יום שלישי, 28 בפברואר 2017

אימונים #39 - להסכים להרגיש את העצב

בכל פעם מחדש מדהים אותי איך הילדה הקטנה שבתוכי, הילדה שהייתי, עדיין מנהלת אותי, לפחות רגשית.

ברביעי שעבר הודיע לי T שצריך לטוס לארה"ב בענייני הנדל"ן שלנו שם ליומיים שלושה.
"כן", אני מסכימה איתו, "זה באמת הגיוני לנסוע לשם עכשיו, סע לשלום".
מדובר בבית שנרכש ועומד לקראת סיום שיפוץ באזור שטרם הכרנו, ואם אנחנו מתכננים להמשיך ולהשקיע שם, חשוב שנבדוק אותו בעצמנו, ולא נסתמך רק על דיווחיו והמלצותיו של מנהל הנכסים המקומי שלנו.

שתיקה של כמה שניות ואז הוא מבקש שאטוס אתו.
וככה בלי הודעה מוקדמת עולה בי התגובה "לא בא לי, לא רוצה" כמו הילדים, אפילו עם הרמת הכתף האופיינית....לא רוצה.
כי האמת שזה סיוט - לטוס עד לארצות הברית, ולא סתם אלא ליעד לא אטרקטיבי מבחינה תיירותית (ובטח לא מבחינת מזג האוויר השורר שם עכשיו), טיסה ארוכה כל כך...והפרשי השעות....ורק ליומיים-שלושה...ואז לחזור...והג'ט לג...
לא בא לי.
וכי דווקא השבוע היו לי כל כך הרבה דברים מתוכננים - ואת כולם אצטרך לדחות אם נטוס.
ובלי סיבה - פשוט לא בא לי.

וברגע הראשון אני אומרת לו, לבעלי היקר, שאני לא רוצה. בשביל מה הוא צריך אותי שם? לא חבל על עוד כרטיס טיסה?
אבל אני רואה את המבט על פניו, ואני יודעת שאסכים בסוף.

אני יודעת שממש ממש מבאס לטוס לחו"ל לבד ולהיות שם לגמרי לבד (והמפגש עם מנהל הנכסים שלנו לא נחשב).
אני יודעת גם שאני שותפה בעסק הנדל"ן הזה, ושיש לי אחריות עליו, ושחשוב שגם אני אהיה בעניינים, ואם יהיה צורך בהחלטות חשוב שאהיה שותפה להן.

זאת אני הבוגרת, הרציונלית, האחראית יודעת את כל זה, אבל הילדה הקטנה שבתוכי לא רוצה. "לא 'צה" ומושכת בכתפה.
ועצב גדול ועמוק יורד עלי, ממלא אותי לגמרי, מביא אותי על סף בכי, לכאורה ללא סיבה.

הרי אין באמת מניעה שאעזוב הכל ואטוס לכמה ימים לחו"ל.
כל דבר שמתוכנן לי לימים הקרובים ניתן להקדמה או דחייה או ביטול. כל דבר. בלי לגרום שום נזק.
דווקא עבודתו של T היא זו שעלולה "לסבול" מהעדרו, אבל ע' נשאר כאן בכל מקרה, וגם לא נראה שיש פגישות דחופות או מטלות שטרם הושלמו שנדרשות דווקא בשבוע הזה.

נטוס בשבת, נניח, ונחזור בשלישי או רביעי...
ולא בא לי. לא בא לי. ואני עצובה.
ואין סיבה, ואין הצדקה...ואני מבינה זאת ופשוט מסכימה לשהות בתוך העצב הזה. כי אין לו פתרון אחר. פשוט להסכים להרגיש אותו, ואת הדמעות שחונקות את הגרון, ולהתבוסס בזה....ולקוות שזה יתפוגג מעצמו.

"אולי", אני פונה ל-T, מנסה להמתיק את הגלולה, "תבדוק אפשרות לשלב גם ביקור אצל בננו ואשתו". כי חלק מהתסכול הגדול הוא להיות בארה"ב ולא לראות אותו. זה איכשהו מגביר את הגעגוע.
"בדקתי", משיב לי בעלי בצער. "להוסיף כרגע את בוסטון למסלול הטיסה יחייב תוספת של $1000 לכל אחד מאיתנו." ואני מבינה שזה לא באמת הגיוני, והעצב שלי מתגבר.

ובחדר האימון אני מעלה את זה, יושבת בתוך זה, נותנת לעצב להציף אותי.
והמאמן שואל אותי מה זה בעצם, מנין מוכר העצב הזה ומה הוא מספר. ומבקש שאתן לזיכרון ילדות לעלות מתוך הדמעות האלה שחונקות לי את הגרון.

ותוך שניות אני בת 11 בארצות הברית, חברתי סטפני מגיעה אלי לסופשבוע, לאחר שבאותו הבוקר הורי דיברו איתי על כך שהנה עומדות לעבור שנתיים מאז שהגענו לארה"ב, ובקיץ הקרוב אנחנו חוזרים, כמתוכנן, לישראל.
אני מספרת זאת לסטפני, ומייד נופלת עליה עצבות גדולה לקראת פרידתנו הצפויה.
אנחנו חברות בלב ובנפש, בלתי ניתנות להפרדה, ממש אחיות - כל אחת מאיתנו בת בית אצל השנייה. איך יפרידו ביננו ככה?
סטפני סוחפת אותי בתוך העצבות הזאת ובתוך הגעגועים האלה, ואנחנו מקשיבות לשירים עצובים (בעיקר Sealed With A Kiss) בְּלוּפ, ברצף במשך כל הלילה - ובוכות. מתמסרות לבכי...ובכל פעם שהוא שוכך, אנחנו מחדשות את השירים העצובים, שמזינים מחדש את העצב ואת הבכי.
ואנחנו מתכננות לפנות בפאתוס גדול להורי, ולבקש שלא נחזור כבר בקיץ הזה, ושלא יפרידו ביננו.....וכך עובר הלילה.

והמאמן שואל אותי איך הגבתי כשהורי דיברו איתי בבוקר. 
וכשאני מנסה להיזכר, אני מבינה שבשיחה עם הורי הופעל אצלי אוטומטית המנגנון המוכר של להתמודד, להתאים את עצמי, לקבל על עצמי את הדין. כל כך הרבה שינויים נפלו עלי ככה, העזיבה של ביתי וחבריי וכיתתי בירושלים, הנחיתה בארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה בגיל 9....
מהר מאד פיתחתי יכולת להסתדר, לשרוד, להתאים את עצמי. וגם כאן, מול הורי, הבנתי שכך זה היה מתוכנן מראש, השהייה בארה"ב תמיד תוכננה לשנתיים (לפחות זה מה שהם סיפרו לי, האמת לא רלוונטית למקרה הספציפי הזה), אין לי מה להתווכח, להתקומם, להתמרד - ככה זה.

"אז את מתחילה להיות עצובה ולבכות רק בעקבות סטפני?" שואל המאמן.
ואני מבינה שכן. שרק הבכי וההתנגדות של סטפני אפשרה לי להביע את הצער שלי. רק אז פתאום נפתחה אפשרות חדשה, לא לרצות, לא להסכים אוטומטית למה שהורי מנחיתים עלי.
ואני מבינה גם, שבלי להיות מודעת לכך כלל, סטפני אפשרה לי - על ידי הבכי הזה וההתבוססות בעצב הזה כל הלילה, לשהות זמן ארוך בתוך האיכס הזה, להסכים להרגיש אותו, ובכך לשחרר אותו, להירגע באמת, ולא להדחיק.

ואז אני מבינה עוד משהו.
עד לא מזמן (עד שהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה) כאשר הייתי פוגשת במקרה כזה, או שהייתי מדחיקה את ההתנגדות שלי ומתיישרת מיד לפי "מה שצריך", או שהייתי כועסת. הייתי מייצרת כעס תוך שניות. ואני מבינה ששניהם - ההדחקה וההסתכלות וגם הכעס המתפרץ - מנגנוני הגנה שנועדו לכסות על העצב.
ושהפעם, כאשר T "הפיל עלי" את הנסיעה הזאת, הכעס לא הופיע.
אותו כנראה שחררתי כבר, ברובו. הופיע רק העצב...כאילו גם T, כמו הורי, יכול "להחליט עלי". כאילו אין לי בחירה, אין לי ברירה, לי מילה לגבי מה עושים ולאן נוסעים.
וזה בעצם אפילו לא T שמחליט עלי, זו אני הבוגרת, שמבינה שזו אחריותי לנסוע, למרות שאני-הילדה "לא 'צה". "לא בא לה". ולכן אני הבוגרת, מבינה שעדיף לי להסכים לעצב, לשהות בו, לעבור דרכו - כדי להגיע לצד השני.

בזיכרון, בלי קשר לתחינותינו, שלי ושל סטפני, בסוף יצא שלא חזרנו ארצה באותו קיץ. נשארנו עוד שנתיים בארה"ב, לאפשר לאמי לסיים את הדוקטורט שלה. סטפני ואני נשארנו בקשר, ואנחנו בקשר עד היום.

"אז בכל זאת יש לך איזה 'כוח' על היקום, על השתלשלות העניינים", צוחק איתי המאמן. "הדברים הסתדרו כמו שרצית אז"

ואני עונה לו בחיוך שכן, לגמרי, ובעצם גם עכשיו.
כי לא הזמנו כרטיסי טיסה עד שלא קבלנו אישור סופי ממנהל הנכסים שלנו, ששיפוץ הבית הסתיים. לא היה טעם לטוס לפני שהוא יהיה מוכן.

וביום ששי הוא התקשר לבשר שהבית לא מוכן לגמרי, וחבל שנבוא עכשיו, הוא צפוי להיות מוכן בעוד כמה ימים.
אז כל הטיסה הזאת נדחתה. בבת אחת העצב התפוגג לו.

וכל פעילויות השבוע התבצעו כמתוכנן.
וכשבאנו להזמין שוב כרטיסי טיסה לסוף השבוע הקרוב, מצאנו מבצעים ממש שווים, שאפשרו לנו לטוס בששי קודם לבוסטון, ולבלות יומיים עם בננו ואשתו, ובדרך חזרה דרך בוסטון להיות אִתָּם עוד כמה שעות ברביעי לפני הטיסה ארצה.

וגם כאן

אין תגובות: