יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

ביום שאחרי

בתי התקשרה הרגע ושאלה אם אני מחזיקה מעמד.
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).

בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).

בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן  7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני,  וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....

אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.

היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!

הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......

הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......

מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים" 

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

כמה שאני אוהבת את הילד הזה

אלה ימי הביקור האחרונים של בני וכלתי, והם החליטו להתפצל קצת - הוא נשאר איתנו והיא נסעה לצפת להוריה.
רצו עוד קצת זמן איכות לבד עם כל זוג הורים.
ובהחלט יש לנו זמן איכות אתו. עם מי שעד לא מזמן עוד הסכים שנקרא לו "תינוקי". אפילו חתם ככה את המיילים שלו אלינו.......
לבי יוצא אליו, אל הלב הרחב שלו, אל החוכמה שלו, אל הזוגיות המופלאה שהוא ואשתו בנו ביחד וממשיכים לטפח ולפתח....אל החתירה שלו להתפתחות - גם אנושית וגם מקצועית - כל רגע של כל יום.
אני כבר מדמיינת לי אותו כאבא, ומתמוגגת.
וכמובן קצת חוששת שהם עדיין לא התחילו לנסות, והרי לא תמיד זה הולך חלק........ואז משתיקה את המחשבות השליליות האלה ונוזפת בעצמי.

אתגעגע מאד כשהם יסעו, אבל זו מציאות שעבר התרגלנו אליה, ולמדנו להתאים את עצמנו - ולהישאר בקשר הדוק במסרים ושיחות וואטסאפ וסקייפ. גם את בתי אני לא רואה כל יום ואפילו לא תמיד מדברת איתה בטלפון כל יום, אבל בדרך כלל לפחות פעם בשבוע או מקסימום שבועיים אנחנו יכולות להתחבק, וזה המון.

באחת השיחות שלנו על הקמת משפחה (שהם יזמו, לא אנחנו, אנחנו לא שואלים "נו מתי כבר?" וכולי) שאלה כלתי אם נסכים לבוא כשהיא תלד, או משהו כזה - לא זוכרת את הניסוח. וזה היה כל כך בתום שהתאפקתי לא לצחוק. הבהרתי לה שנבוא, שנישאר יותר זמן, שהם יצטרכו לומר לנו שהם זקוקים לקצת מרחב....(שזה לא נכון כי אנחנו מאד יודעים לתת מרחב) והיא מחתה בתוקף וטענה שבחיים הם לא יגידו לנו שמספיק ודי וללכת.

אני יודעת שאי אפשר לדעת איך יהיה כשהם יהפכו להורים. ואני יודעת שיהיה להם קשה כי הם לבד שם. וגם אם נגיע, זה לא כמו לגור במרחק חצי שעה.

בכל מקרה אתמול הרגשתי לגמרי מקוררת (דווקא היום יותר טוב, טפו חמסה עיגולים, מקווה שלא יתפתח) אז בני יצא עם T להליכה - והם ממש חרשו את כל היישוב, והיה להם כיף ביחד.
היום T עבד ואני לקחתי את בני לארוחת בוקר בבית קפה ודיברנו ודיברנו וחפרנו כמו שאנחנו אוהבים.
מצחיק שבחרתי לי בן זוג לחיים שלא חופר, וזה היה לי טוב כי אצלי בבית חפרו לי (ולעצמם) את הנשמה.....אבל יצאו לי שני ילדים חפרנים, כך שאף פעם לא חסרות לי שיחות נפש אם אני רוצה.....😉

בן דודי היה אמור להגיע ארצה כבר, עם בתו האמצעית - הם יגיעו אלינו לארוחת ימי ההולדת של בני ושל חכמוד בששי, אבל יבואו לישון אצלנו רק בשבוע הבא, אחרי שבני וכלתי כבר יסעו הביתה. תיכף אצור איתו קשר ונראה אם נחתו בשלום.....

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

יום כיף ממש

אתמול היינו יחד מהבוקר ועד הלילה - T ואני, בני וכלתי, ואפילו הצלחנו לצרף את בתי לארוחת צהריים במסעדה, משימה לא פשוטה בימי הלחץ האלה שלה לקראת בחינת ההסמכה (שמועדה מתקרב בצעדי ענק).
"טוב", היא אמרה לי כשהתקשרתי אליה, "אצטרך לעשות הפסקה מתישהו, לא?" וכולנו שמחנו מאד.

אז בבוקר T נשאר בבית להשלים קצת עבודה על המחשב, ויצאתי עם "הילדים" (כך חמותי היתה קוראת לנו, "הילדים" - לקח לי זמן להבין שמדובר בנו, או בגיסי ואשתו) לקצת סידורים.

ואז לקראת הצהריים יצאנו לרעננה, שם קבענו לאכול במסעדה עם בתי. יצאנו קצת מוקדם יותר, ועשינו סיור נוסטלגיה ברעננה - לטובת כלתי, שכאשר עלתה ארצה עם הוריה בגיל 4, קיבלה בהתחלה דירה שכורה ברעננה. כן, רעננה. בני וכלתי חיו במשך זמן קצר באותה עיר ולא ידעו. ולא הכירו. ואז אביה הבין שמזג האוויר של מישור החוף ממש לא מתאים לו, סייר קצת בארץ וקבע את מקום מגוריהם בצפת - והשאר כמו שאומרים היסטוריה.

אז קיבלנו מהוריה של כלתי את כתובתם דאז, ועברנו שם והיא אפילו הצטלמה ליד הבניין בו גרו בשנותיהם הראשונות בישראל. ואז עברנו ליד בתי הספר השונים של בני, הדירות בהן גרנו ברעננה במהלך שנותינו שם....היה מאד נחמד. כמעט בכל רחוב בני אמר לה "וכאן גר החבר הזה, וכאן החבר ההוא, ופה שיחקנו כדורגל, וכך קנינו את הציוד לבית הספר וצעצועים".....היה ממש נחמד.

ואז פגשנו את בתי במסעדה ובילינו כולנו יחד כשעה ומשהו של זמן נעים וטעים.

משם נסענו לקנות לבן נעליים, ואחרי כן לקולנוע: ראינו יחד בהצגה יומית את "מלחמת הכוכבים" החדש, בתלת מימד

(נדמה לי שבאמצע הלילה התעוררתי עם סחרחורת בגלל העניין הזה) - היה ממש כיף.

סיימנו את הערב בארוחת ערב צנועה בבית מול האקס פקטור....
היה באמת יום ממש מהנה יחד.

היום יש לבני יום הולדת 34 - איזה ילדים גדולים יש לנו!!!!
שלושה בלונים צבעוניים קדמו את פניו כשהם קמו הבוקר, וכמובן נחגוג לו ולחכמוד בששי עם כל המשפחה המורחבת פלוס.

כלתי נסעה לצפת להיות כמה ימים עם הוריה, ובני יישאר איתנו כאן - כך הם התפצלו להם לשארית השהייה בארץ. היא תחזור לכאן עם הוריה בששי (שגם ישנו כאן בסופשבוע), ואז בשבת יסתיים הביקור שלהם ונאלץ להיפרד שוב........

יום שני, 25 בדצמבר 2017

הִפְנִימוּ! 🙂

החדשות המרעישות של היום, בעקבות השיחה עם הורי בסקייפ, הן שהם לא בזבזו זמן והזמינו מזרון חדש למיטת האורחים שלהם!
לפי התיאורים שלהם זה אמור להיות מזרון ממש, אבל ממש נוח.
כל כך שמחתי והתרגשתי מהמחווה, וכל כך הודיתי להם, ועכשיו אני עוד יותר שלמה עם עצמי שפתחתי את הפה ואמרתי להם את מה שאני מרגישה.

בלי קשר, T היה מאד מאד מצונן בימים האחרונים ואני החלטתי לפנות אותו לחלוטין מכל התחייבות משפחתית או חברתית, לא ארחנו את בתי והמשפחה בסופשבוע ואיפשרתי לו לנוח.
בני וכלתי היום בסוף השבוע בצפת אצל הוריה, ועלינו עבר סופ"ש שקט ורגוע.
אני המשכתי לצאת להליכות, אבל לבד, להתעמל בקאנטרי - בזמן ש-T נח לו בדשא עם החבר'ה הרגילים - ובאמת מצבו השתפר והצינון מתחיל לעבור לו.

בששי הקרוב נארח כאן 16 איש ליום הולדתם של בני ושל חכמוד - כך שתהיה מספיק עבודה לקראת סוף השבוע, ועד אז היה לי חשוב ש-T יבזבז כמה שפחות אנרגיה.
הוא ממשיך כרגיל לעבוד בעסק הייעוץ שלו, כמובן, אבל זה הרי לא דורש מאמץ פיסי.

לפני שנסעו לצפת באו איתי בני וכלתי לאסוף את חכמוד ואת נשמותק ביום חמישי ולהיות איתם בחוג הכדורגל. זה היה ממש נחמד, פרט לעובדה שבני קצת נפצע בשתי אצבעות בזמן ששיחקנו עם חכמוד כדורגל, בזמן שנשמותק היה בחוג. זה קצת הלחיץ אותי, מאחר שהוא מתופף למחייתו, מופיע ומלמד, וחייב שהידיים שלו תהיינה בריאות ושלמות.
אבל נראה שזו היתה פגיעה קלה וזה כבר עבר לו.

בששי נפגשתי עם חברות ממקום עבודתי לשעבר, והיה ממש כיף. שמחה שאני שומרת על קשר איתן, למרות שאני כבר לא עובדת שם.

