יום שבת, 28 בינואר 2017

החופשה בויאטנם - Sa Pa

Sa Pa נמצאת בצפון מערב ויאטנם.
אקדים ואומר - זו היתה טעות לנסוע לשם בינואר.
חורף שם זה חורף, ולנו היה חוסר מזל מוחלט עם מזל האוויר.
בניגוד לדרום ויאטנם, שם יש עונה יבשה ועונה רטובה כמו בתאילנד, בצפון ויאטנם קיימות כל 4 העונות - והזמן האופטימלי לטייל ב-Sa Pa הוא כנראה הסתיו או האביב.

מעבר לקור (6 מעלות) ולגשם (כן, כן, הלכנו בגשם. אחרת לא היינו יוצאים בכלל מהמלון!) רוב הזמן שרר ערפל, כך שתמונות מהממות כמעט שאין לנו. וחבל.

הנסיעה לשם היתה במיניבוס לששה אנשים - מאד נוחה, אפילו הכבישים היו טובים במהלך רוב הנסיעה. הבנו שהם חדשים לגמרי. הנסיעה ארכה כארבע שעות, כולל שתי עצירות לשירותים וחילוץ איברים.

דווקא במעברים, בעצירות האלה על אם הדרך, הרגשנו את המקום שויאטנם (או לפחות צפון ויאטנם) נמצאת בו מבחינה תיירותית. כבר יש "מרכזים" גדולים שנועדו לתיירים שעוצרים להתרעננות, אבל הם משונים ביותר ומאד ספארטנים. יש דוכני אוכל מקומי  - שזה תמיד מעניין לבדוק ולטעום. יש ממתקים שונים (מוזרים ובלתי ניתנים לזיהוי) לרכישה.
יש שירותים עליהם צריך לשלם ולקבל כמה חתיכות של נייר טואלט במשורה. אין נייר בתוך התאים. מקבלים אותו בחוץ. ואסור כמובן להשליך את הנייר לתוך האסלה.
במרכז אחד היה שילוט שפירסם כריכים....אבל לא היו כריכים. לדעתי מעולם לא היה להם.

סאפה תופסת תאוצה תיירותית בשנים האחרונות, מחיר הנדל"ן עולה באופן חסר פרופורציה, ובנייה (בעיקר של בתי מלון) נראית בכל מקום. המלון שלנו היה יפה ונוח, הצוות ידידותי ומסביר פנים אך די חובבני.
בארוחת הבוקר, למשל, היו המון עובדים - ממש המון עובדים הסתובבו בין השולחנות וליד המזנונים - אבל לא היה להם מושג כנראה מה הם צריכים לעשות. מגשים שהתרוקנו לא מולאו, קנקני קפה ותה כנ"ל - וכשאורח כבר ביקש קפה או משהו אחר - לקח להם המון זמן להכין ולהביא.
אבל למדנו לחשוב פעמיים לפני שמתלוננים.

אין זכויות עובדים בויאטנם ומעבידים יכולים לעשוק את המועסקים על ידיהם, כולל הלנת שכר במשך חודשים. אין למי לפנות. השכר זעום - ממוצע של 100-150 דולר בחודש (נכון, גם העלויות נמוכות אבל זה עדיין חסר פרופורציה) וכל תלונה - ולו הקטנה ביותר - שמתקבלת על עובד כלשהו יכולה להסתיים בפיטוריו.

המדריך שלנו - כמו רבים מתושבי האזור - שייך לאחד משבטי המיעוטים, "אנשי ההרים". ישנם עשרות שבטים שכאלה שחיים בהרים רובם ככולם חקלאים, חלקם כבר מתפרנסים מעט גם מהתיירות - מכינים חפצי "מזכרות" למיניהם, מארחים תיירים בבתיהם - קוראים לזה Home Stay. ראינו כמה כאלה במהלך הסיור. היתה לנו גם תכנית לישון לילה אחד במקום כזה. ויתרנו. החוויה האותנטית של שינה על הריצפה, עם מדורה באמצע הבית (העשן הרג אותנו רק מלשהות שם כמה דקות) שהיא אמצעי החימום היחיד - נראה ל"קשישים" כמונו כאותנטי מדי. הסוכן שלנו האריך עבורנו את השהות לעוד לילה במלון 😏

המדריך החביב סיפר איך נולד למשפחת חקלאים בהרים, איך החליט לעזוב את הכפר ואיך עשה את דרכו משוטף כלים במלון לטבח ומשם למדריך תיירים. היו חודשים שישן בחוץ כי לא היה לו כסף לשכר דירה. היו חודשים בהם בעל הבית לא שילם לו כלל, וכאמור - לא היה לאן או למי לפנות. היום הוא מרוויח פי שניים מהשכר הממוצע (כלומר כ-$300 לחודש, לא כולל טיפים), שוכר דירה ב-$100 לחודש, בה הוא חי עם אשתו, בנו, ושתי אחיותיו של אשתו.

הוא עוזר להוריו גם בכסף אבל הוא גם מביא אליהם תיירים הביתה ל-homestay - שם הם לא רק מתארחים ואוחלים אלא גם (מי שרוצה) לומדים לשחוט את התרנגולת אותה הם בוחרים לאכול באותו ערב....וגם לנועזים שבחבורה: לאכול את הראש שלה. כן, הויאטנים מעידים על עצמם שהם אוכלים הכל!

הוא סיפר שניסה לקנות לאביו זוג נעליים ראשון בחייו - אך לאביו זה לא היה נוח, הוא הולך יחף כל חייו.

הטרסות היפהפיות של שדות האורז של Sa Pa (ברגע מעט פחות ערפילי)

טעות לוגיסטית קטנה שעשה המדריך שלנו היה לקחת אותנו לכפר שבט ההמונג Cat Cat כבר ביומנו הראשון ב-Sa Pa. למה טעות? כי אחרי הסיור הזה כל השרירים שלנו נתפסו, הברך הימנית שלי זעקה והגב של שנינו נתפס. אבל אני מקדימה את המאוחר. 
הכפר Cat Cat ממוקם על מדרון בדרך לתחנת כוח הידרו אלקטרית (כבר לא פעילה) שנבנתה על ידי הכובשים הצרפתיים בסוף המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים.
ללכת דרך הכפר משמעו לרדת מיליוני (טוב, ממש המון, לא ספרתי) מדרגות, ולעבור בדרך ליד הבתים של תושבי הכפר, ודוכני המזכרות שלהם. בתמונה אמת מים תוצרת בית....

מבט (גשום מאד ומעורפל מאד) של תחנת הכוח. הכתם הסגול בפינה הוא המטריה שלי.

כך נראית תחנת הכוח כאשר סוף סוף מגיעים למטה. הם מנצלים את התשישות של כל מי שהגיע לשלב הזה ומכניסים אותך ל"מופע" מקומי - שם אתה מצופה (למרות שלא מחויב) לתרום לילדים המתוקים שרוקדים ושרים בפניך....

ואז עולים את כל המדרון הזה (בצד השני) בחזרה - פחות מדרגות, אולי, אבל כל אחת בגובה של כשלוש מדרגות תקניות. הויאטנים אנשים קטנים אבל את המדרגות שלהם בונים כנראה עבור ענקים.....(אגב, גם הקמבודים!).
וזה המפל עצמו Cat Cat  - עדיין תחת גשם שוטף שכמעט לא הפסיק במהלך כל השהייה שלנו ב-Sa Pa.

אחרי היום המפרך הזה כאמור היינו תפוסים וכאובים. ביומיים הבאים היו מתוכננות לנו הליכות מאומצות נוספות, ונאלצנו לבקש מהסוכן המדהים שלנו לשנות את התכניות. חלק מהתכנית היתה לישון ב-Home Stay אצל אחד השבטים המקומיים, שהיה ממוקם באזור אליו ניתן להגיע רק בהליכה הררית מאומצת ברגל. ויתרנו, גם בגלל הקושי הפיסי וגם כי הראו לנו Home Stay שכזה, עם מדורה עשנה באמצע הסלון כאמצעי החימום היחיד (ושאיפת עשן ברמות שהבריחה אותנו מהבית תוך חמש דקות). בלי בעיות סידר לנו הסוכן עוד לילה באותו המלון.

אז את היומיים הבאים בילינו בביקור אצל שבטים נוספים וניסיון לצפות בנופים המרהיבים ובמפלים היפים של Sa Pa מבעד למסך הגשם והערפל. הנה כמה תוצאות.



בערבים יצאנו לנו (כן, בקור ובערפל ובגשם) לארוחת ערב. לא היה מה לעשות מעבר לכך, וגם לא היה ממש חשק להסתובב במזג אוויר שכזה. בערב הראשון קיבלנו שובר למסעדה שנחשבת (גם מופיעה ב-trip advisor) בשם Le Gecko.
המסעדה נעימה וחמימה עם צוות מאיר פנים וידידותי מאד. הם אפילו כתבו לנו "ברוכים הבאים" בעברית על הקינוחים...
אבל למחר ביקשנו מהמדריך לקחת אותנו למשהו מקומי יותר, מקום שהוא עצמו אוהב לאכול שם.






בתוך הגליל הזה מכניסים sticky rice וצולים אותו על הגריל. התוצאה מהממת


והוא לקח אותנו לאזור שוק שכזה, גגות מפח וקירות מניילון....עם מבחר עצום של שיפודיות מקומיות....אתה בוחר את השיפוד ומכינים לך אותו על המקום. מה אומר ומה אגיד? מעדן! וכמובן הכל בגרושים....

ולקינוח - כמה דמויות מתוקות שמצאנו בדרך....




אז הצלחנו ליהנות מ-Sa Pa למרות הקור ומזג האוויר שהיה נגדנו, למרות הצינון שלי שהלך והחמיר בכל יום שעבר, למרות כאבי השרירים והמפרקים כתוצאה מאותו טרק מיותר ביום הראשון....
ובזמן שחיכינו להסעה חזרה להאנוי, גם הספקנו לקבל עיסוי כפות רגליים במכון שמול המלון.

וגם כאן

יום שני, 23 בינואר 2017

החופשה בויאטנם - האנוי

האנוי היא בירת ויאטנם המאוחדת מזה ארבעים שנה.
בילדותי חייתי את המציאות של מלחמת ויאטנם, במיוחד בשנים בהן חייתי בארה"ב.

ויאטנם ולאחר מכן גם קמבודיה ולאוס היו בחדשות על בסיס יום יומי, והמלחמה נכנסה גם אלינו הביתה בדמות ויכוחים נוראיים בין הורי - כאשר אבי היה בעד האמריקנים ואמי בעד הויאטנמים המסכנים. היא צדקה כמובן אבל הויאטנמים המסכנים לא פעלו לבד, גם ברית המועצות וגם סין בחשו שם, והכל על גבם של הויאטנמים המסכנים.
הויכוחים ביניהם היו כל כך קשים שהיו ימים שחששתי שהם יתגרשו.

המלחמה, או יותר נכון המחאות נגדה, פגשו אותי גם בדרך לבית הספר, כאשר ההפגנות בקולג' ששכן בין ביתי לבין בית הספר, הפכו כל כך אלימות שנאלצנו ללכת מסביב.....
וכמובן כל הסרטים שראיתי על ויאטנם (וגם על קמבודיה) אחרי המלחמה.....כל זה הותיר בי משקעים לא מעטים וקצת חששות לקראת מה אנחנו הולכים.

עם כל המשקעים האלה טסנו לנו לחופשה קסומה בארץ שידעה הרבה אלימות והרג וצער, ושגם היום תושביה לא מלקקים דבש - עדיין מתאוששים מהמלחמות והכיבושים : אלף שנות כיבוש סיני, מאה שנות כיבוש צרפתי, עשרים שנות מלחמה עם האמריקנים, עשרים וחמש שנות קומוניזם....ובחמש עשרה השנים האחרונות - מאז התפוררותה של ברית המועצות והפסקת התמיכה הרוסית - הם מנסים לבנות משהו חדש. לפחות במישור הכלכלי, התיירותי. האמת - זה קצת מזכיר את הכיוון של סין.
השלטון עדיין טוטליטרי, יש רק מפלגה אחת - הקומוניסטית - אין חופש ביטוי, אין חופש העיתונות, יש הרבה מאד עוני. רוב התושבים עדיין חקלאיים. יש הגבלת ילודה - מקסימום שני ילדים. ולמרבה הצער אין את היתרונות של הקומוניזם: כלומר אין סוציאליזם. הכל עולה כסף - חינוך, בריאות, דיור, מסים כמובן... והרבה.
לא הייתי בתאילנד אבל נאמר שהתיירות בויאטנם כיום נמצאת בשלב שתאילנד היתה בו לפני כשלושים שנה. ודווקא זה מה שחיפשנו, וגם מצאנו....את הבתוליות.

עוד חלק להקדמה: את ויאטנם עשינו כטיול מאורגן לזוג. דרך trip advisor חיפשנו סוכן מקומי שיתפור לנו טיול למידותנו ולצרכינו. יצרנו קשר עם השלושה שקיבלו את הדירוגים הטובים ביותר, ופתחנו איתם במשא ומתן בדוא"ל, כשלושה חודשים לפני הטיול. די מהר בלט אחד מהם גם בזמינות שלו, גם בגמישות שלו כלפינו וגם במחיר.
מדובר בבחור צעיר (סוף שנות העשרים לחייו, נשוי פלוס ילדה) בשם ג'ו מסוכנות בשם Funny Travel שיחד עם ויקי (שלא ברור לי עד היום אם היא אחותו או אמא שלו) מנהלים עסק למופת ולשביעות רצון כל הלקוחות שנתקלנו בהם, גם מהמדרגים ברשת וגם שם בשטח.

הטיול תוכנן מתחילתו ועד סופו, כאשר בכל רגע נתון יכולנו לומר שמשהו לא מתאים לנו או בא לנו לשנות או חסר או מיותר וג'ו סידר הכל על המקום. הוא היה בקשר whatsapp  איתנו כמה פעמים ביום, פגש אותנו ביומנו הראשון בהאנוי, ולא חסך בדבר כדי להשביע את רצוננו ולהפוך את חוויית הטיול לטובה ביותר האפשרית. הוא התייחס אלינו כמו אל אמא ואבא (שבויאטנם זה אומר - הרבה כבוד והרבה נתינה). T קרא לו "kid" בכל פעם שהוא קרא לו "dad". אגב, לא סתם קוראים לסוכנות Funny Travel, כי בנוסף למקצועניותו של ג'ו, הוא גם טיפוס מצחיק בטירוף, כל הזמן מתבדח ולפעמים צריך לחשוב רגע אם הוא רציני או צוחק.

טיול מאורגן לזוג זה אומר שנהג אוסף אותנו בשדה התעופה ולוקח אותנו למלון. זה אומר שקובעים איתנו שעה (שנוחה לנו) בבוקר ומדריך מגיע עם נהג לקחת אותנו לסיור שנקבע לאותו היום. וזה כולל ארוחות. ומים. שתייה נוספת או קניות כמובן על חשבוננו. לפעמים גם קיבלנו שובר לארוחת ערב.
זה אומר שאם יש נסיעה למקום רחוק זה מבוצע במיניבוס לששה אנשים, נוח מאד עם מיזוג, שתיה, עצירות לשירותים והתרעננות.

זה אומר טיסות ליעדים רחוקים יותר. ושוב - נהג שלוקח לשדה התעופה ונהג שאוסף משם.
זה אומר מדריך צמוד בכל מקום שנחתנו בו, כולל בקמבודיה.
זה כולל מלונות של 4 כוכבים לפחות, ויכולנו גם לבחור מלון חלופי אם מה שהוא בחר פחות נראה לנו.
זה כולל הסעה לשייט בן היומיים ואת השייט עצמו. הכל כלול. וזול. מאד זול. ואם התלוננו, שהאוטובוס בדרך לשייט היה צפוף (ועוד אזכיר בטח את המושבים המיניאטורים, גם במסעדות ובתי קפה אבל גם באוטובוסים וברכבות - שמתאימים אולי לויאטנמים אבל הקשו מאד על שני מערבים שמנמנים כמונו) - אז בדרך חזרה הוזמן עבורנו רכב פרטי. בקיצור - משהו שלא חווינו אי פעם מבחינת שירות.

הסיור בהאנוי בוצע על גבי קטנועים - לכל אחד מאיתנו היה נהג, שאחד מהם גם היה מדריך תיירים. מילה על מדריכי התיירים - לכולם היה ידע רחב ומעמיק, ורובם היו מאד חביבים וקשובים. לכולם באופן מוחלט היה מבטא כמעט בלתי אפשרי להבנה באנגלית - מאוחר יותר קיבלנו הסברים על כך.

רק עכשיו מלמדים אנגלית כשפה שנייה בבתי הספר בויאטנם, וגם זאת על ידי מקומיים שמלמדים קרוא וכתוב אבל אין להם מושג איך לבטא את המלים. יש מחסור גדול במורים באנגלית, עד כדי כך, שהבנתי שמורה לאנגלית שמגיע לעבוד בויאטנם מקבל מהמדינה דירה וקטנוע במתנה. חלק מהמדריכים היה יותר ברור, חלק פחות. אני הבנתי קצת יותר (אולי כי אני דוברת אנגלית ממש) ולפעמים הייתי מתרגמת ל-T, שממש התקשה להבין אותם. חלקם דיברו בשפה ממש יפה, עם אוצר מלים נרחב - אבל בפועל זה נשמע כמו ג'יבריש. לבי יצא אליהם, כמה קשה לבטא שפה כמו אנגלית למי ששפתו כל כך שונה, היגויה כל כך אחר, גרוני ממש.....

אז מספיק דיבורים. הנה אני על הקטנוע (סתם......לא באמת נהגתי. רכבתי מאחור). אגב מה שיש לי על הפנים הוא קשקוש למניעת זיהוי, אבל באמת את רוב הנסיעה עשינו עם מסיכות כאלה שהם (כמו הסינים) מסתובבים איתם - בין היתר נגד זיהום האוויר הקשה ששורר בערים.

הנה למשל משפחה שלמה על קטנוע: אבא, אמא, ושני ילדים קטנים: 

הסיור בהאנוי כלל פגודות, שבאופן מאד מעניין מחולקות לחלק בודהיסטי וחלק של הדת המקומית הויאטנמית, כאשר לכל אחת מהן אגף משלה ושתי הדתות חיות זו בצד זו בשלום. 


בחלק הבודיהסטי מתפללים לבודהה כמובן, ובחלק הויאטנמי סוגדים לאבותיהם או לגיבור לאומי כלשהו.


התפילה והסגידה כוללים הבאת תקרובת כמובן - פרחים, פירות, נרות וקטורת וגם תמונות (פעם היו רושמים שמות על פתקים) - בעיקר כשרוצים לבקש משהו עבור אותו אדם שבתמונה. 


מנהג נוסף הוא שריפת כסף, כדי שהעשן והאנרגיה שלו תעלה השמימה ותרצה את האלים. כיוון שאסור בחוק לשרוף כסף אמיתי, הם קונים כסף מזוייף, כמו כסף של מונופול, ואותו הם שורפים. 

ההכנסות מקניית הכסף המזויף הזה - כמו ההכנסות מכל כבישי האגרה והכניסה לאתרים - הולכות ל"מדינה" - או יותר נכון משתלשלות יפה לכיסו של איש רם דרג או זוטר כזה או אחר....
מעט מאד מהכסף שנגבה על ידי המדינה מושקע בתשתיות, אתרים וכדומה.
בצפון ויאטנם (כן, בעצם יש עדיין הבדל תהומי בין הצפון לדרום למרות ה"איחוד") - אין אפילו איסוף אשפה וניקוי רחובות.

השקעות ושחזורים של אתרים היסטוריים ואתרי תיירות מבוצעות באופן גורף על ידי מדינות אחרות - סין, יפן, צרפת, הולנד, בלגיה ועוד - בעקבות ההכרה באתרים אלה כאתרי מורשת היסטוריים על ידי יונסקו. 


עוד קוריוז - הבודהיסטים בעיקרון שורפים את גופות מתיהם, אבל בויאטנם קוברים את המתים. בצפון קוברים בבתי קברות, ובמרכז ובדרום - בחצר הבית. כך אפשר לסגוד לאבותיהם ולאבות אבותיהם ממש קרוב לבית.....

בהמשך הסיור הסתובבנו במרכז הו צ'י מין - שטח עצום שמכיל בעיקר את חלקת הקבר (מָאוּזוֹלֵאוֹם) של המנהיג הגדול שלהם - זה שהביא את הקומוניזם ואת הקומוניסטים לויאטנם, וזה ששלט בה ביד רמה עד למותו בגיל 79 בשנת 1969. בנוסף לחלקת הקבר - שלא ניתן היה לבקר בה כי שלושה חודשים כל שנה מתבצע טיפול (סודי כלשהו) בגופה לצורך שימורה - מדובר באזור גדול שחלקו פארק יפה, בו היה המנהיג מבצע את פעילות הספורט והמדיטציה שלו, שוכן בו הבניין שמתוכו הוא עבד, הבית שבו הוא גר - צנוע יותר, בהתאם לאופיו, לכאורה. ועוד בית - בסגנון תאילנדי, לשם פרש בשנתו האחרונה לפני מותו. 

בנוסף - כיאה למנהיג קומוניסטי - יש רחבת מצעדים מפוארת סגנון מוסקבה, ובכל יום (כנראה פעם בשעה) מתקיים חילוף משמרות של שומרי חלקת הקבר - עם הליכת הברווז המוזרה של הסובייטים. 
רחבת המצעדים המפוארת

חלקת הקבר

טקס החלפת המשמרות 

כל השומרים נבחרו לפי גובהם ומבנה גופם - שחייב להיות לגמרי זהה!

בית הממשל - כל בניני הממשלה בויאטנם צהובים עם גג אדום כיאה לבניין קומוניסטי

כל הזמן מהללים את צניעותו וענוותו של הו צ'י מין ואז מציגים לראווה את המכוניות שלו...



חדר האוכל הפשוט והצנוע שלו

ביתו התאילנדי שם חי בשנתו האחרונה



חלק בלתי נפרד מהסיור בהאנוי היה אתר נפילתו של מטוס הפצצה אמריקאי מסוג B-52. טוב....חלק ממטוס. 
T הצליח לתפוס בעדשתו שלדג יפהפה שהסתובב לו על שלד המטוס

הויאטנמים מאד מתגאים בהפלת המפציץ הזה....

סיורנו באותו היום כלל גם ישיבה בבית קפה מסוג Egg Coffee. המצאה ויאטנמית די מזוויעה שהם מאד מאד גאים בה.
כאן המקום לספר שהויאטנמים גאים מאד בקפה שלהם ושותים אותו מאד חזק. 
כל זה טוב ויפה, רק שחלב הוא לא משהו שכלול בדרך כלל בתפריט שלהם (ובכלל במזרח), וכאשר מבקשים קפה עם חלב, מקבלים אותו עם חלב משומר שכזה משפופרת. בנוסף למתיקות המגעילה של ה"חלב" הזה, הם גם ממתיקים אותו. ובבתי הקפה של Egg Coffee הם גם מוסיפים לזה קצף ביצים, גם הוא כנראה ממותק - בקיצור התוצאה זוועתית למדי. אבל היי, חייבים לטעום כל דבר פעם אחת, לא?

לא יודעת אם רואים היטב בתמונה הזאת (יהיו המחשות טובות יותר בימים הקרובים) אבל בכל בתי הקפה יושבים על שרפרפים זעירים כאלה שמתאימים לגודל של הנכדים שלי. בהתאמה גם השולחנות קטנים כאלה. 

למותר לציין כמה לא נוח זה היה עבורנו, הגדולים יחסית....להתיישב ובעיקר לקום מזה. ובעיקר כשהולכים כל היום או רוכבים על קטנוע ורוצים להישען על משהו.......

אבל לא רוצה לסיים בנימה של קיטורים. 
האנוי היתה מקסימה (אם גם מזוהמת - לא רק האוויר, גם הכבישים, הרצפות במסעדות, הכל) - וכבר באותו יום התגלו הויאטנמים כאנשים חביבים, נעימים, עדינים וגם די ישרים: לפחות אף אחד לא ניסה לרמות אותנו עם עודף וכדומה, וזו לא בעייה לעשות זאת עם האינפלציה האיומה שקיימת שם (30% בשנה) ושטרות בני עשרות ומאות אלפים.......

החלק האחרון של היום הזה היה סיור של אוכל רחוב....אבל לזה כבר אקדיש פוסט נפרד. 

וגם כאן

יום ראשון, 22 בינואר 2017

ספרים שקראתי במהלך החופשה

אני עדיין באמצע הספר של מאיר שלו "הדבר היה ככה" - למרות שזה ספר קטנטן לוקח לי הרבה זמן לקרוא בו, והחלטתי לא לקחת אותו איתי לחופשה.
ובכלל - למרות שיש על מדף הספרים "שטרם נקראו" אצלי בספרייה ספרים רבים, לא היה אחד מביניהם שהתחשק לי לקחת איתי.
לכן כשהיינו כבר בדיוטי פרי בשדה התעופה, נכנסנו לסטמצקי - פתחתי את רשימת הספרים והסופרים שליקטתי מכם בכל פעם שסיפרתם על ספר טוב שקראתם - ובסוף בחרתי את "הר האושר" של אמיר גוטפרוינד. מעולם לא קראתי ספר שלו, ורק בדיעבד התברר לי שזהו סיפרו האחרון, ושהוא בעצם נפטר כשהספר עוד היה בשלבי עריכה. 
נהניתי מאד, אבל מאד, מהספר ומהכתיבה - אבל נשארתי עם טעם של עוד, ותהיתי אם הוא התכוון להשאיר דברים פתוחים ככה - כי ככה זה בחיים עצמם, לא הכל מתברר ולא כל הקצוות נסגרים יפה - או שמותו גרם לכך. מעניין. אולי אם אקרא עוד ספרים שלו אזהה את הסגנון ואת הנטייה. בכל אופן כאמור - נהניתי מאד!

