יום ראשון, 30 באפריל 2017

ולמרות הכל אני מסכימה לדבר על זה

אנחנו יושבים בסלון של ע' (השותף) וכ' (אשתו) והשיחה קולחת והאווירה טובה, ופתאום כ' מעלה את הנושא של הבלון שרציתי להכניס ומה בכלל גרם לי ללכת לכיוון הזה.
הגוף שלי מייד נכנס למגננה, הנשימה נעצרת, אבל אני מזכירה לעצמי שכן - אני רוצה לדבר על זה, רוצה להתמודד עם זה, רוצה להרגיל את עצמי לשמוע את מה שיש לאנשים (ביחוד קרובים ואכפתיים) לומר. לא פשוט.

זה לא פשוט בעיקר כי כ', חברה קרובה ואהובה, בעצמה יש לה סוג של הפרעת אכילה - לכיוון ההפוך.
וספורטאית כמוה לעולם לא תבין בטטה כמוני, שהעובדה שהצלחתי להתמיד בפעילות גופנים בשנים האחרונות נחשבת אצלי בכלל לפלא.

אני לא מאלה שנכנסת לאנשים לצלחת (כי שונאת כאמור שעושים את זה לי) אבל ברור לי שאחת כמוה לא מסוגלת בכלל להבין את השריטות של מי שנלחמת בעודף משקל כזה או אחר מאז גיל 12.

T ואני - שני שמנמנים שספורט לא בא להם טבעי אבל מקפידים על פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע כבר כמה שנים ולא מצליחים לשמור על משקל תקין בדרך כלל, יושבים על הספה מול שני החברים היקרים האלה שלעניות דעתי לא מסוגלים בכלל להבין את הראש שלנו.

וכמה שהם אוהבים אותנו, הם - בעיקר היא - ממהרת לשפוט אותנו. היא טוענת שלא, אבל לי ברור שלה לא ברור בכלל מה זה השטויות האלה ואיך אנחנו נכנעים לפיתויי האוכל ולמה אנחנו לא מגבירים את הפעילות הגופנית שלנו.

ואכפת להם. באמת אכפת להם. וכל מה שהם אומרים בא מאהבה. ואצלי החום עדיין עולה, הבטן מתהפכת, הנשימה קצרה ואני לא יודעת איך להסביר להם למה זה לא כזה פשוט.

והיא מנסה לומר שאם אני עושה את אותה רוטינה בחדר כושר כל הזמן אז הגוף מתרגל ומפסיק להגיב. אבל אני לא יכולה לשחות הרבה בגלל הכתפיים, ואני לא יכולה ללכת לאורך זמן בגלל הגב/אגן, וגם הברכיים, והרוטינה שמצאתי לעצמי בעזרת אוסתיאופטית ופיסזיותרפיסטים היא היחידה שאני מצליחה להתמיד בה לאורך זמן.

והיא, כמו חתני, מסתמכת על מה שהיא רואה שאנחנו מגישים כאשר אנחנו מארחים אותם, או מה אנחנו מזמינים במסעדה כאשר אנחנו חוגגים משהו יחד, או כשאנחנו בחופשה בחו"ל ביחד, ומסיקה מכך על איך שאנחנו אוכלים ביום יום.

ומתחיל להימאס עלי הקטע הזה שאני צריכה להסביר שזה לא דומה בכלל.
ולמה אני בכלל צריכה להסביר את עצמי.

יש לי בעיית עודף משקל. אני לא מצליחה להשלים עם זה. זה עושה לי רע. כשאני עושה דיאטה אני לא מצליחה לרדת כמעט, לוקח לי חודשים לרדת את הקילו הראשון, וגם אז זה ממשיך לרדת בגרמים עד שאני נשברת.
וגם כשאני מצליחה לרדת הרבה (בפעם האחרונה ירדתי 11 ק"ג) עדיין יש לי את אותה הכרס ואת אותן הירכיים המתחככות זו בזו....וזה מייאש, ומרגיז ומתסכל ונמאס.

ולכן חשבתי על התערבות חיצונית.
והבנתי שהבלון כנראה לא בשבילי. ועכשיו אני מבינה שזה לא רק הפחד מסיבוכים ותקלות ותופעות לוואי. הבלון תופס מקום בקיבה, ואמור להפחית את כמויות האוכל שאני צורכת בכל פעם שאני אוכלת. אבל אני מתכתחילה לא אוכלת הרבה בכל ארוחה. אני מתמלאת מהר מאד. לכן זו כנראה לא השיטה שמתאימה לי, זה לא הכיוון.

ואני מתחילה להבין שיש כאן כמה סוגיות שונות שקשורות אולי זו בזו אבל אני רוצה להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד: והראשונה לא קשורה למה אני אוכלת וכמה, לא קשורה לכמה אני שוקלת, קשורה לבטן הזאת שבולטת לפני ולא משנה כמה אני יורדת היא תמיד שם.
זו הכרס של אבא שלי, של סבא שלי, "כרס גברית" קרא לזה חברנו המנתח הפלסטי כבר לפני שנים רבות.

ופתאום ברור לי שלא משנה מה עוד אעשה - דיאטנית, פסיכותרפיסט/ית, מאמן/ת - אני רוצה להיפטר מהבטן הזאת. וייתכן שכן אפנה להתערבות כירורגית-פלסטית. לתת לעצמי "פור" - להתחיל את התהליך ממקום שבו נוח לי להסתכל על עצמי בראי. ממקום של מוטיבציה לשמור על משהו טוב, ולא רק לשאוף לבלתי אפשרי כדי להגיע אליו.

והם מהנהנים בהסכמה, באהדה, חסרי אונים מול התסכול שלי.

T מבין אותי אבל התסכול שלו קצת שונה משלי.

כי פעם ביובל, כשהוא מחליט "לסתום את הפה" הוא יורד, מהר ויפה. זו לא בעייה פיסית אצלו, זו רק החלטה. ואני לא מקטינה את הקושי, ומבינה שזה לא "רק" החלטה, וקשה "לסתום את הפה" בטח כשאתה כל אוהב לאכול ואוהב לבשל ולפנק אחרים, ודיאטה מוציאה את כל החשק, את כל הטעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה. ורוצה גם הוא להוריד את הכרס. והוא כבר על סטטינים. וסוכר גבולי....


אז קבעתי תור לדיאטנית, אבל גם קבעתי תור להתייעצות עם מנתח פלסטי, חבר מתקופת התיכון.
ולגבי טיפול/אימון אני עדיין לא סגורה על זה.
וכרגיל - המשך יבוא

וגם כאן

יום שבת, 29 באפריל 2017

השלב הבא של הכעס

כשישבתי מול המאמן שלי במפגש האחרון שלנו לפני ההפסקה, עברנו יחד על ההתפתחות שעברתי בשלוש השנים האלה בהן התאמנתי אצלו.

ציינו הרבה מאד נקודות שראינו שטיפלתי וחקרתי והתבוננתי בהן במהלך התקופה הזאת, אבל הבולטת מביניהן היתה שחרור הכעס.
לפני האימון דברים רבים היו מקפיצים בקלות את הכעס שלי. הוא היה זמין, דרוך, מוכן לתגובה, קרוב אל פני השטח - והגיב כמעט על כל דבר.

ובעקבות האימון משהו התפוגג, נרגע, השתחרר. מעט מאד דברים מרגיזים אותי.

אבל ידוע שהתפתחות לא מתרחשת בקו ישר. אפשר לתאר את המסלול שלה יותר כספירלה.
כאשר משלימים סיבוב - מגיעים לשלב הבא. הגבוה יותר, יש אומרים העמוק יותר.
יש אומרים - הקשה יותר.

כשפתחתי כאן (ובבית עם המשפחה) את נושא המשקל שלי, דימוי הגוף, יחסיי עם אוכל - לראשונה בחיי בעצם - מצאתי, כנראה את השלב הבא של הכעס.
זה היה מפתיע וגם מרתק.
אם אני צופה מן הצד, כמובן.
אם אני מתמסרת לתחושות - אז הוא מציף אותי ואין לי עניין ב"מרתק" ומ"מעניין". אני רותחת.

אני רותחת על מי שמעז לומר לי איך לאכול ואיך להתעמל.
אני רותחת על מי שמנסה לשכנע אותי שאני נהדרת כמו שאני ולהפסיק להתעסק עם זה.
אני רותחת על כל עצה וטיפ שמוענק לי מכל הלב ובתום לב ודאגה רבה ואהבה רבה.

אני עולה על גדותי עם כעס.
ואני כועסת בעיקר על עצמי.
אני כועסת על אמפי הילדה שלא עמדה בפיתויים והסתערה על המתוקים ובנתה דורות של תאי שומן בגוף שכבר לא ניתן להיפטר מהם.
אני כועסת על אמפי הנערה שהרסה את הגוף עם דיאטות.
אני כועסת על אמפי האישה שהמשיכה את ההרס של הנערה ואת הנשנושים של הילדה והמשיכה לתת לשתי אלה לנהל אותה בכל הקשור לאוכל.

ואני כועסת על זה שהחלטתי להכניס בלון לקיבה, וכועסת על זה שהחלטתי בסוף שלא לעשות את זה.
אני כועסת על T למרות שהוא היה מלאך לגמרי - לא התנגד כשכן רציתי ועודד וחיזק כשביטלתי.
אני כועסת על הראש השרוט שלי שבכלל מתעסק עם זה.
אני כועסת על הגוף הזה, הבטן הזאת, הירכיים האלה.....אני כועסת וזה מציף אותי.

וזה בסדר.
אני מתמסרת לכעס הזה ונותנת לו לפעפע בתוכי, כי אני מבינה שעדיף לי לעבור דרכו עכשיו ואין טעם להתנגד לו.
ואני ממתינה שהוא יתפוגג מעט כדי להחליט מה השלב הבא..............

וגם כאן

יום שישי, 28 באפריל 2017

בבקשה לא להיכנס לי לצלחת

נזכרתי למה אני לא מדברת עם אנשים על הדיאטות שלי, על המשקל שלי, על התסביכים שלי.

נזכרתי איך, ברגע שאני פותחת סדק צר, יש לכל אחד מה לומר בנושא.

נזכרתי כמה זה מקפיץ לי את הפיוז.

נראה לי שכשאתחיל אימון/טיפול בנושא, זה אולי הדבר הראשון שאנסה להבין.

נזכרתי עכשיו, כשקראתי תגובה הזויה בפוסט של טליק. אפילו שזה היה מופנה אל טליק זה העלה לי את לחץ הדם.

ונזכרתי איך, בששי שעבר כשבתי וחתני אכלו כאן עם הנכדים, והעלינו את האופציה שנעשה בלון, היה מייד לחתני מה לומר על הרגלי האכילה שלנו.

כאילו יש לו מושג מה הרגלי האכילה שלנו.
הוא הסיק ממה שהוא מקבל (סעודת מלכים חגיגית ויוצאת דופן) בכל ששי, שזה התפריט הרגיל היומיומי שלנו. 😕

על סמך מה בדיוק, לא ברור.

והאמת שלמרות שכאן בבלוגיה התגובות תומכות, מכילות, אוהדות מאד - גם כאן נתקלתי באותה תופעה שקיימת גם "במציאות" - אף אחד לא באמת יכול להיכנס לראש של אף אחד כשזה נוגע לתסביכים. אין בזה הגיון, אין בזה רציונל.

עם המון כוונות טובות וטהורות יגידו לי מה לאכול (ובעיקר מה לא לאכול) וכמה.
בהמון פרגון ואהבה יגידו לי שאני בעצם נראית נהדר, מה אני רוצה? ישאלו.
ואפילו יגידו שבגילי אין לי מה להתעסק עם איך שאני נראית, מה שחשוב זו הבריאות.

ושלא תבינו אותי לא נכון - זה נהדר. זה אוהד ותומך ומכיל. אבל זה לא מבין. אין כנראה דרך להבין.

וגם מי שמזדהה וחושב שהוא מבין - ולפעמים זו מישהי שיש עליה 3-4 ק"ג מיותרים ושבגיל 30 הייתה סופר חתיכה ועכשיו, עם הגיל ואחרי לידות הגוף מתחיל לבגוד.....

גם אז זה לעולם לא יהיה בדיוק הראש שלי והשריטה שלי ומנגנוני ההישרדות שלי והתסביכים שלי. הם לגמרי שלי. וכן, בהם אני חייבת לטפל - או להסכים לחיות איתם.

ולטפל זה בראש ובראשונה להכיר.
ולהכיר זה קודם כל להסכים לדבר על זה. ולדבר על זה פותח פתח לאחרים לומר לי מה דעתם......
וזה מעגל אכזר.
זהו, אני ממש לא באה בטענות לאף אחד כאן שהגיב - מכל הלב. להיפך - מודה על כל התגובות הנהדרות ועל כל הכוונות הטובות והניסיונות לעזרה ועל ההזדהות והאמפתיה. באמת.

פשוט שמתי לב לתגובה האוטומטית שעלתה לי - ורציתי לשתף.

וגם כאן

יום רביעי, 26 באפריל 2017

בלון?

אני בת 58 ובערך מגיל 12 אני נלחמת במשקל עודף ובעיית דימוי הגוף.
עד גיל 10, אגב, נחשבתי ל"אכלנית גרועה". נתנו לי ברזל וויטמינים כדי להשלים את החסר.

ואז בגיל 10 (כשעברנו לגור בארה"ב) נפתח לי התיאבון, ומייד התחילו להעיר לי שאני אוכלת יותר מדי, שאסגור את המקרר בבקשה, שאולי מספיק כבר.....
ההורים האלה - שום דבר לא מספיק טוב עבורם 😕
כמובן שההערות גרמו לי לאכול יותר, לאכול בסתר....ובעיקר אהבתי את המתוקים.

המאבק במשקל הוא סיזיפי מאד, כי כל כך הרבה גורמים מעורבים בעניין הזה נגדי, כולל גם הגנטיקה.
פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, ואמנם התאמנתי על זה עם המאמן שלי אבל.....לטעמי לא מספיק. לא היו לי כוחות לצלול ממש פנימה בנושא הזה (ואולי עכשיו הגיע הזמן...). תמיד היו דברים אחרים, דחופים יותר להתאמן עליהם.

אף פעם לא הייתי "שמנה" במובן הקלאסי. אפשר לומר "שמנמונת". אפשר לומר "משקל עודף כלשהו". ואולי דווקא בגלל זה אף פעם לא הרגשתי שבאמת היתה הצדקה לדימוי הגוף הירוד שלי. תמיד הייתי "בערך". מעולם לא "חתיכה" אבל גם לא ממש "שמנה".
והייתי חכמה, והייתי אהובה - אז גם הרגשתי אשמה על כך שלא טוב לי עם איך שאני נראית.
בלגן. 

לא יכולה כבר לזכור או לספור את הדיאטות השונות שעשיתי במהלך החיים, ואפילו שאיבת שומן באיזשהו שלב, שהחזיקה יפה די הרבה שנים - אבל עכשיו שוב הגעתי למצב של עודף מוגזם - על הגבול של לפגוע בבריאות. 
מה זה על הגבול? שגם הכולסטרול וגם הסוכר בקצה של הטווח העליון. למשל. 

וכבד לי. וצפוף לי. מילא צפוף לי בבגדים - תמיד אפשר לקנות מידה גדולה יותר - ובכל רגע נתון יש לי לפחות 2 מידות של בגדים בארון - אבל צפוף לי בגוף.  

ולא ממש עוזר שברשתות האופנה נדמה שבכל שנה מקטינים עוד יותר את הבגדים. מה שהיה פעם LARGE עכשיו הוא SMALL, וברוב החנויות אני לא יכולה לקנות אפילו EXTRA LARGE - אם בכלל מחזיקים EXTRA LARGE. 

אגב גם סטנדרט הגובה השתנה עם השנים, ואם בשנות העשר'ה ושנות העשרים של חיי גובה  1.60 מ' לאישה עוד נחשב "ממוצע", הרי שלקראת שנות השלושים של חיי כבר נחשבתי "נמוכה".
אז נמוכה פלוס משקל עודף = גוצה, ולהסתכל בראי או ללכת לקנות בגדים הופך להיות סיוט. 

ונכון, חיי נפלאים. בלי עין הרע, בריאה ואהובה ומוקפת משפחה וחברים שתומכים ואוהבים, ונמצאת בזוגיות ארוכת שנים - אגב, עם בן זוג שמצד אחד נמצא בעצמו במלחמה בעודף משקל כל החיים, למרות שהוא מתעסק עם זה פחות ממני, ומצד שני הוא שף במקצועו וכל חייו בישל למחייתו ולהנאתם של אחרים. ולהנאתי. לא פשוט.

ואולי די כבר להתעסק עם המשקל ועם המידות ועם הראי? ואולי די כבר עם להביט בערגה (כן, מודה ומתוודה, בערגה) על נשים בכל הגילאים עם גוף חטוב ויפה...........אולי מספיק? אולי בגילי המתקדם זה כבר לא רלוונטי ו"יאללה לשחרר"? 

וואלה, לא משתחרר. 

טוב, לא משנה ההיסטוריה של ההשמנה שלי. העובדות הן שאני "שומרת" רוב הזמן, מתעמלת קבוע, לפי כל העדויות לא אוכלת כמויות בכלל ובשנים האחרונות גם לא מנשנשת בין ארוחות - ומצד שני עולה בהדרגה במשקל עם השנים ועכשיו זה כבר בלתי נסבל - מבחינתי. 

סביבי יש כמה "שמנים" באמת שעברו ניתוח קיצור קיבה (שרוול). אני לא קרובה בכלל להיות מועמדת לניתוח כזה, גם לו רציתי. ואז שמעתי על משהו שנקרא "בלון ספאץ'" - שאותו מחדירים לקיבה באופן אנדוסקופי (בלי ניתוח), והוא תופס שם נפח.... ומשאירים אותו בפנים שנה.

ובשנה הזאת אמורים לרדת בין 10-15% מהמשקל. ולרכוש הרגלי אכילה חדשים - זה החלק הבעייתי מבחינתי. כל כך הרבה פעמים רכשתי הרגלי אכילה חדשים....וזה עבד.....עד שזה לא עבד. איכשהו הגוף "מתרגל" והמשקל מתחיל לעלות בהדרגה, למרות שאני אוכלת "נכון". מזה אני חוששת.

אז קבעתי לי תור לייעוץ לקראת החדרת הבלון הזה.
ישבתי מול הרופא, שבניגוד לציפיותיי היטיב להסביר את הקשיים ואת הסיכונים הכרוכים בתהליך. (אני דווקא חשדתי שזו תהיה רק שיחת מכירות ושירת הלל לבלון, והאמת שזה הפתיע אותי לטובה.
הוא הביע ספקות לגבי היכולת להחדיר לי בלון, בגלל הבקע הסרעפתי שלי, ותוצאות הגסטרוסקופיה האחרונות שהראו שיש לי דלקת בוושט. בכל מקרה, אמר, אצטרך לחכות לפחות חודשיים שתירפא הדלקת לפני שניתן לנסות להחדיר בלון. רציני הבחור.

ישבתי גם עם פסיכותרפיסטית, שגם היא הפתיעה אותי לטובה ושאלה אותי בעצם מה יהיה ההבדל - לא כאשר הבלון עדיין בפנים, כי כנראה שארד בכל מקרה במשקל מעצם העובדה שהבלון תופס נפח בקיבה ולא מאפשר - לפחות בשלבים הראשונים - אכילת יתר. אבל היא דיברה יותר על היום שאחרי הוצאת הבלון. אחרי שנה.

מה ישתנה? אם היום אני לא מבינה מדוע אני עולה במשקל, או לכל הפחות לא מצליחה לרדת - כי אני "אוכלת נכון" ומתעמלת....מה בעצם ישתנה אחרי שהבלון ייצא מהגוף? מה ימנע בעדי לחזור ולעלות במשקל?

ובטפסים שמחתימים עליהם לקראת הפרוצדורה מופיעים כמובן כל הסיכונים, חלקם איומים. וכל תופעות הלוואי הלא נעימות.
ויש מיליון (אני מגזימה כמובן)  מרשמים לתרופות שאמורות להקל על הצרבות, על הבחילות, על התכווצויות בבטן, על שלשולים או עצירויות....
יש מרשמים לתוספי מזון וגם לויטמינים - שמבהירים לי שלא אוכל לאכול כמו שצריך - לפחות בהתחלה.

אז בשביל מה צריך את זה?
ירדתי מהנושא.
מה עכשיו?

וגם כאן

יום ראשון, 23 באפריל 2017

לא אוהב נשיקות - רגעים של נשמותק

חייבת לתעד לעצמי למקרה שאשכח.
מתבאסת שלא יכולה להעלות כאן תמונה, אבל צריך פשוט להאמין לי שנשמותק הוא ילד שפשוט כל הזמן בא לנשנש אותו.
וללטף אותו. הוא כזה רך ונעים. והוא גם אוהב ללטף בעצמו.
זה היה נכון בגיל חודשיים ושנה ושנתיים וזה נכון גם היום, חודשים ספורים לפני יום הולדתו החמישי.

באיזשהו שלב נשמותק הפסיק להסכים שינשקו אותו.
הוא אוהב חיבוקים, הוא אוהב ליטופים. הוא חייב שילבישו אותו בבגדים רכים ואוהב ללטף בגדים נעימים של אחרים. הוא אפילו המציא לזה שם: "לנמנם". כלומר: ללטף משהו נעים.

אבל נשיקות לא.
וקשה לי. קשה לי להמנע מלנשק אותו, אבל אני מכבדת את רצונו, ומידי פעם אני מבקשת רשות, ולעיתים רחוקות הוא מסכים. רחוקות מאד.

אני באה ממשפחה מאד מחבקת, מלטפת ומפנקת - מצד אבא. מצד אמא לא נוגעים ולא אוהבים מגע. סבתא שלי האהובה, מצד אמא, שחיה את חייה למעננו בכל המובנים, לא היתה מהסוג שמחבק, בטח לא מלטף, ואם כבר לנשק - אז בראש.

באיזשהו בוקר נהדר בטוסקנה, הצעתי לנשמותק לנשק אותו בראש. הרעיון מאד מאד מצא חן בעיניו. הוא הגיש לי את ראשו החמוד לנשיקה, ולאחר מספר פעמים שביקשתי ממנו רשות הוא הכריז שבראש תמיד מותר לי לנשק אותו.
סיפרתי לו על סבתא שלי שנישקה תמיד רק על הראש, והוא חשב רגע ואמר: אז עכשיו תורך. עכשיו את סבתא, אז עכשיו תתחילי את לנשק בראש.

הגיוני.

ומאז, אני אפילו לא צריכה לבקש. הוא אומר "סבתא, הגיע הזמן" ומגיש לי את ראשו המתוק.

וגם כאן

יום רביעי, 19 באפריל 2017

רגעים עם הנכדים בטוסקנה

לקום בבוקר כשהשמש חודרת מבעד לחלון אל מול הנוף המדהים של סן ג'ימיניאנו ולשמוע אותם צוחקים ומשחקים למטה בסלון הדירה ששכרנו לכולנו.



לרדת למטבח ולקבל את חיבוקי הבוקר, הוריהם עדיין ישנים, ואנחנו מגישים להם את טרום-ארוחת-הבוקר (דגני בוקר עם חלב, כן - הרבה חמץ היה בשבוע הזה).


לעצור באמצע שום מקום על גבעה פורחת ולעשות איתם גלגולים בדשא, ולעזור להם לצלם את חתני מנסה (לשווא) לעשות עמידת ידיים.

להשתאות מול היופי של הכיכר המרכזית בסיינה, בעוד הם בעיקר רודפים אחרי יונים.....(זה הפך להיות מוטיב חוזר בכל מקום שהגענו אליו, כמובן).

לנסות להסביר להם למה פסלים עם בולבולים (דויד) וציצים (כל השאר) בחוץ זו אמנות, למרות שבחיים הפרטיים לא מסתובבים ככה בשום אופן.

ללכת איתם למוזיאון גליליאו גליליי

לאכול איתם גלידה בכל מקום שהגענו אליו (סליחה, לא גלידה - ג'לאטו) ולשמוע אותם מכריזים ש"כאן זו הגלידה הכי טעימה באיטליה".

לספר להם סיפור מתוך "בודהה לפני השינה".

לראות את חכמוד מסיים לבד פיצה שלמה (שוב - הכי טובה באיטליה) ואחרי שעתיים לשמוע שהוא שוב רעב.

לעשות כאילו שאנחנו מנסים לתמוך במגדל פיזה הנוטה ליפול ולהצטלם מיליון פעם בפוזות שונות.


להשתאות מול הכוח של חתני, שהולך עם שניהם בבת אחת על הכתפיים כי הם כבר עייפו מללכת ברגל.....

להתבאס שגני ההרפתקאות והשעשועים עדיין סגורים לעונה, ושברוב חוות הרכיבה על סוסים לא מקבלים ילדים מתחת לגיל 8

ליהנות ממזג האוויר האביבי המושלם, מהאוכל הנפלא, מהערים העתיקות היפהפיות.....




להתעצבן (אבל לא ממש) על המכונות האיטלקיות שלא מקבלות כרטיסי אשראי אבל גם לא נותנות עודף........

חופשה קסומה עם המשפחה בטוסקנה. רק בני וכלתי היו חסרים שם. אולי בפעם הבאה נצליח לצאת לחופשה כולנו יחד...........

וגם כאן

יום ראשון, 9 באפריל 2017

סבתא, את מתרגשת?

"סבתא, את מתרגשת? אני מאד מתרגש" מכריז חכמוד בכל פעם שאנחנו נפגשים בשבוע האחרון - וסופר לאחור. עוד חמישה ימים אנחנו טסים יחד לאיטליה. עוד ארבעה ימים.....
עכשיו זה כבר מחר. בעצם הלילה יוצאים לשדה. הטיסה מוקדם בבוקר.
"אה, אני מכיר את זה" מכריז חכמוד. הם קמו באמצע הלילה לשדה התעופה גם כשטסו לרודוס בשנה שעברה. או לכרתים לפני שנתיים. כן, הנכדים שלי כבר היו בחו"ל, כבר טסו במטוס, הם כבר מנוסים.

פרסנו מפה גדולה על רצפת הסלון שלהם והראיתי להם את מסלול הטיסה שלנו, איפה ננחת ואיפה נשהה. בתחתית המפה מופיעים דגלים של כל הארצות. הם שמחו לראות שדגל איטליה ודגל ישראל סמוכים זה לזה. כנראה שזה מסודר לפי האלפבית הלועזי....israel, italy....

נשמותק כבר יודע לומר "בון ג'ורנו" וגם "אריבדרצ'י", "אוונטי" ו-"צ'או".
הוא גם מספר לכל מי שמוכן לשמוע שעיר הבירה של איטליה היא רומא, ושעיר הבירה של יוון היא אתונה. המילה הזאת, אתונה, מצחיקה אותו משום מה.

היה יותר קשה להסביר שבאיטלקית אומרים פסטה ופיצה, כמו "בעברית". אבל שגלידה זה "משהו שדומה לג'לי"....(ג'לאטו).

הפעם - בפעם הראשונה - נסע כולנו יחד. בתי עם חתני והנכדים ואנחנו - לדירה בחווה בטוסקנה, לחמישה ימים.
את ליל הסדר נאלתר במסעדה כלשהי. אנחנו מתכוונים להיפגש שם עם השותף של T, ע' ומשפחתו שנמצאים שם כבר מיום חמישי, וחוזרים ארצה למחרת. יש לנו ערב אחד להיות שם ביחד. ליל הסדר.

עשינו כבר פעם ליל סדר במסעדה בחו"ל - זה היה בקוסטה ריקה עם הורי, בתי, בני שבדיוק סיים את הטיול-אחרי-צבא שלו בדרום אמריקה ואנחנו. היה מצחיק. הגדה ומצות וברכות ושירים - ולחמניות.....זוכרת שהמלצרים רק חיכו שנלך כבר.

נראה שמזג האוויר יהיה אביבי ולא צפוי גשם.
מאחלת פסח שמח ומהנה לכולם

וגם כאן

יום שבת, 8 באפריל 2017

רק עם אופנוע

לרכיבה על אופנוע יש כמה היבטים.
לאוהבי הז'אנר יש שניים בעיקר:
הראשון והמעשי שביניהם הוא חוסר התלות במצב התנועה ובחניה. ונראה לי שגם עלויות הדלק נמוכות יחסית.
השני הוא נפשי יותר, וכרוך באהבה גדולה לכלי הדו גלגלי הזה, שיושב בין הרגליים (עם כל המשתמע מכך) ומסיע אותך במהירות אדירה (תלוי בסוג הדו-גלגלי כמובן) לאן שאתה רוצה להגיע.

למתנגדים יש כמובן את הנושא הבטיחותי, בראש ובראשונה, וגם את ה(אי)-נוחות: קר בחורף, חם בקיץ, אין משענת, רדיו, דיבורית וכדומה.

בשנים האחרונות נוסף עוד מרכיב - בגלל כל התאונות - עלות הביטוח. הרבה אנשים שאני מכירה ירדו מהאופנוע, למרות עלות הדלק הנמוכה, בגלל עלות הביטוח הגבוהה להחריד. אגב משעברת את גיל 50 יורדת עלות הביטוח באופן משמעותי....

כשהיה סטודנט עבד T יחד עם עוד כמה חברים מהלימודים לעבוד במשטרת התנועה. שם קיבל רשיון על אופנוע, לצורך עבודתו, נדבק ב"חיידק", בשלב ההוא עדיין בגירסא מתונה שלו, ואז הוא רכש את הטוסטוס הראשון שלו - ממישהו שהיה איתי ביחידה בצבא (הייתי אז בקבע).



לאחר זמן קצר החליט T שהטוסטוס ישן מדי ומצ'וקמק מדי, מכר אותו וקנה PIAGGIO BOXER 2.


הרומן עם הטוסטוסים נגמר כאשר T החליק על כתם שמן בסיבוב בכניסה לרעננה (צומת בית לוינשטיין). למזלו לא נשבר כלום ולא קרה לו כלום אבל נלחצתי, והטוסטוס נמכר.

שני דברים חשוב לי להבהיר:
האחד:  T נהג מצוין (על כל כלי תחבורה).
השני: T לא נוסע בתחבורה ציבורית. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ש-T נסע באוטובוס (או ברכבת). זה פשוט לא ב-DNA שלו.

מצד שני, לא משנה כמה אתה נהג מצוין, נהיגה על רכב דו גלגלי מושפעת בהכרח מתנאי השטח ובעיקר מהנהגים שסביבך.
T חווה למזלנו תאונות בודדות עם האופנועים השונים שלו, וכולן היו בגלל כתם שמן על הכביש (פעמיים) או התנהגותם של נהגים אחרים. אבל אגיע לזה.
בינתיים, לאחר הפסקה של שנים בודדות, חזר יום אחד T הבית עם הקטנוע הזה.


VESPA PIAGGIO 
אם איני טועה, הוא ריסק אותו בעת החלקה על כתם שמן, ושוב היו לי כמה שנות שקט.

הבעייה עם חיידק האופנועים, שהוא הולך ומתפתח, גם כשהוא רדום.
נדמה לי שהילדים היו כבר בבית הספר היסודי כאשר הוא חזר יום אחד הביתה עם הקטנוע הזה של SANYANG



חשבתי שכבר גמרנו עם הקטע הזה, והפעם הזאת התקוממתי - נגד עצם הרכישה בלי לספר לי ובלי להתייעץ איתי (וזה הפך להיות הנוהל גם בשנים הבאות, הוא פשוט מופיע בבית עם הכלי החדש). באותה פעם לא דיברתי איתו במשך כמה ימים. זה לא עזר ואני התקפלתי.

את הקטנוע הזה (ואת עצמו) הוא כיסח כאשר בעת נסיעה לעבודה בוקר אחד, איזה רכב שנסע לפניו בלם לפתע, T נכנס בו, עף קדימה והתרסק בעצמו. T פונה למיון - תחת הוראות מפורשות לא להודיע לי ולהתחמק במקרה שאני מתקשרת (זה היה טרום עידן הפלאפונים) - וכשחזרתי מהעבודה הביתה באותו היום מצאתי אותו חבוש ומגובס בסלון...........
הקטנוע נמכר לגריטה, ושוב היו לי כמה שנות שקט.....

זה היה כבר במאה הנוכחית, כשהעסק של T ו-ע' כבר התחיל לנסוק, התחילה תקופת שפע, ומצד שני נמאסה על T העמידה האינסופית בפקקים בדרך למקומות האירועים שלו (האחד במרכז תל אביב והשני בקיבוץ, דרומית לראשון) - כשהחלו להופיע אצלו בזה אחר זה אופנועים מסוג אחר לגמרי.
כאן השתלבו להם שני הגורמים גם יחד - הפקקים/חניה והכיף. המהירות. האופנועים שאפיינו את השנים האלה היו יותר ויותר גדולים בנפח המנוע, ובהדרגה יותר ויותר קלים, "עירומים" מאבזור....ובקיצור: מהירים.