הבוקר חזרו בתי וכלתי מצפת ובילינו זמן איכות נחמד ביחד.
אולי מחר נלך לסרט - אולי מלחמת הכוכבים החדש.
ממש ממש כיף שהם כאן ושיש לנו זמן איכות ביחד.....קשה שהם גרים כל כך רחוק, אבל טוב שאנחנו יכולים מדי פעם לנסוע אליהם, והם אלינו. 

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

אין מנוס - נדרשים עוד הסברים כיצד מגיבים אצלי בבלוג

מסתבר שאין מנוס, חלק מקוראי ישראבלוג מתקשים להגיב כאן בבלוג, כל אחד מסיבותיו הוא, ולכן אחזור על חלק מההסברים שנתתי כשרק פתחתי את הבלוג הזה.

הנה הקישורים לכמה פוסטים שכתבתי בזמנו בנושא:
מדריך לתגובות בבלוג החדש שלי: חלק ראשון: כיצד להגיב אצלי בבלוג דרך גוגל

מדריך לתגובות בבלוג החדש שלי: חלק שני: כיצד להגיב אצלי בבלוג החדש כאורח

מדריך לתגובות בבלוג החדש שלי: חלק שלישי: כיצד להגיב אצלי בבלוג החדש עם משתמש של דיסקוס

היום אני יודעת לומר שהדרך המומלצת ביותר לדעתי להגיב דרך דיסקוס, היא להקים משתמש בדיסקוס.
נכון שלפעמים יש צורך בעת כתיבת התגובה להכניס שוב את הפרטים (אם יצאתי מהמחשב והוא לא "זוכר" אותי),
אבל זה נותן לי אפשרות להקים משתמש בדיסקוס עם שם בדוי, כמו בישרא, עם כתובת מייל חלופי שאני בוחרת.
אני לא חייבת את משתמש הגוגל או הפייסבוק שלי.

אני מקבלת את המענה לתגובות שלי ישירות, לאותו מייל חלופי, בלי שאצטרך להיכנס לבלוג המדובר ולבדוק אם ענו לי, כמו במקרה של תגובה כאורח.
הדיסקוס בכל מקרה "מכריח" את האורח לכתוב שם כלשהו וכתובת מייל כלשהי - אז כל ה"יתרון" של להיות "אורח" מתפספס פה.
אז כאמור אני ממליצה על הקמת משתמש דיסקוס ספיציפית לצורך התגובות בבלוגים, אבל כל אחד כמובן יבחר מה שנוח לו.
מה אני בעצם אומרת? אל תימנעו מלהגיב רק בגלל קשיים טכניים.... בואו, הקפה עלי ☕️

וגם כאן

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

מתרגלת דחיית סיפוקים

אז נכון שנראה שאני כותבת פוסט כל יום
אבל אני לא מגיבה כמעט
האמת היא שאני כמעט לא כאן - כלומר בבלוגיה - כבר כמה ימים - כי בני וכלתי והנכדים ועניינים - וכיף גדול באמת.
אבל שומעת את הצליל המוכר והאהוב של עוד מייל שמגיע, עוד הודעה שמבשרת על פוסט חדש שמישהו מבלוגריי האהובים פרסם, או עוד תגובה שמישהו כתב....
וממש מרגישה פיסית את המשיכה הזאת
לקרוא, להגיב
ממש מרגישה את הגעגוע - לראות מה כתבתם, לראות מה הגיבו לכם
וכן, למרות שגם אני מהמיסיונרים להתקין דיסקוס בבלוג (בבלוגגר) כדי שכמו בישרא, כל אחד יקבל תגובה אישית לתגובה שלו....
ובכל זאת יש משהו קסום בקריאת כל תגובה שכל אחד הגיב לבלוג שאני אוהבת....
וכך אני גם מגלה בלוגרים חדשים לפעמים

אז לא, אני לא כותבת פוסט חדש כל יום - כתבתי כמה פוסטים במהלך יומיים כשהיה לי קצת זמן, ותזמנתי את הפרסום שלהם כך שבכל יום ייצא פוסט אחד
איזה כיף שאפשר לעשות את זה בבלוגגר (וגם בוורדפרס)....הנה משהו שלא ניתן היה לעשות בישראבלוג.

אז עכשיו יש לי קצת זמן ואלך לקרוא ולהתעדכן במה שקורה אצלכם.....

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

מתכננת ביקור אצל הורי

כבר לפני שנתיים אמרה אמא שלי שהיא לא מתכננת עוד להגיע ארצה לביקורים.

אמרה ולא יספה, ואז אבא שלי גילה שיש לו יתרת נקודות שהוא פשוט חייב לנצל, הזמין כרטיסי טיסה לאוגוסט האחרון והעמיד אותה בפני עובדה.
"זהו" היא אמרה אחרי הביקור הזה. "זו היתה הפעם האחרונה שאנחנו באים", ואז הוסיפה הסתייגות אחת, כי ברור שאם האחייניות שלי תתחתנה, אז הם כן יבואו.

בלי לנסות לחשוב אם היא התכוונה לכך ברצינות או לא, אני החלטתי שהיא צודקת - לא ממש הוגן לטרטר זוג בני 84-86 כל שנה מקליפורניה ועד לישראל ובחזרה.
"אני אבוא לבקר אצלכם" אמרתי, והתכוונתי לכך. לא נראה לי שהם האמינו.

ואז T אמר שהוא יבוא איתי אליהם. והתחלנו לחפש תאריכים שמתאימים לשנינו - מבחינת העבודה (שלו), הלימודים והמתאמנים (שלי), וכמובן - העזרה שאני מעניקה לבתי. היה לי ברור שלפני בחינת ההסמכה שלה אני לא נוסעת לשום מקום.
אז התחלנו לבדוק מה קורה בינואר וצפונה (הבחינה שלה בארבעה בינואר) - ומפה לשם התבייתנו על מרץ.

בהתחלה חשבנו על פסח, אבל כשהתחלנו לבדוק מחירי טיסות התברר מהר מאד שעדיף לנסוע לפני....
אז קבענו תאריך והזמנו טיסות - ואז הודענו להורי, שהופתעו (כן, הם באמת לא האמינו לי) ושמחו עד מאד.

כשסיפרנו במשפחה שאנחנו טסים לקליפורניה, מיהרו כולם (כולם = בני וכלתי, אחי וגיסתי וגם אחייניתי, שביקרו אצל הורי בשנים האחרונות) להזהיר אותנו שהמיטה בחדר האורחים שלהם איומה ושאין מצב ש-T (עם הגב שלו) ישרוד עליה אפילו לילה אחד.

האמת, זכרתי שיש להם איזו ספה מצ'וקמקת שנפתחת למיטה "גּוּשִׁית" משהו, אבל הפעם האחרונה שישנתי שם היתה בשנת 2002 ולא זכרתי שזה היה עד כדי כך גרוע. אבל אני זה לא T, והבנתי שאני חייבת לומר משהו - לבדוק אם הורי אם יש סיכוי שהם יחליפו את המיטה הזאת לכבודנו.

לא התביישתי ושאלתי. האם יש סיכוי להחליף את המיטה לקראת בואנו?
כפי שיכולתי לתאר לעצמי, הם מייד נעלבו בשם המיטה שלהם.

אחרי כן הם הציעו לנו לישון במיטה שלהם, דבר ש-T מייד הכריז עליו כ"לא בא בחשבון".
אבא שלי עטה את הפרצוף הכועס של "בשביל כמה ימי ביקור לא נחליף מיטה שיש לנו כבר שלושים שנה",
T אמר שאם כך נישן בבית מלון, וכל העניין הפך למאד לא נעים.


בינתיים השארנו את זה ככה.
מכירה אותם. הם ידברו על זה, יותר נכון יריבו על זה, ובסוף ייצא מזה משהו. או שלא.
לא אכפת לי שיתעצבנו שאנחנו מפונקים.

הם היו שם איתנו בארגנטינה כש-T שבר שתי חוליות בגב, והם יודעים שלמרות שהוא התאושש, הוא לא חזר לעצמו לגמרי מעולם.
וגם הכתף שלו נשארה בעייתית.

הם יודעים שאנחנו דאגנו להם אצלנו בבית לחדר נוח ומפנק ומיטה סופר איכותית ונוחה.

וחוץ מזה, אם הם לא באים ארצה יותר, אני אגיע לפחות פעם בשנה אליהם - ורצוי שיהיה לי נוח.

אחר כך עלה העניין של מה נעשה שם, כי T ישתגע אם נישאר אצלם שבועיים בלי "לעשות כלום".
מעבר לטיולים המתבקשים כמו סן פרנסיסקו, כרמל, מונטריי... הוא הציע לאס ווגאס - שאיכשהו מעולם לא יצא לנו לבקר בה.
בדקתי בגוגל מפות והוספתי ש"אם כבר נהיה בלאס ווגאס" - שאין לנו מה לעשות בה מעבר ליומיים, אולי נשכור רכב ונסע לטיול קטן ב"גרנד קניון"?

שאלנו בהיסוס אם הם היו מעונינים להצטרף לטיול שכזה איתנו, ולהפתעתנו הם נענו בהתלהבות.
התחלנו לחפש טיסות וכשהתייעצנו איתם, אבא שלי אמר פתאום: " בשביל מה לטוס? ואז לשכור רכב בלאס ווגאס כדי לטייל לגרנד קניון? יש לי רכב, נוכל לנסוע עד לשם ובחזרה".

אוקיי - עוד לפני שאני נכנסת לעצם הנסיעה מסן חוזה ללאס ווגאס (מינימום 8-9 שעות לא כולל עצירות, לכל כיוון) - לאבא שלי יש הונדה סיביק שנת......2000!

נכון, שהוא נסע בה "רק" 60,000 מייל (100,000 ק"מ) - אבל ראבק, מי לוקח רכב כזה לנסיעה כזאת ארוכה, עם 4 אנשים ומזוודות....? עם המזל שלנו הוא ייתקע בדיוק כשנעבור דרך שמורת Death Valley 😨


וממש לא נוח לנסוע ברכב כזה כל כך הרבה שעות.

