יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

יפן - בחזרה לטוקיו (TOKYO)

המסלול אשר קיבלנו מדודו זיידנר התחיל בטוקיו והסתיים באוסקה, כי משם הם טסו הביתה.
כיון שאנחנו נחתנו בטוקיו בתחילת החופשה וגם המראנו ממנה בסופה, העברנו יום וחצי של "טוקיו" מהמסלול של דודו לסוף הטיול.

יצאנו מוקדם מהמתוכנן מאוסקה - בגלל הגשם ובגלל ש"ירד לנו ממנה" לגמרי, והגענו לטוקיו בשעות הצהריים.  היה זה יום ראשון בשבוע.
במלון, שהפעם הקפדנו שיהיה מרחק שתי דקות הליכה מתחנת הרכבת Otsuka (אוטסוקה), סרבו כמובן לעשות לנו צ'ק אין לפני השעה שתיים.
למען הסר ספק, השעה היתה רבע לשתיים.....!

מיואשים מכדי להתווכח, הפקדנו בידיהם את מזוודותינו, ויצאנו (עדיין בגשם שוטף) לאכול משהו ולהמשיך לתייר בטוקיו הקסומה.
לפני שיצאנו, הם עוד שאלו אותנו ברוב חוצפתם מתי אנחנו מתכוונים לחזור.
כבר אמרתי שככל שהמלון גדול יותר ו/או מפואר יותר כך היה הצוות אנטיפת יותר? אמרתי.
הודענו להם, שכיון שהם מסרבים אפילו לבדוק אם אולי החדר שלנו מוכן כבר, אנחנו יוצאים לתייר בטוקיו ושאין לנו מושג מתי נשוב.

כשיצאנו מהמלון שמענו רעש של תופים וצלצולים, וכשעקבנו אחר מקור הצלילים, גילינו תהלוכה מוזרה שיצאה מתוך תחנת הרכבת (שהיתה צמודה, כאמור, למלון).....
כיון שלא הצלחתי בעבר להעלות לכאן קליפ וידאו, אני מצרפת קישור

התברר שהחבר'ה האלה הובילו פסל של בודהה (עטוף היטב בניילונים מפני הגשם) בשירים, תיפופים וריקודים למִשְׁכָּנוֹ  החדש - מקדש קטן סמוך שהיה בשלבי שיפוץ.

חיכינו שהם יחלפו על פנינו, ואז חצינו את הכביש ומצאנו מסעדה מקומית קטנטונת - כמו שאנחנו אוהבים. זו היתה מסעדה מהסוג שבה בוחרים את המנות הרצויות במכונה, משלמים במכונה, ומביאים לדלפק ההזמנות את הפתקים.

הזמנו מרק, מהמרקים הנהדרים היפנים המלאים בירקות ואטריות (לא זוכרת אם הזמנו אטריות מסוג אודון - udon - או סובה - soba) והתיישבנו לאכול.
על השולחן, כרגיל, היתה צנצנת של התבלינים שהיפנים מוסיפים כמעט לכל מאכל, שנראית בערך כמו צנצנות הסוכר שהאמריקאים מניחים על שולחנות בדיינרים שלהם.

בשולחן שלידינו ישבו שני גברים יפנים ואכלו בדממה. זה שישב מולי ניסה, ללא הצלחה, לתבל את צלחתו בעזרת צנצנת התבלינים. כנראה היתה סתימה בפִּיהָ או תקלה אחרת שמנעה בעד התבלינים לצאת.
התבוננתי בעת שהוא ניסה מספר פעמים לנער את הצנצנת מעל לצלחת, ולבסוף וויתר והמשיך לאכול את המנה שלו כפי שהיתה.

הערתי את תשומת לבו של T לתופעה הזאת. הרי ישראלי (או כל אחד, בעצם) במקומו היה ....פשוט פותח את הצנצנת, או מבקש מבעלת הבית / מלצרית צנצנת אחרת או פשוט קם ולוקח צנצנת משולחן אחר. אבל היפני פשוט הרים ידיים והסכים לאכול את המנה שלו ללא התיבול הנוסף.

T החליט להציע לו את צנצנת התבלינים שלנו, וחיכינו לראות כיצד יגיב. הרי ביפן אין אינטראקציה בין אנשים זרים שיושבים בשולחן או בספסל הסמוך.
היפני קיבל את הצנצנת בהפתעה ובשמחה רבה, תיבל את המנה שלו, ובאופן לגמרי יוצא דופן התחיל לפנות אלינו בדברים. מהיכן אנחנו, כמה זמן אנחנו ביפן, האם אנחנו נהנים....
זה היה מחקר נחמד בסוציולוגיה.
כשעזבנו הוא הגדיל לעשות ואיחל לנו דרך צלחה והמשך הנאה מהטיול.

שבעים ומרוצים, החלטנו להשלים את שלא הספקנו בביקורנו בטוקיו בתחילת הטיול, ושמנו פעמנו אל UENO, והמוזיאון המלכותי, שהיה סגור בביקורנו הקודם (שחל ביום שני בשבוע).
שוב זכינו לראות את היעילות היפנית בפעולה, כאשר לאורך התור הארוך (שהתקצר די במהרה), הוקם בזריזות קירוי זמני נגד הגשם. כמובן שלכל אורך התור עמדו גם מתקנים רבים לשמירת המטריות.