אגב T קנה את "קיצור תולדות האנושות" של יובל הררי, ספר שאת רובו קראתי אבל היה אצלי בהשאלה ונאלצתי להחזיר אותו לפני שהספקתי לסיים - הוא קורא בו ובינתיים גם מאד נהנה. 

מה שכן, במחצית החופשה סיימתי את הספר, והחלטתי לחפש לעצמי ספר חדש. ויאטנם איננה אנגליה או ארה"ב או צרפת ובמקומות בהם ביקרנו לא נתקלנו בדרך כלל בחנויות ספרים, בטח לא באנגלית - אבל פתחתי גוגל (מה עשינו לפני גוגל, אני שואלת את עצמי) וחיפשתי foreign book store בעיר Hoi AN בה שהינו באותם ימים, ומצאתי את Randy's Book Exchange.

בעצם זו לא חנות, זה בית פרטי, בגדה הדרומית של נהר Tu Bon. רנדי הוא אמריקאי שחי בויאטנם בהוי אן כבר עשר שנים לפחות.  ביתו הוא בעצם ספרייה, למטה יש ספרים בכל מיני שפות ובקומה השנייה ספרים באנגלית - מחולקים פחות או יותר על פי קטגוריות ומסודרים פחות או יותר על פי א-ב של שמות הסופרים. אנשים מביאים לו ספרים משומשים ולוקחים אחרים במקומם, או קונים ספרים כמוני, במחיל סמלי. זה היה ממש תענוג - במיוחד עבורי, שביקור בספריה או בחנות ספרים היא כמו ביקור בחנות ממתקים. 

בחרתי ספר "מטוסים" שכזה, קריאה קלילה ומהנה: Nantucket nights מאת אלין הילדרברנד (גם היא הומלצה על ידי מישהו מכם, נדמה לי שג'וליאנה), ואז T המליץ לי לקנות עוד אחד כי בטח אסיים אותו גם לפני סוף הטיול - אז הלכתי למדף הספרות הקלאסית וקטפתי בלי לחשוב הרבה את "מות הזמיר" או "אל תגע בזמיר" מאת הארפר לי, שעדה סיפרה עליו כה רבות בזמן שקראה ועשתה לי כרגיל חשק גדול. 

אז כמובן שסיימתי את Nantucket nights  כבר תוך יומיים-שלושה, בהנאה רבה.
כעת אני עדיין קוראת את מות הזמיר, באנגלית כמובן. 

אז "הדבר היה ככה" ייאלץ להמתין שאסיים את זה כדי שאחזור אליו......

וגם כאן

יום שבת, 21 בינואר 2017

החופשה בויאטנם - היום הראשון

חזרנו.
היה ממש טוב. ויפה. ומפתיע.
כצפוי לא הצלחתי לכתוב שם, והאמת שדי התנתקתי. חופש בחופשה.

בשבת, סוף השנה האזרחית, עוד הספקנו לבלות עם כלתי, שהגיעה ארצה לשבועיים לבלות עם משפחתה, ואפילו להרים כוסית לשנה החדשה - אחר הצהריים - עם השותף של T : ע' ואשתו כ' - לפני היציאה לשדה התעופה.

ההתחלה נראתה טוב מאד.
בשעות הערב המוקדמות הגענו מהר לשדה-התעופה, שהיה נטוש בערב ראש השנה האזרחית.
למרות שטסנו עם שתי חברות תעופה שונות, הצליחה דיילת קרקע מתוקה של "אל על" לסדר, שטיסת ההמשך מבנגקוק להאנוי תבוצע כטרנזיט.... בלי לאסוף את המזוודות בבנגקוק, בלי לעבור שם דרך ביקורת דרכונים. עברנו כמו סטודנטים חופשיים ישר לשער היציאה והמזוודות עברו בעצמן ממטוס למטוס. 

