יום ראשון, 26 במרץ 2017

ילדותי בירושלים

הפוסט הזה הוא תשובה ארוכה לשאלתה של sour jane בתגובה לפוסט אחד שלי. האם אהבתי לגור בירושלים כילדה?

את ילדותי - מגיל 8 חודשים עד גיל 9 וחצי - ביליתי בירושלים. בקרית יובל. קרית היובל, ליתר דיוק. 
הייתה זו ירושלים של תחילת שנות הששים, לפני מלחמת ששת הימים. זוכרת אותה כעיר קטנה וחביבה.

התחלנו במעברה בתלפיות, גרנו ב"אזבסטונים" כפי שנקראו הצריפים, שהיו עשויים מאסבסט.


אחרי כשנתיים, בעזרת סבי וסבתי, קנו הורי דירה ב"שיכון מומחים" בקריית היובל - אחת השכונות הבודדות בירושלים, שבהן לא הקפידו אז על חזית של אבן ירושלמית. נדמה לי שהבניין שלנו היה בעל טיח כחול. 

הייתה זו ילדות נהדרת. 
גרנו בשיכון שגבל בדשא רחב ידיים, תחום על ידי שלושה בניינים. כל ילדי השכונה היו יורדים לדשא (אחרי השעה ארבע!) לשחק יחד.

את החוויה הזאת של מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קפיצה על חבל או "גומי", "ארץ" (מה שנקרא "קלאס" בתל אביב) וגם "חמש אבנים", "אג'ואים" (כך קראנו ל"גוגואים", חרצני משמש בירושלים) אי אפשר לתאר למי שהילדות שלו עברה בבית מול מחשב או טאבלט או סמארטפון. או אפילו טלוויזיה. לא הייתה אז טלוויזיה, והייתי שומעת את "הפינה לאם ולילד"



ברדיו בשתיים בצהריים - בשעות שכבר סיימתי את הכנת שיעורי בית, אבל אסור היה עדיין לרדת למטה. 

ליד הבניין שלנו הייתה צרכנייה (משהו בין מכולת למינימרקט), ומגיל צעיר כבר למדתי לקנות שם בעצמי. גן החובה שלי היה מעבר לרחוב הקטן והשָׁלֵו, ולידו בית הכנסת השכונתי. לא היה לי מושג אז שהוא ספרדי, כולנו הלכנו יחד לשם בחגים - ספרדים, תימנים, אשכנזים. לא ידעתי אז מה זאת עֵדָה בכלל. בית הספר והספרייה, היו במרחק הליכה. לכל מקום הלכנו ברגל, גם מרחקים שבתל אביב נהגו לנסוע שתיים-שלוש תחנות באוטובוס. 
"המרכז המסחרי" (בהא הידיעה) היה מול בית הספר, ושם גם היה קולנוע ירושלים - בו ראיתי עם חבריי את סרטי טרזן, קאויבויס אנד אינדיאנדס.... אפילו "פליפר" הדולפין הידידותי. 

בשבתות טיילנו ברגל: ליד קנדי, להר הרצל לפיקניקים, אפילו לעין כרם - למרות שהיום נראה לי שזו היתה חתיכת הליכה עד לשם....

לקראת לידתו של אחי,  הוציא אבי רישיון נהיגה וקנה רכב, ואז התחלנו לנסוע בשבתות לאבו גוש, לפיקניקים ולשמוע קונצרטים בכנסייה. 
עכשיו שאני כותבת על זה אני שמה לב שמעולם לא אכלנו בחוץ. לא במסעדות, לא בבתי קפה...רק בבית או שעשינו פיקניק והבאנו איתנו כריכים, ירקות ופירות מהבית. 

לכל שאר המקומות בירושלים נסענו באוטובוס - קו 18 להר הרצל או למרכז העיר: לשוק מחנה יהודה, להצגות או סרטים עם ההורים, לקניית בגדים או נעליים וכמובן לאוניברסיטה בגבעת רם, שם אמא שלי למדה, וקו 19 דרך מלחה לאקדמיה למוסיקה: שם למדתי מחול וחלילית, ולי.מ.ק.א לחוגי ספורט והקייטנה בקיץ. זוכרת שהיינו עולים במגדל של י.מ.ק.א עד למעלה לצפות על העיר העתיקה שהייתה עדיין בידי הירדנים....כל כך קרובה וכל כך רחוקה, אסורה, בלתי מושגת.

כבר בגיל 8 נסעתי לבד למרכז ירושלים באוטובוס. מי היה מאפשר זאת כיום? זה היה דבר רגיל אז. 

החורף היה לי קשה בירושלים. היה כיף כשירד שלג אבל זה קרה אולי פעמיים בתקופה שחייתי שם. הרוחות העזות גמרו אותי. אני לא מסוגלת עד היום לנשום כאשר יש לי רוח בפנים. והיה קר. כל כך קר. ותנור הנפט הקטנטן במרכז החדר היה החימום היחיד. 

אז לכאורה ילדות מאושרת. אבל הייתי ילדה עצובה ומפוחדת - מאז ומתמיד. רק כשהייתי עם הורי ועם סבי וסבתי שמחתי, פרחתי. הברקתי. חשתי מוגנת. כל הזמן שרתי ורקדתי. זוכרת שרציתי שכולנו נגור ונישן ביחד בחדר אחד. גם בבית הספר הלך לי טוב. המורים והגננות אהבו אותי, הילדים אהבו אותי. 

רק בחוץ הייתי אבודה. פחדתי מכל אחד ומכל דבר. 

ייתכן שההסבר לכך טמון בעובדה הבאה: כשהורי עלו ארצה עם תנועת "השומר הצעיר" הם גרו בקיבוץ של התנועה בנגב. לכן, את שמונת החודשים הראשונים של חיי לפני שהורי עברו לירושלים, ביליתי בבית התינוקות של הקיבוץ. הרחק מהורי, כמעט ללא נוכחותם וגם ללא נוכחות אמיתית כלשהי של מבוגר חם ואוהב. ייתכן, שהתקופה ההיא גרמה לי נזק בלתי הפיך - אין לי מושג. 

בכל מקרה, כשנולד אחי אימצתי אותו אל לבי והוא הפך לי לבן לווייה תמידי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. 

את מלחמת ששת הימים עברנו בחדר המדרגות של הבניין (שלא היה בו מקלט), מוקפים בשקי חול שמילאנו בעצמנו לפני המלחמה. 
אבא גויס למילואים ונלחם בגזרת ירושלים, ואמא שמרה על הבית, על כל הבניין בעצם. היא הבטיחה לכולנו (כולל השכנים) שהכול יהיה בסדר. וכך היה. 

שנה אחרי המלחמה נסענו לגור בארצות הברית. כשחזרנו ארצה לאחר ארבע שנים, כבר לא זיהיתי את ירושלים, שגדלה והתפתחה והשתנתה לבלי הכר. וגם לא חזרנו לגור בה מעולם.

אז כן, ג'יין - לשאלתך. אמנם בגילאים ההם הייתי ילדה עצובה ומפוחדת, אבל אהבתי מאד לגור בירושלים כילדה.....רק נראה לי שהעיר ההיא שגדלתי בה איננה עוד. 

וגם כאן

אין תגובות: