יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

הרהורי שיגרה

מוצאת את עצמי מתעדת במשך שבועות על גבי שבועות  את הטיול ליפן, ובינתיים החיים ממשיכים ודברים קורים וגם אותם אני רוצה לתעד לעצמי.
החגים הסתיימו ובסך הכל עברו בנעימים - קצת ארחנו, קצת התארחנו, פעם אחת חתני החליט להזמין מקומות במסעדה (נונו, איטלקית חביבה בהוד השרון) וזה היה מאד נחמד. 

מזג האוויר חלומי, נהנית מכל רגע שלו ויודעת שהוא יתחלף מתי שהוא, וזה גם בסדר. העיקר שיש עוד זמן רב עד שהחום ובעיקר הלחות המעיקה של הקיץ יחזרו. 

בתי שוקדת על הכנות להסמכה כפסיכולוגית קלינית ואני נרתמתי לעזור: עוד יום בשבוע להיות עם הנכדים, ומידי פעם גם לקחת אותם בשבת, לאפשר לה ללמוד בשקט. שבת לא קורה הרבה כי חתני דווקא מאד נהנה להוציא אותם מהבית לטיולים ופארק ולעשות פעילויות שונות איתם לבד. 

הצלחתי להיפגש הרבה עם חברות בימים האחרונים, וזה עושה לי ממש טוב. 
'מחברת' מתמודדת לא רע עם מצבה הפרוד החדש, ונכון שהדרך עוד ארוכה ויש רגעי משבר ורגעי בדידות וגם חששות מהמצב הכלכלי החדש ובכלל....אבל היא כבר יצאה לכמה דייטים והיא מתחילה טיפול פסיכולוגי ואני יותר אופטימית כרגע שהיא תהיה בסך הכל בסדר. 
גם ארבעת ילדיה הגדולים כולם (הקטנה בצבא) מאד תומכים ומאד בסדר, ובסך הכל יש לה נחת מהם ומהנכדים המתוקים. 

נפגשתי גם עם 'קדימה', שסיימה עם טיפולי ההקרנות וכרגע המחלה בעצם מאחוריה. יש עוד התלבטויות אסתטיות - אבל היא בעיקר מחפשת פתרונות טכניים (ריפוד לצד אחד של החזייה וכו) ולא מחפשת ניתוחים נוספים כרגע. בדיקה גנטית העלתה שהיא לא נושאת את הגן האחראי לסרטן השד ולכן היא גם לא ממהרת לבצע ניתוחי כריתה מניעתיים נוספים. מאד מאד מקווה שהסיפור הזה מאחוריה. 
היו לה עכשיו שנתיים מאד קשות - שהתחילו בעבודה בקונפליקטים לא פשוטים עם מנהל אגף שתודה לאל עזב והוחלף במישהו ידידותי (למרות שלא ממש מקצועי), בן זוג שעזב אחרי זוגיות בת יותר מעשר שנים וחיים משותפים והשנה הסרטן. 
התבדחנו שצרות באות בשלשות ואולי בזה זה נגמר.....

היום נפגשתי עם 'במבה', שלקראת יציאתה לפנסיה בסוף השנה (זה היה אמור להיות בספטמבר והם כל הזמן דוחים ודוחים ומבקשים ממנה להמשיך עוד כי לא מצליחים למצוא לה מחליפה ראויה) התחילה לקחת יום חופש כל שבוע. אמנם כרגיל בזמן האחרון רוב המפגש התנהל סביבה - תחילה עזרתי לה לבחור מצעים, אחר כך הקשבתי במשך שעתיים לקיטורים על חברות ועל אחותה - אבל בשלב זה איכשהו זה עדיין לא מפריע לי. 
אין לי דברים חשובים ומרעישים לשתף איתה (מעבר למה שאני מצליחה להשחיל בשיחות הטלפון שלנו, שגם הן נסובות בעיקר סביבה), רוב הדברים שמעסיקים אותי לא מדברים אליה - ועכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי, אני תוהה מה מחזיק אותנו יחד כחברות............ צריכה לחשוב על זה. 

נפגשנו הרבה עם המהנדס וביוכימיה במהלך החגים, גם בקאנטרי והם גם קפצו אלינו איזה בוקר לקפה. א פרו פו מה מחזיק אותנו יחד מהפיסקה הקודמת.... היא עדיין מעשנת כמו קטר (בשום אופן לא אצלי בבית, ובקאנטרי אני מתרחקת כשהיא מדליקה סיגריה) והיא עצבנית כל הזמן ונמצאת כל הזמן במגננה התקפית - מגיבה בתוקפנות על כל מיני דברים שאנשים אומרים, גם בעלה - אולי בעיקר בעלה - ולא תמיד נעים להיות לידם בגלל זה. 
ובכל זאת, כנראה שעדיין יותר נעים לנו איתם מאשר לא נעים. גם על זה אני צריכה לחשוב. בסך הכל הם חברים ממש טובים, והיא חברה טובה שלי בלי קשר לחברות הזוגית.....אבל על מה מבוססת החברות הזאת? כבר לא תמיד זוכרת. 

כבר העליתי כאן את המחשבה הזאת, שלאחרונה אני מוצאת את עצמי עסוקה קצת בעניין הזה של חברות/חברים. את מי אני רוצה במרחב שלי, מי רוצה אותי בכלל, מה חשוב לי בחֲבֵרוּת.....זה עדיין בתהליכי עיבוד. 

חזרתי ללימודים באימושיין, פעם בחודש - תכנית שקוראים לה "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" שהוא בעצם המשך של "נקודת מפנה", שהיא התכנית הבסיסית של אימושיין - שמלמדת את שיטת סאטיה אבל מיועדת לכל אחד, גם מי שלא מתכננים להיות מאמנים.
המשתתפים הם גם מאמנים כמוני וגם אנשים שרק עברו את "נקודת מפנה" ורצו להמשיך. 

נטלי בן דוד מעדכנת ומפתחת את שיטת סאטיה כל הזמן, במקביל להתפתחות האישית שלה. המפגשים מתקיימים פעם בחודש, ובכל מפגש מתעמקים בנושא אחר - המפגש הראשון התקיים כשעוד הייתי ביפן, אז באתי לפני שבועיים לצפות בהקלטה שלו. זה היה מעין מבוא ושיעור על מערכות יחסים כבסיס לטרנספורמציה. 

המפגש השני דיבר על הפחד של אנשים לחוש*. על מה עוצר את מה שאפשרי בחיינו. אני כל כך נהנית לצלול שוב לעומק של השיטה הזאת, בה אני עובדת ביום יום ובכל זאת תענוג להתעמק עוד, ללמוד עוד רובד, להבין עוד משהו ששכחתי או שהבנתי באופן אחר עד עכשיו........

והתחלתי לחשוב על לחזור להתאמן. כבר העליתי כאן הרהורים על העניין הזה..........
אני לא חושבת שאני רוצה לחזור למאמן שלי, למרות שהוא נהדר מדהים גדול מקצועי ומקסים.
אני רוצה משהו אחר, מישהו אחר, ולא מתביישת לומר - מישהו קרוב יותר גיאוגרפית ופחות יקר. 
היתה לי בראש מישהי, אבל היא עובדת יותר בשיטה האונטולוגית ופחות סאטיה (שכוללת בתוכה גם אונטולוגיה אבל גם גוף, תחושות, נשימה, קפסולות זיכרון)....לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
חושבת כרגע על מישהי אחרת אבל עוד לא הבאתי את עצמי להרים לה טלפון.