אז אמרתי שאם בכלל, אז נשכור רכב מסוג SUV, משהו מאסיבי ומרווח ונוח - אבל נבדוק אם זה בכלל כדאי.
ושוב אבא שלי נעלב בשם האוטו האהוב שלו.
מה פתאום אנחנו פוסלים אותו על הסף, מה פתאום אנחנו חושבים שהוא ייתקע, מה פתאום אנחנו חושבים שהוא לא נוח.....

אמרנו שנחשוב על זה.
האמת היא שלו היינו מתכננים טיול כזה, road trip שכזה, היינו בונים אותו אחרת: עוצרים ביוסמיטי (שכבר היינו כמה פעמים) או סקוייה (גם היינו) או באמת ב-death valley - נשארים לילה או שניים בכל אחד מהם, עושים שם טיול - זה כבר טיול מסוג אחר.

אנחנו מתכננים עכשיו את הגרנד קניון - שטרם ראינו - ואת לאס ווגאס - שטרם ראינו - נראה לי הגיוני שנרצה להגיע לשם מהר ובלי להתעייף מדי, ולהתרכז בזה.

אז חזרנו לתכנית הטיסה. מצאנו טיסות ממש זולות, וגם רכב להשכרה ממש זול לימים שבהם נטייל בגרנד קניון - וסגרנו את העניין הזה.

מה שנותר הוא להזמין מלון ואולי גם מופע כלשהו בווגאס, מלון בגרנד קניון, ולתכנן את הטיול עצמו.

ונכון שבילוי עם הורי הרבה פעמים מאתגר אותי, אבל נראה לי שיהיה כיף. ממש כיף. 

יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

על גיהוץ

באחד הפוסטים האחרונים העירה לי "כמו מניפה" על נושא הגיהוץ. כתבתי שירדתי "לגהץ קצת" והיא הסירה בפני את הכובע.........
אז ככה.

בבית הורי מי שגיהצה כל השנים היתה סבתא שלי.
מעולם לא נדרשתי למלאכה הזאת, וגם לא נמשכתי אליה (בניגוד לבישול ולאפייה, למשל, בהם שלחתי את ידי כבר בגיל 12).

כשהתחתנו גיהצנו מעט מאד בגדים, ממש רק מה שהיינו חייבים - ואת הרוב הרגשנו שאיננו חייבים, משום מה.

כל השנים היה לנו מגהץ אדים רגיל, קרש גיהוץ מעפן, ויש לי זכרונות מטושטשים ומקוטעים מכל העניין הזה.

בסביבות גיל 40 התחלתי לסבול מדלקות בכתפיים - ובשנים הראשונות סבלתי בעיקר מכתף שמאל.
היות שאני שמאלית, מייד הכרזתי על אי יכולתי לגהץ והתחלתי למסור כביסה לגיהוץ, במכבסה קרובה לבית, שהיה אז ברעננה.
בעל המכבסה, איש יקר וחביב, היה מגיע אלי הביתה, לוקח את הבגדים המיועדים לגיהוץ, ומחזיר אותם כעבור כמה ימים מגוהצים למשעי.

אהבתי מאד את הסידור הזה והתמכרתי אליו, והייתי מוכנה לשלם את המחיר (הלא נורא גבוה) שהוא גבה.

כשעברנו לכאן מצאתי מכבסה מקומית שתמלא את מקומו של הבחור החביב הרענני, ובמשך כמה שנים המשכתי את הסידור הזה, של מסירת הכביסה לגיהוץ.
עד ש-T סגר את עסק האירועים שלו והתחלנו לחפש היכן לצמצם הוצאות, והוא הפליא לעשות ולקח על עצמו את מלאכת הגיהוץ.

ובכל זאת T הוא גבר, הוא לא יתחיל ככה סתם לעמוד ולגהץ עם מה שיש - הלך וקנה לעצמו מגהץ קיטור לתפארת (שבמקרה עלה גרושים, כי היה האחרון מסוגו בהום סנטר ולא הופיע כלל בקטלוג המחירים).

במשך שנה או שנתיים גיהץ T את כל מה שדרש גיהוץ (הרוב הן ממילא חולצות שלו) - ואני התגאתי מאד בבעל הזה שגם מבשל וגם מגנן וגם מגהץ.

ואז הוא עבר את ניתוח הכתף הראשון, ותמו ימי הגיהוץ שלו.
בשלב ההוא דלקות הכתפיים שלי כבר היו די "בשליטה" (בעזרת תרגילים שאני מבצעת, שקבלתי ממטפלים שונים במהלך השנים - פיסותרפיסט, אוסתיאפט, מדקרת סינית) והבעייתית כרגע היא דווקא כתף ימין - כך שאזלו התירוצים.

ירדתי למרתף (שם נקבעה עמדת הגיהוץ) ופצחתי במלאכת הגיהוץ, וראו זה פלא - זה היה ממש קל, ואפילו קצת מדיטטיבי.
חלפו כמעט 3 שנים מאז, ואני עודי מגהצת כל שבוע באדיקות, ואפילו לא מקטרת על זה.
מי היה מאמין?

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

עדכונים שוטפים

בראשון בני וכלתי באמת חזרו הנה מוקדם יחסית ואכלו איתנו ארוחת ערב.
הם חזרו בדיוק בזמן, אחרי שהספקנו לעשות הליכה ולהתקלח.

היה להם כיף ממש אצל האחיינים שלהם (הנכדים שלי), ובתי סיפרה לי אחר כך שהקטנים כל כך שמחו והתרגשו שהדודים באו לקחת אותם מבית הספר / הגן שהם רצו באושר כל הדרך.

הזמן עובר בנעימים, בפטפוטים או צפייה יחד בטלוויזיה, וכמובן נעשה שימוש מוגבר בכורסת העיסוי המשובחת.
האמת שהיא באמת משובחת, ויש לה תכניות כל כך מגוונות שהיא נותנת מענה כמעט לכל צורך.
ל'שותפנו' נתפס הגב לפני כמה ימים ושום דבר לא עזר לו (כולל עיסוי אצל מומחית), אבל אחרי שני סבבים בכורסא שלנו, בתכנית בשם waist stretch (מתיחת מותן, בתרגום חופשי) הוא הרגיש כבר הרבה יותר טוב.
אמרתי לו שעד שיעבור לו לגמרי הוא מוזמן להגיע פעמיים ביום כל יום....

בשני הזוג הצעיר נסע לצפת כדי לראות סוף סוף גם את ההורים של כלתי, ואני ניצלתי את הזמן לגהץ קצת ולקרוא בלוגים ולקרוא...ואחרי הצהריים בתי ביקשה שאבוא כדי שתספיק לשבת עוד קצת על ההכנה להסמכה.

היא כבר נמצאת בשלבי עריכה והדפסה של העבודות, אותן היא אמורה להגיש עד סוף השבוע.
בשלישי בבוקר היא גם קבעה לעצמה סימולציה - בחינת דמה - שתסייע להכין אותה לדבר האמיתי.

כיון שבני היה עם הרכב שלי, נסעתי ברכב של T, שאני לא ממש אוהבת לנהוג בו (הוא גדול וגבוה, ואני מרגישה שאני הולכת בו לאיבוד) אבל מה לא עושים בשביל הילדים?
כדי לא להסתבך יותר מדי פשוט חניתי ליד הבית של בתי, והלכתי להביא את הנכדים מבית הספר ומהגן ברגל. ממילא לא הספקתי אחרי כן לצאת להליכה, אז זה היה כאילו במקום.

בנוסף לכל הצרות בתי גם התקררה, והיא מרגישה על הפנים.
שעשעתי את הקטנטנים בזמן שהיא התעסקה עם עריכה והגהה של העבודות שלה, ערכנו קרבות "ביי בלייד" וגם עשיתי להם אמבטיה, ופרשתי יחסית מוקדם - בשש וחצי.

בסך הכל יום נחמד 😊

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

על עוקבים ומעקבים....בבלוגיה 😉

כבר חשבתי שסיימתי עם פוסטים טכניים ואינפורמטיבים, אבל בכל זאת משהו משך את עיני והיה חשוב לי לומר:

את הבלוג שלי אני כותבת בבלוגגר/בלוגספוט של גוגל בכתובת הזאת ופוסטים חדשים מתפרסמים שם.

בוורדפרס (wordpress) יש לי רק גיבוי של כל הפוסטים הישנים שלי מישראבלוג מהתקופה שטרם התחלתי לכתוב בבלוגגר.

אני אומרת זאת, כי ראיתי שחלק מכם נרשמתם למעקב על הבלוג שלי בוורדפרס, אבל אני לא מפרסמת שם פוסטים חדשים.

עוד דבר - פתחתי בטור הימני של הבלוג שלי רשימת קריאה עם קישור לכל הבלוגים שאני מנויה אליהם בצמוד למועד שבו הם עדכנו פוסט לאחרונה.

וכמובן חוזרת ומזכירה שכדאי לפרסם כל פוסט - לא משנה באיזה אתר כותבים - גם בדף הקהילה בלוגר בשפת הקודש

אז כמו שטליק תמיד אומר: אני סיימתי, תהיו טובים 🤗


יום שני, 18 בדצמבר 2017

הם הגיעו 🤗

בהתחלה ספרנו את החודשים, ואז את השבועות, ואת הימים, ובסוף את השעות עד שבני וכלתי יגיעו ארצה לחיבוק המתגעגע.

הם נחתו באיחור של רבע שעה בלבד, והיות שזה היה בשבת אז השדה היה גם יחסית פנוי ושקט.

