יום שלישי, 28 בפברואר 2017

אימונים #39 - להסכים להרגיש את העצב

בכל פעם מחדש מדהים אותי איך הילדה הקטנה שבתוכי, הילדה שהייתי, עדיין מנהלת אותי, לפחות רגשית.

ברביעי שעבר הודיע לי T שצריך לטוס לארה"ב בענייני הנדל"ן שלנו שם ליומיים שלושה.
"כן", אני מסכימה איתו, "זה באמת הגיוני לנסוע לשם עכשיו, סע לשלום".
מדובר בבית שנרכש ועומד לקראת סיום שיפוץ באזור שטרם הכרנו, ואם אנחנו מתכננים להמשיך ולהשקיע שם, חשוב שנבדוק אותו בעצמנו, ולא נסתמך רק על דיווחיו והמלצותיו של מנהל הנכסים המקומי שלנו.

שתיקה של כמה שניות ואז הוא מבקש שאטוס אתו.
וככה בלי הודעה מוקדמת עולה בי התגובה "לא בא לי, לא רוצה" כמו הילדים, אפילו עם הרמת הכתף האופיינית....לא רוצה.
כי האמת שזה סיוט - לטוס עד לארצות הברית, ולא סתם אלא ליעד לא אטרקטיבי מבחינה תיירותית (ובטח לא מבחינת מזג האוויר השורר שם עכשיו), טיסה ארוכה כל כך...והפרשי השעות....ורק ליומיים-שלושה...ואז לחזור...והג'ט לג...
לא בא לי.
וכי דווקא השבוע היו לי כל כך הרבה דברים מתוכננים - ואת כולם אצטרך לדחות אם נטוס.
ובלי סיבה - פשוט לא בא לי.

וברגע הראשון אני אומרת לו, לבעלי היקר, שאני לא רוצה. בשביל מה הוא צריך אותי שם? לא חבל על עוד כרטיס טיסה?
אבל אני רואה את המבט על פניו, ואני יודעת שאסכים בסוף.

אני יודעת שממש ממש מבאס לטוס לחו"ל לבד ולהיות שם לגמרי לבד (והמפגש עם מנהל הנכסים שלנו לא נחשב).
אני יודעת גם שאני שותפה בעסק הנדל"ן הזה, ושיש לי אחריות עליו, ושחשוב שגם אני אהיה בעניינים, ואם יהיה צורך בהחלטות חשוב שאהיה שותפה להן.

זאת אני הבוגרת, הרציונלית, האחראית יודעת את כל זה, אבל הילדה הקטנה שבתוכי לא רוצה. "לא 'צה" ומושכת בכתפה.
ועצב גדול ועמוק יורד עלי, ממלא אותי לגמרי, מביא אותי על סף בכי, לכאורה ללא סיבה.

הרי אין באמת מניעה שאעזוב הכל ואטוס לכמה ימים לחו"ל.
כל דבר שמתוכנן לי לימים הקרובים ניתן להקדמה או דחייה או ביטול. כל דבר. בלי לגרום שום נזק.
דווקא עבודתו של T היא זו שעלולה "לסבול" מהעדרו, אבל ע' נשאר כאן בכל מקרה, וגם לא נראה שיש פגישות דחופות או מטלות שטרם הושלמו שנדרשות דווקא בשבוע הזה.

נטוס בשבת, נניח, ונחזור בשלישי או רביעי...
ולא בא לי. לא בא לי. ואני עצובה.
ואין סיבה, ואין הצדקה...ואני מבינה זאת ופשוט מסכימה לשהות בתוך העצב הזה. כי אין לו פתרון אחר. פשוט להסכים להרגיש אותו, ואת הדמעות שחונקות את הגרון, ולהתבוסס בזה....ולקוות שזה יתפוגג מעצמו.

"אולי", אני פונה ל-T, מנסה להמתיק את הגלולה, "תבדוק אפשרות לשלב גם ביקור אצל בננו ואשתו". כי חלק מהתסכול הגדול הוא להיות בארה"ב ולא לראות אותו. זה איכשהו מגביר את הגעגוע.
"בדקתי", משיב לי בעלי בצער. "להוסיף כרגע את בוסטון למסלול הטיסה יחייב תוספת של $1000 לכל אחד מאיתנו." ואני מבינה שזה לא באמת הגיוני, והעצב שלי מתגבר.

ובחדר האימון אני מעלה את זה, יושבת בתוך זה, נותנת לעצב להציף אותי.
והמאמן שואל אותי מה זה בעצם, מנין מוכר העצב הזה ומה הוא מספר. ומבקש שאתן לזיכרון ילדות לעלות מתוך הדמעות האלה שחונקות לי את הגרון.

ותוך שניות אני בת 11 בארצות הברית, חברתי סטפני מגיעה אלי לסופשבוע, לאחר שבאותו הבוקר הורי דיברו איתי על כך שהנה עומדות לעבור שנתיים מאז שהגענו לארה"ב, ובקיץ הקרוב אנחנו חוזרים, כמתוכנן, לישראל.
אני מספרת זאת לסטפני, ומייד נופלת עליה עצבות גדולה לקראת פרידתנו הצפויה.
אנחנו חברות בלב ובנפש, בלתי ניתנות להפרדה, ממש אחיות - כל אחת מאיתנו בת בית אצל השנייה. איך יפרידו ביננו ככה?
סטפני סוחפת אותי בתוך העצבות הזאת ובתוך הגעגועים האלה, ואנחנו מקשיבות לשירים עצובים (בעיקר Sealed With A Kiss) בְּלוּפ, ברצף במשך כל הלילה - ובוכות. מתמסרות לבכי...ובכל פעם שהוא שוכך, אנחנו מחדשות את השירים העצובים, שמזינים מחדש את העצב ואת הבכי.
ואנחנו מתכננות לפנות בפאתוס גדול להורי, ולבקש שלא נחזור כבר בקיץ הזה, ושלא יפרידו ביננו.....וכך עובר הלילה.

והמאמן שואל אותי איך הגבתי כשהורי דיברו איתי בבוקר. 
וכשאני מנסה להיזכר, אני מבינה שבשיחה עם הורי הופעל אצלי אוטומטית המנגנון המוכר של להתמודד, להתאים את עצמי, לקבל על עצמי את הדין. כל כך הרבה שינויים נפלו עלי ככה, העזיבה של ביתי וחבריי וכיתתי בירושלים, הנחיתה בארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה בגיל 9....
מהר מאד פיתחתי יכולת להסתדר, לשרוד, להתאים את עצמי. וגם כאן, מול הורי, הבנתי שכך זה היה מתוכנן מראש, השהייה בארה"ב תמיד תוכננה לשנתיים (לפחות זה מה שהם סיפרו לי, האמת לא רלוונטית למקרה הספציפי הזה), אין לי מה להתווכח, להתקומם, להתמרד - ככה זה.

"אז את מתחילה להיות עצובה ולבכות רק בעקבות סטפני?" שואל המאמן.
ואני מבינה שכן. שרק הבכי וההתנגדות של סטפני אפשרה לי להביע את הצער שלי. רק אז פתאום נפתחה אפשרות חדשה, לא לרצות, לא להסכים אוטומטית למה שהורי מנחיתים עלי.
ואני מבינה גם, שבלי להיות מודעת לכך כלל, סטפני אפשרה לי - על ידי הבכי הזה וההתבוססות בעצב הזה כל הלילה, לשהות זמן ארוך בתוך האיכס הזה, להסכים להרגיש אותו, ובכך לשחרר אותו, להירגע באמת, ולא להדחיק.

ואז אני מבינה עוד משהו.
עד לא מזמן (עד שהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה) כאשר הייתי פוגשת במקרה כזה, או שהייתי מדחיקה את ההתנגדות שלי ומתיישרת מיד לפי "מה שצריך", או שהייתי כועסת. הייתי מייצרת כעס תוך שניות. ואני מבינה ששניהם - ההדחקה וההסתכלות וגם הכעס המתפרץ - מנגנוני הגנה שנועדו לכסות על העצב.
ושהפעם, כאשר T "הפיל עלי" את הנסיעה הזאת, הכעס לא הופיע.
אותו כנראה שחררתי כבר, ברובו. הופיע רק העצב...כאילו גם T, כמו הורי, יכול "להחליט עלי". כאילו אין לי בחירה, אין לי ברירה, לי מילה לגבי מה עושים ולאן נוסעים.
וזה בעצם אפילו לא T שמחליט עלי, זו אני הבוגרת, שמבינה שזו אחריותי לנסוע, למרות שאני-הילדה "לא 'צה". "לא בא לה". ולכן אני הבוגרת, מבינה שעדיף לי להסכים לעצב, לשהות בו, לעבור דרכו - כדי להגיע לצד השני.

בזיכרון, בלי קשר לתחינותינו, שלי ושל סטפני, בסוף יצא שלא חזרנו ארצה באותו קיץ. נשארנו עוד שנתיים בארה"ב, לאפשר לאמי לסיים את הדוקטורט שלה. סטפני ואני נשארנו בקשר, ואנחנו בקשר עד היום.

"אז בכל זאת יש לך איזה 'כוח' על היקום, על השתלשלות העניינים", צוחק איתי המאמן. "הדברים הסתדרו כמו שרצית אז"

ואני עונה לו בחיוך שכן, לגמרי, ובעצם גם עכשיו.
כי לא הזמנו כרטיסי טיסה עד שלא קבלנו אישור סופי ממנהל הנכסים שלנו, ששיפוץ הבית הסתיים. לא היה טעם לטוס לפני שהוא יהיה מוכן.

וביום ששי הוא התקשר לבשר שהבית לא מוכן לגמרי, וחבל שנבוא עכשיו, הוא צפוי להיות מוכן בעוד כמה ימים.
אז כל הטיסה הזאת נדחתה. בבת אחת העצב התפוגג לו.

וכל פעילויות השבוע התבצעו כמתוכנן.
וכשבאנו להזמין שוב כרטיסי טיסה לסוף השבוע הקרוב, מצאנו מבצעים ממש שווים, שאפשרו לנו לטוס בששי קודם לבוסטון, ולבלות יומיים עם בננו ואשתו, ובדרך חזרה דרך בוסטון להיות אִתָּם עוד כמה שעות ברביעי לפני הטיסה ארצה.

וגם כאן

יום ראשון, 26 בפברואר 2017

פוסט נכדים

חכמוד בשלבי כניסה לרכב, מתיישב בבוסטר שלו ואני מהדקת את חגורתו. פתאום נדלקות פניו והוא צועק "סער!" ואז "סבתא, תפתחי את החלון, תפתחי את החלון". אני מצייתת והוא מציץ החוצה....מאדים ומשתתק.
"סער" אני קוראת, מנסה לעזור לו. "לא, סבתא לא!" משתיק אותי נכדי בן השש.
"לא רצית להגיד שלום לסער?" שאלתי במבוכה, "איפה הוא?" ואני מותחת את צווארי לאחור כדי להבין למי, מכל הילדים שנאספים כרגע על ידי הוריהם או סבתותיהם הוא מתכוון.
"אוף סבתא, סער הוא לא בן, זו בת!" והכל מתחיל להתבהר.
"היא בגן שלך?" אני שואלת, בעוד אני בעצמי משתחלת למושב הנהג, חוגרת את עצמי ומתחילה לנסוע לכיוון ביתו.
"היא היתה בגן שלי בשנה שעברה, ועלתה לכיתה א'" הוא מסביר, ואני מבינה מאין ההתלהבות. הוא לא ראה אותה הרבה זמן.
בעדינות וברוב טאקט אני שואלת אם היא מוצאת חן בעיניו.
"הייתי מאוהב בה, סבתא" הוא עונה בישירות ובתמימות המתוקה שלו.
אני לא מראה את החיוך שכבר מאיים להתפרץ בתוכי, ושואלת, במלים פשוטות, אם זה היה הדדי.
"לא, סבתא, היא היתה מאוהבת בחבר שלי, אלון." ואכזבה נשמעת בקולו. "כל הבנות היו מאוהבות באלון", הוסיף. ואני יודעת שגם אלון עלה איתה לכיתה א'. הוא בחוג הכדורגל כמו חכמוד, אבל בשכבה גבוהה יותר, והם נפגשים כשהשיעור שלו מסתיים והשיעור של חכמוד עומד להתחיל.
אני מנסה בעדינות לשאול אם אין בנות שוות בגן השנה, והוא עונה שלא. אבל אחרי כמה ימים מתברר שיש....והן כולן מאוהבות בחכמוד.....

אני בביתה של בתי עם נשמותק וחכמוד. קר בחוץ, ונשמותק מבקש לשתות שוקו.
בינתיים הוא מאד עסוק עם איזה משחק, ואת התשובות לשאלותי הוא זורק לעברי כלאחר יד.
"איזה שוקו אתה רוצה, נשמותק?" לוקח לו זמן להתייחס אלי, ואז הוא חושב רגע, ומחליט על שוקו חם.
"גם אני רוצה שוקו חם," מכריז חכמוד, ובא איתי למטבח.
על פי כל כללי הטקס הרגילים, מטפס חכמוד על השיש, כדי לעזור לי להכין את השוקו.
פעם הייתי מרימה אותו לשם, עכשיו הוא מעמיד שרפרף קטן ליד הדלפק ומטפס בעצמו. אני בקושי יכולה להרים אותו גם ככה, כל כך גדל.
נשמותק ממשיך במשחקו.
"באיזו כוס אתה רוצה את השוקו?" אני צריכה לשאול את נשמותק כמה פעמים כי הוא מרוכז בעיסוקו.
לבסוף הוא מפסיק רגע את המשחק, ניגש למגירת הכוסות, בוחר כוס, מושיט לי אותה וחוזר לענייניו.
אני מכינה את השוקו שלו, בעוד חכמוד מכין לעצמו - אני רק מוזגת את המים הרותחים - והוא בודק את מידת החום של המשקה עד שמגיע לטמפרטורה הרצויה לו.
"נשמותק", אני קוראת, "השוקו שלך מוכן" והילד פורץ בבכי כועס ומתוסכל.
"אני רציתי לעזור לך, אני רציתי להכין את השוקו, אני רציתי לשבת על השיש" הוא מצליח לומר בין הדמעות וההתייפחויות.
באמת התפלאתי שהוא לא הגיע למטבח עם חכמוד, ולא התייחס לכך שהתחלתי להכין לו את המשקה, אבל הוא היה כל כך עסוק שהנחתי שזה לא חשוב לו הפעם. טעיתי. מה עושים עכשיו?
נתתי לו למרר בבכי במשך שניות ארוכות, ואז חיבקתי אותו, וניסיתי להרים אותו ולהושיב אותו על השיש.
"רגע", המשיך נשמותק להתייפח. "אני צריך להרגע". הבלעתי חיוך. הוא התיישב על השרפרף שהניח חכמוד למרגלות הדלפק.
"רגע" היתה לי הברקה. "אני הכנתי לך את השוקו, אולי את רוצה להכין לי קפה?"
ההתייפחויות החלו להאט את קצבן, אבל הדמעות המשיכו לזלוג.
"אני מתלבט" הוא אמר....נשמותק מאד אוהב להתלבט בזמן האחרון.
חיכיתי בסבלנות. בינתיים הבאתי לחכמוד קש, כחול, כמו שהוא ביקש, והוצאתי מהמגירה את צנצנת הקפה.
הדמעות יבשו סוף סוף. "בסדר", אמר נכדי המתוק. "אני אכין לך קפה" ובן רגע חזר החיוך אל פניו. "וגם לי תביאי קש כחול"....

בכל פעם שאני באה לקחת את חכמוד ונשמותק מהגן חוזר על עצמו הטקס: "סבתא, הבאת לנו משהו?"
וכבר מזמן דיברנו על העניין הזה וגם נכנסנו לדיון די פילוסופי על אובדן הערך של מתנות כאשר כל הזמן מקבלים אותן, על ההפרדה בין השמחה לקראתי לבין הציפיה לקבל מתנה או ממתק....
ובכל זאת זה חזק ממנו, ובכל שבוע מחדש הוא שואל ומתאכזב. 
באיזשהו שלב אמרה לי בתי: דיברתי איתו, אמרתי לו שזה לא בסדר שהוא תמיד מבקש מתנות - מכולנו - הסברתי לו שמעכשיו מתנות מקבלים רק בימי הולדת ואירועים מיוחדים, ושיפסיק לבקש ולכעוס. 
"הבאת לנו משהו סבתא?" ממשיכה השאלה לחזור על עצמה, וכשעניתי שאמא הורתה לי לא להביא מתנות פרט לימי הודלת ואירועים מיוחדים הוא כעס עליה, ולקח אותה לשיחה.
"לא מספיק שאת לא מביאה לנו מתנות, עכשיו את גם אומרת לכולם לא להביא לנו! זה לא בסדר!!!"
ואז הוא נקט בטקטיקה חדשה.
לפני כשלושה שבועות התחלתי לקבל מחכמוד מתנות בכל פעם שבאתי לקחת אותו מהגן.
פעם אלה צדפים יפים שמצא על שפת הים, ופעם אבנים יפות שמצא בטיול, ופעם אחרת זה פייט נוצץ שמצא על רצפת הגן

ואפילו מדבקות שקיבל מהגננת בזכות מעשה טוב שעשה - כמו להתקשר לחבר שהיה חולה ולא הגיע לגן.

שמחתי מאד במתנות והודיתי לו מקרב לב, והוא שמח מאד לראות, בכל פעם שהגיע אלינו בסוף השבוע, שמתנותיו מוצגות לראווה בסלון, מעין מיני תערוכה של תשורותיו.

ואז, ביום חמישי האחרון, יצא המרצע מן השק: "אוף סבתא, אני כל שבוע נותן לך מתנות, ואת לא מביאה לי אף פעם....."


נשמותק יושב על האסלה (עם הדלת סגורה, כי הוא רוצה פרטיות) ומנהל איתי שיחות מעבר לדלת. 
בתי התחילה לקרוא להם מהספר "זה לא סוד" של דפנה שריר, בעקבות שאלות חוזרות (בעיקר של חכמוד) על כיצד באים תינוקות לעולם. אגב זה ספר מעולה, איתו לימדתי אני את ילדיי. 
יש בספר הזה סיפור-בתוך-סיפור, והוא זה שמתאים לגיל של נשמותק. סיפור על ביצית בשם עֻ  ומסלול חייה, וזרע בשם בָּר ומסלול חייו, עד המפגש ביניהם והפיכתם לעֻבָּר. סיפור מקסים ומדויק, ובין היתר מתוארים שם כל אברי המין, הפנימיים והחיצוניים של שני המינים.

נשמותק מפטפט לו בשירותים ואומר שבנים עושים קקי ופין, ובנות עושות קקי ופות.
אני מתקשה להבין לרגע על מה הוא מדבר, ואז מתברר שהוא החליף את המילה "פיפי" כ"שתן" - לשמות האיברים בהתאמה.
אני מתקנת אותו בעדינות. "נשמותק, פין זה מה שאת קורא לו בולבול, ופות זה האיבר של הבנות. שניהם עושים פיפי"
והוא מתעקש. 
נשמותק אוהב מאד להתעקש ולתקן את כולם, וברגע שנכנס לו רעיון לראש הוא לא מרפה ממנו. 
חתני מספר שגם הוא היה כזה. האמת שלפעמים הוא עדיין כזה 😉

אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מבינה שלא אצליח לשנות את דעתו, ואני אומרת - "אתה יודע מה נשמותק, אני לא מצליחה לשכנע אותך ואתה לא מצליח לשכנע אותי, אז בוא נסכים שלא להסכים."

שתיקה בת כמה שניות מעברה השני של דלת השירותים ואז....."זה יפה סבתא. אני אוהב את זה. נסכים שלא להסכים"

וגם כאן

יום חמישי, 23 בפברואר 2017

סדנת כתיבה - עוד תרגילים

תרגיל: לכתוב על שיגרה ובתוכה על אירוע שובר שיגרה
הזוג היפני, שברך אותה תמיד בזמן הליכת הבוקר בהנהון חסר חיוך, כבר חלף על פניה ונעלם במורד הרחוב. בשעת בוקר מוקדמת זו, כשהחשכה אך החלה לפנות את מקומה לשחר העולה, היו הרחובות ריקים מאדם. איש מההייטקיסטים הצעירים, שאכלסו את רוב השכונה הקליפורניאנית עדיין לא קם לשגרת יומו. אוויר הבוקר היה קפוא, והיא חשבה כמה טוב עשתה, שהקפידה ללבוש גם את אפודת הפליס, שסייעה להגן על גופה הדקיק והמזדקן מפני הצינה. בעלה יצא זה מכבר מזמן לגמלאות, וסדר יומם השתנה לחלוטין, אבל על שגרת הספורט שלהם שמרו שניהם באדיקות רבה.
בעוד כמה דקות תגיע הביתה, חשבה לעצמה, תדלג מעל שלוש המדרגות שבכניסה ותיכנס למטבח. בדמיונה ראתה אותו מגיח מפינת הכושר שבמרתף, מסופק, נוטף זיעה ומתנשם קלות. בעת שהיא כבר תעמוד להתקין את ארוחת הבוקר, חשבה, יזנק הוא למקלחת זריזה, ויצטרף אליה נקי ומבושם.  בזמן הארוחה יקשיבו לחדשות מהארץ ומהעולם, ואחריה יישבו לקרוא בעיתון, מחליפים ביניהם את חלקיו השונים.
כה שקועה היתה בהרהוריה, שלא השגיחה בשכבת הקרח שהצטברה על המדרכה. סוליית נעלה החליקה והיא מעדה, חסרת כל יכולת לשמור על יציבותה, והשתטחה ארצה בחבטה קשה. כאב חד פילח את כתפה הימנית. נשימתה נעתקה לרגע, וראשה הסתחרר קלות. דקות ארוכות שכבה שם, דואבת, נכלמת, באין נפש חיה מסביב, מבינה לראשונה בחייה עד כמה היא פגיעה, בצאתה לבדה להליכה בשעה כזו. בראשה חלפו בזה אחר זה תרחישי אימה שונים של בתי חולים ובתי אבות סיעודיים, החלפת מִפְרָקִים ושאר זוועות הַזִּקְנָה.
בשארית כוחותיה אספה את עצמה מהמדרכה, ופסעה את שארית הדרך הביתה בזהירות מוגברת. כשהתקרבה לבית ראתה שהוא כבר יצא לקראתה, מודאג מהתעכבותה. ברוך ובאהבה כרך את זרועו סביבה, ויחד פסעו להם, זוג זקנים, אמנם בכושר שיא אבל..... מאותו היום יצאו לכל הליכות הבוקר רק ביחד, ואולי רק נדמה היה להם, שהנהון הבוקר של הזוג היפני לֻוָּה כעת ברמז של חיוך.


תרגיל בלתי גמור: בניית דמות דרך אובייקט - גרביים


היו בפיו כמה וכמה פנינים שגורות שכאלה, לעיתים קרובות בעברית קצת משובשת. אם הרגשת שאין מספיק שעות ביממה כדי להספיק הכול, המליץ לך לקום שעה קודם.
אם התקררת, למשל, צחק ואמר "אה, ישנת בלי גרביים!"
המשפטים של סבא נועדו להצחיק, אולי, אבל בפועל הייתה בהם חוכמה לא מעטה.
לתדהמתי גיליתי, שאכן גרביים עושות את כל ההבדל.

בהיכנסי למיטה בערבי החורף הקרים, ליטפו זוג גרביים רכות את מסע הירדמותי, כאשר מתי שהוא במהלך הלילה התייתרו, ומצאו את דרכן בדממה אל הרצפה....


תרגיל טקסט: אינטראקציה בין שתי דמויות – אחת קנונית (ידוע, מפורסם) ואחת לא מוכרת. ואנחנו רוצים לראות איך מתפענחות הדמויות, מה לומדים עם הדמויות מתוך הטקסט. לא חייב להיות דיאלוג. שניים שלושה משפטים. משהו על הדמות המפורסמת ומשהו על הדמות הלא מפורסמת.

נשימתה נעתקה כאשר הבינה מי יושב לידה, ממש בכיסא שלידה על הבר. בעלה נהג ללגלג בחיבה, כשהכריזה בכל הזדמנות, שעם רוברט רדפורד, ורק איתו, היא היתה בוגדת בלי לחשוב פעמיים. ולא משנה אם הוא כבר זקן ומקומט. הוא עושה לה את זה. גם היום.  והנה הוא יושב לידה, ולבה מפרפר. והנה הוא פונה אליה, עיניו התכולות מביטות בה, מרטיטות את כל גופה. כל הדם כבר אזל מפניה, לבה הלם בחוזקה, ואז שמעה אותו אומר בשקט, בקולו המחוספס והמלטף, "תוכלי להעביר לי מפית בבקשה?" 


תרגיל כתיבת טקסט תוך שימוש במלים: 

רשימת מלים לטקסט: בשדה, כתף, שיחת חולין, חוף, הקשיבה, סערה קרבה, שפה, אפרפר, שירה, ברחוב.

אלה יכולים גם לשמש כשורשים.

אנפה אפרפרה התיישבה על כתפו של הבופאלו שרעה בשדה. מרחוק דומה היה שמתנהלת ביניהם כמעין שיחת חולין, לא ברור היה באיזו שפה. לרגע, הרים הבופאלו את ראשו והקשיב לשירת הרוח, שבישרה כנראה על הסערה הקרבה מכיוון החוף. צפיתי בהם בעת שעצרתי למספר רגעים בשולי הרחוב, שנשק לשדה לכל אורכו. ואז, עליתי בחזרה על אופניי ומיהרתי הביתה, כאשר טיפות גשם גדולות כבר החלו לטשטש את דרכי.


טקסט קצר על חסימת סופרים

הוא בהה בדף הלבן ומחשבותיו נדדו.
כל משפט שהתחיל להיכתב נמחק מייד כלעומת שהופיע.
'הנה הוא חזר' חשב לעצמו, 'הצנזור הקשוח שלי'. אותו חלק שבתוכו ששפט וביקר כל מלה ברגע שנכתבה, בדרך כלל אפילו רגע לפני שהועלתה על הכתב.
'יש לזה שם, לתופעה הזאת', ניסה לשווא להיזכר, אך אפילו ההגדרה עצמה נחסמה כעת בפניו.
במצב הזה כל דבר הסיח את דעתו. נביחה של כלב בחוץ, צפצוף של הודעה נכנסת בטלפון הנייד....
הוא תפס את ראשו בין ידיו.
בילדותו כתב כל הזמן. סיפורים ושירים נבעו ללא קושי מעפרונו המחודד אל הנייר. מחברות על גבי מחברות התמלאו להן במלים, במחשבות, בחוויות חייו...
העט והנייר היו חבריו הקרובים ביותר, אנשי סודו. הכתיבה הפכה לטבע שני, לחלק בלתי נפרד משיגרת יומו.
ואז, באחת, זה נעצר. הצנזור נולד, המבקר הפנימי נכנס לפעולה, כאומר: 'זה לא טוב, זה לא מעניין',  וקולו שלו נדם.
הוא לא זכר בדיוק מתי וכיצד זה קרה. עוד היו אי אילו ניסיונות להעלות מחשבותיו על הנייר....ובחלוף הזמן גם על המחשב, כאשר מעבדי התמלילים נכנסו לעולמו. אבל אז, כאילו להכעיס, המצב רק החמיר. כל כך קל היה למחוק...בלי להשאיר זכר או סימן כלשהו.
והוא הפסיק לנסות. קולו נאלם. מחשבותיו הסתובבו להן במעגלים סגורים בתוכו, ללא מוצא. ללא ביטוי. ללא שחרור.
שנים עברו, ומידי פעם ניסה ידו שוב בכתיבה. הצורך הזה, הרעב הזה, בער בתוכו.
יום אחד, לפני שנים מספר, השתחרר משהו פתאום. משהו שאִפְשֵׁר לזרזיף דק מתוך כל מה שהסתובב לו בראש, לצאת החוצה לאוויר העולם.
בתחילה בהיסוס ואחר כך בשטף רב וגובר כתב מילה ועוד מילה, חיבר משפט למשפט, ופִּרְסֵם. לִבּוֹ הלם בחוזקה, כשמחשבותיו נפרדו ממנו ופרחו להן לרשות הרבים.
משלא קרה אסון נראה לעין, כתב עוד ופִּרְסֵם עוד, ובהדרגה החל לקבל גם תגובות. דומה היה שהסכר נפרץ, המחסום הוסר, ואהבתו הגדולה – הכתיבה – שבה אליו. שחררה אותו מכבליו, ממעגלי האינסוף המענים של מחשבותיו.
עד היום. 'מה קרה היום?' תהה בתסכול הולך וגובר.  
הרים לרגע את ראשו, העיף מבט אל הדף, והנה הוא מלא.......


תרגיל טקסט מתוך משפט פתיחה - פלוס עריכות.
המשימה: למחוק כמה שיותר מלים ולקצר את הטקסט בלי לאבד את מה שרצינו לומר:

משפט ראשון:
טיוטה ראשונה (פלוס מחיקות/שינויים:
הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה. לכן הקפידה תמיד לקחת אותו בדרך כלל להיות אתו באוויר הפתוח, באולמות גדולים או ב ובכל פעם שנאלצו לעבור דירה, הקפידה לבחור כזו בעלת דירות בעלות תקרות גבוהות.
רק בתוך החיבוק המגונן והחמים שלה, הצליח להתכרבל, רגוע, כמו הגיע אל חוף מבטחים.
זרועותיה הרכות, החמימות, הקיפו אותו כמעט חסרות משקל, מספקות לו את ה נוגעות לא נוגעות....ובתוכן הצליח להתמסר.
                  
טיוטה שניה:
הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה. רק לאוויר הפתוח לקחה אותו. דירותיהם היו תמיד בעלות תקרות גבוהות. רק בתוך חיבוקה המגונן נרגע. זרועותיה הרכות נגעו לא נגעו בו, כמעט חסרות משקל, ובתוכן הצליח להתמסר.

טיוטה שלישית:
הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה.  האוויר הפתוח, תקרות גבוהות, מרחבים. רק לחיבוקה המרפרף הצליח להתמסר, ובתוכו נרגע.

משפט שני:
טיוטה ראשונה:

אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה יעשה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. מבטו התרוצץ סביבו על דירת החדר המרשיעה: כני ציור עמדו בכל פינה, צבעי שמן, פחיות תרסיס צבע, קנבסים ומחברות ציור היו שרועים על כל שולחן וכל משטח עבודה...וגרוע מזה, על השולחן פוזרו תמונות של קיר הגרפיטי הנהדר שכרגע השלים.
הדפיקות בדלת הפכו למהלומות והוא שמע גם את קולותיהם של השוטרים מעברה השני: "פתח מייד או שנפרוץ אותה!"
נשם עמוק, משך כתפיו לאחור, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר, שנפל על מצחו והסתיר את עינו השמאלית....ופתח את הדלת לרווחה. 

טיוטה שניה:

אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. במבטו סרק את דירת החדר המרשיעה: בכל פינה עמדו כני ציור. על כל משטח שרועים היו צבעי שמן, תרסיסי צבע, קנבסים ומחברות ציור, ומרשיעות במיוחד היו תמונות קיר הגרפיטי שעכשיו השלים.
הדפיקות בדלת הפכו למהלומות מלוות בקולות השוטרים מעברה השני: "פתח מיד או שנפרוץ!"
נשם עמוק, יישר כתפיו, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר ממצחו....ופתח את הדלת

טיוטה שלישית:

אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. במבטו סרק את דירת החדר המרשיעה, זרועת כני ציור, צבעי שמן, תרסיסי צבע, קנבסים ומחברות ומרשיעות מכל: תמונות של קיר הגרפיטי שעכשיו בדיוק השלים.
הדפיקות בדלת הפכו למהלומות מלוות בקולות השוטרים: "פתח מיד או שנפרוץ!"
נשם עמוק, יישר כתפיו, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר ממצחו....ופתח את הדלת לרווחה.


תרגיל טקסט לוולנטיינס: כתיבת טקסט המכיל כמה שיותר מילים (גם טובות וגם רעות) שקשורות לאהבה

הוא הביט בה ברוך ולבו יצא אל יופיה השברירי. מתיקותה המתכרבלת בכף ידו החמימה הבעירה אש מענגת בקרבו.
חרף התמסרותה הענוגה ידע, כי היתה היום גם אצל שכנו מימין, שחיזר אחריה בלהט, בהכירו את כמיהתה האדירה לסרדינים.
קנאתו בערה בו כשדימיין, כיצד ממנו תעבור להתפנק ולהתגפף גם אצל שכנתו מלמעלה, שתמיד פיתתה אותה בעזרת צלוחית שמנת.
תמיד כשנעלמה בהינף זנב, שיתקה אותו בדידותו, והוא חש את טעם האובדן המתוק של האהבה החתולית האנוכית, שניתנה לו לרגע ואז נלקחה ממנו באכזריות בכל פעם מחדש.

וגם כאן

יום רביעי, 22 בפברואר 2017

קצת חפירות ועדכונים

הערב יתקיים השיעור האחרון של סדנת הכתיבה היוצרת מתחילים.
אני מוצאת את עצמי מתלבטת עדיין אם להרשם ל"ממשיכים", שמתחיל כבר בשבוע הבא, או שמיציתי.

כבר חשבתי שהחלטתי שהספיק לי, אבל השיעור של השבוע שעבר היה כל כך טוב, כל כך הזכיר לי את השיעורים הראשונים, שעכשיו אני מתנדנדת שוב.

מזמן לא העליתי כאן תרגילים שעשיתי עבור הסדנא, אולי באמת אעשה זאת תיכף.
מה שכן, לא כתבתי עוד סיפור קצר מאז הסיפור הקצר ההוא הראשון. זה המחסום שדיברתי עליו.
מן שילוב של בלק אאוט טוטאלי בנוגע לנושא כלשהו לבין ביקורת עצמית קטלנית שעוצרת את המילה עוד לפני שהיא נכתבת.
אגב, עם תרגילים אין לי שום בעייה. כאילו שם אני לא מצפה מעצמי לשום דבר, ואין לי גם בעייה לערוך ולערוך ולמחוק ולשנות שוב ושוב....
מעניין יהיה לחקור את התופעה הזאת אצלי.

סיימתי לקרוא את "אל תגע בזמיר" או "מות הזמיר" (או "להרוג זמיר" - שזהו לדעתי השם הנכון שאיש מעולם לא חשב לתת לספר הזה בעברית) של הרפר לי.

אחרי שסיימתי לקרוא, חזרתי לפוסטים שכתבה עדה בזמן שקראה את הספר בפעם המי יודע כמה, וגם מה שכתבה על ספרה השני של הרפר לי "ניצב כל הלילות". קראתי גם בויקיפדיה ומאמרים נוספים שנכתבו על הספרים ועל הסופרת. עכשיו, משקראתי את הספר הזה סוף סוף (הוא היווה איזה חור בהשכלתי כל השנים האלה) אני יכולה להבין טוב יותר את מה שנכתב עליו, ומצאתי את עצמי מתחברת מאד למה שכתבה עדה.

אם אני מתעלמת מ"ניצב כל הלילות" - שיצא לקראת סוף חייה של הסופרת ויש חילוקי דעות לגביו (האם באמת הסכימה לפרסם אותו, או שנוצלה על ידי עורך דינה וסוכנה...? האם הוא לא היה אלא טיוטה ראשונית ל"אל תגע בזמיר" וכלל לא היה אמור לצאת כספר בפני עצמו...? ועוד), הרי שהייתה זו סופרת של סיפור אחד. היא גם הצהירה במהלך חייה שאינה מתכוונת לכתוב עוד ספר, והסיפור עצמו די מבוסס על חייה שלה וחוויותיה בסביבות גיל 10.

זה מחזיר אותי למנחה שלי בסדנת הכתיבה, שאמרה כמה פעמים שלרוב האנשים יש סיפור, אותו הם רוצים לספר, ובהמשך לזה: שלרוב הסופרים יש רק ספר אחד טוב. הראשון. ואצל רוב הסופרים, הספרים הבאים פחות טובים, או סתם חזרה על אותו סיפור שוב ושוב.