זכינו לצפות בתערוכה של יצירותיו של האמן האיטלקי מהמאה ה-16 Giuseppe Arcimboldo, שצייר דיוקנאות של אנשים תוך שימוש בפריטים כגון פירות וירקות, פרחים או דגים וכן ספרים.

התערוכה היתה מרתקת.

חזרנו למלון בשש וחצי, וסוף סוף עשו לנו צ'ק אין. התקלחנו ונחנו מעט, ויצאנו לארוחת ערב - ברגל, מעבר לרחוב, שוב במסעדה מקומית קטנה שהיתה מלאה במקומיים זקנים.
בעלת המסעדה ידעה יותר אנגלית מכל יפני אחר שפגשנו בטיול. היא לא האמינה כשהזמנו וואסאבי וג'ינג'ר כבוש עם הסושי שלנו (שמנו לב שהם מעולם לא הגישו לנו את זה אוטומטית) והתעניינה מאד בנו ובמוצאנו.

כשסיפרנו שאנחנו מישראל, היתה התרגשות גדולה במסעדה. כל הסועדים היו כנראה קבועים שם, וכולם העבירו בקולי קולות את הידיעה המרעישה, שיש כאן זוג מישראל. שניים מהם ניגשו אלינו והתחילו לדבר ולשאול שאלות נרגשות......ביפנית. משום מה הם יצאו מנקודת הנחה שאנחנו חייבים להבין אותם.

הסברנו שאין לנו מושג ביפנית, ובעלת הבית עשתה כמיטב יכולתה כדי לתווך ולתרגם.
זו היתה חוויה מסוג חדש עבורנו, כי עד אותו הרגע, איש לא התעניין בנו או פנה אלינו בלי שפנינו אליו.


בסוף הארוחה ביקשנו לשאול את בעלת הבית אודות אחת ממנות הסושי (בתמונה - הלפני אחרונה מימין). לא זיהינו את המנה לא בצורתה, לא במרקמה ולא בטעמה. היא לא ידעה איך היא נקראית באנגלית, ואז גילינו לה את אפליקציית התרגום של גוגל google translate. היא אמרה את שם המנה ביפנית לטלפון, והטלפון אמר וכתב את שם המנה באנגלית. כל סועדי המסעדה נעמדו על רגליהם גם מההמצאה המהפיכנית הזאת. התברר שזו היתה מנה של ביצי הרינג....האמת? לא טעימה בכלל!

את הקינוח קנינו בתחנת הרכבת בקונדיטוריה צרפתית, מה מראה המנות היה הרבה יותר טוב מטעמו, לצערינו.
תם היום הלפני אחרון שלנו ביפן. נותר לנו עוד יום שלם למחרת.............

וגם כאן

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

ביקור קצת הזוי

יום רביעי אחר הצהריים הוא יום הניקיון אצלנו בבית.
אף אחד לא בא אלינו ביום הזה, וגם בתי יודעת שזה לא יום שאפשר להפקיד בידינו את הנכדים.

המנקה מגיעה בצהריים, מקבלת ארוחת צהריים טעימה, ואז בדרך כלל עולה לנקות קודם כל את הקומה של חדר השינה שלנו.
כשהיא מסיימת שם ויורדת למטבח ולסלון אנחנו מנצלים את ההזדמנות ועולים לנוח קצת.
כשאני נחה הטלפון שלי על "שקט".

השבוע, רק הספקנו להירדם וכבר צלצל הטלפון של הבית, אותו אנחנו אף פעם לא משתיקים - גם כי רצוי שניתן יהיה להשיג אותנו במקרה חירום, וגם כי מי כבר מתקשר אלינו הביתה? 99.999% מהאנשים מתקשרים ישירות לסלולרי. 

T עונה מנומנם, ופתאום אני שומעת אותו אומר "שלום לָךְ, מה שְׁלוֹמֵךְ?" ואז "כן, אנחנו בבית. איפה אתם? כן, אני מעריך שזה ייקח לכם כארבעים דקות להגיע".

הוא הניח את השפופרת על כנה והסתובב אל המבט המבולבל שלי: "אחותה של כלתנו בארץ, עם בעלה והתינוקת, והם יעברו אצלנו בדרכם לבית ההורים בצפת".


זכרתי שהאחות, שנקרא לה כרגע 'מינכן', משום ששם היא חיה כבר שנים רבות עם בעלה הגרמני, מתוכננת לבוא לבקר בארץ באוקטובר. 
זכרתי גם, שבפעם האחרונה שדיברתי עם המחותנת שלנו, היא הזכירה את העובדה שבתה הבכורה מתכננת לשהות כמה ימים במלון על חוף הים בתל אביב לפני שתבוא אליהם הביתה לצפת.
היא אפילו הזכירה בחטף ש-'מינכן' הביעה את רצונה לראות אותנו בביקור הזה, ולהראות לנו את הילדה, שנולדה אחרי קשיים רבים, שתי 'לידות שקטות' בזו אחר זו.

מה שהמחותנת שלי כנראה לא יודעת, זו העובדה ש-'מינכן' נעזרה בי לא מעט בתקופה הקשה ההיא, בטלפון ובהתכתבות במייל - כי נכון שאין בינינו קשר, מעבר לעובדה שהיא האחות של כלתי האהובה, אבל היא מצאה אצלי אוזן קשבת, היא הצליחה לדבר איתי באופן שלא יכלה לדבר עם אמה. 
נשמע לי נחמד והגיוני ש'מינכן' תיצור קשר כשתהיה בארץ, אבל לא העליתי על דעתי, שהיא מתכוונת "ליפול" עלינו ככה מעכשיו לעכשיו ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום. ועוד ביום של עוזרת....
בדקתי, וראיתי שהיא התקשרה קודם לנייד שלי, ומשלא היה מענה - במקום להמתין שאחזור אליה, התקשרה הביתה. 

"אין דבר", אמר לי T, "אני קופץ להביא כיבוד - הם בטח יהיו כאן רבע שעה וימשיכו לצפת".

למזלנו מזג האוויר היה נעים, והם ממילא רגילים לקרירות של גרמניה - אזלא נורא שנארח אותם בגינה, כי בסלון ובמטבח כרגע מנקים....
T הגדיל לעשות, קפץ על האופנוע לרולדין והביא שתי עוגות. 

בני הזוג הגרמני הגיעו עם התינוקת המתוקה, בת שבעת החודשים, קיבלו בהבנה את התנצלותנו על הישיבה בגינה, התיישבו - ומיד התחילו לבקש כל מיני דברים. 
בהתחלה זה עוד נשמע סביר. קערה וכף ומים מורתחים - להכנת אוכל לקטנה. 
אחר כך התברר שלא רק הילדה רעבה, אלא גם הם לא אכלו שום דבר מהבוקר (השעה הייתה קרוב לחמש אחר הצהריים), ו"אולי אפשר לקבל איזה כריך".....

"יש עוגה" מלמלתי, עם איזו חצי בדיחה על מארי-אנטואנט, אבל T כבר נכנס למטבח (והפריע לעוזרת שעמלה שם על הניקיון) ותוך דקות הכין להם כריכים, חביתות וסלט, בנוסף על שתי העוגות, וגם תה ללא קפאין (אחרת איך ישנו בלילה?). 

הקטנה היתה באמת מורעבת - לא ממש הבנתי מדוע לא אכלו צהריים או לפחות מדוע לא האכילו אותה לפני שיצאו מתל אביב - אבל 'מינכן' ניסתה להימנע מלהאכיל אותה עד שבעלה לא הביא את העגלה מהרכב.

ייתכן שהם קיוו שאשלוף להם כיסא אוכל של תינוקות, אבל לי כבר אין נכדים בגילאים האלה, ובעוונותיי השאלתי את כיסא האוכל שלי ל'מחברת' כשנולדו שני נכדיה.

"היא ממש רעבה" מלמלתי בדאגה, כשראיתי את הקטנה מתאמצת להתקרב לצלחת הדייסה שכבר חיכתה מוכנה על השולחן.
"טוב", אמרה 'מינכן' באי נוחות, מדברת כאילו לתינוקת: "אולי היום נשבור את החוקים, ונתחיל לאכול על הברכיים של אמא ולא בכיסא"........
הילדה התחילה לבלוע תאווה את הדייסה שהוגשה לה סוף סוף, כפית אחר כפית, ומקץ דקות ארוכות חזר הבעל מהרכב עם העגלה המיוחלת.
'מינכן' נרגעה, העבירה את התינוקת לעגלה, והמשיכה להאכיל אותה "לפי החוקים". 
בינתיים התנפל הבעל על התקרובת שהגיש T, ומשסיימה הילדה לאכול, הוציאה אותה 'מינכן' מן העגלה תוך שהיא ממלמלת "היא לא אוהבת לשבת בעגלה", דחפה אותה לידיי המופתעות, והתנפלה אף היא, מורעבת, על הכיבוד. 

למזלה ולמזלי, תינוקות אוהבים אותי. יש לי מן ריח או תחושה של סבתא, כנראה, והקטנה לא הביעה התנגדות כלל לשבת עלי. להיפך, היא חייכה אלי, דיברה אלי בתינוקית ספרותית, שיחקה איתי ב"בואי נראה כמה פעמים תרימי את הצעצוע שזרקתי עד שתתעייפי" וגם כמובן - כמו כל התינוקות בעולם - שלחה יד בוטחת להסיר מעיני את משקפיי. 

לאחר ששבעו ונרגעו, פנו בני הזוג להתארגן להחלפת החיתול לתינוקת, והלבשתה בפיג'מה (במחשבה נכונה, שבעת הנסיעה הארוכה לצפת, סביר להניח שהיא תיכנס כבר לשנת הלילה שלה). 

ביקור של רבע שעה בדרך לצפת הפך לביקור של שעתיים וחצי.

אז אי אפשר לומר שסבלנו. בסך הכל התינוקת מתוקה בטירוף והיה נחמד לראות את הנס הזה שנולד אחרי כל כך הרבה סבל וכאב.
וגם: זו אחותה של כלתנו, כלומר משפחה לכל דבר. 
וגם: אנחנו רגילים לארח, גם ללא התראה, ולמרות התנאים הלא אידאליים (יום ניקיון!) זה בסך הכל עבר בסדר.

ועדיין......איך אתם מתקשרים לאנשים, שבקושי יש לכם קשר איתם ומודיעים שאתם מגיעים אליהם מעכשיו לעכשיו?
איך אתם לא מהססים לבקש שנאכיל אתכם, כאשר לא הייתה לנו שום התראה מוקדמת ושום יכולת להיערך לכך? 
מי פוצח בנסיעה ארוכה מתל אביב לצפת בלי לאכול קודם, או לפחות לוודא שהתינוקת שלו שבעה ורגועה?  

הייתכן שהם פשוט לא חשבו על זה? 
הייתכן שמישהו שיש לו חוקים כל כך ברורים (כמו זה שלא מאכילים תינוקת על הברכיים של אמא) לא מתכנן נסיעה לא פשוטה שכזאת? 
ואולי באמת הם בנו על כך שאנחנו נאכיל אותם?

אז כפי שכתבתי בכותרת: זה היה ביקור הזוי למדי.

וגם כאן

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

יפן - איך פספסנו לגמרי את אוסקה (OSAKA)

תכננו יום וחצי לתיור באוסקה, ידענו שיש לנו הרבה מה לראות שם. 

התכנון היה לצאת על הבוקר מהירושימה, לתפוס את רכבת השינקנסן לאוסקה, לשים את המזוודות במלון - ולהתחיל לטייל.
ארמונות, גנים תלויים, מקדשים.... להמשיך למחרת בבוקר - ואז בשעות אחר הצהריים המוקדמות לתפוס את השינקנסן בחזרה לטוקיו.....כן כן היו לנו הרבה תכנונים באוסקה. 

היינו צריכים אולי לנחש שהוטל עלינו נאחס באותו היום, כשלא שמנו לב שעלינו על רכבת שינקנסן "מאספת" שבה ארכה הנסיעה כמעט שלוש שעות במקום שעה וחצי. 

אבל בעצם  עשינו כבר טעויות כאלה, גדולות מאלה, למשל בנסיעה מטאקאיאמה לקיוטו, ושום אסון לא קרה. כאן לפחות לא הצטרכנו לרדת, להחליף רכבות ולהתרוצץ בין רציפים. פשוט ישבנו במשך שלוש שעות במקום במשך שעה וחצי ברכבת מאד נוחה ....

אלא שהנאחס לא הסתכם בכך. בדרום יפן השתולל באותם ימים טייפון NORU, שבלבל לגמרי את תחזיות מזג האוויר (אף אפליקציה לא ידעה לדווח על כך), והמטיר על אוסקה גשם בלתי צפוי (וגם קצת רוח) ששיבש לנו את כל התכניות. 

פה כבר לא היה מדובר בגשם שקט ונעים, שבא והולך לפרקים, ללא רוח - גשם, שאפשר להיות גיבורים ולהמשיך לטייל בו כרגיל. 
היה ממש מגעיל בחוץ. קר וגשום ורוח....וזה שיבש את כל התכניות, הוציא לנו את כל החשק, וגם הוריד קצת את מצב הרוח....

בנוסף לכל התברר, שכאשר הזמין T את המלון באוסקה, הם הציגו את המלון כממוקם "ארבע דקות נסיעה ברכבת מתחנת אוסקה JR המרכזית" -  a 4-minute train ride from JR Osaka Station !!

זו היתה הטעייה פראית.
בפועל המלון היה באיזה חור!
בכל פעם שרצינו לנסוע מהמרכז למלון ובחזרה, נאלצנו ללכת 6-7 דקות לתחנת רכבת אחת, לנסוע אמנם רק כשלוש דקות באמת, אבל אז ללכת עוד 6-7 דקות ליעד. בגשם שוטף וברוח ובקור. 
וליד המלון לא ממש עברו מוניות.
ו-UBER לא פועל באוסקה.

גם ההתנהלות ברכבת עצמה לא היתה מספיק ברורה שם, וגם באוסקה התברכנו בעובר אורח נדיב, שראה אותנו מתווכחים לגבי איך להגיע לרציף הנכון, שאל ליעדנו, לקח אותנו דרך מדרגות ומנהרות לרציף הנכון, הבטיח לנו שכל רכבת שתעצור שם תיקח אותנו לתחנה המבוקשת....קד קידה והלך. 

למרות אכזבתנו הרבה, הגינו תכנית פעולה חדשה, שבודקת מה אפשר לראות באוסקה בלי להסתובב בחוץ.

מצאנו שני דברים - 
את עולם הספא - ה-Onsen הענק של אוסקה, שמשלב אלמנטים מכל העולם - ספא מערבי, Onsen יפני, בריכה משפחתית שכוללת פארק מים מרהיב.....

ואת האקווריום המרשים של אוסקה.

האקווריום היה באמת מושקע, ברמות שלכל בעל חיים הם בנו בית שמדמה באופן קרוב מאד את סביבתו הטבעית (כולל למשל קור וקרח לפנגווינים הקיסריים של אנטארטיקה וחום וצמחייה טרופית וכדומה). בנוסף, בדומה לאקווריום הנהדר של בוסטון , יש בו חלל עצום בן כמה קומות, בו ניתן לראות סוגים רבים של דגים, כרישים וכולי מכל הקומות ומכל הכיוונים. 

והלא אי אפשר בלי קוריוז יפני: הם הרי משוגעים על חותמות היפנים האלה. לא ראיתי מעולם ארץ שבה יש כל כך הרבה חותמות על כל כך הרבה דברים. על קבלות, על כרטיסים, על אישורי הנסיעה ברכבת....
בחנויות הם מוכרים אלבומים שמיועדים לחותמות (כמו שאצלנו יש חוברות למדבקות, או בעבר אלבומים לאיסוף בולים).
באקווריום בכל פינה עומד לו שולחן קטן עם פתקים ו.....חותמות. החותמות מטביעות את דמויות הדגים שמופיעים באותו אזור של האקווריום, וילדים (וגם מבוגרים) נעצרים להחתים לעצמם את הדמויות על הפתקים, ולוקחים איתם הביתה....

האקווריום היה עמוס מאד, וזה כבר בישר לנו על מה שצפוי לנו בספא. זה היה יום שבת. 
בספא היו כמה קומות, כל קומה הוקדשה לסגנון אחר. היתה קומת המסעדות כמובן, היתה קומת המשפחות - שם היו בריכות ופארק שעשועים וגם חטיפים ומזון מהיר.....
והיתה קומת הספא היפני, וקומת הספא האירופאי. 
לכאורה מבחר.
בפועל - הספא היפני נועד רק לגברים, והאירופאי רק לנשים. בחירה לא היתה שם. 

שוב הופרדנו, שוב העירום הזה שכבר התחלתי להתרגל אליו....אלא שהפעם היה הספא מפוצץ באנשים.
כל כך מפוצץ, שכאשר נפגשנו בקומת המשפחות כדי לבלות מעט ביחד, היו כל כך הרבה משפחות, אנשים, ילדים....שממש לא היה לנו היכן להיכנס למים.

כל כך מפוצץ, שגם לאחר שהלכנו איש אישה לקומתו/ה: בקושי היה מקום במתקני הטבילה השונים מרוב שבנות/נשים תפסו את כל השטח, התיישבו, התנחלו ממש..... ולא יצאו!

מגוון הבריכות והמתקנים היה עצום. לו היה זה יום רגיל באמצע השבוע הייתי חוגגת שם.
אמבטיות ובריכות ומפלים בכל הגדלים, התפאורות והעיצובים ובמגוון מרשים של טמפרטורות.
במציאות: זו היתה חוויה מיותרת לחלוטין, מבחינתי.

התלבטתי אם להיכנס לעיסוי (בתשלום נוסף כמובן) ופשוט לא בא לי. 
אחר כך אמרו לי שעיסוי ביפן שונה לגמרי מכל מה שאני מכירה, ואולי באמת הפסדתי חוויה בלתי נשכחת.

בסוף מצאתי אזור של כורסאות עיסוי (כמו ההיא שהתנחלתי בה בטוקיו בבנין פאנאסוניק ברובע האלקטרוניקה HAKIHABARA), ולאחר שהתקלחתי (בישיבה כמובן, כנהוג ב-Onsen-ים) והתלבשתי, נרגעתי וטופלתי באחת מהן במשך רבע שעה שלמה (בתשלום כמובן). 

אכלנו צהריים בקומת האוכל - סביר אבל שום דבר מיוחד - ושמנו פעמינו למלון.

לשם החוויה, הזמין T באוסקה מלון "למבוגרים בלבד" - מלון שנועד לסקס ודיסקרטיות. 
בהתחלה חשבנו שזהו רק מלון לבוגדים/בוגדות, לגברים עם נערות ליווי, ל.....אבל חקרנו קצת והבנו, שביפן - עם קירות הנייר הדקים, שחלקם מהווים גם דלתות הזזה (ללא בידוד או מנעול) - ולעיתים משפחות מורחבות שלמות שחיות יחד בבית אחד - מאד מאד קשה גם לזוגות נשואים לקיים יחסי מין. 

מלונות ה"מבוגרים בלבד" (rabu hotelu = מלון אהבה) מאד נפוצים ומקובלים.
הדיסקרטיות היא בחשיבות עליונה, הכניסה היא צדדית ונסתרת, הקבלה לא מאויישת (פקיד מגיע רק אם מצלצלים במיוחד עבורו) וכל הצ'ק אין וצ'ק אאוט יכולים להתבצע אוטומטית, בלי צורך בשום תקשורת עם צוות המלון. 

אין חדר אוכל במלון, ומי שמזמין ארוחה מקבל אותה לחדר דרך אשנב מיוחד, בלי שנותן השירות רואה את האורח או את החדר.

החדר עצמו מרווח מאד מאד יחסית לסטנדרטים היפניים, ומאובזר בכל מה שנראה ליפנים, שנדרש במלון אהבה.
מבחינתי השוס דווקא הופיע בצורת כורסת העיסוי האולטימטיבית - בה בילינו גם T וגם אני (כל אחד לחוד!) שעות ארוכות (טוב, לא באמת - אבל דקות ארוכות מאד)

בנוסף לכורסא השמיימית היתה בחדר מיטה מרווחת (במושגים יפנים), עם מסאז'ר למראשותיה (החלטנו שזה היה מסאז'ר ולא ויברטור...אבל אין לדעת איך אנשים בוחרים להשתמש בזה).