נפגשתי השבוע עם ל', בת דודתו של T מאנגליה (אולי אמצא גם לה כינוי: אולי פשוט 'לונדון'?). היא ובעלה בביקור בארץ, זה הביקור הראשון שלו מאז חלה בשנה שעברה בסרטן. 
המפגש היה משמח ומרגש והשיחה קלחה, ובכל זאת גם עכשיו אני עדיין מרגישה שמשהו מפריע לי. 
ניסיתי להבין מה, ושחזרתי את השיחות שלנו בזמן האחרון. 
כבר בביקור האחרון שלה בארץ ביולי (קפצנו T ואני לראות אותה במודיעין, היא באה ארצה במיוחד כדי לשמור על הנכדים) היא אמרה שהיא ובעלה מתוכננים להגיע ארצה באוקטובר, בתנאי שתוצאות הבדיקות שלו תהיינה תקינות.
הייתי איתה בקשר במהלך ספטמבר, איחלתי לו בהצלחה בבדיקות, דיברנו בטלפון בראש השנה (התקשרתי לומר שנה טובה) ושוב היא אמרה שיהיו כאן באוקטובר. 

רק עכשיו חשבתי על זה שהיא לא אמרה מתי באוקטובר. הרי היו להם כבר כרטיסי הטיסה. היו תאריכים. 

בכל מקרה בשבוע שעבר שלחתי לה הודעת מה נשמע, האם הכל בסדר. רציתי לשאול אם ומתי הם מגיעים. 
היא לא ענתה, אבל התקשרה למחרת בבוקר ממספר הטלפון הישראלי שלה. הם בארץ. הגיעו לפני יומיים. 

התעניינתי מה שלומם, הכל בסדר היא אמרה, מאד עסוקים - שומרים על הנכדים בחול המועד, יש נסיעה לירושלים, יש מפגש בבית השגריר האנגלי....
אבל לקראת אמצע/סוף השבוע (שוב - אין תאריך, אין בהירות) הם יהיו במלון בנתניה, זה קרוב אלינו, ניפגש.

לקראת ערב החג התקשרתי. חשבתי שאם הם כבר יהיו בנתניה, אולי ירצו לבוא לכאן לארוחת ערב עם הילדים/נכדים שלנו. אה, לא, הם מגיעים לנתניה למחרת - בחג עצמו. היא תתקשר אלי ביום חמישי.

ביום חמישי, משלא התקשרה כמובן, התלבטתי. לא רוצה להתקרצץ, מצד שני לא רוצה שהיא תגיד לי אחר כך שנעלמתי לה שוב.....
אוף, איך אני לא מתגעגעת להתחשבנויות האלה (שמזכירות לי את היחסים עם 'השואבת')....
התקשרתי. שבע בערב. 
לא, הם הגיעו למלון ועדיין לא קיבלו חדר. הם יוצאים להסתובב. הם לא רוצים להיפגש. הם זקוקים לשקט. 

לא התקשרתי ביום ששי. לא שמעתי ממנה.
בשבת כתבתי לה הודעה בה אני מקווה שהם נהנים, שנשמח להיפגש אבל שאנחנו מבינים שהם גם זקוקים למנוחה ושקט.

היא ענתה. רק אז הבנתי שהם נשארים במלון כל השבוע.
היא התחילה לפרט באיזה יום מגיעים בני דודים שונים לפגוש אותם. שאלה אם נוכל לבוא ביום ראשון.
דווקא בראשון T היה עסוק בבוקר ובצהריים, ולי היו לימודים אחרי הצהריים עד הערב.
אבל החלטתי שאני לא מפספסת את ההזדמנות לראות אותם, ביחוד אותו - שלא ראיתי מאז חלה.
קבעתי איתם לפני הצהריים, וכאמור היה מפגש ממש מהנה. 
קבענו שניפגש שוב עם T במועד אחר.

בסוף זה יהיה מחר. יום חמישי לפני הצהריים, לפני שיחזרו למודיעין לבן שלהם. עדיין אין לי מושג עד מתי הם בארץ.
אז נכון - יכולתי לשאול במפורש - ממתי עד מתי אתם בארץ, ממתי עד מתי אתם במלון.....
העובדה שהיא נוטה להיות עמומה אמורה להיות ידועה לי כבר. 
ובדרך כלל התכניות שלה באמת משתנות כל הזמן, ותמיד ברגע האחרון. 

אבל מרגישה באמת שמשהו השתנה בינינו, ואני די בטוחה (למרות ששווה עדיין להתעמק בזה ולחקור את זה עם עצמי) שמה שהשתנה, לא קרה אצלי. 
ימים יגידו............



*תחושה= משהו שקורה פיסית בגוף: חם/קר, נעים/לא נעים, כאב, עקצוץ, מחנק וכו.
רגש = הדרך בה אנחנו מפרשים את תחושות הגוף. בדרך כלל רגש= יותר מתחושה פיסית אחת. למשל פחד יכול להיות מורכב מיובש בפה, דופק מואץ, לחות בכפות הידיים....אצל כל אחד זה קצת אחרת.

וגם כאן

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

יפן - קיוטו KYOTO - היום האחרון

לפני שיצאנו לדרכנו ביום האחרון בקיוטו, פגשנו שוב את התופעה המסקרנת הזאת שנקראית "פקיד קבלה יפני".
T קיבל בדוא"ל מסמך שהיה עליו להדפיס, לחתום עליו ולהחזיר, והוא ירד לקבלה של המלון שלנו כדי לבקש מהם סיוע בעניין.

כשהוא דיבר על הדפסת המסמך היה פקיד הקבלה חייכן ואדיב ונתן לנו כתובת דוא"ל אליה לשלוח את המסמך המיועד.
אבל כשביקשנו את הסריקה, נתקלנו בפנים אטומות, מעט מבוהלות.
מצאתי באפליקצייה הגוגל טרנסלייט המבורכת (google translate) את המילה ל"סריקה"
スキャン או Sukyan (אם מישהו מכם יזדקק לה מתישהו 😉) וראינו שהוא הבין מה אנחנו רוצים.
אבל.....
לא היה לו מושג איך עושים את זה.

שלושה פקידי קבלה ושני מכשירי מדפסת/סורק/פקס (תוצרת canon כמובן, היפנים משתמשים רק במוצרים תוצרת יפן) לא הצליחו במשימה ונראו מאד אובדי עצות.
זה לא היה חלק מהפרוטוקול הרגיל שלהם, וזה בלבל אותם מאד.

ניסינו להרגיע אותם ולומר שזה לא נורא דחוף לנו, אבל מרגע שיפני (ועוד כזה שתפקידו לתת לנו שירות) מקבל משימה, הוא לא יעזוב אותה.
הובטח לנו שעד סוף היום המסמך החתום אכן ייסרק ויישלח אלינו לדוא"ל - וכך היה.
תוך שעה מרגע שיצאנו מפתח המלון, קיבלנו את המסמך הסרוק המבוקש.


ביומנו האחרון בקיוטו התחלנו את הבוקר במקדש נאנזן-ג'י (Nanzen-Ji temple), מקדש זן בודהיסטי (zen buddhist) משנת 1291.








משם המשכנו לאורך מסלול שנקרא "שביל הפילוסופים" (Philosophers walk) שעובר לאורך תעלת מים ומגיע עד למקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו



מקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו (Ginkankujicho temple) היה מקסים!

בהיותו ממוקם בצמידות לצלע של הר או גבעה, הגן שלו המשיך במעלה המדרון והשקיף על קיוטו מלמעלה.....

מצאתי שם בריכת מטבעות (כלומר - שאנשים זורקים מטבעות לתוכה)



וחרוט חול בגן החול שנראה כאילו מישהו רוקן דלי ענק על החוף.......


 נוף מרהיב של קיוטו


משעולים מקסימים בגן שהוא בעצם יער קטן




גן חול....





בזאת סיימנו עם המקדשים של קיוטו (ולא ראינו אפילו מחציתם!).
בערב הסתובבנו שוב בעיר עצמה ואזור פינטוצ'ו השוקק, ונכנסו לחנות כלבו ענקית בשם דאיימארו, שם כמובן הדבר היחיד שעניין אותנו היתה קומה מינוס אחת: קומת האוכל: (Daimaru department store - food floor)

אנחנו מבקרים בקומות האוכל בחנויות כאלה בכל פינה בעולם שאנחנו מגיעים אליה. ואף פעם לא מתאכזבים. זה סוג של מוזיאון מבחינתנו....






ואלה רק פריטים נבחרים. גם ככה הפוסטים האלה מתארכים ומתארכים.............

ובנימה מעוררת תיאבון (או לא ) זו, השארנו את קיוטו מאחורינו...............
ביי ביי קיוטו הנפלאה, till we meet again.................

וגם כאן

יום ראשון, 8 באוקטובר 2017

יפן - קיוטו (KYOTO) - מקדש Ryōan-ji

הפוסט האחרון התארך לי, ולכן החלטתי להקדיש פוסט שלם נפרד  לביקור שלנו במקדש רויאן-ג'י: Ryōan-ji  temple
בעיקר משום, שלדעתנו זה היה המקדש היפה ביותר שראינו, בקיוטו בפרט וביפן בכלל.

זהו מקדש בודהיסטי שנבנה (כלומר בנייתו הסתיימה והוא נפתח לציבור ב...) בשנת 1450 לספירה.
כדי להגיע אליו הלכנו קילומטרים ברגל, וגם נסענו ברכבת ענתיקה קצת הזויה, בת קרון אחד, נדמה לי שזה היה קו בשם Keifuku אבל אולי זה היה Hankyu - אני לא זוכרת (וה-timeline של גוגל, שעוקב אחרי לכל מקום,  רק אומר לי ברוב חוצפתו, שבזמן הזה הייתי On a train.....).

לא הקרון ולא התחנה היו מאוישים, ולא ניתן היה לרכוש כרטיס בתחנה (לא היו מכונות). על הקרון עצמו היתה מכונה בלתי ניתנת לפענוח - ראינו שניתן להכניס מטבעות אך לא ידענו באיזה סכום.
היו כמה נערות יפניות על הקרון איתנו, ואחת מהן, שראתה שאנחנו מתחבטים, ניגשה אלינו בחביבות ואמרה באנגלית רהוטה (ויוצאת דופן): "you guys can pay when you get off the train" (אתם יכולים לשלם כשתרדו מהרכבת). הודינו לה מקרב לב, אבל כשהגענו ליעדנו וירדנו, גם שם לא היו מכונות ולא היה איש - וכך יצא שבלית ברירה גנבנו נסיעה על רכבת ביפן (ו-T יורד עלי בחביבות עד היום על ייסורי המצפון שהסתובבתי איתם בגלל זה כל אותו היום).

אם לא ציינתי זאת מספיק עד עכשיו, אנשים ביפן עזרו לנו כך בכל הזדמנות. גם כשלא ביקשנו עזרה. לפעמים ממש לקחו אותנו לרציף הנכון והינחו אותנו כיצד לעלות על הרכבת הנכונה שתוביל אותנו לתחנת חפצנו. פעם אחת כשהיינו כבר על רכבת לא נכונה, (וכבר הזכרתי שאם הרכבת שלנו היתה אמורה לצאת מרציף 2 בשעה 10:33 היתה זו טעות חמורה לעלות על רכבת באותו רציף שהגיעה ב-10:31 כי היא נסעה ליעד אחר לגמרי) ושאלתי את מי שישב לידי אם ידוע לו אם הרכבת הזו אכן מגיעה לתחנה X, הוא אמר שלא - נכנס לאפליקציה בטלפון שלו - אמר לי באיזו תחנה עלינו לרדת כדי לתפוס את הרכבת שתביא אותנו ליעדנו - ואחרי כמה דקות הגיש לי דף נייר כתוב בכתב ידו עם שם התחנה בה עלינו לרדת, הדקה המדוייקת שבה תגיע הרכבת הזאת לתחנה ההיא, הרציף ממנו עלינו לתפוס את הרכבת הנכונה, ושוב - הדקה המדוייקת שבה עלינו לעלות עליה. היינו די המומים ולא הפסקנו להודות לו.

בכל מקרה הגענו למקדש Ryōan-ji  -



בכניסה פגשו אותנו "שומרים"

לשם שינוי לא היה איסור על הצילום בתוך המקדש היפהפה עצמו


ההדפסים המהממים שעל הקירות בתוך אולמות המקדש השאירו אותנו פעורי פה



וחדר התפילה היה מרהיב ביופיו


ברחבי הגן עם קרקעית האזוב הנהדרת שלו, מצאנו עוד ועוד בנינים ששייכים למקדש עצמו


ואיך אפשר בלי בודהה?

שלל פינות חמד להתבוננות ומדיטציה....


בריכות נוי ...




בריכת שושנות מים


בריכת דגים

וכמובן פאגודה בת חמש קומות..........


גן סלעים מטופח

ובאר תפילות, ברכות או משאלות......

ובין העצים - המון המון עכבישים יפהפיים שטוו את קוריהם מעל לשבילי הגן..........

שעות הסתובבנו בשטח המקדש המרהיב הזה ולא ידענו שובע. רק רגלינו הדואבות וגבינו המוחים - שלא לדבר על שעת הסגירה של המקדש - הובילו אותנו בסופו של דבר החוצה, לרחוב ולמונית הראשונה שראינו, שלקחה אותנו בחזרה למלון לנוח קצת לפני היציאה הקבועה בערב, שוטטות בעיר היפהפיה והנעימה הזאת, ואוכל שהוא גם תאווה לעיניים וגם לחיך....
אבל את זה נשאיר לפוסט הבא

וגם כאן

יום שישי, 6 באוקטובר 2017

יפן - קְיוֹטוֹ (KYOTO) - היום השני והשלישי

ביום השני שלנו בקיוטו ירד בבוקר גשם.
כרגיל לא הסכמנו לתת לזה לקלקל לנו - אבל די מבאס לראות מקדשים וגנים בגשם..... 😧
זו הפגודה במקדש טוג'י (Toji temple).
בתוך המקדש לא נתנו לנו לצלם.....העניין הזה חזר על עצמו בחלק גדול מהמקדשים.

אז נסענו לתחנת הרכבת בקיוטו - שהיא אתר תיירות אדריכלי בפני עצמו.


ושם גם מצאתי סוף סוף סניף של "מיסטר דונאט" ש-the narrator החביב המליץ עליו בחום


בסוד אגלה, שלא נפלנו מהדונאטס האלה. יש איזו מאפיית דונאטס במיאמי (בעוונותי לא זוכרת את שמה), שקלקלה לי לעד את טעם הדונאט בכל מקום אחר בעולם........(מרוב שהיה טעים). וממילא עדיף שלא אוכל דונאטס....זה לא בתפריט שלי.

הגשם פסק מעט אז המשכנו למקדש נישי הונגנג'י (Nishi Honganji temple)





מעבר לארכיטקטורה היפה, הגנים המהממים, וההדפסים היפהפיים (שאותם אסור לצלם) בתוך המקדשים - מה שמשך את תשומת לבי במיוחד הם היפנים עצמם.
המקדש הזה (כמו רבים בקיוטו) נמצא ממש בתוך העיר. לפעמים לא רחוק מבתי ספר, בתי עסק, בתי מגורים.
ואנשים עוברים במקדש בזמנים שונים במהלך יומם, מברכים, מתפללים, קונים פתקית מזל.....כחלק משגרת יומם.

ביומנו השלישי בקיוטו החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר לבקר בארמון הימג'י (Himeji castle), שנבנה ב-1333 וכמובן חודש כמה וכמה פעמים מאז, לאחרונה לפני חמש שנים. באורח פלא הוא שרד רעידות אדמה והפצצות מאסיביות במלחמת העולם השנייה, והוא באמת אחד מהארמונות היפים ביותר ביפן.



הכניסה לארמון נתקלנו לראשונה בשלט הזה - שאוסר על רחפנים. די משעשע.....

גם להימג'י ובחזרה תפסנו רכבת מהירה שינקנסן - והתענגנו על הקלות שבה אפשר להתנייד ביפן.

אבל כרגיל, יפן זו ארץ של ניגודים - ולעומת היעילות של השינקנסן, ורשת הרכבות, התחתיות והאוטובוסים, פגשנו בחלמאיות של הבנקים שם.

ככלל כמעט שלא ראינו סניפי בנק ביפן, בטח לא בכמות שאנחנו מורגלים בה כאן. גם בכספומטים לא נתקלנו.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהיפנים מקבלים את משכורתם במזומן פעם בשבוע, ומתנהלים כמעט אך ורק במזומן.
עכשיו התחילו בחלק מהמקומות להיכנס לשימוש גם כרטיסי אשראי אבל לרוב האנשים וברוב העסקים זה עדיין לא נכנס.

ובכן, החלטנו שאנו רוצים להחליף כסף - מאירו ליין. והימג'י בדרך חזרה לשינקנסן מהארמון מצאנו סניף בנק ונכנסנו.
הסניף היה ריק מלקוחות ובכל זאת התעקש הפקיד בכניסה לשאול למטרת ביקורנו, להוציא לנו פתקית לתור הרצוי במכונה שבכניסה (אי אפשר בלי מכונה), והורה לנו לשבת בכורסאות הנוחות להמתין שמספרנו יעלה בתור.
ברור שמספרנו עלה מייד - הרי היינו יחידים בסניף - וניגשנו לפקידה שכמובן לא ידעה כמעט אנגלית.
כשהיא הבינה שברצוננו להחליף כסף היא פנתה למדף שמאחוריה ושלפה קלסר גדול ומרופט, דפדפה בו כמה דקות, ואז ביקשה את הדרכון שלי.

לאחר עוד כמה דקות דפדוף בדרכון, היא חיפשה קלסר גדול מרופט נוסף, וחיפשה בו דקות ארוכות עד שהיא מצאה את ישראל.
בשלב זה נענו באי נוחות בכסאותנו (והבטנו בעצבנות בשעון, כדי לא לפספס את השינקנסן שלנו בחזרה לקיוטו) אבל עדיין המתנו בסבלנות.

היא ביקשה לדעת כמה כסף ברצוננו להחליף, והחווירה כששלפנו את שטרות האירו (מאה שלושים אירו) שלא היו לה מוכרים.
מסע נוסף אל המדף שמאחוריה הוליד קלסר גדול ומרופט שלישי, שם היא עברה על כל שטר (של מאה, של עשרים, של עשר) ובחנה את ההנחיות שהיו כתובות לה, כיצד לבדוק אם השטר חוקי או מזויף.

בשלב הזה T כבר התרגז, הצביע על השעון ואמר לה "שינקנסן, שינקנסן" כדי להבהיר שזמננו קצר. זה היה יותר מרבע שעה מרגע שהתיישבנו. בסך הכל כדי להחליף מאה ושלושים יורו ליין.
הפקידה הצליחה לומר שזה ייקח עוד כעשר דקות, ואז החלטנו שזה לא כדאי - ביקשנו את השטרות שלנו בחזרה ויצאנו מהסניף.
בעת הנסיעה בשינקנסן קראנו באינטרנט שאחרי שהיא היתה מאשרת את עיסקת ההחלפה, היא היתה צריכה לקבל עוד כחמש חתימות בסניף מחמישה פקידים/מנהלים נוספים. מזל שיצאנו.

במקום זה, בהנחיית הגוגל, נכנסנו למלון ששכן מעל לתחנת הרכבת בקיוטו, ביקשנו בקבלה להחליף כסף, ופקיד אדיב הפנה אותנו למכונה (איך לא?) שעמדה בלובי למטרה זו.
תוך פחות מחצי דקה הכנסו את שטרות האירו וקיבלנו יין יפניים. כל כך פשוט!!!!!

טוב, יצא לי כבר פוסט ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךך אז המשך יבוא! חג שמח ומועדים לשמחה 😊

וגם כאן