לא יודעת אם אני מסכימה אתה לגבי ה"רוב האנשים" ו"רוב הסופרים" אבל באמת יש הרבה כאלה, שרק ספרם הראשון היה טוב באמת, ויש באמת גם לא מעט סופרים שמספרים את אותו הסיפור שוב ושוב.

אני מרגישה שאני חופרת....אבל נראה לי שאני מנסה לעבד עם עצמי את השאלה : האם יש לי סיפור לספר? ואולי מתישהו, אחרי הרבה תרגילים והרבה ניסיונות סרק, אגלה את התשובה לשאלה הזאת.

הספר הבא שאקרא הוא "שטוקהולם" של נעה ידלין. קראתי כבר את "בעלת הבית" שלה. אהבתי את הכתיבה שלה.

היום החליף T את הצילינדר של מנעול הדלת, לאחר שהחלטנו בכל זאת לסגור את הפינה הזאת (למרות שהחיילת החזירה לנו את המפתח).
את המפתחות של המנעול החדש לא ניתן לשכפל ללא "כרטיס שכפול" מגנטי.

שלשום שוחחתי ארוכות בטלפון עם בתי, שיחה שהתחילה אודות הנכדים כמובן, וגלשה לה לנושאי לפסיכולוגיה ואימון, ההבדלים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה, ולמה היום פסיכואנליזה כמעט נעלמה מן העולם. בתי סיפרה לי שהיא עצמה התחילה עכשיו לעבור פסיכואנליזה, כי היא הרגישה בשלה לכך. מאד הסתקרנתי לגבי זה, והיא הבטיחה להביא לי ספרים של פרויד - כדי שאכיר טוב יותר את המקור, את ההתחלה.

מזג האוויר "מתאבב" לו לאיטו (מלשון אביב) - ואיתו חזרו אלינו גם הנמלים הקטנטנות - בעיקר באזור המטבח. בלית ברירה אזמין שוב הדברה...

נראה לי שכיסיתי את רוב הנושאים שמעסיקים אותי כרגע (לפחות אלה שלא קשורים לפוליטיקיה של המדינה ושל העולם) ....שיהיה לכולנו שבוע שקט וטוב

וגם כאן

יום שני, 20 בפברואר 2017

סופשבוע בירושלים הקפואה

שלושה ימי הולדת רצינו לחגוג עם השותף ע' ואשתו כ'. 
ע' חגג בתחילת ינואר, כשעוד היינו בויאטנם, אני חגגתי בסוף ינואר וכ' חגג בתחילת פברואר ואיכשהו לא יצא לנו לעשות שום דבר יחד (T וע' נפגשים כמעט כל יום, אבל כרביעיה זה לא הסתדר).
ע' ו-כ' אוהבים מאד בתי מלון ושאלו אם נצטרף אליהם לסופ"ש קצר באילת - במלון האהוב עליהם "ישרוטל ים סוף". 

אותנו פחות עניין היעד - ופחות מצא חן בעיני הרעיון של לילה אחד באילת, נראה לי לא הגיוני לטוס לשם ולחזור כבר למחרת - אבל רצינו לבלות איתם, והאמת שלא באמת אכפת היה לנו לזרום עם כל מה שהם תכננו.

בחרנו את סוף השבוע האחרון, ואז התברר שיהיה קר מאד בכל הארץ, אפילו באילת. ע' ו-כ' החליטו שבאמת לא הגיוני לנסוע לאילת במזג אוויר כזה, אבל לא רצו לוותר. אז יהיה קר. לפחות לא צפוי גשם. נתלבש חם ו.....כמו שחמותי ז"ל היתה אומרת בשיבוש חינני: "העיקר שנהיו ביחד" (נהיה + יהיו = נהיו). 

כ' חרשה את הרשת וחיפשה מלונות ללילה אחד (לא פשוט בכלל) ולבסוף שאלה מה דעתנו על ירושלים. יאללה, אם כבר קר אז שיהיה קר כמו שצריך: נסענו לירושלים.

הגענו לשוק מחנה יהודה בסביבות שלוש אחה"צ בששי, חמושים בשכבות של פליס, מעיל, צעיף, כובע, וחלקנו גם כפפות.
להפתעתנו השוק עדיין היה שוקק והדוכנים עדיין לא התחילו להיסגר. שוטטנו שם להנאתנו - אנחנו הרי מאד אוהבים שווקים - וגם שתינו סחלב חם, ששידרג לנו מאד את החוויה הקפואה.

המלון שכ' בחרה לנו היה מלון ענבל
היא השיגה חדר משודרג עם גישה חופשית ל- executive lounge במחיר מוזל (יחסית....הכל יחסית למחירי המלונות המטורפים והלא הגיוניים של ישראל בסוף שבוע בכלל וירושלים בפרט), כי המלון נמצא בשיפוץ, והבריכה והסאונה לא פתוחים.

האמת שהופתענו לטובה מהרמה של המלון, גם מהחדרים, גם מהעיצוב, גם מהשירות - הכל! 
היתרון של ה-אקזקיוטיב לאונג' היה שגם היה לנו מקום נחמד לשבת לקשקש ביחד, וגם עמד לרשותנו מזנון נשנושים עשיר בכל שעה משעות היום, שכלל פירות, ירקות, גבינות, לחמים, חטיפים, עוגות, וגם שתייה קלה,חמה וחריפה הכל חופשי לגמרי.
כשאנחנו עם ע' ו-כ' במשך תשעים אחוז מהזמן אנחנו צוחקים. יש לנו כבר היסטוריה רבת שנים, ואני כבר שנים מחשיבה את ע' לאשתו השנייה של T, ואת משפחתם לחלק ממשפחתנו. וגם למרות ההיכרות רבת השנים, איכשהו לא נגמרים לנו הסיפורים שאנחנו מספרים אלה לאלה. 

זה הנוף מהמרפסת של הלאונג'.


 בששי בערב הזמנו שולחן במסעדת לינק המצויינת.

באמצע ארוחת הערב קיבלה כ' שיחת טלפון מבתם בת ה-16, שסיפרה שהיא החליקה ונפלה ובעת הבלימה נפגע שורש כף ידה השמאלית (מזל שהיא ימנית!), שכעת כואב ונפוח.
כ' הזעיקה את השכנה, שלקחה את הבת למוקד ומשם למיון....התברר שיש שבר והילדה יצאה משם עם גבס.

האמת שבשלב זה היינו בטוחים, T ואני, שחוזרים הביתה. נסענו לשם ברכב אחד, הרכב שלנו - והביטוח רק על שם שנינו, כך שגם לא יכולנו לתת להם לנהוג הביתה ולחזור. היה לנו די ברור שהם ירצו להיות שם עם בתם, לשחרר את השכנה....
אבל עד שהגענו בחזרה למלון, היו עוד כמה שיחות טלפון - ותמונה מגובסת ומחוייכת של הבת בוואטסאפ - שהבהירה להורים הדואגים שאין להם מה לחזור הביתה והכל בסדר.

המלון היה מאוכלס בעיקר על ידי דתיים, כך שבזמן ארוחת הבוקר היה חדר האוכל כמעט כולו שלנו. זו היתה אחת מארוחות הבוקר המושקעות ביותר שראיתי בבית מלון בארץ, בעיקר בשבת (שבה הם יותר מוגבלים). הצלחנו לסיים בדיוק לקראת עשר, אז יצאו כולם מבית הכנסת והציפו את המקום בהמוניהם.....

ירדנו ברגל מהמלון לימין משה, משכנות שאננים, דרך בריכת השולטן לשער יפו, דרך השוק לכנסיית הקבר (היפהפיה), משם שוטטנו עוד קצת בסימטאות השוק, עד מגדל דוד, יצאנו לממילא (הכל היה סגור כמובן), וכך דרך ככר המכס ורחוב דוד המלך בחזרה למלון.

הנוף מתצפית תחנת הרוח בימין משה


הלכנו כשלוש-ארבע שעות בקור שהתחיל ב-3 מעלות ועלה לקראת הצהריים ל-8 מעלות.....אבל השמש היתה נהדרת והשמיים היו כחולים - "תכלת עזה" כמו שעמוס עוז קרא לזה.

במלון נשנשנו משהו באקזיוטיב לאונג' (זה באמת שווה הדבר הזה, והפעם זה היה רק בתוספת של 200 ש"ח לחדר), נחנו צהריים, התקלחנו ונסענו הביתה. בירושלים הצ'ק אאוט נעשה עם צאת השבת, כך שעיתותינו היו בידינו.

בסך הכל היה סופ"ש ממש נחמד.

וגם כאן

יום ראשון, 19 בפברואר 2017

החופשה בויאטנם - סאיגון או Ho Chi Min City

סאיגון היתה התחנה האחרונה שלנו בחופשה הזאת, ובאמת הגעתי לכאן עם הרגשה שאני מתחילה לשבוע. שכמעט מיציתי.
למרות שמה החדש - Ho Chi Min City, ממשיכים רוב התושבים לקרוא לה בשמה המסורתי. 
נחתנו כאן בגשם שוטף ושלושים ואחת מעלות. 

שדה התעופה היחיד - שממוקם ממש בתוך העיר - היה כל כך עמוס, שמרגע שהנהג שלנו פגש אותנו עם שלט ביציאה, ועד שהוא הצליח ללכת ולהביא את הרכב מהחנייה, חלפה שעה. 

חלפה עוד שעה ברחובותיה העמוסים של העיר עד שהוא הצליח להפקיד אותנו בביטחה במלון שלנו, שבאמת היה ממוקם במרכז של המרכז. 
סאיגון היא עיר ממש - יותר מכל עיר אחרת בויאטנם. יותר גדולה, יותר צפופה, יותר ססגונית ויותר מודרנית.
זה הנוף מגג המלון - בו היתה גם הבריכה. 




וקצת נוף מהרחוב

במרחק הליכה קצר מהמלון לכל כיוון ניתן היה להגיע גם לשוק - כמובן, אי אפשר בלי שוק - גם למאות מסעדות, ואפילו לקניון מפואר שאין לי מושג מי - אם בכלל - קונה בו, כי אין קשר בין המחירים שלו לבין שאר המחירים בסביבה ובמדינה בכלל.

תושבי סאייגון חיים ברווחה גדולה יותר, לפי התרשמותנו, מאשר תושבי הצפון וגם יותר מתושבי המרכז.
זה עדיין רחוק מאורח החיים שלנו, אבל ראינו גם לפי הבתים שלהם (בעיקר בפרברים) וגם לפי החנויות, המשתלות, הרכבים...את ההבדל בינם לבין חלקים אחרים של המדינה.

היסטורית הבנו שכאשר צפון ויאטנם השתלטה סופית על דרום ויאטנם בשנת 1975, רוב הדרום ויאטנמים ברחו מהמדינה. חלק נקלטו בארה"ב, וחלק בארצות אחרות. זוכרת אפילו כמה סירות של פליטים ויאטנמים שישראל קלטה.

במקביל היה מעבר גדול של אזרחים מהצפון ומהמרכז לדרום ויאטנם.

 בסאייגון חווינו תיירות מסוג אחר - משהו יותר מהוקצע ומשופשף וגם....די תעמולתי.
ביום הראשון יצאנו על סירת דייגים שהוסבה לסירת תיירים על נהר המקונג לבקר בכמה איים

ביקרנו בחוות דבש (ודמיינתי את צופה מן הצד מדריכה מטיילים בתהליך)


כמובן שעודדו אותנו לרכוש מוצרים...

כאן כיבדו אותנו במשקה ופירות, וקיבלנו מופע שירה של צעירות מקומיות (ואספו טיפים מהקהל כמובן)


כל האי הזה שזור תעלות, והדרך העיקרית לנווט בו היא בסירות משוטים קטנות. הצפיפות לא תיאמן, חייבים לשמור שהידיים תהיינה בתוך הסירה אחרת עלולים להיפצע מסירה חולפת


כמובן שגם כאן היו קברי אבות בחצרות הבתים


ולקחו אותנו לסיור במפעל ממתקים


ופינת החי




בדרך חזרה עצרנו בפגודה יפהפיה

כאן המקום להסביר משהו על הבודהה.
בכל מקום היו כמובן פסלים שלו, בשלבים שונים של חייו.
התברר שלבודהה השמן החייכן הזה שנראה מבסוט מהחיים קוראים "הבודהה השמח" Happy Budhaa - ולמצב הזה הוא הגיע רק לאחר מותו, כשהגיע לנירוונה - להארה.
אגב - בויאטנמית "בודהה שמח" זה Phat Phuc - כן כן, התפקענו מצחוק עם הקטע הזה. PHAT זה בודהה. PHUC זה שמח.
כמובן שההתלהבות נרגעה קמעה כשלמדנו שמבטאים את זה FET FOOK אבל עדיין.....😏

הבודהה השוכב Reclining Budhaa נמצא בערוב ימיו, קרוב למותו


התברר ש-T נראה לווייטנאמים דומה מאד לבודהה השמח (בעיקר בזכות הכרס שלו) - והוא זכה להרבה מאד טפיחות על הכרס כשהתהלכנו בסמטאות השווקים. כנראה שזה מביא להם מזל.....

הגינה בפגודה הזאת הייתה יפה במיוחד




בערב הסתובבנו לנו בעיר, עשינו קניות אחרונות בשוק ואכלנו אוכל רחוב מעולה - צלעות חזיר משובחות שהוכנו מול עינינו באחד הדוכנים.

למחרת היה יום הפרופגנדה העיקרי, דבר ראשון לקחו אותנו לאתר מנהרות קו צ'י Cu Chi tunnels, שם התבצרו אנשי הויאטקונג בעת מלחמתם נגד ממשלת דרום ויאטנם והאמריקנים.
הסיור כלל סריקה של המנהרות (ומי שהיה מספיק קטן ומספיק נלהב גם זחל בתוכן), מצגת נלהבת של המלכודות האכזריות שחיילי הויאטקונג הכינו לתוקפים האמריקנים שרדפו אחריהם, מטווח אמיתי (בחרנו לא לירות, מספיק היה לנו את זה בצה"ל) וסרט תעמולה קומוניסטי צפון ויאטנמי מלפני 40 שנה - באיכות של לפני 40 שנה ודיבוב באנגלית בלתי ניתנת להבנה בכלל!





האמת, זה היה די מיותר - מה גם שלגמרי חד צדדי כמובן

בהמשך נלקחנו לכנסייה הצרפתית בעיר עצמה


ולבסוף לבניין הדואר המפואר, מאד יפה ארכיטקטונית, שהיה בעבר תחנת רכבת מרכזית


בערב עוד הספקנו לאכול במסעדת גריל יפנית, לשם שינוי, שכך הכנו שם לעצמנו את המנות בשולחן עצמו


ומשם....ישר לשדה התעופה - דרך בנגקוק והביתה. בריאים, שלמים ומאד מרוצים.

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

אימונים #38 - הכל או לא כלום

הם היו שם לאורך כל ילדותי, בכל שכונה בה גרתי, בכל כיתה בה למדתי.
בכל מקום, בכל שכבה תמיד היה איזה ילד שהיה דחוי כזה. לפעמים זה בגלל שהוא מעוות באיזושהי דרך, או שונה מכולם...לא יודעת אפילו איך זה קורה.

אני אף פעם לא הייתי מאלה שלועגים לילדים החלשים, הדחויים האלה. מעולם לא השתתפתי בחרמות נגדם, אבל מעולם גם לא עשיתי דבר כדי להילחם בעדם. כילדה הייתי מחוץ לעניין. כאילו קיבלתי את המצב כפי שהוא. או התעלמתי ממנו. ילדים - בייחוד החזקים, המקובלים - צחקו עליהם, ירדו עליהם או נידו אותם. 
כשהייתי בכיתה ו', בארצות הברית, היה אחד כזה בכיתתי: בְרֶט

כנראה שהיה לו שיתוק מוחין קל, הוא היה קצת מעוות אבל הוא היה בכיתה שלי, בכיתה רגילה, בבית ספר רגיל. והבנים, בעיקר, היו יורדים עליו, לא משתפים אותו במשחקי הכדור בהפסקות.

רוב הזמן בכלל לא נתתי דעתי לכך. זה לא הטריד אותי. הייתי עסוקה בעניינים שלי, עם החברות שלי, עם המשחקים שלי. ידעתי שזה קיים, כי עובדה שאני זוכרת את בְרֶט, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. 
נכון, לא צחקתי עליו ולא ירדתי עליו אבל גם לא הגנתי עליו. 

אני זוכרת יום אחד במיוחד. שיחקנו מחניים בהפסקה בחצר בית הספר, וכנראה שהוא שיחק יחד איתנו,והבנים ירדו עליו כל הזמן. אני אז הייתי בתקופה שמאד רציתי למצוא חן בעיני הבנים, פתאום גיליתי שיש בנים. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ומנסה לספר לעצמי, שזה לא שהם התכוונו להתאכזר אליו ספציפית, אלא שבמחניים תמיד יורדים זה על זה. ממש מצאתי את עצמי מצדיקה לעצמי את ההתנהגות שלהם, ובעיקר את העובדה שלא עשיתי כלום ולא אמרתי כלום. והדחקתי את זה, וזהו. ולא עשיתי עם זה כלום גם אחר כך.

אני בחדר האימון, מתארת למאמן שלי את תחושת האשמה שמכווצת לי את הגוף בהקשר של עזיבת החיילת. כשאני מדברת עולות לי המלים גירוש, דחייה...ומתוך התחושות שהן מעלות, צף ועולה הזיכרון הזה. 

"כלומר, הרגשת רע עם מה שקרה? ועם איך שלא הגבת?"  שואל המאמן

ואני מבינה שכן, הרגשתי רע ולא הרשיתי לעצמי להרגיש רע. תירצתי זאת לעצמי והדחקתי את זה. אמרתי לעצמי שכולם תמיד צוחקים עליו, ושזה לא קשור אלי. עובדה שאני זוכרת את המקרה הזה, סימן שמשהו בתוכי ידע שזה לא בסדר. אבל משהו חזק יותר אמר לי "תזרמי עם הרוב, את רוצה להיות מקובלת...אל תעשי עם זה שום דבר" ולא דיברתי על זה עם אף אחד, לא העליתי את הנושא בפני אף אחד. הדחקתי.
ועכשיו פתאום כשדיברנו על המילה "דחוי" אז בְרֶט קפץ לי לזיכרון. זה כל מה שאני זוכרת. ואני יודעת שהיו עוד. לא זוכרת אותם. ילדים בכל שכבה, בכל תקופת גיל. כאלה שהמקובלים התייחסו אליהם לא יפה, ובפועל שיתפתי פעולה בכך שלא עשיתי כלום.

"לא ידעת לעשות כלום, לא יכלת לעשות כלום, כנראה" אומר המאמן

ואני לא ממהרת לפטור את עצמי. אולי, אני אומרת. אולי אם הייתי קצת פחות פחדנית, קצת פחות מרוכזת בעצמי....לא יודעת.

"אם את מסתכלת על הילדה הזאת, מה את אומרת עליה?" שואל המאמן

שהיא היתה קצת בתוך בועה. היה לה נורא קל, היא היתה מקובלת, אהבו אותה, אף פעם לא עשו לה בעיות מבחינה חברתית, ואף פעם היא לא היתה צריכה להילחם על המקום שלה בחברה. היא היתה מוצלחת בלימודים, והיא נראתה חמודה, והיא לא ראתה אותם, את המסכנים.

אני מדברת ועולה לי הבכי. אני כועסת על הילדה הזאת. הילדה שהייתי. אני לא אוהבת אותה במיוחד.

"מה היית אומרת לה אם היית יכולה לגשת אליה?" מבקש המאמן

קודם כל הייתי מעמידה אותה מול כל הילדים, שתסתכל עליהם באמת, שתראה מיהם החלשים. שתראה אותם. שתספר לעצמה, שאת זאת אף פעם לא בוחרים לקבוצות, ועל זה צוחקים כי הרגל שלו עקומה. אני לא זוכרת את כולם, במקרה אני זוכרת כרגע רק אותו, את בְרֶט . הייתי מכריחה את הילדה שהייתי לראות אותם, קודם כל.

אני נאנחת. 
והייתי, בלי דרמות ומהפכות, ניגשת לילד כזה ומתחילה לדבר איתו. לשאול אותו דברים. אולי להזמין אותו אלי הביתה לשחק.

"לאותו בְרֶט?" מוודא המאמן

כן, אני מהרהרת בקול. בזמן שכולם משחקים זה עם זה ויורדים עליו, הייתי ניגשת אליו, לוקחת אותו הצידה ומשחקת אתו משהו אחר. אם הוא היה מסכים. במיוחד כדי שהיא, הילדה שהייתי, תראה שלא חייבים לזרום עם הרוב האכזר. יכול להיות שהיא לא חשבה על זה בכלל, ויכול להיות שהיא פחדה שאם היא תתחבר אליו אז יחרימו אותה.

ואני רוצה להגיד לה שיכול להיות שבדיוק ההפך. שאולי אם היו רואים שהיא חברה שלו, אז עוד אנשים היו באים, ורואים מיהו, ומצטרפים למשחק. וייתכן גם שכן, היו מחרימים גם אותה ויורדים גם עליה, ואני מרגישה שלא נורא שהיא תחווה פעם אחת שמחרימים אותה. שתבין איך אחד כזה מרגיש. ושזה לא סוף העולם. לא יודעת אם היא פחדה מזה או אפילו לא הביאה את זה בחשבון. אבל הייתי פותחת לה את העיניים. כי היא לא ראתה את מה שלא היה לה נוח לראות. 

"מה היא היתה עושה אם היא היתה יכולה?" שואל המאמן, "בואי נפעיל אותה רגע" הוא מבקש

אם היא היתה בכלל מודעת.....אני מהרהרת בקול

"עכשיו היא מודעת, ועכשיו היא יכולה, אנחנו נותנים לה כוחות" הוא אומר

קודם כל, אני אומרת, היא הייתה מדברת על זה. אני לא דיברתי על זה. עם ההורים, למשל. הייתי אומרת להם שיש לי ילד בשם בְרֶט בכיתה. אולי הם ידעו עליו, אין לי מושג. וכולם מתאכזרים אליו, צוחקים עליו, לא משתפים אותו במשחקים, ועד עכשיו לא התייחסתי לזה בכלל. ועכשיו אני מבינה שזה לא בסדר. הייתי מספרת להם שהבנתי שהיחס אליו לא תקין. ששמתי לב אליו פתאום, ואולי נזמין אותו הביתה. אולי ניצור קשר עם הוריו ונזמין אותו. היינו בטוח מוצאים משחק ששנינו יכולנו לשחק. 

"מה היית עושה בחצר כשהיית רואה שמציקים לו, אם היית יכולה?" הוא מתקדם לשלב הבא

לו היו לי כוחות.....הייתי באה, נעמדת לידו, וצועקת עליהם שיפסיקו לדבר ככה. שזה פוגע. שזה לא פייר לפגוע כך במישהו רק בגלל איך שהוא נראה. ושהם לא יודעים מיהו ומה עובר עליו. וזה סתם רע. הייתי אומרת להם שהם רעים, וזה פוגע. ועכשיו משום מה נדמה לי שזה היה גורם לו להרגיש לא בנוח....

הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לבוא לשחק איתי במשהו אחר. הייתי נעמדת מולם ושואלת למה תמיד הם מציקים לו? למה הם מציקים לחלשים. שירדו אחד על השני...

"מה קורה לך בגוף?" הוא שואל

יש תחושה של התרגשות. כאילו הלוואי ויכולתי לעשות את זה עכשיו, בדיעבד. קצת פחד של מה יהיה ואיך יגיבו, אבל גם התרגשות לקראת לעשות משהו שעוד אף פעם לא עשיתי. 

"שימי לב לנשימה", הוא מבקש

ובאמת הנשימה קצת כבדה, אבל בעיקר כי כל בית החזה מלא בפעילות...משהו גועש לקראת האפשרות העלומה הזאת של לעמוד להגנתו של החלש....יש אדרנלין...יש לחץ.

"יש עוד משהו שהיית עושה אם היה אפשר?" שואל המאמן

ואני חושבת שהייתי פונה גם למורה שלי, כי אני לא זוכרת שהוא אי פעם התערב. אני בכלל לא זוכרת את המבוגרים בקטע הזה, רק את הילדים. הייתי מבקשת מהמורה שיפנה לכיתה. שיסביר למה בְרֶט שונה מאיתנו. שיבקש מכולם להתייחס אליו יפה. בטוחה שהייתה לו אפשרות לציין אותו במיוחד, להסב אליו תשומת לב טובה. באמת הייתי מדברת עם המורה שגם יעשה משהו. אולי הוא עשה, ואין לי מושג. 
זה מה שמכעיס אותי. העיוורון הזה שלי, האדישות הזאת. ההתרכזות בעצמי ובעולם החברתי שלי.

נראה לי שגם עכשיו, בהקשר של החיילת, זה מה שמרגיז אותי.
נו, אז לא יהיה לי כל כך נוח, אז מה? אלה חיים של מישהי, מישהי שרציתי לעזור לה, מישהי – שבניגוד לבְרֶט – שלא ראיתי אותו בכלל – אותה כן ראיתי ולה כן רציתי לעזור. כאילו החלק הזה של להיות קשובה לעצמי ול-well being    שלי ושל בעלי זה שטויות! יש פה מישהי שמצבה קשה יותר וצריך להתעלות מעל לנוחות שלנו.

"אוקיי אז בואי נסתכל רגע גם על ההקשר אבל גם על ההבדלים בין שני המקרים, בסדר?" מבקש המאמן "בין הזיכרון הזה לבין הסיטואציה שבה את מרגישה שאת מגרשת, דוחה, מנדה...את מי שרצית להיטיב עמה".

התחושה של הגירוש היא לא רק שאני עכשיו אומרת לה לעזוב את הבית. זו מישהי שגורשה שוב ושוב מהבית שלה, ואני עכשיו לא יותר טובה מאמא שלה או מהאב החורג שלה או מכל אחד אחר שהעיף אותה מאיפה שהיא הייתה. זאת הנקודה.

"אוקיי אז איך זה קשור לזיכרון" הוא מנסה להבין

שאני לא יותר טובה מכל אלה שהשמיצו את בְרֶט וירדו עליו בעצם זה שלא עשיתי כלום. בעצם זה שהייתי אדישה למה שקורה. ההבדל הוא שעם החיילת כן ניסיתי לעשות משהו. ועכשיו אני מקלקלת אותו. זאת הנקודה. ניסיתי להיטיב – ובהיגיון שלי עשיתי מעל ומעבר למה שחשבתי שאצטרך לעשות – התערבתי בתחומים שכלל לא חשבתי שתהיה לי נגיעה אליהם, ולימדתי אותה דברים שלא היה לה סיכוי ללמוד – ועדיין בתחושה שלי מה שאני עושה עכשיו זה כמו שזרקו אותה לפנימיה, וכמו שאמא שלה זרקה אותה סופית בגיל 18...זה ההבדל בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני חושבת שאני יודעת.

 "אוקיי." הוא שותק רגע. "מה עוד את רואה?"

אני לא יודעת שום דבר על בְרֶט, על עולמו, על רגשותיו....אבל עליה אני יודעת שהיא חווה את זה כגירוש. למרות שמראש היא ידעה שזה זמני, והיא יודעת שעזרנו לה להתכונן לחיים עצמאיים...אבל היא לא חשבה שזה יקרה כל כך מהר, מבחינתה זה להפסיק באמצע. יותר מזה, אני די בטוחה שהיא בכלל לא רוצה לצאת לחיים עצמאיים. היא רוצה את הילדות המפנקת והחמה שמעולם לא הייתה לה. היא רוצה משהו שכבר לא יכול לקרות במציאות. היא לא רוצה לראות את המציאות. ומי שמראה לה באכזריות את המציאות, מבחינתה, אלה אנחנו. אנחנו מעמתים אותה עם האחריות שלה, עם חשבון הבנק שלה, עם העבודה שלה, עם מערכות היחסים שלה – כמעט בניגוד לרצונה.

"יש לי פה משהו שהוא חסר" הוא חושב בקול רם, "ואני לא יודע מהו. יש פה את הילדה שנעמדת להגנתו של בְרֶט, מתעמתת עם הילדים שמתאכזרים ומבקשת מהם להפסיק..." הוא עובר על העבודה שעשיתי עד כה באימון. "היא גם מדברת עם הוריה, ועם המורה, ומתחברת עם בְרֶט"

ואני שמה לב שזה מה שעשיתי כשלקחתי את החיילת אלי הביתה. מצאתי את אותו אחד שמזלו לא שפר עליו. באופן יזום מצאתי אותו, ולקחתי אותו הביתה.

"נכון" הוא אומר

אבל מה אני עושה עכשיו? אני שואלת את עצמי. זה מה שחסר. מה קורה עכשיו?

"זה עד הנקודה שזה לא מתאים לך כבר" ממשיך המאמן את קו המחשבה שלי...

אני משקפת את דבריו וממשיכה: זה עד הנקודה שזה לא מתאים לי, וזה גם עד הנקודה שנראה לי שזה כבר לא תורם לה. ובכל זאת, זה לא בדיוק אחד לאחד. זה כאילו עשיתי את הצעד של לראות אותה ולהיטיב עמה....אבל מה הלאה? זה לא אימוץ, זה אפילו לא משפחת אומנה.

"גם את בְרֶט הזה, אם היית יכולה, אז לאו דווקא היית הופכת לחברה שלו" יש לו פתאום הארה

וזה נכון. רציתי לראות את מצוקתו של הילד, להפסיק את ההצקות כלפיו, אולי אפילו לשחק אתו בחצר – אבל זה לא אומר שעכשיו הוא חבר שלי. רק רציתי שיפסיק לסבול, שיראה שמישהו רואה אותו אחרת. שיראה שמישהו עומד לצידו מול המציקים. 

"נתת לו הרגשה באותו רגע שיש מישהו שעומד בשבילו" הוא אומר. "זה משהו שאף אחד אחר לא עשה עד אז".

ויכול להיות שזה הכל. יכול להיות שזו חוויה מעצימה עבורו, בפני עצמה.

"אנחנו מדברים עלייך, על החוויה שלך" הוא מתקן אותי. אין לנו מושג איך הוא מרגיש ואיך הוא היה מקבל את זה.

אז זה אותו הדבר: הנה באתי, ראיתי אותו, הגנתי עליו, אולי אפילו הזמנתי אותו הביתה פעם אחת, אבל לאורך זמן ייתכן שלא הייתי רוצה להיות חברה שלו – ואז ההרגשה שלי היא, שאולי כבר עדיף היה שלא אתייחס אליו מלכתחילה. זאת ההקבלה

"אז זה המנגנון שאנחנו מזהים כאן. הילדה עושה שיקול, אולי לא במודע, שאם היא תגן עליו פעם אחת, למרות שזה חשוב לה, היא לא יכולה להגן עליו כל הזמן" הוא מבין איך הראש של הילדה שהייתי עובד

ואז חבל לה לאכזב אותו, עדיף שהוא יהיה רגיל שלא מתייחסים אליו.

"יפה" הוא אומר.

אז פה האשמה. הנה הראיתי לו משהו טוב, ואז הנה יש....ואופס, הנה כבר אין

"אז גם יש אשמה שאת לא עושה עבורו דבר, לא מתייצבת לצדו מול המתקיפים, וגם את יודעת שאם את תפעלי, זה גם יכול להזיק לו" הוא אומר.

זה הפחד שלי. או שתעשי משהו עד הסוף.....או שעדיף שלא תעשי בכלל. שזה מצחיק, כי – מה זה עד הסוף? מלכתחילה לא הייתי מתחייבת לכל החיים. בטח לפני שהכרתי אותו. את ברט. או אותה, את החיילת לצורך העניין. זה כבר תלוי במערכת היחסים שהייתה מתפתחת בינינו. העובדה היא שהייתי פתוחה לקשר מתמשך, גם אחרי שהיא תעזוב. אם ככה היו מתפתחים היחסים. זו הייתה אפשרות, שכרגע לא נראית שתתממש.

"אולי את עושה את זה פעם אחת וזהו." הוא אומר.

אז אולי זאת החרטה....אני מהרהרת בקול, ונאנחת קשות. אוף!

"יכול להיות שזו המסקנה של הילדה" הוא אומר.

אם אני מתייחסת אליו, אל ברט, אז לקחתי על עצמי אחריות. עכשיו זה קשור אלי. עכשיו אני צריכה לעמוד בזה. גם אם זה לא מתאים לי. גם אם מתברר שהוא חרא של בן אדם. ושהוא מניפולטיבי, ושלא כיף לשחק איתו.

"בדיוק" מבין המאמן. "אז עדיף לא לעזור מלכתחילה. עדיף לתת לו להתמודד, לא לגשת אליו אפילו, כי גם ככה הוא רגיל לזה, ועדיף לא להציע לו משהו שאולי לא תוכלי להתחייב אליו בהמשך. לא לתת לו משהו אחר, כי המשהו האחר הזה יכול לכבול אותך."

כן, זה עלול לכבול אותי, וכשארצה להשתחרר מזה, אפגע בו.

"זאת אומרת" הוא מנסה משהו, "שאם הילדה הפעילה היתה יכולה, היא היתה ניגשת אל ברט ואומרת לו: 'תשמע, אני עוזרת לך פעם אחת רק כדי שתרגיש מה זה, רק כדי שתראה שאתה לא לבד, שאפשר גם אחרת. אני אראה לך איך עושים את זה'. איך זה נשמע לך?"

ועולה לי צחקוק מוזר, לשמע האפשרות החדשה. זה מעניין.

"כי הדיכוטומיה הייתה או הכל או לא כלום. הילדה לא ראתה אפשרות אחרת"

ואני ממשיכה את הקו שלו, ומפעילה שוב את הילדה, שניגשת לילדים המציקים ואומרת להם "תקשיבו, אני לא חברה שלו ולא מכירה אותו ואני לא יודעת איזה מן בן אדם הוא בְרֶט, אבל זה ממש לא לעניין שאתם צוחקים עליו ויורדים עליו כל הזמן. תפסיקו עם זה. "ואתה", אני פונה לבְרֶט עצמו,"אתה אל תתן להם".

ואני מבינה שזה בעצם מה שעשיתי עם החיילת.

"נכון", הוא מסכים. "זה האמצע".

ואני נושמת עמוק, וחושבת שאולי עם זה אני יכולה לחיות.

והמאמן שואל אותי איך זה מרגיש בגוף.

אני בודקת את הגוף, הוא יותר רגוע. עדיין יש פעילות באזור החזה....

"זה בסדר", הוא אומר. "זו פירצה שלא ראינו עד עכשיו"

וזה מרגיש נכון. הראיתי לחיילת שלנו משפחה מסוג אחר, יחסים מסוג אחר. לימדתי אותה קצת איך להתבונן על עצמה בתוך מערכות יחסים. איך לקחת אחריות בנושא של עבודה, של כסף, של לכבד את עצמה בזוגיות. הראיתי לה את התגובות שלה – ולימדתי אותה לשהות קצת....להבין מה קורה כשנלחצים לה כפתורים....לא את הכל היא הבינה, לא בכל היא הסכימה להתבונן, אבל משהו נזרע....

ולא ראיתי את זה בכלל קודם.

"ואז מראש הילדה אומרת שזה תפקיד חולף, זה לא תפקיד קבוע שאותו היא תעשה בכל מחיר", מסביר המאמן

ואני מבינה שאירוח החיילת בביתי היה סוג של ייעוץ או הדרכה ולא אימוץ. 
וזה מדהים כי בראש תמיד היה לי ברור שזה התפקיד. מארחת לרגע, מורה, מדריכה. אבל בלב....זה הרגיש אחרת.

"הלב כנראה קשור לילדה שבתוכך, זאת שמנהלת אותך", מסביר המאמן

 ולראשונה מאז שהחיילת עזבה, אפילו מאז שהתחלנו לדבר על העזיבה שלה, אני חשה שמשהו קטן השתחרר בי באמת 

וגם כאן