מערכת אודיו / וידאו, וכמובן שאי אפשר בלי קריוקי (שגם לו היינו רוצים להפעיל אותו, הכל היה ממילא ביפנית)



ג'קוזי בחדר האמבטיה, וגם שם מערכת שמע ווידאו...
מגוון עצום של סבונים, שמנים, קרמים, וגם מייבשי/מעצבי שיער מגוונים ומשוכללים....


מכונה לרכישת אביזרי סקס ומשחקי תפקידים שונים - בגדים ושמנים ואביזרים נוספים - לא ממש חקרנו לעומק....
מכונת כרטיסים לטלוויזיה לפורנו כמובן, בתוך החדר...
מיני בר.....

בהחלט סוג אחר לגמרי של מלון ממה שאי פעם הכרנו. 

לאחר שטבלנו בג'קוזי והתפנקנו בכורסת העיסוי, ממש לא התחשק לנו לעשות שוב את המסלול המייגע עד לתחנת הרכבת כדי לנסוע למרכז אוסקה לארוחת הערב. 
הסתובבנו לנו ברגל בסביבות המלון, מקום די שומם וריק מאנשים - מצאנו סניף של מוס בורגר, שהתברר כלא רע בכלל....ובכך  חתמנו את ביקורנו המוזר באוסקה. 

הזמנת ארוחת הבוקר היתה גם היא מוזרה - מבחר הפריטים בארוחת בוקר "מערבית" היה מצומצם מאד, ולא ניתן היה - למשל - להזמין גם קפה וגם שתייה קרה.

כשהגיעה הארוחה בבוקר (דרך האשנב הדיסקרטי), היא נראתה כמו שצריך אבל הטעם.....היה נורא.
דוגמא: ביצת "עין" שהוכנה ....יום קודם, כנראה, והוצאה הרגע מהמקרר......
אפשר לומר שבאופן כללי אין ליפנים מושג כיצד להכין ארוחת בוקר מערבית. היו אולי שני מלונות שבהם ממש נהנינו מארוחת הבוקר. זה כאילו הם ידעו איך זה צריך להיראות, אבל בלי כל יכולת להבין את הטעם, את המרקם ואת הטמפרטורה הנדרשים. 

כך חווינו / לא חווינו את אוסקה, ואני מוצאת את עצמי מקווה שייצא לנו לחזור לשם יום אחד לעשות תיקון...........

וגם כאן

יום רביעי, 25 באוקטובר 2017

עוד אחר צהריים עם הנכדים

מאז שהתחיל לחץ הלימודים לבחינת ההסמכה אצל בתי, לקחתי על עצמי להיות עם הנכדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים.
בימי שני היא נוסעת להדרכה, ואני מגיעה לאסוף אותם מהגן ומבית הספר ולוקחת אותם לחוג השחיה שלהם.

בשני האחרון קיבלתי טלפון מבתי שחכמוד כבר בבית, התקשרו אליה מבית הספר שהוא מעד ונפל ופצע את ברכו, הכאב מונע בעדו להמשיך ללמוד, והוא מבקש שיקחו אותו הביתה.
כיון שהיא היתה צריכה לצאת מהבית להדרכה ברבע לארבע, היא שאלה אם אוכל להגיע מוקדם יותר מהרגיל (הרגיל = ארבע וחצי).

הגעתי אליהם בשלוש וחצי. ראיתי את בתי ואת חכמוד על רצפת חדר המשחקים שקועים ב"קרבות בייבלייד" (או כמו שחכמוד אומר: "בלייבלייד"). BeyBLADE
(לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה) אלה סוג של סביבונים או פוֹרְפֵרַה של פעם 

שמבוססים על סדרת טלוויזיה מצוירת (כנראה יפנית). לבייבלייד יש "זירה" שבתוכה מתנהל "קרב" של בייבליידים שמתחרים זה בזה מי יפול אחרון (מכוח האינרציה או כתוצאה מהתנגשות ביניהם). 
לחכמוד (ועכשיו גם לנשמותק) אוסף מכובד של הבייבליידים האלה, והוא גם יודע איזה מהם "מעונה ראשונה" או "מעונה שנייה" כי הוא גם צופה בסדרה בטלוויזיה. 

כשבתי הלכה, תפסתי את מקומה ושיחקתי עם חכמוד בבייבליידים, ואפילו ניצחתי פעם אחת. לזכותו ייאמר שבכל פעם שהפסדתי, הוא החליף לי את הבייבלייד ל"אחד יותר חזק" כדי להעלות את סיכויי. 

כל עוד הוא ישב על הארץ ושיחק, הוא כמעט ולא הזכיר את הפציעה שלו. אבל כשקם ללכת, לאסוף אתי את נשמותק מהגן, היתה דרמה גדולה. הוא צלע וקיפץ על רגלו השמאלית, הוא נאנח קשות בכל פעם שהביט בשריטה על ברכו, ועל שטף הדם הכחול שסביבה.....והיה ברור שהוא צריך תשומת לב סביב הפציעה הזאת. 

הוא כבר סיכם עם בתי שהוא לא ישתתף בחוג השחייה, אבל כמובן יבוא איתנו ויישב איתי בזמן שנשמותק ישחה. 
הוא גם סיכם איתה שהוא יורשה להישאר ברכב כשאאסוף את נשמותק - בתנאי שיישאר בטווח הראייה שלי - כלומר, אעמוד בשער הגן ואבקש שישלחו אלי את נשמותק. כל הפרוצדורה הזאת היתה חדשה לי - אני לא משאירה ילדים ברכב, אני תמיד נכנסת לגן ומוצאת את נשמותק ויוצאת איתו....
אבל הבנתי שאפשר גם אחרת - בלי לסכן אף ילד.

חכמוד צלע בחינניות לרכב, חגר את עצמו (כן, הוא כבר ממש גדול!), ובאמת צלצלתי בשער הגן והם שלחו את נשמותק אלי, בלי לשכוח את המים שלו, את התיק שלו, ואפילו את הקורקינט שלו (שלא ידעתי שהיה איתו בגן) שהוא עצמו השכיל לזכור. 

הגענו הביתה, ובזמן שהתארגנו לחוג השחייה (החלפה לבגד ים, הכנת מגבת ובגדים להחלפה) הם גם צפו בפרק של....בֵּייבְּלֶייד (איך לא?) ונשנשו משהו. 

בדרך לבריכה, לגמרי כבדרך אגב, הזכרתי לחכמוד שבבריכה הזאת היה סבא מגיע אחרי פציעת הגב שלו, והם עשו לו תרגילים במים שעזרו לו להבריא. הידרותרפיה, קוראים לזה. 
"נכון" הסכים חכמוד בהתלהבות, "כי זו לא רק בריכה לחוגים, זו גם מרפאה". הסתפקתי בזה.
כשהגענו לבריכה, סיפרתי למדריך את עניין הפציעה. 
בבריכה הזאת כל ילד מקבל שיעור פרטי, כל אחד באזור אחר של הבריכה. 
כיון שבתי לא הודיע מראש על ביטול השיעור של חכמוד, ידעתי שהיא תחויב בכל מקרה, גם אם הוא לא ישתתף.

המדריך קלט אותי, התיישב ליד חכמוד על הספסל, ביקש לראות את הברך הפצועה, והסביר לו כל מיני דברים רפואיים וספורטיביים. לא שמעתי את השיחה שלהם, אבל בסופה חכמוד הסכים להיכנס למים. איזה מזל שהבאתי איתי ליתר בטחון את בגד הים שלו ואת המגבת! 

כל הפציעה כאילו לא היתה, תוך כדי השיעור וגם אחריו. 

חזרנו הביתה, והם רצו מייד לחדר הצעצועים והתחילו לארגן הופעה.
יש להם מערכת תופים חשמלית קטנה (שאני לא זכרתי, אבל חכמוד אמר שאנחנו קנינו להם אותה כשהיו "פיציים") וגם מכונת קריוקי (שקנתה הסבתא השנייה) - הם כיבו את האור והדליקו מנורת "כוכבים" - ממש אווירה של "דיסקו". 


הם התחילו הופעה, ואני בדקתי היכן חתני.
כאן המקום להודות ולהתוודות: אני "בולשת" אחריו לפעמים. 
אני יודעת שזה לא ממש מוסרי, אבל מאז שהיינו יחד באיטליה, והוא שיתף איתי בגוגל את המיקום שלו - הוא לא טרח לבטל את השיתוף, ומידי פעם (רק כשזה רלוונטי לי) אני בודקת היכן הוא. 
כיון שידעתי שהוא אמור להגיע הביתה בסביבות שש וחצי / רבע לשבע, בדקתי כדי לראות אם הוא בדרך.
הגוגל הנאמן הראה שהוא עדיין בעבודה!
התפלאתי, אבל לא אמרתי דבר. 

אחרי כמה דקות נכנסה שיחת טלפון מבתי.
"אני מגיעה רק בעוד עשרים דקות, ובעלי לא עונה לי לטלפון משום מה" היא אמרה, והבנתי שכבר לא נעים לה ממני. 

בשבוע שעבר, היא חשבה שהיא תגיע הביתה בשבע, ולכן חתני החליט שזה בסדר גמור ללכת לאימון ישר אחרי העבודה במקום לבוא לשחרר אותי הביתה.
בפועל היו פקקים נוראיים, ולקח לבתי שעה וחצי להגיע הביתה. 
אילתרתי להם אז ארוחת ערב וקילחתי אותם, אבל הבהרתי שאני מבקשת להגיע בזמן.

בעבר כבר ביקשתי כמה וכמה פעמים שביום שאני תורנית הוא יגיע ישר הביתה - ובחמישי האחרון הוא אכן עשה זאת, וחשבתי שזה אומר שהוא הפנים. 
עכשיו משהו החזיק אותו בעבודה בלי שיודיע לי או לבתי מה קורה.....מוזר.
אמרתי לבתי שאני יכולה לחכות עשרים דקות, אבל אחרי מה שקרה בשבוע שעבר היא לא הרגישה עם זה בנוח, והזעיקה את הבייבי סיטרית שלהם, שגרה בבניין שלהם, להיות איתם עד שהיא תגיע.

הדגשתי שעשרים דקות אין לי בעייה לחכות, אבל היא התעקשה. 
בסך הכל שמחתי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אחרי שאני מבלה (בכיף ובנעימים) עם נכדיי המתוקים, אני די מותשת.