פצח את הסידרה  ה-650 V STAR של יאמהה


ואיתו החלו גם נסיעות שבת בבוקר לירושלים וחזרה, לנצרת ובחזרה....תחביב חדש.

אחריו הופיע ה-GPZ של KAWASAKI (שלדעתי גם הוא "זכה" להחליק להנאתו על כתם שמן)


אחריו הגיע ה"בולדוג", גם כן של יאמאהה

ואז הגענו לנפחי המנוע הגדולים באמת
ה-FAZER 1000 של יאמהה

ושני ZZR של של KAWASAKI בזה אחר זה, תחילה נפח 1200 סמ"ק


ואז 1400 סמ"ק
נדמה לי (אבל אני לא בטוחה) שהיה זה על האופנוע הזה ש-T הובהל באמבולנס שוב למיון, הפעם לאחר שנסע על מסלול פנייה ימינה (לכיוון הקיבוץ וגן האירועים) ורכב שעמד ברמזור אדום לכיוון ישר, החליט באופן פתאומי שהוא רוצה ימינה, וחתך בלי להסתכל ובלי לאותת ופשוט נכנס בו והעיף אותו הצידה.
שוב למזלנו הפגיעות לא היו חמורות, והפעם לא רק אני אלא גם ע' השותף נכנס לפאניקה - אבל לא עזר לשנינו כלום.
מצעד האופנועים המשיך לו כרגיל.

עוד תאונה שקרתה עם אחד מאלה (לא זוכרת אפילו איזה מהם), היתה בכיכר. כן, מעגל תנועה. הפעם באופן חריג ויוצא דופן גם אני רכבתי איתו (דבר שכמעט ולא קרה). היינו בתוך הכיכר כאשר נהגת שהגיעה מימין, פשוט לא ראתה אותנו. זו אחת הבעיות עם אופנועים. לא באמת רואים אותם, אולי בגלל דו-מימדיותם. היינו מול העיניים שלה ובכל זאת היא לא נתנה זכות קדימה, נכנסה בהאצה לכיכר, T ראה אותה ברגע האחרון, התחמק מפגיעת הרכב אבל נפלנו ונגררנו קצת על הכביש, חטפנו פציעות קלות בלבד אבל זה כאב..........

אגב תבענו אותה בבית משפט לתביעות קטנות, והשופט החליט להכריח אותנו להגיע לפשרה. גלגלי הצדק בבתי המשפט בארץ מוזרים קמעה....
הדבר הטוב שקרה אחרי התאונה הזאת היה, ש-T הלך לקורס נהיגה מתקדמת על אופנועים, קיבל שם טיפים מעולים לגבי רכיבה בטיחותית ומונעת, בלימות פתע ופניות חדות, וכל חוויית הרכיבה הפכה הרבה יותר טובה (ובטוחה) אחרי כן.

האופנוע הבא היה KAWASAKI NINJA 1000, מנוע קטן יותר אבל גוף "עירום" יותר, אחד האופנועים המהירים בעולם (אם לא ה...)

כאשר האופנוע האחרון בסידרה היה שוב יאמהה FAZER 

שגם איתו T התרסק כאשר רכב בלם לפתע לפניו על כביש 4 בדרך הביתה. אמנם הוא הצליח הפעם לבלום, אבל חטף קרע בשריר הירך ונאלץ להשבית זמנית את האופנוע. מה שהוא לא ידע אז היה שחודש אחרי כן, כשנטייל בארגנטינה, הוא יחליק באמבטיה וישבור שתי חוליות בגב. הוא אמנם התאושש מהפציעה אחרי כמה חודשי מנוחה, פיסיותרפיה והידרותרפיה, וחזר לעצמו, אבל הבין שעל האופנוע כבר לא יוכל לרכב - ובכאב לב (וממש רעידות דמויות גמילה) מכר אותו.

זה היה לפני כשש שנים. חשבתי שזה עבר לו. חשבתי שהוא הבין שזה כבר לא בשבילו.
טעיתי.
השבוע הוא הודיע (לשם שינוי, לפני ביצוע הרכישה) שהוא קונה לעצמו אופנוע "לשבתות", רכב אספנות, משהו בשביל הכיף, בשביל הנשמה, לא ל"יום יום".
"כמה אני כבר נוסע".....היה הטיעון שלו, ואני כמובן נותרתי בשלי. זה לא אתה, זה כל מי שמסביב. זה כל מה שמסביב.
וכרגיל - לא עזר לי.

ובחמישי בבוקר הקפצתי אותו כדי להביא את האופנוע. ועכשיו הוא חונה אחר כבוד ליד האוטו שלי: הונדה GOLDWIN שנת 1980.


ואלוהים יעזור לי

וגם כאן

יום שישי, 7 באפריל 2017

לחץ

מי שנסע בחמישי בבוקר מכיוון ראשון לציון צפונה על כביש 4 בסביבות שמונה וחצי בבוקר, עלול היה לראות נהגת עם פרצוף קצת לחוץ או מודאג, רוקדת במושב בחוסר נוחות.
הרבה דובר כבר על מכונית ללא נהג, אבל אף אחד לעזאזל לא חושב ליצור מכונית עם .....שירותים צמודים. 😟



טוב, אולי הגזמתי, אבל זה נראה לי משהו אמיתי: 


איך בכלל מצאתי את עצמי נוהגת בפקקי הבוקר של יום חמישי מראשל"צ הביתה?
הקפצתי את T מוקדם בבוקר לראשון, כי במסגרת חגיגות / משבר (מחק את המיותר) יום הולדת 60 שלו הקרב ובא, הוא החליט לקנות לעצמו אופנוע, וביקש ממנו להסיע אותו לשם כדי להביא את האופנוע הביתה.

נראה לי שעל כל נושא האופנועים בחייו של T (ולכן, בלית ברירה, בחיי) אצטרך להקדיש פוסט נפרד, חשבתי שהקטע הזה מאחורינו כשמכר את האופנוע האחרון שלו לפני שש שנים, אבל הנה זה חזר. 

בחזרה לכביש 4 לכיוון צפון, אני ברכב כבר מרבע לשבע בבוקר, אחרי ששתיתי ספל קפה אחד בבית ושתי כוסות מים - כהרגלי בכל בוקר - וכעת בדרך חזרה השלפוחית שלי כבר מלאה. מה זה מלאה? זועקת. מה זה זועקת? מתפוצצת.
מה זה מתפוצצת? אני כבר בפאניקה אמיתית.

והפקק מתנהל לו לאיטו, ואני מתחילה לחשב כמה זמן/ק"מ עד לתחנת הדלק של קוקה קולה ליד גבעת שמואל, שעד כמה שידוע לי היא התחנה היחידה שיש לי בדרך....
ופוזלת מידי פעם לצדדים כדי לחשב אולי עדיף לי לרדת בגנות או ביהוד או....אבל מבינה שייקח לי בערך אותו הזמן בפקקים האלה למצוא שם תחנת דלק ושירותים ועדיף לי להישאר במסלול הנוכחי....
ומתלבטת מידי פעם אם לזרוק הכל לעזאזל, לעצור בשוליים (שבקושי יש), לזחול בין השיחים (בחלק מהדרך יש שיחים) ושחרר את סבלי שם לעיני שאר הנהגים....

בינתיים רוקדת באי נוחות ומקשיבה לרדיו ומנסה להסיח את דעתי......

נזכרת בנסיעה דומה, לא כנהגת אלא כנוסעת במונית לכיוון שדה התעופה. יום ראשון בבוקר, פקקים נוראיים, אני אחרי שני ספלי קפה (מאז למדתי לקח, אבל זה כנראה בכל זאת לא מספיק), הנהג (דתי, כיפה שחורה) מחליט לנסוע דרך כביש 6 אבל גם שם הפקקים נוראיים....ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה להתאפק ועוד רגע הכל יברח לי שם במושב האחורי של המונית............

ואז באמת אמרתי לנהג ההמום שאני מבקשת שהוא יעצור בצד בהזדמנות הראשונה שתהיה לו (כביש 6...לכיוון נתב"ג...אין ממש איפה לעצור) - והוא מוצא איזה מפרצון ועוצר, ואני מזנקת מהמונית, בשטח פתוח, בלי עצים ובלי שיחים ובלי כלום....
מוצאת איזה ארון של בזק או חברת חשמל או משהו קטן וסמלי שכזה להסתתר מאחוריו, מפשילה מכנסיים ולעזאזל הכל..........וזהו. משחררת. ונושמת לרווחה. וחוזרת למונית, על נהגה הנבוך, וממשיכים לנסוע לשדה.

בחזרה לחמישי בבוקר, ארבעים דקות חולפות בסבל טהור, לא יודעת איך הצלחתי להגיע לקוקה קולה, ויש פקק גם בכניסה לתחנה - ולוקח כמה זמן עד שאני מבינה שזה תור לשטיפת המכוניות. מאותתת, יוצאת מהתור, עוקפת אותו ונכנסת איכשהו בכוחות ההתאפקות האחרונים שלי לחניה, מדדה ממש לכיוון "ארומה" ומזנקת לתא השירותים.....

אההההההההההההההההההה! איזו הקלה!!

וגם כאן

יום רביעי, 5 באפריל 2017

תלאות הסוס המעופף

אז נראה שבכל זאת לא שחררתי את הכל עדיין. את כל הדפוסים והמנגנונים האוטומטיים שלי.

בגוף: הנשימה נעשית כבדה, מעט מחנק, הדופק מואץ, מתחיל להיות לי קצת חם.
התרגום הרגשי של התחושות האלה: עצבים. אני מתחילה להתעצבן. אני מתוסכלת.
נכון, זה לא בעוצמות של פעם. אני לא מזיעה, אני לא צועקת...אבל אני חסרת סבלנות.

מה עורר את כל זה?
הזמנו חופשה בטוסקנה בפסח (כן כן שוב אני טסה לחו"ל! 😜): לנו, לבתנו עם בעלה והנכדים.
T הזמין את הכרטיסים כבר בפברואר, כמו גם דירה בחווה ורכב שכור (וחתני הזמין לעצמם רכב שכור בנפרד, למען הגמישות והחופשיות של כולנו במהלך החופשה).

הטיסה הלוך היא בחברת  PEGASUS AIRLINES, שהיא לכל הידוע לי חברת LO COST. ולכן ניסיתי לחקור את כרטיסי הטיסה כדי להבין אם המזוודות כלולות במחיר הכרטיס או שיש לשלם עליהן בנפרד.
מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בכלל.

בכרטיס האלקטרוני שקבלנו בדוא"ל יש מספר הזמנה ב-CHEAPOAIR - החברה שדרכה בוצעה ההזמנה.
יש מספר הזמנה ב-PEGASUS לטיסות הלוך (טיסת קישור באיסטנבול) ועוד מספר הזמנה נפרד ב-TURKISH AIRLINES לטיסות חזור (גם כן קישור דרך איסטנבול).
בנוסף יש לכל נוסע מספר כרטיס אלקטרוני.

ובכל זאת לא הצלחתי, באתר של PEGASUS למצוא את ההזמנה שלנו - לא בעזרת מספרי ההזמנה, לא בעזרת מספרי הכרטיס האלקטרוני, NADA!

אז התיישבתי. לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר. הסדרתי את הנשימה, ייצבתי את הדופק. טיפלתי בגוף.
חזרתי למחשב.

כתבתי לשירות הלקוחות של PEGASUS וקיבלתי אישור שפנייתי התקבלה. אני עדיין ממתינה לתשובה.
התחלתי צ'ט עם שירות הלקוחות של CHEAPOAIR - וגם הם נתנו לי רק את מה שכבר ידעתי - את מספרי ההזמנה ב-PEGASUS. אוף.

הם ידעו לומר לי שההזמנה בוצע ואושרה, אבל לא ידעו לומר לי אם מחיר הכרטיסים ששילמנו כולל מזוודות או CARRY ON או מה.....

כל קישור נוסף עליו לחצתי בהודעת הדוא"ל שהם שלחו לי הוביל לנתונים כלליים לגבי משקל מותר של מזוודה ושל CARRY ON..... מידע כללי. או שהוביל אותי שוב לאותו אתר של PEGASUS בו לא הצלחתי לאתר את הזמנתי, לא לפי מספר ההזמנה ולא לפי מספר הכרטיס האלקטרוני.

בשלב זה נתנה לי הנציגה של CHEAPOAIR בצ'ט את מספר הטלפון של PEGASUS.
האמת, אני לא אוהבת לדבר עם שירות לקוחות. לא אוהבת להמתין על הקו, לא מבינה בדרך כלל את המבטא שלהם...בקיצור נמנעת משיחות טלפון כמו מאש, ומעדיפה היכן שאפשר דוא"ל או צ'ט.

שוב לקחתי נשימה עמוקה.

הבנתי שהפעם אין לי ברירה. התקשרתי.
ודווקא ההמתנה היתה קצרצרה. ענה לי נציג באנגלית רהוטה במבטא תורכי סביר.
מסרתי לו את שמנו ואת מספר ההזמנה, והוא פתר עבורנו את התעלומה. את כל התעלומות, האמת.

הראשונה היתה שכאשר T ביצע את ההזמנה הוא הכניס את שמו הפרטי כשם משפחה ואת שם המשפחה כשם פרטי. לכן בעת חיפוש באתר שלהם, לא מצאנו את ההזמנה. ברגע שהכנסנו את שמו הפרטי - voilà - הופיעה הזמנתנו בכל תפארתה והדרה.

מייד וידאתי איתו שהעובדה הזאת לא תעשה לנו בעיות בשדה התעופה (הם מקפידים על נכונות השמות). הוא אמר שלא, שנוסעים רבים עושים את הטעות הזאת, וכל עוד הכיתוב הוא מדויק, זה לא משנה ששם המשפחה הפך לפרטי ולהיפך.

התעלומה השנייה והלא פחות חשובה, היתה שנציג PEGASUS הודיע לנו שהכרטיסים שלנו כוללים כבר עלות מזוודה במשקל 20 ק"ג ו-CARRY ON במשקל 8 ק"ג, כך שאם אין לנו צורך במטען מעבר לכך, אנחנו מסודרים.
איזו הקלה...............

ועוד כששאלתי אותו אם נוכל לבצע ONLINE CHECK IN לטיסה מהבית, הוא אמר שאפשר יהיה כבר 72 שעות לפני הטיסה - שזה ממש יפה. בדרך כלל מאפשרים לנו לעשות זאת רק 24 שעות לפני.

בקיצור, נרגעתי.
החוויה הזאת הראתה לי שיש עוד עבודה, ברמת ה"מנגנונים האוטומטיים" שלי....
אבל היא גם הראתה לי שבסך הכל יש לי את הכלים להתמודד עם הדברים האלה, לטפל בגוף, לא "לרדת מהפסים".
תמיד יש עוד רבדים לגלות, תמיד אפשר להגיע לרמה עמוקה יותר, לעיתים היא אפילו רמה בעייתית יותר....ולשחרר עוד משהו, להסיר עוד שכבה. כנראה שאין לזה סוף. אבל לעת עתה מה שיש אמור להספיק.
ומצפה לנו חופשה נהדרת עם הילדים והנכדים....

וגם כאן

יום שלישי, 4 באפריל 2017

אריה

אני אוהבת לבכות מספרים וסרטים, להזדהות עם העלילה, עם הדמויות, להיכנס פנימה לתור הסיפור וממש לחיות את זה.
אבל שום דבר לא הכין אותי לטלטלה שחוויתי כשצפיתי בסרט "סארו - הדרך הביתה" או "אריה" ("lion" בשמו המקורי)

עזבו שזה סיפור אמיתי.
עזבו שהוא נוגע ללב ברמות אחרות.
הכאב והתסכול שחוויתי יחד עם סארו, במהלך כל הסרט, גם ברגעים טובים יותר, מיטיבים יותר....גם כשהתברר אילו אינסטינקטים בריאים היו לילד הזה....ואפילו הרבה אחרי שהסרט הסתיים - לכאורה בסוף טוב - לא דומים לשום דבר שחוויתי עד כה בעת צפייה בסרט.

הבימוי היה עדין ומדויק. ומציאותי. ולא מפורש מדי.
השחקנים נבחרו בקפידה - כולם, ובמיוחד כמובן סארו הילד, אבל גם סארו הבוגר.
והם היו גם דומים להפליא לאנשים האמיתיים, אותם הראו כמובן בסוף הסרט.

בכיתי, כן - בכיתי לאורך כל הסרט.
אבל אחרי שהוא הסתיים, געיתי בבכי. יבבתי בהתייפחויות בלתי ניתנות לעצירה או להרגעה.

כמה סבל יש בעולם הזה, ביחוד לילדים. וכמה יחידי סגולה הם האנשים שבוחרים לעשות משהו בנידון. לעזור אפילו לנשמה אחת קטנה - חסרת אונים ואבודה, לדעתי זה עולם ומלואו.

ממליצה? ברור שממליצה. רק למי שמוכן גם כן לבכות....

וגם כאן

יום שני, 3 באפריל 2017

קרטוע?

אני כותבת במקביל בשני אתרים: ב-blogger ובישראבלוג, ולאחרונה אחד מהם שוב התחיל לקרטע (שלושה ניחושים איזה).
ודווקא האתר בו יש לי הכי הרבה קוראים ומגיבים.

לוקח לו המון זמן להגיב, ולפעמים ההמתנה מסתיימת בדף שגיאה.
לעתים לא נשמר מה שכתבתי בפוסט או שנמחקת תגובה מושקעת שכתבתי ...האם זו (שוב) ההתחלה של הסוף? או שרק אני חווה את התקלות האלה?

כל כך הרבה פעמים כבר הספידו את אתר הבלוגים החביב הזה, ובכל פעם הוא שב ונאחז בחיים.
מה יהיה הפעם?

וגם כאן (עדיין)

יום ראשון, 2 באפריל 2017

תוחלת החיים של

סיימתי לקרוא את הספר של ינץ לוי תוחלת החיים של האהבה.

לא קראתי אף ספר שלו לפני כן, ולא הכרתי אותו מהטלוויזיה.... ורק תוך כדי קריאה סיפרה לי בתי, שראתה את הספר מונח בסלון, על סדרת ספרי "הדוד אריה" שהוא כתב ושהם מכירים ואוהבים.

לא קראתי את הרומן שלו ולא את ספר הסיפורים וכאמור אף אחד מספרי הילדים....

ולכן אין לי מושג מה סגנון הכתיבה שלו כאשר לא מדובר באוטוביוגרפיה.
אבל כאן, בספר הזה, הסגנון היה מאד.....מעניין, שונה, בהרבה מובנים מנוגד לכל מה שלימדו אותי בסדנת הכתיבה.

אבל לא עזבתי אותו, קראתי בו קצת כל יום גם בימים עמוסי פעילות.
גם כשהפריעו לי קצת הקפיצות שלו בזמנים, הערבוב בין תקופות שונות, ההתייחסות לעצם כתיבת הספר באיזשהו שלב ואז חזרה לתוך הסיפור עצמו...........

גם כאשר הפריע לי שכל קטע מתחיל ב"תוחלת החיים של" משהו.

משהו משך אותי וזו לא רק הסקרנות לשמוע מה היה בסוף - כי היה ברור מההתחלה מה יקרה בסוף.

חשבתי על זה והבנתי שבאמת אין חוקים ואין כללים, ואם ספר הוא מעניין וכתוב היטב - ואין לי מושג מה זה כתוב היטב - אז הוא יהיה טוב, ויימכר, וייקרא, ולעזאזל כל החוקים שלמדתי בסדנת הכתיבה.

וגם כאן