יום רביעי, 22 בפברואר 2017

קצת חפירות ועדכונים

הערב יתקיים השיעור האחרון של סדנת הכתיבה היוצרת מתחילים.
אני מוצאת את עצמי מתלבטת עדיין אם להרשם ל"ממשיכים", שמתחיל כבר בשבוע הבא, או שמיציתי.

כבר חשבתי שהחלטתי שהספיק לי, אבל השיעור של השבוע שעבר היה כל כך טוב, כל כך הזכיר לי את השיעורים הראשונים, שעכשיו אני מתנדנדת שוב.

מזמן לא העליתי כאן תרגילים שעשיתי עבור הסדנא, אולי באמת אעשה זאת תיכף.
מה שכן, לא כתבתי עוד סיפור קצר מאז הסיפור הקצר ההוא הראשון. זה המחסום שדיברתי עליו.
מן שילוב של בלק אאוט טוטאלי בנוגע לנושא כלשהו לבין ביקורת עצמית קטלנית שעוצרת את המילה עוד לפני שהיא נכתבת.
אגב, עם תרגילים אין לי שום בעייה. כאילו שם אני לא מצפה מעצמי לשום דבר, ואין לי גם בעייה לערוך ולערוך ולמחוק ולשנות שוב ושוב....
מעניין יהיה לחקור את התופעה הזאת אצלי.

סיימתי לקרוא את "אל תגע בזמיר" או "מות הזמיר" (או "להרוג זמיר" - שזהו לדעתי השם הנכון שאיש מעולם לא חשב לתת לספר הזה בעברית) של הרפר לי.

אחרי שסיימתי לקרוא, חזרתי לפוסטים שכתבה עדה בזמן שקראה את הספר בפעם המי יודע כמה, וגם מה שכתבה על ספרה השני של הרפר לי "ניצב כל הלילות". קראתי גם בויקיפדיה ומאמרים נוספים שנכתבו על הספרים ועל הסופרת. עכשיו, משקראתי את הספר הזה סוף סוף (הוא היווה איזה חור בהשכלתי כל השנים האלה) אני יכולה להבין טוב יותר את מה שנכתב עליו, ומצאתי את עצמי מתחברת מאד למה שכתבה עדה.

אם אני מתעלמת מ"ניצב כל הלילות" - שיצא לקראת סוף חייה של הסופרת ויש חילוקי דעות לגביו (האם באמת הסכימה לפרסם אותו, או שנוצלה על ידי עורך דינה וסוכנה...? האם הוא לא היה אלא טיוטה ראשונית ל"אל תגע בזמיר" וכלל לא היה אמור לצאת כספר בפני עצמו...? ועוד), הרי שהייתה זו סופרת של סיפור אחד. היא גם הצהירה במהלך חייה שאינה מתכוונת לכתוב עוד ספר, והסיפור עצמו די מבוסס על חייה שלה וחוויותיה בסביבות גיל 10.

זה מחזיר אותי למנחה שלי בסדנת הכתיבה, שאמרה כמה פעמים שלרוב האנשים יש סיפור, אותו הם רוצים לספר, ובהמשך לזה: שלרוב הסופרים יש רק ספר אחד טוב. הראשון. ואצל רוב הסופרים, הספרים הבאים פחות טובים, או סתם חזרה על אותו סיפור שוב ושוב.

לא יודעת אם אני מסכימה אתה לגבי ה"רוב האנשים" ו"רוב הסופרים" אבל באמת יש הרבה כאלה, שרק ספרם הראשון היה טוב באמת, ויש באמת גם לא מעט סופרים שמספרים את אותו הסיפור שוב ושוב.

אני מרגישה שאני חופרת....אבל נראה לי שאני מנסה לעבד עם עצמי את השאלה : האם יש לי סיפור לספר? ואולי מתישהו, אחרי הרבה תרגילים והרבה ניסיונות סרק, אגלה את התשובה לשאלה הזאת.

הספר הבא שאקרא הוא "שטוקהולם" של נעה ידלין. קראתי כבר את "בעלת הבית" שלה. אהבתי את הכתיבה שלה.

היום החליף T את הצילינדר של מנעול הדלת, לאחר שהחלטנו בכל זאת לסגור את הפינה הזאת (למרות שהחיילת החזירה לנו את המפתח).
את המפתחות של המנעול החדש לא ניתן לשכפל ללא "כרטיס שכפול" מגנטי.

שלשום שוחחתי ארוכות בטלפון עם בתי, שיחה שהתחילה אודות הנכדים כמובן, וגלשה לה לנושאי לפסיכולוגיה ואימון, ההבדלים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה, ולמה היום פסיכואנליזה כמעט נעלמה מן העולם. בתי סיפרה לי שהיא עצמה התחילה עכשיו לעבור פסיכואנליזה, כי היא הרגישה בשלה לכך. מאד הסתקרנתי לגבי זה, והיא הבטיחה להביא לי ספרים של פרויד - כדי שאכיר טוב יותר את המקור, את ההתחלה.

מזג האוויר "מתאבב" לו לאיטו (מלשון אביב) - ואיתו חזרו אלינו גם הנמלים הקטנטנות - בעיקר באזור המטבח. בלית ברירה אזמין שוב הדברה...

נראה לי שכיסיתי את רוב הנושאים שמעסיקים אותי כרגע (לפחות אלה שלא קשורים לפוליטיקיה של המדינה ושל העולם) ....שיהיה לכולנו שבוע שקט וטוב

וגם כאן

אין תגובות: