יום שישי, 28 באפריל 2017

בבקשה לא להיכנס לי לצלחת

נזכרתי למה אני לא מדברת עם אנשים על הדיאטות שלי, על המשקל שלי, על התסביכים שלי.

נזכרתי איך, ברגע שאני פותחת סדק צר, יש לכל אחד מה לומר בנושא.

נזכרתי כמה זה מקפיץ לי את הפיוז.

נראה לי שכשאתחיל אימון/טיפול בנושא, זה אולי הדבר הראשון שאנסה להבין.

נזכרתי עכשיו, כשקראתי תגובה הזויה בפוסט של טליק. אפילו שזה היה מופנה אל טליק זה העלה לי את לחץ הדם.

ונזכרתי איך, בששי שעבר כשבתי וחתני אכלו כאן עם הנכדים, והעלינו את האופציה שנעשה בלון, היה מייד לחתני מה לומר על הרגלי האכילה שלנו.

כאילו יש לו מושג מה הרגלי האכילה שלנו.
הוא הסיק ממה שהוא מקבל (סעודת מלכים חגיגית ויוצאת דופן) בכל ששי, שזה התפריט הרגיל היומיומי שלנו. 😕

על סמך מה בדיוק, לא ברור.

והאמת שלמרות שכאן בבלוגיה התגובות תומכות, מכילות, אוהדות מאד - גם כאן נתקלתי באותה תופעה שקיימת גם "במציאות" - אף אחד לא באמת יכול להיכנס לראש של אף אחד כשזה נוגע לתסביכים. אין בזה הגיון, אין בזה רציונל.

עם המון כוונות טובות וטהורות יגידו לי מה לאכול (ובעיקר מה לא לאכול) וכמה.
בהמון פרגון ואהבה יגידו לי שאני בעצם נראית נהדר, מה אני רוצה? ישאלו.
ואפילו יגידו שבגילי אין לי מה להתעסק עם איך שאני נראית, מה שחשוב זו הבריאות.

ושלא תבינו אותי לא נכון - זה נהדר. זה אוהד ותומך ומכיל. אבל זה לא מבין. אין כנראה דרך להבין.

וגם מי שמזדהה וחושב שהוא מבין - ולפעמים זו מישהי שיש עליה 3-4 ק"ג מיותרים ושבגיל 30 הייתה סופר חתיכה ועכשיו, עם הגיל ואחרי לידות הגוף מתחיל לבגוד.....

גם אז זה לעולם לא יהיה בדיוק הראש שלי והשריטה שלי ומנגנוני ההישרדות שלי והתסביכים שלי. הם לגמרי שלי. וכן, בהם אני חייבת לטפל - או להסכים לחיות איתם.

ולטפל זה בראש ובראשונה להכיר.
ולהכיר זה קודם כל להסכים לדבר על זה. ולדבר על זה פותח פתח לאחרים לומר לי מה דעתם......
וזה מעגל אכזר.
זהו, אני ממש לא באה בטענות לאף אחד כאן שהגיב - מכל הלב. להיפך - מודה על כל התגובות הנהדרות ועל כל הכוונות הטובות והניסיונות לעזרה ועל ההזדהות והאמפתיה. באמת.

פשוט שמתי לב לתגובה האוטומטית שעלתה לי - ורציתי לשתף.

וגם כאן

אין תגובות: