ובעלי לא עונה לי לטלפון משום מה" היא אמרה, והבנתי שכבר לא נעים לה ממני. 

בשבוע שעבר, היא חשבה שהיא תגיע הביתה בשבע, ולכן חתני החליט שזה בסדר גמור ללכת לאימון ישר אחרי העבודה במקום לבוא לשחרר אותי הביתה.
בפועל היו פקקים נוראיים, ולקח לבתי שעה וחצי להגיע הביתה. 
אילתרתי להם אז ארוחת ערב וקילחתי אותם, אבל הבהרתי שאני מבקשת להגיע בזמן.

בעבר כבר ביקשתי כמה וכמה פעמים שביום שאני תורנית הוא יגיע ישר הביתה - ובחמישי האחרון הוא אכן עשה זאת, וחשבתי שזה אומר שהוא הפנים. 
עכשיו משהו החזיק אותו בעבודה בלי שיודיע לי או לבתי מה קורה.....מוזר.
אמרתי לבתי שאני יכולה לחכות עשרים דקות, אבל אחרי מה שקרה בשבוע שעבר היא לא הרגישה עם זה בנוח, והזעיקה את הבייבי סיטרית שלהם, שגרה בבניין שלהם, להיות איתם עד שהיא תגיע.

הדגשתי שעשרים דקות אין לי בעייה לחכות, אבל היא התעקשה. 
בסך הכל שמחתי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אחרי שאני מבלה (בכיף ובנעימים) עם נכדיי המתוקים, אני די מותשת.

הגעתי הביתה מורעבת, התקלחתי והכנתי לנו ארוחת ערב, ומצאתי את עצמי נרדמת על הספה בעשר. זה מזמן מזמן לא קרה (מאז השנים שעבדתי במחשבים). 
כנראה שבאמת הייתי עייפה......

וגם כאן

יום שני, 23 באוקטובר 2017

שבוע חברתי

איכשהו יצא שהשבוע שעבר היה חברתי מאד - נדמה לי שבכל יום אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה אחר עם מישהו/י אחר/ת.
כשאני מנסחת זאת כך זה מרגיש לי מוגזם, אבל בפועל זה היה בסך הכל לא רע בכלל, ממש "החיים הטובים".

ברביעי בבוקר נפגשנו עם 'שותפנו' ו'שריתה', והיה ממש כיף. אמנם שריתה לא אכלה כלום, רק שתתה קפה - אבל לא העירה דבר על ארוחות הבוקר שאנחנו ושותפנו הזמנו, ובילינו ממש בנעימים יחד בבית קפה נחמד על החוף בשדות ים.

ברביעי בערב קיבל T שיחת טלפון מבעלה של בת דודו ששימשה אפוטרופוסית של הדוד שלו ז"ל, ושל אשתו.
אנחנו לא מדברים עם בני הדודים האלה (מצד אמו של T) לעיתים קרובות, ולכן היה לי ברור מדוע הוא מתקשר: אשתו של הדוד נפטרה סוף סוף. למה סוף סוף?
כי חייה כבר לא היו חיים הרבה זמן, ובאמת רחמנות. וכי הכסף של הדוד ז"ל, שהחזיק אותה בבית אבות בעלות של 17,000 ש"ח כל חודש עמד להיגמר.....
והאמת היא גם, שחייו של הדוד לא היו טובים עם האישה הזו. חייו היו קשים גם ככה, והיחסים ביניהם היו קשים. בשנים האחרונות לחייהם המשותפים, לפני שהעביר אותה לבית האבות, הם חילקו ביניהם את הדירה וגרו כל אחד בחדר/סלון משלו.
ילדים לא היו לזוג,  ולאישה היה אח אחד, שנפטר מזמן, ושבתו ניסתה מספר פעמים במהלך השנים לחלוב מדודתה כספים שלא היו לה.

כך או כך היא הלכה לעולם שכולו טוב, ובעלה של בת הדוד ביקש את עזרתו של T בסידורי הקבורה.
אמנם הם האפוטרופוסים שלה, אבל הם בני מעל לשמונים בעצמם (הדוד ואשתו היו בשנות התשעים לחייהם כשנפטרו), הוא אחרי התקף לב, היא אחרי סרטן השד....ברור ש-T התגייס מייד לעזור.
בחמישי על הבוקר הוא נסע לאיכילוב להסדיר את הקבורה, והודיע לבני הדודים על מועד הלוויה, שהתקיימה באותו יום אחר הצהריים.

לאחר שסידר את העניין הזה, פגש T אותי ואת 'לונדון' ובעלה בבית הקפה 'טורקיז' בבית יצחק.
'לונדון' מתה על טורקיז - גם החנות וגם בית הקפה, ומבקרת שם בכל הזדמנות. אני לא מתלהבת מאף אחד מהשניים, אבל בשבילה שמחתי לשבת שם. המפגש היה באמת נחמד, T הצטרף אלינו, ובילינו יחד בנעימים.

אחרי כן המשיך  T לכמה פגישות עבודה, ואני הקפצתי אותם לתחנת הרכבת, בדרכם בחזרה לביתו של בנם במודיעין.
לשאלתנו, הם אמרו שהם בארץ עד יום שלישי. לא יודעת אם עוד ייצא לי לראות אותם, אבל נראה לי שהמפגשים שכן התקיימו איתם עברו ממש בנעימים.

אחר הצהריים נסעתי לנכדים. נתתי לעצמי פטור מהשתתפות בלוויה, בעיקר משום שלא היה לבתי סידור אחר.
אמנם אמו של חתני אמרה לבתי שהיא תגיע, אך היא ביטלה ברגע האחרון.
בתי התנצלה, אבל אמרתי לה שאני ממילא לא בונה על המחותנת שלי. אם היא רוצה להיות עם הנכדים ביום התורנות שלי אני מברכת על כך ושמחה בשבילה ובשביל הנכדים, אבל אני לא מסתמכת על זה ולא עושה לי ביום הזה תכניות אחרות.

תמיד במקרה שיש לי משהו חשוב שמתנגש עם 'תורנות נכדים', אני מנסה ליידע את בתי מראש, ולוודא שיש לה פתרון חלופי. אצל חמותה זה לא ככה, היא נוטה לבטל ברגע האחרון, וזה קורה לא מעט.

אני שמחה שבתי לא רבה איתה על זה. יש  במשפחה של חתני מן דינמיקה כזאת של ריבים וטענות הדדיות והרבה "עשיית רגשי" שהם אוהבים לעשות זה לזה, ובתי (בחוכמה רבה) מסרבת להצטרף לחגיגה.

נסעתי ואספתי את נשמותק מהגן, חכמוד כבר היה בחוג הכדורגל, אליו הוא הולך ישר מהצהרון. בחמש וחצי הסתיים החוג של חכמוד והתחיל החוג של נשמותק, שהתחיל אף הוא להשתתף בחוג כדורגל השנה, כך שנשארנו שם בבית הספר, חכמוד ואני, וצפינו בחוג של נשמותק.

בדרך כלל חכמוד משחק עם חברים בזמן שאנחנו ממתינים לסיום החוג של נשמותק, אבל הפעם הוא היה מעט פצוע, ונשאר לשבת איתי. המדריך אפילו ציין אותו לשבח בתום השיעור שלו, על כך שהתעקש להתאמן ולשחק למרות הפציעה. התברר שילדה אחת ("חברה שלי מהגן, קלואי, בעצם היא ממש לא חברה") דחפה והפילה אותו, ואחרי כן עוד העלילה עליו למורה התורנית בצהרון שהוא ועוד כמה ילדים הציקו לה. הוא טען (והאמנתי לו) שזה ממש לא נכון, ואמר "בגלל זה אני שונא בנות".
ולמרות שאמרתי לו שאני די בטוחה שלא כל הבנות הן כמו קלואי, בתוכי חשבתי שיש משהו בדבריו. לאחרונה בכלל יצא לי לשמוע ולקרוא וגם לחשוב על ההתנהגות של ילדות קטנות, בצורה לא מחמיאה בכלל.

