יום חמישי, 30 במרץ 2017

הפסקה

אתמול הייתי באימון "השלמה" אצל המאמן שלי. אני מפסיקה כרגע להתאמן.

אני מתאמנת אצלו ברצף שלוש שנים, ולמרות שכבר הבנתי שזו עבודה לכל החיים (ואולי עוד כמה גלגולים אחרי כן) כרגע אני מרגישה שהגיע הזמן להפסקה.
חשבתי על זה כמה פעמים בעבר, ובכל פעם נבהלתי מעצמי. מייד התחלתי להתגעגע אליו, לחדר האימון, למרחב האימון הנוקב והחומל שהוא מאפשר לי.
מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעדיין לא העליתי בכלל לאימון ולהתבוננות.
מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעליהם כבר עבדתי ואולי לא באמת מיציתי עד הסוף.
אבל אין לזה סוף.

כשהעליתי בפניו באימון הקודם את המחשבה הזאת, להפסיק להתאמן, הוא מייד אמר "יאללה" - ואז הבנתי שגם הוא חושב שזה הגיוני שאפסיק עכשיו. כאילו הוא ציפה לזה. כאילו הוא חושב שזה נכון לי.

אז מלאתי את שאלון ההשלמה, בו כתבתי מה הפירות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי,
מה פיתחתי שאיפשר את הפירות האלה
מה התובנות המשמעותיות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי
וגם מה הלאה, מה השלב הבא, בדרך, בהתפתחות.

די ברור לי שזה לא סוף פסוק, לא מבחינת האימון בפרט ולא מבחינת המשך ההתפתחות האישית בכלל
אבל אני מרגישה שמתאים לי איזשהו פסק זמן.
פסק זמן שהתחיל עבורי עם התפרקות קבוצת המנטורינג, עם העובדה שלא נרשמתי השנה לכיתת אמן באימושיין, והשלב הבא הוא באמת הפסקת האימון.

תמיד אוכל לחזור. תמיד אוכל לבוא אליו או לאחד מהמאמנים האחרים - חד פעמי כזה, לאימון או להדרכה בסוגיות שיעלו לי מפעם לפעם כמאמנת.
ייתכן שבהמשך באמת אמצא לי מאמן/ת אחר/ת, למרות שהוא מדהים ומעולה אבל בכל זאת הוא קצת רחוק, ודי יקר....

אני מנסה לבדוק מה קורה לי בגוף עכשיו, מה קורה בנשימה....
יש איזושהי התרחשות באזור הגרון והחלק העליון של החזה....התרגשות? פחד?

מה שמאד מעניין הוא שכאשר הפסקתי בפעמים קודמות - אימון או טיפול פסיכולוגי - כל מה שחשתי זו הקלה עצומה.
הפעם זה שונה.
אולי כי הפעם אני באמת הרבה יותר קשובה לעצמי, ולא מפחדת לומר שאני מפחדת.
אולי כי באמת הטרנספורמציה שעברתי בשלוש השנים האחרונות מאפשרת לי להיות עם מה שיש, גם עם הידיעה שהגיע הזמן להפסיק, ובו זמנית עם הגעגוע שכבר מתפתח לפגישות הדו שבועיות עם המאמן שלי, לעיבוד הדברים יחד איתו.

אולי כי למרות שלא יהיה לי "מלווה צמוד" אני בעצם חיה את ביום יום. שמה לב לנשימה, לתחושות הגוף, שוהה עם כל מה שעולה, שמה לב לתגובות חסרות פרופורציה ויושבת בשקט עם זה ולפעמים מבינה מה המנגנון שהופעל.

אולי כי באמת למדתי לסמוך על עצמי. ופירקתי כל כך הרבה מנגנונים אוטומטיים שאפילו אם יש עוד מיליונים בתוכי, אני מרגישה שאדע להתמודד עם כל מה שיעלה.
תם פרק ואני אפילו מתרגשת לראות מה הלאה, מה השלב הבא.

וגם כאן

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ילדותי בירושלים

הפוסט הזה הוא תשובה ארוכה לשאלתה של sour jane בתגובה לפוסט אחד שלי. האם אהבתי לגור בירושלים כילדה?

את ילדותי - מגיל 8 חודשים עד גיל 9 וחצי - ביליתי בירושלים. בקרית יובל. קרית היובל, ליתר דיוק. 
הייתה זו ירושלים של תחילת שנות הששים, לפני מלחמת ששת הימים. זוכרת אותה כעיר קטנה וחביבה.

התחלנו במעברה בתלפיות, גרנו ב"אזבסטונים" כפי שנקראו הצריפים, שהיו עשויים מאסבסט.


אחרי כשנתיים, בעזרת סבי וסבתי, קנו הורי דירה ב"שיכון מומחים" בקריית היובל - אחת השכונות הבודדות בירושלים, שבהן לא הקפידו אז על חזית של אבן ירושלמית. נדמה לי שהבניין שלנו היה בעל טיח כחול. 

הייתה זו ילדות נהדרת. 
גרנו בשיכון שגבל בדשא רחב ידיים, תחום על ידי שלושה בניינים. כל ילדי השכונה היו יורדים לדשא (אחרי השעה ארבע!) לשחק יחד.

את החוויה הזאת של מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קפיצה על חבל או "גומי", "ארץ" (מה שנקרא "קלאס" בתל אביב) וגם "חמש אבנים", "אג'ואים" (כך קראנו ל"גוגואים", חרצני משמש בירושלים) אי אפשר לתאר למי שהילדות שלו עברה בבית מול מחשב או טאבלט או סמארטפון. או אפילו טלוויזיה. לא הייתה אז טלוויזיה, והייתי שומעת את "הפינה לאם ולילד"



ברדיו בשתיים בצהריים - בשעות שכבר סיימתי את הכנת שיעורי בית, אבל אסור היה עדיין לרדת למטה. 

ליד הבניין שלנו הייתה צרכנייה (משהו בין מכולת למינימרקט), ומגיל צעיר כבר למדתי לקנות שם בעצמי. גן החובה שלי היה מעבר לרחוב הקטן והשָׁלֵו, ולידו בית הכנסת השכונתי. לא היה לי מושג אז שהוא ספרדי, כולנו הלכנו יחד לשם בחגים - ספרדים, תימנים, אשכנזים. לא ידעתי אז מה זאת עֵדָה בכלל. בית הספר והספרייה, היו במרחק הליכה. לכל מקום הלכנו ברגל, גם מרחקים שבתל אביב נהגו לנסוע שתיים-שלוש תחנות באוטובוס. 
"המרכז המסחרי" (בהא הידיעה) היה מול בית הספר, ושם גם היה קולנוע ירושלים - בו ראיתי עם חבריי את סרטי טרזן, קאויבויס אנד אינדיאנדס.... אפילו "פליפר" הדולפין הידידותי. 

בשבתות טיילנו ברגל: ליד קנדי, להר הרצל לפיקניקים, אפילו לעין כרם - למרות שהיום נראה לי שזו היתה חתיכת הליכה עד לשם....

לקראת לידתו של אחי,  הוציא אבי רישיון נהיגה וקנה רכב, ואז התחלנו לנסוע בשבתות לאבו גוש, לפיקניקים ולשמוע קונצרטים בכנסייה. 
עכשיו שאני כותבת על זה אני שמה לב שמעולם לא אכלנו בחוץ. לא במסעדות, לא בבתי קפה...רק בבית או שעשינו פיקניק והבאנו איתנו כריכים, ירקות ופירות מהבית. 

לכל שאר המקומות בירושלים נסענו באוטובוס - קו 18 להר הרצל או למרכז העיר: לשוק מחנה יהודה, להצגות או סרטים עם ההורים, לקניית בגדים או נעליים וכמובן לאוניברסיטה בגבעת רם, שם אמא שלי למדה, וקו 19 דרך מלחה לאקדמיה למוסיקה: שם למדתי מחול וחלילית, ולי.מ.ק.א לחוגי ספורט והקייטנה בקיץ. זוכרת שהיינו עולים במגדל של י.מ.ק.א עד למעלה לצפות על העיר העתיקה שהייתה עדיין בידי הירדנים....כל כך קרובה וכל כך רחוקה, אסורה, בלתי מושגת.

כבר בגיל 8 נסעתי לבד למרכז ירושלים באוטובוס. מי היה מאפשר זאת כיום? זה היה דבר רגיל אז. 

החורף היה לי קשה בירושלים. היה כיף כשירד שלג אבל זה קרה אולי פעמיים בתקופה שחייתי שם. הרוחות העזות גמרו אותי. אני לא מסוגלת עד היום לנשום כאשר יש לי רוח בפנים. והיה קר. כל כך קר. ותנור הנפט הקטנטן במרכז החדר היה החימום היחיד. 

אז לכאורה ילדות מאושרת. אבל הייתי ילדה עצובה ומפוחדת - מאז ומתמיד. רק כשהייתי עם הורי ועם סבי וסבתי שמחתי, פרחתי. הברקתי. חשתי מוגנת. כל הזמן שרתי ורקדתי. זוכרת שרציתי שכולנו נגור ונישן ביחד בחדר אחד. גם בבית הספר הלך לי טוב. המורים והגננות אהבו אותי, הילדים אהבו אותי. 

רק בחוץ הייתי אבודה. פחדתי מכל אחד ומכל דבר. 

ייתכן שההסבר לכך טמון בעובדה הבאה: כשהורי עלו ארצה עם תנועת "השומר הצעיר" הם גרו בקיבוץ של התנועה בנגב. לכן, את שמונת החודשים הראשונים של חיי לפני שהורי עברו לירושלים, ביליתי בבית התינוקות של הקיבוץ. הרחק מהורי, כמעט ללא נוכחותם וגם ללא נוכחות אמיתית כלשהי של מבוגר חם ואוהב. ייתכן, שהתקופה ההיא גרמה לי נזק בלתי הפיך - אין לי מושג. 

בכל מקרה, כשנולד אחי אימצתי אותו אל לבי והוא הפך לי לבן לווייה תמידי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. 

את מלחמת ששת הימים עברנו בחדר המדרגות של הבניין (שלא היה בו מקלט), מוקפים בשקי חול שמילאנו בעצמנו לפני המלחמה. 
אבא גויס למילואים ונלחם בגזרת ירושלים, ואמא שמרה על הבית, על כל הבניין בעצם. היא הבטיחה לכולנו (כולל השכנים) שהכול יהיה בסדר. וכך היה. 

שנה אחרי המלחמה נסענו לגור בארצות הברית. כשחזרנו ארצה לאחר ארבע שנים, כבר לא זיהיתי את ירושלים, שגדלה והתפתחה והשתנתה לבלי הכר. וגם לא חזרנו לגור בה מעולם.

אז כן, ג'יין - לשאלתך. אמנם בגילאים ההם הייתי ילדה עצובה ומפוחדת, אבל אהבתי מאד לגור בירושלים כילדה.....רק נראה לי שהעיר ההיא שגדלתי בה איננה עוד. 

וגם כאן

יום רביעי, 22 במרץ 2017

מכל הכיוונים

לא נעים, אבל פעם בכמה שנים צריך לעשות קולונוסקופיה וגאסטרוסקופיה - במיוחד כשיש לי היסטוריה משפחתית (אמנם לא ישירה, סבא) של סרטן במעי הגס, ושאובחנתי עם בקע סרעפתי (גם כן משפחתי - גם אבא, גם דוד, גם אח...).
הפעם עשו לי אותן ביחד. מה אכפת לי? ממילא אני נרדמת תוך שנייה מהטשטוש שלהם.

לא נעים בעיקר בגלל ההכנה - החומר המגעיל ברמות על שצריך לשתות יום לפני הבדיקה (של הקולונוסקופיה) לצורך ניקוי המעי......איכס אמיתי.
דווקא בפעם האחרונה שעברתי את הבדיקה הזאת (לפני חמש שנים) נתנו לי חומר אחר, ואני זוכרת שאז לא הבנתי למה כולם עושים כזה עניין מההכנה, 'היא לא כל כך נוראית', חשבתי אז לעצמי. ובכן הפעם נתנו לי את החומר הנוראי באמת. אני לא יודעת איך הצלחתי לשתות עד תום את הליטר המגעיל הראשון (בשעה 15:00), אבל את הליטר המגעיל השני (בשעה 20:00) כבר לא הצלחתי לסיים. ובכל זאת ההכנה היתה טובה. כך לפחות כתוב בתוצאות הבדיקה.

לשמחתי גם בקולונוסקופיה הקודמת וגם בנוכחית הכל היה תקין.

הגאסטרוסקופיה זה כבר סיפור אחר.
את הראשונה עשו לי לפני 11 שנים, ואז אובחנתי לראשונה. בקע סרעפתי, רפלוקס קשה.
בבת אחת נאלצתי לשנות את הרגלי האכילה שלי, להתחיל לקחת כדורי נוגדי חומציות (כגון לוסק, לאן-אומפרזול וכו). זה לא מרפא את הבעייה אבל זה מרגיע את הסממנים.

משלא נרגעו התופעות, עשו לי עוד אחת שנה אחרי כן, לקחו ביופסיה וגילו את חידק ההליקובקטר פילורי (חידק האולקוס) שעשה לי שמות בקיבה, ורק כשהרגנו אותו בכוחות משותפים (ושני סוגי אנטיביוטיקה קטלניים במיוחד במהלך שבועיים שלמים) נרגעו לי רוב התופעות ונכנסתי לסוג של שגרה.

עשר שנים אחרי, חזרתי לבדוק מה קורה שם.
אז מסתבר שיש לי בוושט דלקת דרגה B. מה זה אומר בדיוק? קשה לדעת. יותר קשה מ-A, פחות מ-D? והתור למומחה הגאסטרו רק במאי....?

התחלתי לקרוא לעומק על נושא הרפלוקס, טיפולים טבעיים בדלקות הוושט, הסכנות ותופעות הלוואי של הכדורים השונים - והחלטתי לנסות לטפל בעצמי.
אגב כך גיליתי שגם הלימון (שהוא כביכול חומצי אבל הופך בסיסי בגוף) וגם הג'ינג'ר (שהוא חריף וכביכול ברשימת ה"אסורים" לסובלים מרפלוקס) מומלצים מאד לסיוע נגד צרבות ושאר תסמיני הרפלוקס.

ובעצת ד"ר גוגל הזמנתי לי גם פיליפנדולה (ספיראה) - צמח שכנראה היווה את המקור לאספירין, אנטי דלקתי ובעל הרבה תכונות טובות, אבל שבניגוד לאספירין, לא פוגע בריריות הקיבה אלא דווקא משקם אותן.
וגם כורכום - כי הוא עכשיו להיט גדול בכל הקשור לטיפול טבעי בדלקות.

ואני מקווה שכל זה יעזור, אלא שאין לי בעצם דרך לדעת אם זה עזר - כי לא היה לי מושג שיש לי דלקת.
לא הרגשתי שינוי בתדירות או עוצמת הצרבות.......אז יש סיכוי שבעוד כמה חודשים אזדקק לעוד גאסטרוסקופיה...???

וגם כאן

יום שני, 20 במרץ 2017

שעון קיץ פנימי

אני שומעת את T בחדר האמבטיה שלנו, מתבוסס בקדחת השחת שלו, שהתחילה בקטן לפני כמה ימים וכעת נותנת בו את אותותיה ביד רמה.
'עד שלא אדחוף לו את הכדורים בכוח הוא ימשיך לסבול....' אני חושבת לעצמי בזמן שאני מתהפכת במיטה ומציצה לעבר השעון האנלוגי שעל השידה. בלי משקפיים כמובן.
לפי האור בחוץ כבר ממש בוקר, והשעון משום מה נראה כאילו כבר שבע ורבע.
'טוב, שבע ורבע זה כבר ממש בוקר' אני חושבת לעצמי וקמה.

לוקחת את הטלפון מהטעינה ומגלה בו הודעה משמחת: לכלתי נולדה אחיינית קטנה הלילה. אני מאחלת המון המון מזל טוב ורק אז שמה לב שבטלפון השעה שש ורבע.
'אוף' אני חושבת לעצמי, 'זה באג של אנדרויד שוב, או של חברת הטלפונים?'

אני מסיימת לצחצח שיניים ולרחוץ פנים, עונדת את שעון היד שלי...ואז מגלה שהשעה שש וחצי גם בו. 😏
טוב.......טעות שלי. כנראה שבאמת הגיע הזמן לשעון קיץ.........

וגם כאן

יום ראשון, 19 במרץ 2017

מתנת יום הולדת

בתי נולדה בפורים (היתה לנו חברה שבמשך שנים קראה לה "פורים": מה שלום "פורים"? בת כמה "פורים" עכשיו?) ולמרות ששנים היא כבר בוחרת לחגוג את יום הולדתה הלועזי, אצלי בלב זה תמיד יהיה בפורים. השנה שני התאריכים הלועזי והעברי יצאו די קרובים זה לזה, הפרש של יומיים לדעתי.

היא ארגנה לעצמה יום חופש בראשון כי ידעה שהילדים יהיו בחופשה מהגן, אבל אז הציעה לה חמותה בפרץ של נדיבות לעשות לנכדים יום כיף - וכך יצא שבתי הייתה פתאום חופשיה גם מעבודה וגם מילדים, וקבענו לעשות לנו יום כיף משל עצמנו.

זה לא קורה כמעט, היא מאד מאד עסוקה, וגם בימי ששי עכשיו עובדת (מקבלת מטופלים פרטיים), ושמחנו שתינו על ההזדמנות הנדירה הזאת.
בגלל פורים ועדלאידות ברחובות והופעות בקניונים החלטנו להמר על קניון פחות מוכר בנתניה (עיר ימים) ובאמת שם לא היה מפוצץ באנשים, ילדים, הופעות ורעש.

ישבנו לנו לקפה ומאפה ושוחחנו, קנינו לה כמה בגדים - היא הולכת לעבודה עם אותם שני זוגות מכנסיים כבר כמה שנים - ושוב ישבנו לקפה ודיברנו ודיברנו ודיברנו.

עלינו ועל הילדים שלה ועל היַלְדּוּת שלה ושל אחיה, ועל החיילת ו....באמת שלא יוצא לנו ככה לדבר רק שתינו - פרט לשיחות הטלפון הארוכות שלפעמים אנחנו מצליחות להשחיל כאשר היא בדרך הביתה מהעבודה בפקקים.

היה לנו כל כך כיף, שהיא התקשרה למחרת שוב לומר כמה כיף היה לה.
קיבלתי ממנה כל כך הרבה מחמאות לגבי ההורות שלי, לגבי איך שהיַלְדּוּת שלה איתי כאִמָּא סייעה לה להיות האישה והאִמָּא שהיא היום....איך נסכתי בה ובאחיה בטחון ותחושת ערך, איך ניתן היה לבוא אלי עם כל דבר ותמיד הייתי קשובה, ותמיד עניתי בגובה העיניים.....נמסתי ממש.
כך קרה,שיצאתי לחגוג לה יום הולדת ובסוף גם אני קיבלתי מתנה.

וגם כאן

יום שישי, 17 במרץ 2017

קפיצה קטנה לחו"ל - חלק אחרון

נסיעה כל כך קצרה הניבה שלושה פוסטים. מצחיק.
היום האחרון שלנו (שבעצם נמתח לאורך יומיים) התחיל בשלוש בבוקר בדטרויט, כאשר קמנו, עשינו צ'ק אאוט, נסענו לשדה וניסינו להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה - אבל התברר שזו היתה משימה פחות פשוטה ממה שחשבנו. בחברת ההשכרה הכל היה חשוך, סגור, ולא היה עם מי לדבר. אחרי כמה הסתובבויות מצאנו שומרת שהנחתה אותנו לנסוע למגרש החניה הציבורי ולהשאיר את הרכב שם. זה נשמע לנו קצת הזוי, אבל אז, משמצאנו סוף סוף על איזה מגרש חניה היא מדברת, התברר שזה נוהג רגיל. שמים את כרטיס החניה ואת המפתח של הרכב בתוך מעטפה ונותנים אותה לנהגת השאטל שמסיע את הנוסעים לטרמינל. אוקיי, למה לא אמרו לנו את כל זה כשלקחנו את הרכב והודענו מראש שנחזיר אותו לפנות בוקר????? לא נורא, למזלנו באנו ממש מוקדם, וכל ההתברברויות האלה לא גרמו לנו לאחר לטיסה.

הגענו לבוסטון בשבע וחצי בבוקר, כחצי שעה לפני מועד הנחיתה המתוכנן, וכשהדלקנו את הטלפונים התבלה הודעה מכלתי: "אל תברחו, אני באה לקחת אתכם". המתוקה התעקשה שנחכה לה, גם כשהבינה שהטיסה הקדימה והיא עוד לא יצאה מהבית, ושאין לנו שום בעייה להזמין אוּבֶר ולהגיע בכוחות עצמנו. מזג האוויר כבר לא דמה כלל למה שחווינו באותו סוף שבוע, ולא אכפת היה לנו לחכות.
רק שאז התברר שהשעה היא כמובן שעת פקקים, ולקח לה הרבה זמן להגיע. ואז לקח לנו המון זמן לנסוע בחזרה לדירה שלהם.
אז רושמת לעצמי: לא לנחות בארצות הברית ביום ששי בערב, כשרק מחצית מפקידי ההגירה נמצאים במשמרת, ועכשיו גם לא לאפשר לאף אחד לאסוף אותנו מהשדה בשעות העומס.
לא נורא. הגענו הביתה בסוף, בני כבר התעורר והיה הרבה יותר מאושש מאיך שהשארנו אותו ביום ראשון, ויצאנו כולנו לאכול את ארוחת הבוקר ב-cheesecake factory, מנהג שכבר הפך אצלנו למסורת בכל פעם שאנחנו יחד בארה"ב.
אחרי כן טיילנו קצת ברגל - באותו יום מזג האוויר כבר איפשר זאת - הלכנו למוזיאון וראינו תערוכה לא רעה בכלל של אמנים אימפרסיוניסטים אמריקאים....
ואז כלתי נסעה לעבודה (בבית ספר למוסיקה) ובני חזר הביתה לקבל תלמידים.
אנחנו קפצנו לקניון בקיימברידג' כדי להעביר קצת את הזמן, לא שהיה לנו ראש (או מקום במזוודת הטרולי) לקניות כלשהן, ואז חזרנו אליו לדירה, ראינו טלוויזיה וקראנו, ובין תלמיד לתלמיד ישבנו איתו קצת.
לבסוף הגיע זמננו לנסוע לשדה התעופה, נפרדנו מהבן בלב כבד, שמחנו לגלות שהפעם בטורקיש לא היתה להם שום בעיה להעלות לנו למטוס גם את הטרולי וגם את תיק הגב (ברור שלא! לא מבינה מה עבר לדיילת הקרקע מנתב"ג בראש!), ישנו כמעט כל הדרך לאיסטנבול (תשע וחצי שעות), ומשם ארצה זו כבר טיסה קלילה בת שעתיים.....בקיצור - עבר בקלי קלות.

הגענו ארצה בחמישי בערב, ולמחרת כבר באו הנכדים המתוקים לישון אצלנו.......חגיגה אמיתית.
כיף לחזור הביתה, אבל גם הנסיעה הזאת - שכל כך לא בא לי עליה במקור - יצאה מוצלחת. גם מבחינת עסקית, גם מבחינה נפשית....סוף טוב הכל טוב

וגם כאן

יום רביעי, 15 במרץ 2017

קפיצה קטנה לחו"ל - חלק שני

במקור קנה T כרטיסי טיסה במחיר ממש טוב גם לבוסטון ובחזרה (דרך טורקיש) וגם מבוסטון לדטרויט ובחזרה באמצעות אתר בשם cheapoair, שמצאו לנו כרטיסים ממש זולים, יחסית למועד הטיסה הקרוב, דרך JetBlue. אני אומרת "יחסית למועד הטיסה הקרוב" כי לפעמים, אם מזמינים כרטיס לעוד חודש/חודשיים ניתן להשיג כרטיסים אפילו בפחות ממאה דולר (הלוך ושוב).
רק שלא שמנו לב (לא T במעמד ההזמנה, ולא אני כאשר שמרתי את הכרטיסים בגוגל דרייב ואפילו הדפסתי אותם) ששעת הטיסה שלנו מבוסטון לדטרויט נקבעה ליום שני בערב (8 PM) במקום לבוקר (8 AM). אופס.
כיון שכל השהייה שלנו בדטרויט היתה יומיים, וקבענו להיפגש שם גם עם מנהל הנכסים שלנו (שהגיע במיוחד ממיאמי) וגם עם מנהלת הנכסים המקומית, לא היתה אופציה להגיע בערב, ומרגע שהפנה בננו את תשומת לבנו לטעות, ניסינו מייד לתקן אותה. 

במוקד שירות הלקוחות של cheapoair היו אדיבים וענייניים, ואפילו מצאו לנו טיסת בוקר חלופית - רק שהפרש התשלומים עבור השינוי היה אמור לעלות יותר מאשר מחירי הכרטיסים המקוריים. ככה זה כאשר מזמינים טיסה מוזלת ו-non refundable (כלומר - בלתי ניתנים להחזרה). 
יותר מכך, התברר שחברות התעופה, מרגע שאתה "מפספס" את טיסת ההלוך שהזמנת, מתבטלת אוטומטית גם טיסת החזור. כלומר בכל מקרה חייבים היינו להזמין מחדש זוג כרטיסים הלוך ושוב. 
כיון שמראש היתה זו טיסה מוזלת, וכאמור בלתי ניתנת לשינוי או ביטול תמורה החזר כלשהו, לא היו לנו טענות לחברת cheapoair על עצם העניין, הבנו שהכסף עבור הכרטיסים המקוריים אבוד. אבל מה שכן הכעיס אותנו מאד היה, שהם לא הצליחו למצוא לנו טיסות חדשות זולות יותר ממה שאנחנו בעצמנו הצלחנו למצוא ברשת - מרגע שהבנו שהם לא באמת מתאמצים לעזור. כן, אנחנו מצאנו טיסות זולות יותר מאשר חברת טיסות מוזלות שמתפארת בכך שלא נשיג טיסות יותר זולות ממנה. 
אגב כל הפניות שלנו בנושא זה לנציב הקבילות שלהם נענו באותו סטנדרט רובוטי-משהו, מצטערים מקרב לב על אי הנוחות, אבל אנחנו נאלצים לפעול על פי מדיניות חברות התעופה, בלה בלה בלה - שום התייחסות לתלונה לגופה. 

בכל מקרה לא נתנו לעניין הזה להטריד אותנו מעבר לנדרש, ובשני בבוקר הקפיצה אותנו כלתי לשדרה התעופה (שבבוסטון נמצא ממש בתוך העיר, כך זו נסיעה של רבע שעה/עשרים דקות (פרט לשעות העומס). בכרטיסים החדשים טסנו הלוך עם Delta ובחזור עם Jetblue על אותה טיסה שתכננו לטוס במקור. 
גם Delta וגם Jetblue התגלו כחברות טובות, אדיבות, בעלות מטוסים חדישים, נוחים ומרווחים. 

בדטרויט מזג האוויר דמה יותר למזג האוויר אצלנו (למרות שהם על גבול קנדה, וציפינו לקור דמוי בוסטון). אחת עשרה מעלות (מעל לאפס), מעונן עם קצת טפטופים. 
צ', מנהל הנכסים שלנו, פגש אותנו בהשכרת הרכב, ואת היומיים הבאים בילינו יחד, מסיירים בין הנכסים המועמדים לרכישה ושיפוץ לבין הנכסים שהוא רכש והיו כבר באמצע שיפוץ, לבין הנכס שלנו - שאגב השיפוץ שלו כלל לא הסתיים, ולהערכתי בקצב שהם עובדים שם זה ייקח עוד יותר מחודש. אבל קבלנית השיפוץ דחתה ברוגע ובחיוך את הערכתי, בטענה שתוך שבוע שבועיים הם יספיקו גם להתקין חלונות, גם את ההסקה, גם....לא אלאה את עצמי כאן עם כל מה שנותר עדיין לעשות שם. 
נכון, המחירים שלהם זולים מאד - ועדיין אני תוהה אם זה מתקזז עם כל חודשי השכירות שהיינו יכולים כבר לקבל לו עבדו קצת יותר באינטנסיביות. 

הסתובבנו גם בדטרויט עצמה, בפרברים שקרובים מאד למרכז העיר, שם נמצא הנכס שלנו, וגם בעיר סמוכה בשם פלינט, מרחק כשעת נסיעה מדטרויט, שם עומדים כרגע למכירה כחמישים בתים (של בעל בית אחד), כולם מושכרים כבר ואחרי שיפוץ.
כנראה שמכל הסיפורים על דטרויט וסביבתה ציפינו לעזובה גדולה יותר ממה שמצאנו בפועל, כנראה שהעיר באמת מתאוששת ומתחדשת. מישיגן קיבלה מענק סיוע גדול מהממשל הפדרלי לצורך ההתאוששות שלה מהמשבר הגדול, וזה ניכר בשטח. אגב כל בית שנרכש חייב בשיפוץ תוך מקסימום שנה, וכל בית נטוש (ויש המון כאלה) מסומן להריסה, וכבר רואים את המגרשים הריקים ברחובות בהם זה כבר התחיל להתבצע.
גם ראינו איך שאר דיירי הרחובות שמחים על כל בית שנרכש ומשופץ, ומסייעים לבעלי הבית בכיסוח המדשאה הקדמית, למשל - הכל כדי לשמור על ערך הבתים ברחוב. 

כשהסתובבנו בפלינט, ראינו תופעה מוזרה: בחצר הקדמית של הרבה מהבתים עמדו ערימות של בקבוקי מים מינרלים. חיפוש קצר באינטרנט גילה לנו שהייתה שם בעיה של עופרת במים, כתוצאה ממעבר לשימוש במימיו של נחל פלינט המקומי לצורך מי השתייה, במקום קניית המים מדטרויט. המעבר בוצע בלי הפעולות הנדרשות של בדיקה וטיהור נאות של המים, של בדיקה ותיקון הצנרת ועוד ועוד. נראה שכעת הבעייה הסתדרה, אבל שהתושבים עדיין מתבקשים לשתות מים מבקבוקים...
טוב, בכל מקרה בינתיים לא רכשנו נכסים בפלינט!

כמה מספרים: בית בן 4-6 חדרים (פלוס מרתף גדול פלוס עליית גג) בדטרויט ניתן לקנות כיום בחמשת אלפים דולר או פחות. השיפוץ שלו עולה בין 15 ל-20 אלף דולר. והשכירות בין 600-900 דולר לחודש. מי שיודע, שיחשב את התשואה...

משסיימנו את החלק העסקי של הביקור, הסתובבנו קצת במרכז העיר, שהיא מצד אחד יפה מאד, ומצד שני די נטושה. 
המלון שלנו היה ממוקם באזור שנקרא Greek Town - ברחוב היחיד השוקק חיים, כמעט, מלא מסעדות (רובן יווניות), אורות ומוסיקה יוונית.

זה היה הנוף מחדרנו במלון



ובבוקר מוקדם

וברחוב בדרך למסעדה היוונית המצוינת


אגב, על הקזינו שהיה ממוקם בתוך המלון דילגנו לגמרי. 
גם כי קזינו פשוט לא מעניין אותנו, וגם כי משום מה החוק שם אומר, שבמקום שבו אחוז האלכוהול שנמכר גדול מאחוז האוכל - מותר לעשן! 

מספיק היה להיכנס לרגע למעלית עם אנשים שהיו שנייה קודם בקזינו, וכבר הרגשנו שאנחנו מסתובבים עם מאפרה שעולה על גדותיה.....

ברביעי מוקדם בבוקר טסנו בחזרה לבוסטון, והגענו לשם בשבע וחצי בבוקר. 
בני (שכבר הרגיש ממש טוב, פרט למעט שיעול וצינון קל) וכלתי היו חופשיים עד לשעות הצהריים, והטיסה שלנו תוכננה רק לאותו ערב - וכך זכינו בעוד יום איתם.
המשך יבוא
וגם כאן

יום שני, 13 במרץ 2017

קפיצה קטנה לחו"ל - חלק ראשון

בחמישי אחרי הצהריים עוד הספקנו לבלות עם הנכדים, לאסוף אותם מהגן, לקחת את חכמוד לכדורגל, להקריא לו ולנשמותק ספר חדש שקניתי, ואפילו לאכול אתם ארוחת ערב כשחתני חזר הביתה מהעבודה.

בששי בבוקר נסענו לשדה התעופה.
זו אולי הפעם השנייה בחיי שהצלחתי לארוז כל כך מעט, שהספיק לי טרולי קטן (קטנה?), מה שנקרא "כבודת יד", והייתי מאד גאה בעצמי. ל-T כמובן זו בכלל לא היוותה בעיה - הוא תמיד אורז חצי ממני. גבר, נו.
מה רבה הייתה אכזבתי, אם כך, כשדיילת הקרקע של טורקיש אייר הצביעה על התרמילים הקטנים שעל גבינו והכריזה: לא ניתן לקחת על המטוס גם טרולי וגם תרמיל. לשווא ניסינו למחות בעת שצפינו במזוודותינו הזעירות נעלמות על המסוע....

לעומת דיילת הקרקע הזו, שאר חוויית הטיסה בטורקיש אייר הייתה מפתיעה לטובה.
המושבים היו נוחים יותר, רחבים יותר וגם מרווחים יותר ביניהם (היה מקום לרגלים!) מאשר באל על.
צוות הדיילים היה חביב ושֵׁרוּתִי מאד. האוכל היה טעים מאד. עם ההמראה הוגש לנו תפריט (כן! תפריט) שפירט את המנות שתוגשנה, את אפשרויות הבחירה ביניהן, וגם את הנשנושים (כריכים, עוגות, שתייה חופשית) שיעמדו לרשותנו במהלך הטיסה הטרנס-אטלנטית.
המסכים האישיים היו גדולים ותפעולם היה נוח, מותקן על גב המושב שלפנינו, מתחת למסך. מערכת השמע היתה טובה.
חשוב לי לציין כאן שחששתי לטוס בחברה התורכית, ובעיקר הסתייגתי מחניית הביניים באיסטנבול.