הטיסות עברו עליהם בשלום, ורק היתה כמעט תקלה - שלא ברור איך היו פותרים אותה לולא הסתדרה - כשכלתי גילתה בדיוטי פרי בפרנקפורט בעת ההמתנה לטיסת ההמשך, שהיא לא מוצאת את הדרכון שלה! 😱

למזלם (היו הרבה "למזלם" בשלב הזה) אמא שלה ביקשה ממנה לקנות לה איזו עוגה שמוכרים רק בעונה הזאת ורק בגרמניה, אחרת היא היתה מגלה את התקלה בעת העלייה למטוס!

לאחר שחיפשו ווידאו שהדרכון אכן לא עליה, הם שחזרו צעד צעד את כל מה שעשו ועברו מרגע שעלו למטוס בארה"ב (שם כמובן היה הדרכון עליה) - והבינו שהאופציה היחידה היתה שהדרכון נפל מהתיק של הכינור (שם מקומו הקבוע) לתא העליון במטוס, כשהוציאה את המטען של הטלפון שלה במהלך הטיסה בשלב כלשהו, וסגרה את הרוכסן בלי להסתכל בכלל.

הם ניגשו לדלפק של חברת התעופה וביקשו שיבוצע חיפוש - ונתנו בדיוק את מספר התא שבו זה אולי קרה. מזל שהמטוס ממנו ירדו עדיין לא המריא.
שעה ארוכה הם המתינו בלחץ (ולא אמרו לנו כלום) ואכן הדרכון היה בדיוק היכן שחשדו שיהיה. 😇 סוף טוב הכל טוב, וגם אז לקח להם כמה שעות עד שהדופק המואץ נרגע.
בזמן הזה הם כבר הריצו בראש (ביחד, וגם בשקט, כל אחד עם עצמו) תרחישים איך היא נשארת בגרמניה, מוציאה תעודת מעבר זמנית, מנצלת את ההזדמנות לנסוע למינכן לראות את האחיינית שלה....
הוא החליט שהוא לא משאיר אותה שם לבד, היא מתעקשת שהוא ייסע הביתה להיות איתנו.........סרטים, בקיצור!

הם הגיעו התמקמו והתקלחו בזמן שסיימנו להכין את ארוחת הערב (סיימנו = T מבשל ואני עוזרת בשטיפות, סידור שולחן, עריכת הגשה, הכנת החנוכיה...) - ואז הגיעו בתי עם חתני והנכדים, וגיסתי עם שתי אחייניותיי (אחי היה בחו"ל בכנס בסופ"ש הזה)....וכולם התנפלו על הזוג המגועגע בחיבוקים ונישוקים - היה שמח.

ארוחת הערב היתה נהדרת - כמו כל הארוחות אצלנו - ובסופה הדלקנו נרות ושרנו שירים...היה כיף.

בלילה הם ישנו והתעוררו לסירוגין - למרות המלטונין שלקחו - ובסוף קמו סופית לקראת עשר, אכלו ארוחת בוקר וקשקשו איתנו קצת לפני שיצאו לבקר אצל בת דודתה בפתח תקווה, ומשם אל בתי להיות קצת עם האחיינים האהובים.

לא יודעת אם יישארו שם לארוחת ערב או שיחזרו לאכול איתנו.

סידרתי להם ביטוח על הרכב שלי, כך יוכלו להיות די חופשיים בתנועתם בשבועיים של הביקור.
אין לי הרבה תכניות לשבועיים האלה, וממילא כל עוד לא יורד גשם T נוסע עם האופנוע וגם 'שותפנו' אוסף אותו לפעמים כשהם נוסעים ללקוחות ביחד - כך שיש לי את הרכב שלו אם אני צריכה לצאת לאן שהוא.

מסתמן שבני וכלתי ינדדו כל יומיים שלושה בינינו לבין הוריה אשר בצפת, וכך ינסו למצות למקסימום את השהייה שלהם כאן.
כנראה שנלך יחד לסרט (בטח 'מלחמת הכוכבים החדש'), אולי נסע לתל אביב, לים....נראה. העיקר, כמו שחמותי ז"ל היתה אומרת, "העיקר שנִהְיוּ ביחד" 😊

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

טיול נשים - הר סדום: ערוץ הדגים

רגע לפני שהגיעו בני וכלתי (בשעה טובה בשבת, אבל על זה בפוסט נפרד) יצאתי שוב לטיול עם קבוצת הנשים של 'שריתה'.
הפעם, כיאה לעונת החורף, שמנו פעמינו דרומה.

לא יודעת אם יצא לי לדבר על זה כאן, אבל אני אוהבת אוהבת אוהבת את אזור ים המלח.
כשאני מגיעה לשם, מתחילה לרדת כמה מאות מטרים אל מתחת לפני הים, מריחה את הברום ואת האשלג באוויר - אני נרגעת, אני מאושרת. אני בבית.

אולי באיזה גלגול קדום באמת חייתי שם. אוהבת את הנוף, אוהבת את הים (יודעת שרבים לא סובלים אותו), את הנחלים ש(כמעט כבר לא) מזינים אותו.....אוהבת.

במקור נתנה לנו ל' המדריכה אופציה בין שני מסלולים: נחל משאש מורבעאת אותו הגדירה כ"טיול מעגלי ומאתגר במקצת באזור צפון ים המלח, 4 ק"מ כולל אחיזות ברזל בסלע", וערוץ הדגים בהר סדום אותו היא הגדירה כ"מסלול במגמת ירידה מהר סדום לנופו המרהיב של ים המלח, 4 ק"מ".

רוב הבנות רצו את נחל משאש, ול' (בהיותה מדריכה משקיענית ומקצועית) יצאה לסייר במסלול כמה ימים לפני הטיול כדי להתרענן במתווה ולוודא שהכל שם תקין. וטוב עשתה, כי התברר ש"אין מה לומר, הנחל יפה, אך דרגת הקושי גבוהה משחשבתי, חלק מאחיזות הברזל נעלמו ממקומן, מה שיוצר טיפוס מאתגר, ולכן נשנה את המסלול לאופציה ב' ערוץ הדגים."

בתוכי פנימה שמחתי, כי למרות שאני בהחלט בכושר סביר - במיוחד מאז שהתחלתי לעשות הליכות יומיות, פחות סמכתי על הכתפיים שלי (שנוטות לדלקות כרוניות) לשאת את משקלי בטיפוס בכל אחיזות הברזל האלה....

היינו פחות בנות מאשר בפעם הקודמת, והתווספה גם מישהי חדשה - אבל לא השתנה כלום מבחינת האווירה והחביבות של כולן. היה כיף ממש. מזג האוויר היה מושלם - שמים כחולים ולא חם מדי.
המסלול לא היה כולו בירידה (כמו שהיה בכרמל בחודש שעבר) ואהבתי את הגיוון בקושי ובנוף.

כמה תמונות.....



















כשהגענו לאחת הפסגות, שמענו קול חלילית.
קבוצה קטנה של מטיילים ישבה שם לא רחוק מאיתנו, כשאחד מהם עומד על הצוק המשקיף לים המלח, וניגן שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. היה מקסים.
הנוף היה מפעים ממש, הרגשתי שהלב שלי מתרחב רק מלהיות שם, וחברת הנשים היתה נעימה ממש כמו בטיול הקודם. 

כשירדנו למטה התיישבנו במיצד זוהר, פרסנו מחצלת ושולחן ופתחנו את הגאזיה....ואכלנו ארוחת צהריים לתפארת, שהכילה (בין היתר) מרק גולש מעולה ש-T הכין. 

'שריתה' הבעירה מדורה קטנה - למרות שהיה חם ולא היה בה צורך, אבל היא ידועה כפירומנית לא קטנה, והיה ממש כיף.

הגענו הביתה בששי וחצי, עייפות ומרוצות. 
באותו ערב (ששי) לא היתה אצלנו ארוחת ערב, כי למחרת הגיעו בני וכלתי ואירחנו כבר את כל המשפחה לנר חמישי של חנוכה במוצ"ש. על כך, כאמור, בפוסט נפרד

יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

בחזרה לשגרה

עייפתי מגיבויים ושחזורים, ממדריכים והנחיות....רוצה פשוט לחזור לכתוב את החיים שלי.
נראה לי שגם לא אעדכן עוד בישראבלוג....אין טעם. לכולם יש כבר את הכתובת שלי, ומי שעדיין לא - יכול למצוא אותי ב"בלוגר בשפת הקודש"

בשני הייתי עם הנכדים, כי בתי נסעה להדרכה האחרונה שלה.
לא לקחתי אותם לחוג שחיה כי חכמוד טען שיש לו דלקת בעין.
בכלל, מאז שבתי לומדת להסמכה אני שמה לב שחכמוד כל הזמן חולה או מִתְחַלֶּה, נתקל בקירות ועמודים ובקיצור מנסה (לא במודע כנראה) לקבל תשומת לב שכרגע קצת חסרה.
גם נשמותק עם "פתיל קצר", צועק כל הזמן וגם פורץ בבכי על כל דבר קטן.
מחכה כבר שתשומת לבה של בתי תחזור והם יחזרו לרוגע ולשלווה שבדרך כלל מאפיינת אותם, חמודים קטנים שלי.

לפני שהיא יצאה להדרכה שאלתי את בתי מי מהם מגיע ומתי. החלטתי להיות פרו-אקטיבית בעניין הזה.
היא אמרה שברבע לשבע אחד מהם יגיע, או היא או בעלה.
שאלתי אותה אם בעלה יודע שזה הסידור, חצי בחיוך, אבל היא הבטיחה לי שכן.
כנראה דיברו על זה וליבנו זאת ביניהם.

באמצע משחק קלפים "סוער" (שחקנו "מלחמה") היתה דפיקה בדלת. היתה זו השכנה מקומה למטה, שבאה ברוב טובה לדווח שהיא דפקה לי את הרכב בחניה.
באסה על הדפיקה אבל כל הכבוד על השכנות הטובה.
בגלל שמדובר במשהו קטן שדורש כנראה רק פחחות וצבע, וכיון שהרכב שלה לא נפגע - החלטנו בשלב זה שלא נערב את הביטוח שלה, וגם הצעתי ללכת לפחח שהם מכירים וסומכים עליו.

בסוף ברבע לשבע בתי התקשרה שהיא מגיעה בעוד כמה דקות, וכך היה.

אתמול נפגשתי עם חברה מאמנת, מסיבות השמורות עמי אקרא לה 'טראומה'. לא נפגשנו כשנה והיה ממש טוב להתעדכן ולבלות זמן איכות ביחד.
היה לי הרבה מזל בדרך אליה - נסעתי לפגוש אותה בצהלה, אז פניתי מערבה לכביש 5 מכביש 4 ולא נתקעתי בגלל שסגרו את כביש 4 לטובת מסע הלוויה של הרב שטיינמן. בדרך חזרה ממנה הייתי צריכה לעשות עיקוף קטן - להמשיך על כביש 5 עד פתח תקווה ושם לרדת ולעשות פרסה ולחזור כדי לעלות צפונה על כביש 4. לא נורא.
שמעתי שהיו פקקים מטורפים בכל מיני מקומות אבל לשמחתי לא סבלתי מזה בעצמי.

אחרי הצהריים היה לי תור לעיסוי - והאמת שנהניתי פחות מאשר בפעם הקודמת.
זו היתה הפעם השנייה שטופלתי על ידי המעסה הזה, אליו עברתי אחרי שהמעסה הרגילה שלי סיימה את לימודי האוסתיאופטיה שלה והפסיקה לעשות עיסויים רגילים. אוסתיאופטיה זה מצוין אבל בשוטף אני רוצה מסאז'.
עכשיו שיש לי כורסא מפנקת אני יכולה לקבוע תורים לעיתים רחוקות יותר, אבל עדיין שום דבר לא מחליף זוג ידיים מנוסות.
הטיפול הראשון שקבלתי מהבחור הפתיע אותי לטובה, ושלחתי אליו גם את בתי באותו יום בו איפשרתי לה לקבל עיסוי במקומי. היא היתה מאד מרוצה. אתמול הייתי פחות מרוצה. אולי אנסה מישהו אחר אצלם בחודש הבא........

אחרי העיסוי יצאתי להליכה, מזג האוויר היה נעים והיה כיף לראות את כל ילדי היישוב במדי צופים בתהלוכת לפידים לכבוד חנוכה ממלאים את הרחובות..........
כמה כבישים נסגרו לשם כך ולנהגים בטח זה עשה בלגן.

בדרך פגשתי את השכנה (זו שטיפלה בחתולים כשהיינו בחו"ל) שהזמינה אותי ספונטנית להדלקת נר ראשון אצלם בבית.
T עבד אצל לקוח (צופה בתהליכי העבודה בעסק לצורך לימוד מצב קיים והמלצות לשיפור וייעול) אז הלכתי לבד.
זה ממש נחמד לחצות את הכביש כדי לבקר אצל מישהו - בלי הצורך להיכנס לרכב ולנסוע.

נשארתי להדלקת הנרות ולשירים, וברחתי בשלב האוכל. לביבות וסופגניות זה ממש לא בשבילי.
אבל היה נחמד.

היום נפגשתי עם 'מחברת' ושמחתי לראות שמצב רוחה משתפר. אמנם מאז שבעלה עזב זו רכבת הרים - לפעמים היא בסדר ולפעמים היא בדכאון ממש - אבל היא גם בטיפול וגם מוקפת חברות תומכות, ולאחרונה סוף סוף גם הסכימה לקחת משהו נגד דכאון....ואולי הוא כבר מתחיל להשפיע.

אחרי שנפרדתי ממנה החלטתי שאני לא יכולה עוד לדחות קניית כמה בגדים חדשים לעצמי ו...פיג'מה.
אני שונאת שופינג אבל מגיע הרגע שאני מבינה שאין ברירה.
עשיתי זאת זריז, קפצתי ל"קרייזי ליין" בעיר ימים (רבע שעה נסיעה, עדיין לא חופשת חנוכה אז היה ריק יחסית) - בחרתי, מדדתי, שילמתי - וחזרתי הביתה.

מחר אין להם כדורגל אז שוב נישאר בבית אחרי הגן/בית הספר, וחתני בטוח יגיע מוקדם כי הם הוזמנו להדלקת נרות אצל אחותו.

בששי יש לי שוב טיול נשים - הפעם לערוץ הדגים בהר סדום.
אין ארוחת ערב משפחתית בששי כי בני וכלתי מגיעים בשבת אז כולם יגיעו במוצ"ש.......

וואו, הרבה עדכונים היו בפוסט הזה. בהחלט חזרה לשגרה.......😊

יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

כמה עדכונים משעממים על גיבוי הבלוג שלי מישראבלוג

בזמן כלשהו באמצע הלילה אתר ישראבלוג חזר לחיים, באופן זמני כמובן - עד לסוף החודש.
ניצלתי את ההזדמנות קודם כל להשלים את מלאכת ההעתקה הידנית של כל הפוסטים (עד לתאריך שבו התחלתי לכתוב כאן) לבלוג הגיבוי שלי בבלוגגר/בלוגספוט.

היתרון של בלוג הגיבוי הזה - שעברתי ותיקנתי ידנית את כל צלמיות האימוג'יס, ומחקתי וטענתי מחדש את כל התמונות.
זו היתה עבודה סיזיפית אבל לדעתי שווה את המאמץ.
החיסרון - בינתיים - של בלוג הגיבוי הזה, הוא שעדיין אין בו את התגובות - שיחות שחשובות לי מאד שהתקיימו בעקבות פרסום הפוסט, וגם עדיין לא עדכנתי את תאריך הפרסום המקורי של כל פוסט.
השיקול היה כמובן המהירות - לעשות זאת מהר ככל האפשר לפני ש"לוקחים לי" את המקור, את ישראבלוג. את השאר אוכל לעשות בהמשך, אם ארצה, ידנית - בעזרת הגיבויים שיש לי על המחשב וגם בלוג הגיבוי שהקמתי ב-wordpress.

אז אכן בנוסף לגיבוי הידני של כל הפוסטים, בצעתי גם הגירה של כל הבלוג שלי ל-wordpress - בעזרת כלים של wordpress עצמו.
זה עבד יפה וחלק יחסית, מכיל את כל התגובות וגם את תאריך הפרסום המקורי, אבל כמובן שייעלמו כל התמונות כאשר שרת ישראבלוג יירד, ותהיינה גם שגיאות שקשורות לאימוג'יס, כנראה.

דבר שלישי שעשיתי הוא להעלות לבלוג גיבוי נפרד בבלוגגר/בלוגספוט את הבלוג מ-wordpress.
הניסיונות הראשונים שלי לא עלו יפה, אבל בסוף הבנתי שאני מדלגת על איזשהו שלב, וכשעשיתי זאת נכון זה עבד.
את ההנחיות הביא קנקן התה בפוסט הזה, ועוד בלוגרים נתנו הנחיות זהות.
בעקרון מייצאים את הבלוג מוורדפרס ואת הקובץ שנוצר, מחלקים לקבצים קטנים יותר, מסבים אותם לפורמט הרצוי, ומייבאים אותם בזה אחר לבלוג שבבלוגגר.

זה עבד יפה, אלא מה?
קיימת כנראה בבלוגגר/בלוגספוט איזושהי מגבלה, שתוקעת אותי בקובץ האחרון. הכל עלה פרט לאותו קובץ אחרון, שאתמול עוד קיבלתי שגיאה ברורה בנוסח "הגעת למקסימום, נסה מאוחר יותר" והיום הוא פשוט מוציא סדרה של הודעות שגיאה ו"לא יובאו פוסטים". אמר ולא יסף.

מזל שהתעקשתי בכל זאת להעלות את הפוסטים ידנית.
בקיצור - כ"פריקית" של גיבויים ותכניות "ליתר ביטחון" ידועה, יש לי שני גיבויים מלאים של הבלוג הישן, ועוד גיבוי חלקי נוסף. בסה"כ לא רע.

אני יודעת שהבטחתי לאמא'לא הסבר על הוספת מערכת התגובות המצוינת DISQUS לבלוגים כאן בבלוגגר, לא שכחתי.

בינתיים החיים "האמיתיים" מחוץ לבלוגיה ממשיכים כרגיל - ונראה לי שאפסיק להתעסק עם ישראבלוג הגווע ואחזור לכתוב את החיים שלי.........


עריכה:
בסוף כן הצלחתי להעלות את הקובץ האחרון מוורדפרס לבלוגגר...........😂 כך שיש לי שלושה גיבויים מלאים של פוסטים.
זה העלה לי גם את התגובות אבל נראה לי שלא בסדר הנכון (כלומר קודם מופיעות כל התגובות שהגיבו לי, ואחר כך התשובות שלי......כך שלא ניתן ממש לשייך תשובה שלי לתגובה כלשהי 😕)
אבל זה יותר טוב מכלום אז לא מתלוננת.

יום שני, 11 בדצמבר 2017

תקלה טכנית - אתר ישראבלוג נעלם זמנית

לכל מי שניסה להיכנס לישראבלוג היום וקיבל דף של ערוץ עשר במקומו, מדובר בתקלה ולא בסגירה מכוונת לפני הזמן.

טליק בירר מול מאריאט ואז התברר שקרתה תקלה שגרמה לכך שהדף של ערוץ עשר "השתלט" על ישראבלוג. משום מה הם אומרים שייקח 24 שעות לתקן את התקלה, אז צריך להתאזר בסבלנות - אבל מחר ישראבלוג אמור לחזור להיות פעיל עד סוף החודש

יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

כשמזיזים את הגבינה

כמובן שאני מדברת על הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?" מאת ספנסר ג'ונסון, שבלי קשר למה אני חושבת על הספר או כיצד הוא כתוב, הפך למטבע לשון המתאר מה קורה כאשר נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהמציאות לבין מה שקורה בפועל.
בעצם החיים שלנו מתנהלים בתוך הפער הזה כל הזמן.
ורבים מאיתנו (מי יותר ומי פחות) עסוקים בפער, במה היה צריך להיות, מה אמור להיות, ובעיקר "למה?" הדברים הם לא כפי שאני רוצה שיהיו.
כרגע המציאות היא שישראבלוג עומד להיסגר, ומעניין לראות איך כל אחד מבלוגריי האהובים מגיב לכך.

חלק מכם קודם כל דואג למצוא דרך לשמר את כל החומר הכתוב לו בבלוג, ובמקביל מחפש פתרון חלופי בדמות אתר בלוגים חדש. מודה ומתדווה - גם אני בחבורה הזאת (למרות שיש לי "פור" כי התחלתי לפרסם כאן בבלוגספוט במקביל לישראבלוג כבר לפני שנה וחצי, עדיין יש לי כמעט ארבע שנות פוסטים בישראבלוג שחשוב לי לשמור...).

חלק מכם קודם כל מתאבלים, מתעצבנים, נותנים לעצמם להרגיש את הכעס ואת העצב ואת העוול שנעשה לנו בכך שמכבים את האור ומעלימים את החיים שתיעדנו כאן, את הקשרים בינינו (בתגובות), את התמונות שהעלינו, אבל הלבטים שהבענו....

חלק מחכים ש"מישהו" יפתור את זה, שתהיה התארגנות ומישהו יציל את האתר, יעביר את התכנים לשרת אחר או לפלטפורמה אחרת, יעשה עבורנו את העבודה. חלקנו אפילו מוכנים לשלם עבור זה.

וודאי ישנן עוד ועוד תגובות וזה הגיוני ואנושי - ובאמת, כמישהי שכותבת בישראבלוג מעל לחמש שנים ומרגישה שזה בית, שזו קהילה תומכת ומחבקת ולעיתים מאתגרת - קשה לי אפילו לדמיין איך מרגיש מי שכותב כאן מההתחלה.....עצוב 😢

בכל מקרה, לכל אלה מביניכם המתלבטים האם להקים בלוג ב-wordpress או bloger.co.il (שהוא אתר בלוגים ישראלי) או כאן ב-www.blogger.com המכונה גם blogspot......
אני ממליצה על blogspot או blogger (שני G) גם כי הוא יושב על גוגל - לא משהו שעומד להיעלם, ובואו נאמר שאם גוגל ייפול אז הבלוגים שלנו הם הצרה הכי קטנה של העולם.....😉

וגם כי רק כאן (בינתיים) מצאתי את האופציה להוסיף את מערכת התגובות המצויינת DISQUS שניתנת להוספה לבלוג, ומאפשרת מענה ספציפי לכל מגיב :
ב-wordpress וב-bloger.co.il וגם ב-blogger/blogspot ללא DISQUS מערכת התגובות נוראית: או שלא מקבלים חיווי כלל כאשר מישהו מגיב לפוסט, או - אם מסמנים V שרוצים לקבל חיווי על תגובות, אז מקבלים את כל התגובות של כולם. זה מציף את הדוא"ל, ואין לך מושג מתי בעצם ענו לתגובה שלך.

חוץ מזה, אם מישהו לא קרא את הפוסט האחרון של טליק עם עוד כל מיני טיפים מועילים לשמירת תוכן הבלוג שלכם - ממליצה בחום.

יום נפלא לכולם

קישור לפוסט הזה בישראבלוג

יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

המבול ומה שבא אחריו

באמצעות הפוסט האחרון של טליק גיליתי שישראבלוג ייסגר בסוף החודש.
נכנסתי בעצמי וראיתי שזה נכון.
אני אמנם מפרסמת במקביל כאן בבלוגגר כבר שנה וחצי, אבל עדיין יש לי כמעט ארבע שנות תיעוד-חיים בבלוג בישראבלוג, שתיעלמנה במחי הורדת השרת של ישרא.
שנות התיעוד הללו אמנם מגובות אצלי בקבצי WORD וגם HTML - כולל תגובות - אבל פתאום היה לי חשוב שכל הפוסטים הישנים האלה יחיו גם כפוסטים אמתיים באתר בלוגים כלשהו.

אז מאתמול לאט ובאיטיות כמעט סיזיפית אני מעתיקה פוסט אחר פוסט מישראבלוג לבלוגגר - לבלוג חלופי בשם הבנלי "גיבוי של empiarti מישראבלוג"...

את רוב הפוסטים אני פשוט מעתיקה בהעתק+הדבק, וגם טורחת להוסיף בראש הפוסט את התאריך המקורי בו הוא נכתב.
אבל באותם פוסטים שמכילים תמונות או אימוג'יס - מתחוללת תקלה (שלא טרחתי להתעמק באופייה, האמת) - ואז אני ניגשת למלאכה של שמירת התמונה (עכבר ימני + שמור תמונה בשם....) והעלאתה מחדש לפוסט בבלוגר.
וגם מוחקת את האימוג'י ומוסיפה אותו מחדש מבלוגר.
תכל'ס יש הרבה יותר אימוג'יס וסמלים אחרים כאן בבלוגגר.

בינתיים אני עוקבת אחר חברי היקרים מישרא שמתחילים לפתוח בלוגים באתרים אחרים (בינתיים הרבה עברו לכאן), ומנסה לעשות מנוי בדוא"ל אצלם (למרות שלא אצל כולם הבלוג כבר בשל לכך).

למי שמעוניין, יש אתר קהילתי בשם "בלוגר בשפת הקודש" מצוין שבו גם ניתן לפרסם בלוגים מכל פלטפורמה שהיא, וגם יש שם מדריכים מצוינים לגבי הקמת בלוגים חדשים בבלוגגר, הוספת מערכת תגובות מצויינת ונוחה בשם Disqus ועוד.

אני כל כך עסוקה בהיבט הטכני של העתקת הפוסטים ומעקב אחר הבלוגרים האהובים שעוברים לכתוב בפלטפורמות אחרות, שעדיין לא התיישבתי רגע להבין איך אני מרגישה לגבי עצם הסגירה הצפויה של ישראבלוג, בו מצאתי בית בחמש פלוס השנים האחרונות, שהיה כל כך משמעותי עבורי, שקלט אותי - אתם קלטתם אותי - בזרועות פתוחות, בתגובות, ובחום.

עוד אגיע לזה....
בינתיים ייתכן שזה יהיה הפוסט האחרון שאפרסם במלואו בשתי הפלטפורמות, אולי עד הסוף הקרב, פשוט אפרסם בישראבלוג קישור לפוסט בבלוגגר......

ושיהיה בהצלחה לכולנו

קישור אל הפוסט הזה בישראבלוג

יום שלישי, 5 בדצמבר 2017

סדר בבלגן

בשני בבוקר התעוררתי עם מרץ יוצא דופן ורצון לעשות סדר.
לשמחתי, T היה פנוי והצטרף לחלקו הראשון של המבצע: להעביר בחזרה את המחשב שלו לפינת העבודה בחדר השינה שלנו, מהקליניקה שלי שהיא גם חדר העבודה שלו, לפגישות עם לקוחות, שהיא בעצם חדרו של בני.

את המחשב והמדפסת העברנו לשם כשהמזגן בחדר השינה שלנו התקלקל. מתי זה היה? בתחילת הקיץ?
אז גם ישנו בחדר העבודה הזה כמה ימים עד שהותקן המזגן החדש - ואיכשהו המחשב פשוט נשאר שם, ו- T המשיך לעבוד שם כל החודשים האלה, וזה היה די נוח.

אבל עוד פחות משבועיים מגיעים בני וכלתי לביקור בן שבועיים, והגיע הזמן לפנות להם את החדר.

אחרי שסיימנו את המבצע הקצרצר - ניתוק המחשב וכל החלקים הנלווים (רמקולים, מקלדת/עכבר, מדפסת, מצלמה) וסידורם וחיבורם מחדש במקומם המקורי - שולחן העבודה אצלנו בחדר -  התיישב T לעבוד, ואני ירדתי למרתף לגהץ.

אבל צפוף במרתף ומבולגן, והצטברו בו דברים ש.....באמת חלקם כבר ממש לא נחוץ.

אז משסיימתי לגהץ, החלטתי שכל חפץ או מכשיר, שלא עשינו בו שימוש מאז שעברנו (לפני 7 שנים) כנראה שכבר לא ייעשה בו שימוש - ואפשר להעיף.
מאווררים ישנים (שבפעמים האחרונות שניסיתי להשתמש בהם כי המזגן לא עבד לא ממש סיפקו את הסחורה), תנור גאז ישן, תנור חימום ספירלה ישן, מקרר נייד לפיקניקים - נראה לי שמעולם לא השתמשנו בו בנסיעות, אבל זוכרת שהוא ישב אצלי במשרד כמה שנים כשעוד עבדתי במחשבים - ועוד כהנה וכהנה ציוד שחלקו כבר מקולקל וחלקו פשוט לא רלוונטי.

הרגשתי ממש טוב אחרי שפיניתי (לחצר בשלב ראשון, ובערב הוצאנו הכל לרחוב כי הבוקר אוספים כאן את הגזם) וניקיתי קצת וסידרתי מחדש את מה שנשאר.

המרתף עדיין עמוס, יש דברים שרק T יכול להחליט אם הם נחוצים לו או לא, והיכן ראוי לאחסן אותם - אבל הוא בהחלט יותר מסודר, ויותר מרווח.

אחרי כן התקשרתי אל בתי, שבדרך כלל מתקשרת בימים בהם אני אמורה לבוא לשמור על הנכדים, ואתמול לא שמעתי ממנה. תוך כדי שיחה הבנתי, שדעתה מוסחת, שהיא עובדת (על ההסמכה), ולכן רק בקשתי לדעת אם אני צריכה לבוא אחרי הצהריים או לא. היא לא היתה בטוחה אם מתוכננת לה השבוע הדרכה ושהיא מחכה לתשובה מהמדריכה שלה, ושהיא תודיע לי.
היא לא הודיעה לי.

לקראת שתיים בצהריים, כשרציתי ללכת לנוח -ועדיין לא שמעתי מבתי.
שוב התקשרתי.
"אוי, לא חזרתי אלייך" היא אמרה, "את לא צריכה לבוא היום. אלא אם את רוצה כמובן".
הבנתי, שאם אני אבוא לאסוף את הנכדים ולקחת אותם לחוג שחייה, היא תוכל להתפנות לשבת עוד קצת ולעבוד.
התלבטתי.
אמרתי לה שאני הולכת לנוח, וכשאקום אחליט אם אני באה או לא.
קמתי עם כאב ראש.
וחשבתי על זה שמגיע לי יום חופש.
וסמסתי לה שאני לא מגיעה.

ביליתי את אחר הצהריים בקריאה ובצפייה בסרט ("עדיין אליס"). אפילו להליכה לא בא לי לצאת אתמול.
הרגשתי שאני רוצה לנוח.

בערב היא התקשרה שיש לה סוף סוף מועד לבחינת ההסמכה: הארבעה בינואר.
זהו. יש מועד סיום לתקופה הלחוצה הזאת.
מתפללת שהיא תעבור את ההסמכה במכה ראשונה.
מאחלת לה ולכולנו, שהיא תתחיל את שגרת חייה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת.

וגם כאן

יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

עוד על הנושא

תוך כדי עיבוד הדברים בכתיבה ובמענה לתגובות, עליתי על עוד תובנה בהקשר הזה של חתני והאיחורים. ותודה לעדה, שבעזרת השאלות שלה והשיחה שנוצרה בינינו בעקבותיהן, בעצם הגעתי לתובנה הזאת.
כי נכון שחתני נהג לעשות זאת גם בעבר כמה פעמים, ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להחליף אותי כאשר שמרתי על ילדיו, אבל אחרי שביקשתי כמה פעמים המנהג הזה שלו הפסיק.
ולא רק שהוא נהג להגיע בזמן, הוא גם היה מתקשר הרבה פעמים בדרך כדי לשאול איפה אנחנו, האם להחליף אותי בכדורגל או לחכות לנו בבית או אפילו לאסוף אותנו עם הרכב - אם אמרתי שבאנו לחוג ברגל.
אז מה השתנה?
ואז הבנתי שהאיחורים האלה שהתחילו שוב לקרות לאחרונה, קורים רק בימי שני. בימי חמישי בתי עובדת, מקבלת מטופלים בקליניקה פרטית. בימי שני - רק עכשיו בתקופת ההכנה להסמכה - היא מקבלת הדרכה בימי שני. וההדרכה במזכרת בתיה.
אני יודעת שבתקופה הזאת בתי לחוצה וסביר להניח שגם קצרה בבית וחסרת סבלנות, אני רואה את זה על הילדים ואני מבינה שזה משפיע גם על חתני. אני מבינה שהוא גם מתגייס בדרכים שונות להקל עליה בתקופה הזאת, לוקח את הילדים בסופי שבוע לפעילויות כדי לאפשר לה לשבת בבית ולעבוד על החומר.
וייתכן שחתני עושה לעצמו את החשבון, שהיא אמורה לסיים את ההדרכה ולהגיע הביתה עד שבע בימי שני, ולכן הוא מחליט לעצמו שהוא פטור, ויכול ללכת לאימון - בלי לוודא מתי בפועל היא חוזרת.
ולפעמים היא באמת חוזרת עד שבע בימי שני.
אבל בדרך כלל יש פקקים מטורפים, ולפעמים ההדרכה גם מתארכת מעבר לצפוי....
ולכן בתי רמזה לי שיש בנושא מתח ביניהם. הוא כאילו לא עושה "לי" את זה, הוא עושה את זה "לה".
הוא לא מתקשר ולא מתאם ולא שואל אם צריך..........הוא פשוט פוטר את עצמו מהאחריות.

וזה לא מקובל עלי - בטח לא כלפי בתי, שיש לה בסך הכל עוד כחודש וחצי לסיים את התקופה הלחוצה הזאת (בעזרת השם שתעבור את ההסכמה במכה ראשונה אמן) ואפשר לצפות ממנו שישנס מתניים ויתרום את חלקו למשימה - הרי הוא רוצה שהיא תוסמך והצלחתה חשובה לו, שלא לדבר על כך שהוא מסתמך על ההכנסות שהפרקטיקה הפרטית שלה מניבה ומצפה לגידולן ברגע שהיא תהיה פסיכולוגית קלינית מוסמכת......
אבל זה גם לא מקובל שהוא יתעלם לגמרי מאיך שזה משפיע עלי.

הכעס הגדול וחסר הפרופורציה שלי שכך, הרבה בזכות העבודה שעשיתי עם עצמי. אבל אני עדיין מצפה ממנו שיתחשב, שיתקשר, שיתאם.
בחמישי אספתי את הנכדים מוקדם מהרגיל, כי חכמוד לא הרגיש טוב - מאד כאבה לו הבטן. לא לקחתי אותם לכדורגל, והעברנו את אחר הצהריים בבית עם סיפורים וטלוויזיה. באיזשהו שלב נשמותק בכלל נרדם על הספה, ולמחרת התברר לי שהוא לא התעורר בכלל, ישן ברצף עד הבוקר.
באותו יום חתני הגיע בזמן, כמו בכל יום חמישי לאחרונה, ואפילו הגיע עם עוד מתנות עבור החותנת (עוד ספלים שמאד אהבתי וגם אביזר חדר עבור הרובוט שלנו). לא הרגיש לי לנכון להעלות את הנושא, מה גם שילד אחד נרדם והשני היה חולה, ורציתי לאפשר לו לטפל בהם והלכתי הביתה.

הם באו בששי בערב, וכולם כבר הרגישו מצוין. גם אחי וגיסתי הגיעו, עם אחייניתי הבכורה - הקטנה השתחרר מהצבא והיתה בטיול במדריד עם חברה. גם אז לא התאים להתחיל שיחה על הגבולות שלי ועל האיחורים שלו, אבל ביקשו הנכדים להישאר לישון אצלנו, והסכמנו כמובן, היינו מאד ברורים לגבי הבוקר.
אנחנו הולכים לחדר כושר בבוקר, אמרנו, כך שאחרי ארוחת הבוקר של הקטנטנים אנחנו מחזירים אותם ישר הביתה, והולכים לקאנטרי. כך היה וכולם היו מרוצים.

בששי בערב הלהיט הגדול היתה כמובן כורסת העיסוי החדשה, וכל בני המשפחה ניסו אותה בתורם. היא באמת משהו מיוחד, והיו הרבה מאד צחוקים בכל פעם שה"מטופל" התורן חווה משהו חדש שיש לכורסא להציע.

שאר סוף השבוע עבר ברוגע, עם סייסטה רצינית בשבת בצהריים - תמיד אחרי שהנכדים ישנים אצלנו ובדרך כלל עושים לנו "השכמה" בבוקר, אנחנו נהנים במיוחד משנת הצהריים של שבת.
והיום שבוע חדש.....אימנתי, נפגשתי עם 'מחברת'...
עוד שבועיים בני וכלתי מגיעים......הספירה לאחור מתקדמת יפה

וגם כאן

יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

אימון עצמי - עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:
- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר
- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.
- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע
- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)
- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם
- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.
- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'.

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".
בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.
בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".
וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.
הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.
על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.
וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.
לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.
במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.
אבל אצלם בבית פחות נוח לי.
לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......
ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן

יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

על נכדים ושריטות

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.
זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.
בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק.
באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא.....
לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם.

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 
ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 
גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.
אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.
השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע - ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.
בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 
יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.
נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 
אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.
לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה - כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב - זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 
תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב.....
אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום - אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד.....ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב - שעבור T זה קלי קלות כמובן.
בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.
אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)......
אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי.....

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה.........

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום....אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.
אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

וגם כאן

יום ראשון, 26 בנובמבר 2017

סוף השבוע שהיה

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא - לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה - שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! - בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי...).

סוף טוב הכל טוב.

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד - בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה - נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים - קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי - כדי לפנק אותי.
דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה - וגורם לי להתמוגג מבפנים.

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" - שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר - אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר.
אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב).

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו - היה ממש מעניין.

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי).
כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם - יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי............לא יודעת מה יהיה....

שבוע טוב לנו ולכולנו

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה - הכל בהתנדבות - ועל הדרך גורפים הון. 
באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת - וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה - ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות - אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום.....חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות -  ומדריכה מקסימה.

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה - גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 
והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה - היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 
בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 
בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 
בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול - הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.
לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך


כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור - שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי.
'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים.

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.
ואז, באמצע הדרך, התקשר T.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי.
עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ.
באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן.
בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי - הכורסא הגיעה.

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה - וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).
T - שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה - רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול.
והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת....והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו....בקיצור - שמח.