הטיסה עצמה של "אל על" היתה נוראית. המטוס היה מלא עד אפס מקום והמושבים צופפו כך שלא היתה כמעט אפשרות לנשום, שלא לדבר על לשבת בנינוחות. בנוסף, צוות הדיילים החליט להקפיא אותנו - וכבר באותו לילה התקררתי קשות, מה שקלקל לא מעט את המחצית הראשונה של הטיול. הייתי חולה - בהתחלה מצוננת קשות ובהמשך חטפתי גם שיעול כבד, והיה יום אחד באמצע הטיול (יום של שייט, נסיעה ארוכה וגם טיסה) בו לא יכולתי להפסיק להקיא. הכל בגלל אותה טיסה ראשונה. אבל אני מקדימה את המאוחר. 
היו גם כיסי אוויר נוראיים בדרך, והרגשנו בכל 11 שעות הטיסה כאילו אנחנו בחלקה האחורי של משאית הדוהרת על כביש עפר גדוש מהמורות. בקיצור- זוועה. 
אבל הגענו בשלום לבנגקוק ותפסנו את טיסת ההמשך של "Thai Air", שאמנם ארכה רק כשעה אבל היתה פי אלף נוחה ונעימה. 

השעות הראשונות בהאנוי, ויאטנם - היו גדושות בביורוקרטיה ולוגיסטיקה. דאגנו לאישור מראש לויזה, אבל היה תור נפרד כדי לשלם עליה (בנוסף לאגרה ששילמנו בארץ כאשר הגשנו את הבקשה) תור נוסף כדי להטביע אותה בדרכון, ותור שלישי לביקורת דרכונים רגילה בסוף התהליך. 

בנוסף, אין לויאטנם הסכם עם אף חברת סלולר ישראלית, כך שלא ניתן היה להשתמש בכרטיס הסים שלנו עם חבילת חו"ל כלשהי, אז....תור נוסף לרכישת כרטיס מקומי. וכמובן כסף מקומי. מה שכן - זה זול. הכל שם מאד זול. פרט לויזה עצמה, שעלתה 100 דולר (או אירו, עכשיו זה כמעט אותו הדבר).

בשלב זה סוף סוף היה לנו קשר עם העולם החיצון, מה שנדרש מאד כי לא מצאנו את הנהג שהיה אמור לפגוש אותנו ולקחת אותנו למלון. 
שיחת whatsapp קצרה עם הסוכן המקומי שארגן לנו את הטיול הזה  - והאבידה נמצאה, וכך סוף סוף שמנו פעמינו אל עיר הבירה של ויאטנם: האנוי. 

הגענו לויאטנם באחד בינואר - והאנוי היתה מקושטת כולה לכבוד החג. הגשרים היו מוארים בשלל צבעי הקשת וכך גם כל הרחובות והבנינים.

כבר בדרך למלון התחלנו לחוש את חוויית הכבישים הויאטנמית - קצת בדומה להודו (או תאילנד, כפי ששמעתי אך עדיין לא ראיתי במו עיני) - מיליוני קטנועים מציפים את הרחובות בכל רגע נתון, ובאותו ערב התנועה עוד היתה יחסית דלילה בגלל החג. 

הם נוסעים בבלגן - בלי נתיבים או התייחסות לתמרורים או אפילו לרמזורים - אבל הם נוסעים לאט. ורגוע. בכל התקופה שהיינו שם לא ראינו אף לא תאונה אחת. 

הקטנועים משמשים אותם לכל, גם כרכב משפחתי או מסחרי לכל דבר. משפחות שלמות (כולל תינוקות רכים) נוסעות על קטנוע....וגם בתום שבועיים וחצי של שהייה במדינה הזאת עדיין לא הצלחתי להתרגל לכך. 


קטנועים מועמסים בסחורה מכל הסוגים - הנה דוגמא אחת של חנות פרחים דו גלגלית 


הנהג, כמו רבים בארצו - לא ידע אנגלית, אבל כשהתגלתה עיר הבירה בפנינו עשה כמיטב יכולתו כמדריך תיירים לעת מצוא ואמר לנו "האנוי" - ובאמת, לא היה צורך במלים נוספות.


המלון שלנו היה ממוקם ברובע העתיק של האנוי, והיה צמוד למשרדו של סוכן הנסיעות דרכו הזמנו את הטיול כולו. על הסוכן הזה עוד אספר רבות. הוא היה מצוין ואף יותר מכך. הוא פגש אותנו כשהגענו, הושיב אותנו במשרדו הזעיר עם תה ג'ינגר מחייה נפש ושוקולדים של פררו רושה, ומההתחלה התייחס אלינו כמו אל ההורים שלו. 

עייפים מהטיסה, באותו ערב לא יצאנו להסתובב עדיין - והלכנו מייד לישון. המלון היה טוב ובכלל - כל המלונות בהם שהינו במהלך הטיול הזה היו טובים עד מצוינים. 
טיול ויאטנם (וקמבודיה) 2017 אמפי יצא לדרך.....

וגם כאן