לפחות בהקשר של הנסיעה הזאת, חששותיי התבדו. אין לי מילה רעה לומר על הטיסות עצמן, על הצוות, על שדה התעופה
"אטאטורק" ובעיקר על הבדיקות הביטחוניות הכפולות והמכופלות שמבצעים התורכים לאורך כמה וכמה תחנות בדרך. יותר מהרגיל.

זו היתה טיסת יום, ובכל זאת בחלק שמאיסטנבול לבוסטון הוחשך המטוס וחלק גדול מהנוסעים ישן. אנחנו ישנו לילה שלם בבית לפני הטיסה, כך שלא היינו עייפים במיוחד, אבל בכל זאת גם אנחנו נמנמנו בחלק מהדרך.
הצלחתי לראות שלושה סרטים - שכרגע אינני זוכרת את שמם - ולקרוא בספר שהבאתי איתי.

עשר וחצי שעות אחרי שהמראנו מאיסטנבול נחתנו בבוסטון. יום ששי בערב, מחלקת ההגירה בשדה התעופה היתה בתפוסה חלקית ויחד איתנו נחתו עוד כשלושה מטוסים גדולים. כלומר: עמדנו בתור כשעה וחצי עד שצלחנו את התחנה הזאת. תוך כדי המתנה עוד ראינו איך נסגרים מול עינינו אשנבי הגירה בזה אחר זה, והפקידים מסיימים את משמרתם בזמן, כאילו אין כלל קשר בינם לבין נחיל האנשים הזה שעומד וממתין בדממה איש איש לתורו. זה באמת זה לא שינה ששלחנו את מזוודותינו בבטן המטוס, הן ממילא חיכו לנו כבר כשעברנו סוף סוף את ביקורת הדרכונים.

מרגע זה הכל כבר הלך חלק, במכס בקושי העיפו בנו מבט, אבל איך שיצאנו לאולם מקבלי הפנים קיבלנו הודעה מהבן: "קמתי חולה, בעסה רצינית.. לא אוכל לקחת אתכם מהשדה אז תיקחו מונית, טוב?"

סוף השבוע שלנו בבוסטון: בחוץ טמפרטורה של מינוס שתיים עשרה מעלות (פלוס רוח - כלומר, מרגיש פחות ממינוס שתיים עשרה).
בפנים ילד בן שלושים ושלוש עם יותר מארבעים חום.
בבית יש כמובן חימום כמו שרק ארצות קרות באמת יודעות להפיק, ובכל זאת בטמפרטורות כאלה גם ההסקה לא לגמרי מתגברת על הקור, והסתובבנו עם סוודר או פליס גם בתוך הבית (בדרך כלל הוא יכול להסתובב בבית בחולצה קצרה גם בחורף).

בזו אחר זו התבטלו כל תכניותיו של בננו המתוק לסוף השבוע הזה עם ההורים. שתי הזמנות למסעדות, מופע סטנד אפ אחד, ביקורים במוזיאונים.....

כלתי עבדה בששי ובשבת מהבוקר עד הלילה (קודם תלמידים ואחר כך הופעה), כך שנותרנו לבד עם הבן החולה - שבאמת היה מסכן! בכל פעם שהוא הצליח מעט להוריד את החום הוא ישב איתנו (לא קרוב מדי), דיברנו או צפינו בטלוויזיה, ארחנו לו חברה. בכל שאר הזמן הוא היה במיטה.

בשבת בבוקר יצאנו לטיול רגלי קצר, לכיוון הסופרמרקט השכונתי, מרחק עשר דקות הליכה נמרצת, רובה בעלייה (בהלוך, וירידה בחזור). על המכוניות והצמחייה נותרו שאריות של קרח מהלילה. גם חלק מהמדרכות והרחובות הלבינו בשכבה דקה של קרח. האוויר היה צח וקפוא, ושמש שקרנית.
הסופרמרקט הזה ( רשת whole foods) יקר יחסית, כולו אורגני, מדהים ביופיו, בשפע של המוצרים וביחס של העובדים. חזרנו עמוסים כל טוב, בישלנו ארוחת ערב לששי וכמובן מרק עוף לחולה המסכן. וג'ינג'ר. הרבה ג'ינג'ר.

בסך הכל טוב שהיינו שם כדי לטפל בו. בראשון הוא כבר התעורר בלי חום, כלתי הייתה בחופש, ואפילו הוציאה אותנו לסיבוב בעיר (בתוך המכונית - כי בכל פעם שניסינו לצאת החוצה קפאנו).

זה מאגר המים של בוסטון, והלבן הזה לאורך הגדה זה קרח..................
כפי שניתן לראות, היינו מכוסים לגמרי - חוץ מהעיניים.

בשני בבוקר נפרדנו זמנית מהבן והכלה - כי עוד נכון לנו יום אחד איתם לפני חזרתנו ארצה, וטסנו לדטרויט - היעד העסקי של הנסיעה הזאת. אבל זה בפוסט הבא.

וגם כאן