ואז ביקש חכמוד לשחק משחק בטלפון שלי, אבל הוא ביקש שאלמד אותו אחד ממשחקי הקלפים (סוליטייר) - שלא באמת נועדו לגילו - כי הוא ראה את נשמותק משחק בזה, ולא ייתכן שנשמותק ייראה כאילו הוא "יותר גדול ממני".
חייכתי באמפתיה. ללא ספק נשמותק עולה על חכמוד גם בתחום המספרים וגם בתחום האותיות - בעברית ובאנגלית - ואני די בטוחה שזה מתסכל מאד. ראיתי את חכמוד כבר נעזר בנשמותק כשהוא רוצה לכתוב מספרים מעל 10 למשל.....או לקרוא אותיות באנגלית.
הסכמתי בהתלהבות ועזרתי לו לשחק Yukon (סוג של סוליטייר), תוך שאני מנחה אותו מעט אבל נותנת לו לחוות את זה בעצמו. הוא די הצליח ומאד נהנה, נראה לי שזה עשה משהו טוב לבטחונו העצמי.
כשיצאנו משם בדיוק הגיע חתני מהעבודה ופגש אותנו בשער בית הספר, הפקדתי את המתוקים האלה בידיו ונסעתי הביתה.

מכל הסיפור הזה לא הגענו לקניה השבועית בסופר, כמנהגנו בימי חמישי, ובששי בבוקר נסע T לעפולה. למה לעפולה?
T זקוק לעקירת שן והשתלה של שתי שיניים (אחת חסרה לו כבר שנים רבות).

אצל מומחה שתלים ביישוב סמוך אלינו, קיבל T הצעת מחיר על העקירה, דחיקת סינוס ושני השתלים, שנראתה לו גבוהה מדי. בנוסף, התהליך אצל מומחה השתלים לא כלל תותב לתקופת הביניים ולא כתרים בסיום התהליך. את זה נאמר לו לעשות אצל רופא השיניים שהפנה אותו למומחה בעוד כמה אלפי שקלים, כנראה.

כשסיפר זאת T ל'שותפנו', סיפר לו השותף שאחיו בעפולה עשה תהליך דומה אצל רופא שיניים ערבי בעירו, במחיר הרבה יותר סביר, נעשתה עבודה טובה, ושאחיו היה מאד מרוצה.

T לא התעצל, קבע תור במרפאת השיניים בעפולה, ובששי בבוקר נסע עם צילומי ה-CT לקבל הצעת מחיר חלופית.

האבחון והתהליך שהציע רופא השיניים העפולתי היו זהים לזה של מומחה השתלים מאזור השרון. המחיר היה מעל 40% זול יותר, כאשר כל התהליך כולו - כולל התותב והכתרים - כלול במחיר הזה ויבוצע באותה המרפאה.

בנוסף אמר העפולתי שכל התהליך יבוצע בשלוש פעמים בלבד (פעם אחת לעקירה והשתלת העצם, אחרי יומיים-שלושה התקנת תותב קבוע, כזה שאין צורך להרכיב ולהסיר כל הזמן, ופעם אחרונה להתקנת הכתרים, מספר חודשים אחרי כן).

T חישב והחליט שגם עם מחיר הדלק וזמן הנסיעה, עדיין משתלם לו לנסוע לעפולה.

בזמן שהוא היה אצל רופא השיניים העפולתי נסעתי אני לבד לסופר, וכשהוא חזר בישל/נו את ארוחת הערב.
כלומר, T בישל ואני עזרתי לו בשטיפה, באחסון, בהכנת השולחן וכדומה.

בערב באו בתי וחתני עם הנכדים לארוחת ערב, והנכדים (לבקשתם, ולשמחתה של בתי שחשבה כבר על שבת בבוקר שהתפנה לה ללימודים) נשארו לישון אצלנו.
בבוקר לקחנו אותם איתנו לקאנטרי והתעמלנו בתורות. כל אחד מאיתנו שיחק איתם, בגן השעשועים ובפינת החי וסתם בדשא בזמן שהשני היה בחדר כושר.

חתני אסף אותם משם כשסיים את האימון שלו ב-cross fit, וכולם יצאו מרוצים.
אפשר לסכם שזה היה שבוע פורה ועמוס ומהנה מאד.

וגם כאן

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

יפן - הירושימה המפתיעה

למה מפתיעה? 
כי לא היו לי שום ציפיות מהירושימה.
התעקשתי להוסיף אותה למסלול הטיול שלנו מתוך סוג של מחויבות: כמו להביא תיירים שמגיעים ארצה אל "יד ושם".
היה לי חשוב להגיע לפארק הזיכרון (שרק אחרי שהגענו הבנתי שקוראים לו פארק השלום והזיכרון) וזהו.
לא חשבתי על העיר עצמה. בכלל.

כאשר T קיבל את מסלול הטיול מידידו דודו זיידנר, ראינו שהוא ומשפחתו שילבו גם ביקור במפעל מאזדה. T אמנם רצה מאד לסייר במפעל אופנועים כלשהו, עדיף Kawasaki, אבל איני יודעת מה מנע זאת - האם הם לא עורכים סיורים כלל במפעל או שהוא היה ממוקם לגמרי מחוץ למסלול הטיול ... כך או אחרת קבענו מראש יום ושעה לסיור במוזיאון מאזדה בהירושימה. 
מוזיאון, מפעל.....בפועל מדובר בעיר שלמה שכולה מאזדה. 

אבל אני מקדימה את המאוחר. 
הסיור שלנו נקבע לשעה 10:00 בבוקר, וכמובן שדוא"ל אישור הסיור הנחה אותנו להגיע רבע שעה לפני כן, והודיע לנו שאיחור כלשהו יגרום לביטול אוטומטי של ההזמנה. 
כיון שהגענו מקיוטו, דאגנו לצאת מוקדם על רכבת השינקנסן הנהדרת, בשעה שתאפשר לנו להגיע הרבה לפני הזמן להירושימה ולמצוא פתרון הולם למזוודות - או שילוח ישירות למלון כפי שעשינו בהאקונה, או איפסון באחד מהתאי האכסון (לוקר) בתחנת הרכבת עצמה. 

אבל כשהגענו להירושימה לא הצלחנו למצוא את המשרד שממנו משלחים את המזוודות למלונות.
חיפשנו ושאלנו וכל אחד כיוון אותנו לאזור אחר בתחנה ומחוצה לה, הזמן התחיל לאזול, ועוד היינו צריכים לתפוס רכבת מהתחנה המרכזית לתחנת הרכבת של מוזיאון מאזדה.
התחלנו לחפש לוקר. ואז התברר שרוב הלוקרים הגדולים (המתאימים למזוודות) תפוסים. 
הסתובבנו והסתובבנו, ובמקביל המשכנו לחפש את שירות שילוח המזוודות, ויצאנו מהתחנה וחזרנו פנימה.....עד שלבסוף מצאנו לוקר פנוי גדול אחד - שלתוכו הצלחנו להכניס את שתי המזוודות שלנו יחד. 

ההנחיות לגבי הנסיעה למאזדה היו ברורות ופשוטות, וחיש קל מצאנו את עצמנו יורדים בתחנה הנכונה יחד עם עוד קבוצה של אנשים (כולל זוג ישראלים צעירים) שלכולם היה תור לסיור בשעה עשר בבוקר במאזדה.

הם הרשו לנו לצלם במהלך הסיור במוזיאון אבל לא באזור המפעל עצמו לאורך פס הייצור שבו הם מאפשרים לצפות.
זה היה מרתק.
התברר שהמפעל הוא באמת מעין עיר קטנה (לא קטנה בכלל), עובדים בו עשרות אלפי אנשים, יש בו בית ספר תיכון ואוניברסיטה (להכשרת העובדים מגיל צעיר ולהשתלמויות מקצועיות של העובדים), בית חולים (שמשרת גם את תושבי הירושימה), תחנת מכבי אש (שמשרתת אף היא את תושבי הירושימה) ואפילו גשר שלם בבעלות פרטית של המפעל. 
מאזדה ממוקמת על החוף, ומהמפעל מועמסים הרכבים על אוניות שמשנעות אותם לכל העולם. 

כמה תמונות שכן הצלחנו לצלם: 


המאזדה הראשונה: סוג של "מסחרית"

ועוד רכב משנות השבעים או הששים

הדגמות של רכבים מרוסקים אחרי תאונה


ועוד דגמים רבים וטובים.