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.
אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר - שיעשה מה שהוא חושב לנכון.
גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש.

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע.

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת:


T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון.
הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.
עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר.
T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים......שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי.......

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה - אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

על זוגיות, נכדים ולבבות

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה.
"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.
ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.
כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן.

כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל.

ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה.
מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו - וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד.
והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש - לפחות בחלק מהתחומים.
היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי.
עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה.

אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר.
עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה.
ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות - כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר - כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג.
היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג.
אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.
בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא.

עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים.
ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.
היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה.....
המשך בחודש הבא.

אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים.

הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם - האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה - ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה - ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה.......
וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור....

וגם כאן

יום שישי, 17 בנובמבר 2017

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.
למה לכאורה?
כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.
אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה.

T לא זורק שום דבר לפח. כלום.
זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם).

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

T לא סוגר שום דבר.
זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר.
פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה.

T לא מחזיר שום דבר למקומו.
הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש.
הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.
הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור.

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה.
כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק.
הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו.
ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו.
את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים.

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום.

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה?
יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד.

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה.

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום.
מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם.

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...
הייתי מתפלצת מזה.
מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא?
זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה.

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת.

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש.
היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו.
שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

שיניתי גם את השפה שלי.
אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......".
מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם".

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת?

וגם כאן

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

זה הסתיו בלי הענן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע.

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.
היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף.

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי.

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות.

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת.

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....
גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים.

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

וגם כאן

יום שני, 13 בנובמבר 2017

שונאת רוח

אני לא שונאת כמעט. שום דבר ואף אחד. אבל אני שונאת רוח.
זה אפילו מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כמה שאני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המחנק הזאת - בכל פעם שיש רוח.
הכי גרוע זה כאשר יש לי רוח חזקה בפנים. אני ממש נחנקת.

אבל גם עכשיו, כשאני יושבת לבטח בתוך הבית והרוח היבשה המזרחית הזאת משתוללת בחוץ (טוב - לא לגמרי משתוללת, יש פרצים כאלה שמידי פעם נרגעים), גורמת לענפים לרקוד ומעיפה את העלים היבשים שעל הארץ בכיוונים שונים - אני מרגישה שלא נעים לי בגוף.

כשזה היה קורה בארצות הברית, הרבה פעמים זה היה בא יחד עם רעידת אדמה (גרנו בדרום קליפורניה). לפעמים הרוחות היו חזקות כל כך שהיה קשה לי ללכת. הייתי נשכבת עליהן, ממש מגיעה למנח אלכסוני, ולא נופלת. 
ובאמת היתה רעידת אדמה חזקה באזור אתמול - אני אמנם לא הרגשתי אותה, אבל בעיראק ו/או איראן יש הרוגים, והבנתי שהיו כאלה שהרגישו גם בארץ. מעניין אם זה קשור.

כשהייתי קטנה גרנו בירושלים, ואני ממש זוכרת את עצמי טומנת את פני בתוך הצוואר של סבתא שלי, שלקחה אותי על הידיים, כי לא הצלחתי לנשום מול הרוחות החזקות בחורף.

גם בגיל מאוחר יותר, כשסתם נסענו במכונית עם הורי, אחי תמיד רצה שהחלון יהיה פתוח ואני דרשתי שהוא יהיה סגור כי נחנקתי כשבאה לי רוח ישירה על הפנים. 

אולי זה עוד משהו שאני יכולה להתאמן עליו - למרות שזה לא באמת כזה עניין - זה לא שיש לי פוביה מלצאת לרוח שכזאת. סתם לא נעים לי. 

ובהקשר הזה - עוד לא הבאתי את עצמי ליצור קשר עם אף אחת מן המאמנות בפוטנציה שאני שוקלת להתאמן אצלן. וזה בסדר. אני מבינה שזה עדיין מתבשל אצלי. וסומכת על עצמי שיגיע פתאום הרגע שבו אהיה מוכנה וארים טלפון. 

T ממשיך לסבול בשקט, אבל נראה שיש איזשהו שיפור זעיר אצלו. הנפיחות ירדה מעט, הוא הצליח לשתות את הקפה (הקר) הבוקר בלי לילל מכאבים. אבל עדיין נזקק למשככי הכאבים (אופטלגין, נורופן) פעם בכמה שעות. שזה עדיין המון. 
למרות זאת הוא יצא לפגישת עבודה שהיתה מתוכננת להיום. 'שותפנו' בא לאסוף אותו והם נסעו יחד. 

אתמול נפגשתי שוב עם 'מחברת' - אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, גם כששתינו עסוקות (היא יותר עסוקה ממני). שוב ושוב אני מגלה כמה טוב לי שיש לי אותה כחברה, וגם בתקופה כזאת ממש לא פשוטה שהיא עוברת, היא עדיין גם אתי, לא רק מרוכזת בעצמה.

לפנות ערב שוב יצאתי להליכה, ובסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי בשבוע האחרון. 

היום אאסוף את הנכדים ואקח אותם לחוג השחייה שלהם. אביא איתי גם את הספר "המסע אל האי אולי" שהשגתי סוף סוף (כבר כמעט אין להשיג ספרים של מרים ילן שטקליס). מקווה שיאהבו. 

יאללה, עכשיו הולכת לתייק קצת ניירת 😔

וגם כאן

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

עדכונים

מוקדם על הבוקר הגיעה משאית חברת הגאז למלא לנו את הצובר.
המונה עמד על 0%!
לפני כשבועיים ביקשתי מ-T שיבדוק מה קורה בצובר - לקראת החורף.
אנחנו מחממים את המים בגאז ויש לנו בסלון אח על גאז, ובחורף שעבר נגמר לנו הגאז בינואר. לא נעים.
כבר אז נראה לנו חשוד שהגאז נגמר אחרי שנה, כאשר בשנים הראשונות לקח לנו שנתיים לרוקן אותו.

הסברנו זאת לעצמנו הן על ידי העובדה שאנחנו מבזבזים יותר גאז מאז ששנינו לא עובדים מחוץ לבית, והן על ידי נוכחותה של החיילת (שהיתה נותנת למים החמים לזרום שעות) בביתנו במהלך השנה ההיא.

אבל עכשיו כש-T בדק את המונה בצובר, היינו על 30% - אחרי פחות משמונה חודשים - זה נראה עוד יותר חשוד.
הזמנו משאית גאז (נדרשת משאית קטנה כדי לעבור בכביש הגישה לבית שלנו, שהוא מאד עורפי - ויש מעט מאד משאיות כאלה) וחיכינו. וחיכינו.

ביום רביעי לפנות ערב פגש אותי השכן (מהבית הצמוד, אנחנו בבית דו משפחתי) ואמר לי שעלה על הגג (לבדוק תקינות מרזבים וכו לקראת החורף) והריח ריח חריף של גאז.

אהה!

מייד עלינו לגג (דבר שלצערי איננו עושים לעיתים מספיק תכופות), הרחנו גם אנחנו את הגאז - סגרנו את כל הברזים וגם ניתקנו את מכשיר חימום המים מהחשמל, ליתר ביטחון. לא הצלחנו להבין אם הדליפה היא מהמכשיר או מהצנרת שמובילה אליו.
ביום חמישי על הבוקר (בדרך לעפולה, לניתוח השתלים של T) התקשרנו לחברה.
לזכותם ייאמר ששלחו טכנאי כבר באותו היום.

התברר שהיתה דליפה מהשסתום (שלהם). הטכנאי תיקן את השסתום, ובדק גם את מונה הצובר - היינו כבר על 0%. תוך שבועיים דלף 30% מהגאז. אין לנו שום דרך לדעת ממתי הדליפה הזאת, וכמה גאז איבדנו ככה.
מזל שלא קרה אסון - ניצוץ כלשהו היה יכול להביא לפיצוץ!
הודיתי לשכן כמה וכמה פעמים.
רושמת לעצמי לעלות לגג כל חודש/חודשיים לבדוק מה העניינים שם.

עכשיו T מנסה לקבל פיצוי מהחברה על הגאז שאבד - אחרי הכל הם אמורים להיות אחראיים על הציוד של עצמם!
הביקורת האחרונה שלהם היתה לפני שנתיים. הם באים כל חמש שנים. ייתכן שזה לא מספיק...............

על T עבר סוף שבוע של כאב - וכל צד ימין שלו התנפח מאד.
כל ניסיון לאכול או לשתות משהו עולה לו בכאבים נוראיים - ורק שטיפות מי מלח וקוקטייל של אופטלגין + נורופן עזרו לו לעבור את הימים האלה.

אי אפשר לומר שיש ממש שיפור, אבל מצד שני אין לדעתו החמרה - אז בינתיים הוא מחכה בסבלנות.
T הוא לא גבר חולה טיפוסי, ורוב הניסיונות שלי "לטפל" בו נתקלים בסירוב.
"אתה רוצה שאכין לך קפה קר?" - נענה בדרך כלל ב-"זה בסדר, אני אכין לי" וכן הלאה.

אני יושבת איתו לראות סרטים, סדרות, לשמוע חדשות - אבל אני גם יוצאת להליכות (ששי), לקאנטרי לחדר כושר וקפה על הדשא עם החברים (שבת) - והוא מסתדר מצוין לבד.

היום צפוי יום שגרתי (וחם במיוחד לעונה) - אולי בין אימונים אצליח גם להיפגש עם 'מחברת', ובערב מתכננת לצאת שוב להליכה.
אז מאחלת לכולנו שבוע טוב והרבה בריאות.

וגם כאן