פס הייצור עצמו היה מרתק. הרכבים נוסעים על מסוע מתחנה לתחנה ובכל תחנה יש עובד או שניים שמרכיבים עליהם רכיבים מסוימים. לצד המסוע יש מסוע מקביל עליו יש עגלה עמוסה בכל חלקי החילוף והכלים הנדרשים לאותם עובדים באותה תחנה. העגלה מלווה את הרכב "שלה", ועובדים נוספים דואגים בכל שלב לצייד אותה בחלקים הנדרשים.
כלומר - עובד בתחנה לא צריך ללכת לשום מקום לחפש חלקים או כלים. הכל בהישג יד, ספציפית לרכב שמגיע באותו הרגע.
רובוטים משוכללים מסייעים לעובדים במלאכת ההרכבה או ההרמה של הרכב בעת הצורך.
ועוד משהו שהפתיע אותנו - רכבים מסוגים שונים ומדגמים שונים מוסעים יחד על אותו פס ייצור. 
בהמשך המסלול הבנו את הרעיון - חלק מהעבודות אורכות יותר זמן או דורשות יותר מורכבות מאחרות, וכך אין אף דקה "מבוזבזת", כאשר רכב מסוג מסוים "מתעכב" בתחנה כלשהי, ובינתיים תחנות אחרות מקבלות עבודות על רכבים מסוג אחר.
גאוני ממש.

אחרי הסיור במפעל חזרנו ברכבת לתחנה המרכזית של הירושימה, שלפנו את המזוודות מתא האכסון, ותפסנו מונית למלון שלנו. 
תוך כדי נסיעה ברחבי העיר, קלטתי מה שונה כאן מכל עיר אחרת בה ביקרנו עד כה ביפן: הכל חדש!
 אין בהירושימה אף מבנה מלפני 1945, מלפני פצצת האטום שמחקה אותה לחלוטין. אין מקדשים, אין ארמונות עתיקים, כלום!

בצענו צ'ק אין למלון ויצאנו מייד לפארק הזיכרון, מרחק הליכה קצרה. מזג האוויר היה נעים עד קריר, והשמיים איימו להמטיר גשם - אבל התאפקו יפה באותו היום.
נושא מזג האוויר עוד יעלה בהמשך - בגלל סופת הטייפון שהשתוללה באזור קוריאה ודרום יפן, אי אפשר היה לקבל תחזית מזג אוויר עדכנית ואמינה. זה השתנה כל הזמן, ובהמשך באמת הרס לנו יום שלם של טיול....אבל אני מקדימה את המאוחר. 


פארק השלום והזיכרון קיבל אותנו ביופי עוצר נשימה. 

אפר הקורבנות


שמות הנספים


אנדרטת הילדים - עם סיפורה של הילדה סאדאקו סאסאקי, שהיתה בת שנתיים בעת נפילת פצצת האטום על העיר, לכאורה לא נפגעה, אך חלתה בלאוקמיה אחרי תשע שנים. היא האמינה שאם היא תכין אלף עגורים מאוריגמי היא תבריא ממחלתה. סאדאקו נפטרה בסופו של דבר אחרי כמה חודשים, ומאז ילדים מביאים לאנדרטת הזיכרון עגורים צבעוניים בהמוניהם, שמאוחסנים שם בתאים גדולים. 


גם כאן, כמו בכל אתר אחר ביפן, פגשנו בקבוצות על גבי קבוצות של תלמידי בית ספר, שבאו "ללמוד דרך הרגליים"


על פעמון השלום בפארק מצויירת מפת העולם ללא גבולות. "עולם אחד" שכזה, שמבקש עולם ללא פצצות גרעיניות. מול הפעמון עומד ראי שאמור לשקף את אשר בלבך בעת צלצול הפעמון........


מבנה "הכיפה האטומית" (Atomic Dome) הוא בעצם המבנה היחיד (או יותר נכון, חורבות המבנה היחיד) שנותר מהעיר הירושימה המקורית. 
מסבירים שכיון שפצצת האטום התפוצצה בדיוק מעליו, איכשהו הכיפה והקירות החיצוניים נותרו עומדים, בעוד פנים הבניין נהרס לגמרי וכמובן כל מי שהיה בתוכו נהרג מייד. 

בעוד שאר חורבות העיר נהרסו ופונו והעיר נבנתה מחדש, הושארה "כיפת פצצת האטום" כתל זיכרון. 

התיישבנו על ספסל מול המבנה שדיבר חזק יותר מכל שלט או ספר היסטוריה, ונתתי לעצמי פשוט להתבונן ולנשום ולהרגיש.

נולדתי וגדלתי במדינה למודת אלימות, פיגועים ומלחמות - ועדיין אינני מסוגלת להבין (ומקווה שלעולם לא אהיה מסוגלת להבין) כיצד מחליט נשיא מדינה דמוקרטית להשמיד תוך דקות עיר שלמה (שתיים, בעצם) - על זקניה, נשיה וטפיה. 
קראתי באיזשהו מקום שאחת הסיבות שהירושימה נבחרה כמטרה לפצצת האטום, היתה שלא החזיקו בה שבויים אמריקנים.....

כיפת האטום היתה החלק האחרון בסיור הרגלי שלנו בפארק השלום. התחיל לרדת גשם, אז חזרנו למלון. 

בערב היה בהיר ונעים בחוץ, ויצאנו לשוטט מעט באזורי הבילוי והקניות של העיר, שהיו במרחק הליכה מהמלון. 
ניסינו לחפש מסעדות מעניינות, ונפלנו על "פארק  אוקונומיאקי", בפועל בניין שלם שבחלק גדול מהקומות שלו יש מסעדות (כוכים קטנים עם דלפקים בעצם) בהם מכינים ומגישים את המאכל האופייני של הירושימה: okonomiyaki.

קראנו על זה קצת (אחרי שאכלנו, אהבנו, שבענו, התפוצצנו) - והתברר שהמסורת הזאת התחילה מאוכל פשוט, אוכל של עניים, והתפתחה למאכל הלאומי של הירושימה. 

בעיקרון מדובר בשכבות של ....כל מה שרוצים כמעט על בצק דמוי בלינצ'ס או טורטיה, מתחיל בהרבה כרוב, בדרך כלל עליו מתווסף בשר חזיר או דיונון או תמנון, גבינה, אטריות (אודון או יאקיסובה), ביצה וכמובן רוטב אוקונומיאקי שבטח יש בו גם סויה אבל אין לי מושג מה עוד....בקיצור כל טוב.

צילמתי את כל תהליכי ההכנה.....אני מביאה פה קומץ זעיר....

כל הדלפק הזה הוא בעצם פלטה חמה ענקית, ולמותר לציין שהוא ושותפו ניקו אותה היטב כל הזמן. 
ההכנה והבישול כולו מתבצעים על הפלטה, וגם אנחנו חתכנו ואכלנו את המנה ישר מהפלטה - כך שהיא נשארה חמה לאורך כל הארוחה


אנקדוטה קטנה וכל כך אופיינית ליפן: כשהגענו תליתי את הסווצ'ר שלי ואת המטריות שלנו על ווים על הקיר מאחורינו. כשסיימנו לאכול ירדנו (5 קומות במעלית) לרחוב, ואז שמתי לב ששכחתי את הדברים במסעדה. המעלית היתה תפוסה, וחיכינו לעלות בחזרה כדי לקחת אותם, אבל עוד לפני שהמעלית הגיעה - ירד הטבח ברגל את כל חמש הקומות בריצה, מתנשם ומתנשף - רדף אחרינו כדי להביא לנו את הפריטים שנשכחו. 
הוא פשוט עזב הכל ורץ אחרינו............ מדהים. מופתעים הודינו לו מאד והוא רץ בחזרה (ברגל) את כל 5 הקומות בחזרה לעבודה. 

הסתובבנו ברחובות המוארים והנעימים של העיר, אכלנו גם גלידה תוצרת בית, בדרך ראינו מישהו מטייל ברחוב עם....הצב שלו. 


יש דברים ביפן שלא מפסיקים להפתיע. אפשר בשקט לומר (וכבר אמרתי, נדמה לי) שבכל יום ששהינו ביפן הופתענו ממשהו אחד לפחות, ולמדנו משהו חדש אחד לפחות.

למחרת בבוקר נפרדנו מהירושימה היפה והאופטימית ועלינו בחזרה על רכבת השינקנסן שלקחה אותנו לאוסאקה....המשך יבוא.

וגם כאן