הגעתי הביתה מורעבת, התקלחתי והכנתי לנו ארוחת ערב, ומצאתי את עצמי נרדמת על הספה בעשר. זה מזמן מזמן לא קרה (מאז השנים שעבדתי במחשבים). 
כנראה שבאמת הייתי עייפה......

וגם כאן

יום שני, 23 באוקטובר 2017

שבוע חברתי

איכשהו יצא שהשבוע שעבר היה חברתי מאד - נדמה לי שבכל יום אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה אחר עם מישהו/י אחר/ת.
כשאני מנסחת זאת כך זה מרגיש לי מוגזם, אבל בפועל זה היה בסך הכל לא רע בכלל, ממש "החיים הטובים".

ברביעי בבוקר נפגשנו עם 'שותפנו' ו'שריתה', והיה ממש כיף. אמנם שריתה לא אכלה כלום, רק שתתה קפה - אבל לא העירה דבר על ארוחות הבוקר שאנחנו ושותפנו הזמנו, ובילינו ממש בנעימים יחד בבית קפה נחמד על החוף בשדות ים.

ברביעי בערב קיבל T שיחת טלפון מבעלה של בת דודו ששימשה אפוטרופוסית של הדוד שלו ז"ל, ושל אשתו.
אנחנו לא מדברים עם בני הדודים האלה (מצד אמו של T) לעיתים קרובות, ולכן היה לי ברור מדוע הוא מתקשר: אשתו של הדוד נפטרה סוף סוף. למה סוף סוף?
כי חייה כבר לא היו חיים הרבה זמן, ובאמת רחמנות. וכי הכסף של הדוד ז"ל, שהחזיק אותה בבית אבות בעלות של 17,000 ש"ח כל חודש עמד להיגמר.....
והאמת היא גם, שחייו של הדוד לא היו טובים עם האישה הזו. חייו היו קשים גם ככה, והיחסים ביניהם היו קשים. בשנים האחרונות לחייהם המשותפים, לפני שהעביר אותה לבית האבות, הם חילקו ביניהם את הדירה וגרו כל אחד בחדר/סלון משלו.
ילדים לא היו לזוג,  ולאישה היה אח אחד, שנפטר מזמן, ושבתו ניסתה מספר פעמים במהלך השנים לחלוב מדודתה כספים שלא היו לה.

כך או כך היא הלכה לעולם שכולו טוב, ובעלה של בת הדוד ביקש את עזרתו של T בסידורי הקבורה.
אמנם הם האפוטרופוסים שלה, אבל הם בני מעל לשמונים בעצמם (הדוד ואשתו היו בשנות התשעים לחייהם כשנפטרו), הוא אחרי התקף לב, היא אחרי סרטן השד....ברור ש-T התגייס מייד לעזור.
בחמישי על הבוקר הוא נסע לאיכילוב להסדיר את הקבורה, והודיע לבני הדודים על מועד הלוויה, שהתקיימה באותו יום אחר הצהריים.

לאחר שסידר את העניין הזה, פגש T אותי ואת 'לונדון' ובעלה בבית הקפה 'טורקיז' בבית יצחק.
'לונדון' מתה על טורקיז - גם החנות וגם בית הקפה, ומבקרת שם בכל הזדמנות. אני לא מתלהבת מאף אחד מהשניים, אבל בשבילה שמחתי לשבת שם. המפגש היה באמת נחמד, T הצטרף אלינו, ובילינו יחד בנעימים.

אחרי כן המשיך  T לכמה פגישות עבודה, ואני הקפצתי אותם לתחנת הרכבת, בדרכם בחזרה לביתו של בנם במודיעין.
לשאלתנו, הם אמרו שהם בארץ עד יום שלישי. לא יודעת אם עוד ייצא לי לראות אותם, אבל נראה לי שהמפגשים שכן התקיימו איתם עברו ממש בנעימים.

אחר הצהריים נסעתי לנכדים. נתתי לעצמי פטור מהשתתפות בלוויה, בעיקר משום שלא היה לבתי סידור אחר.
אמנם אמו של חתני אמרה לבתי שהיא תגיע, אך היא ביטלה ברגע האחרון.
בתי התנצלה, אבל אמרתי לה שאני ממילא לא בונה על המחותנת שלי. אם היא רוצה להיות עם הנכדים ביום התורנות שלי אני מברכת על כך ושמחה בשבילה ובשביל הנכדים, אבל אני לא מסתמכת על זה ולא עושה לי ביום הזה תכניות אחרות.

תמיד במקרה שיש לי משהו חשוב שמתנגש עם 'תורנות נכדים', אני מנסה ליידע את בתי מראש, ולוודא שיש לה פתרון חלופי. אצל חמותה זה לא ככה, היא נוטה לבטל ברגע האחרון, וזה קורה לא מעט.

אני שמחה שבתי לא רבה איתה על זה. יש  במשפחה של חתני מן דינמיקה כזאת של ריבים וטענות הדדיות והרבה "עשיית רגשי" שהם אוהבים לעשות זה לזה, ובתי (בחוכמה רבה) מסרבת להצטרף לחגיגה.

נסעתי ואספתי את נשמותק מהגן, חכמוד כבר היה בחוג הכדורגל, אליו הוא הולך ישר מהצהרון. בחמש וחצי הסתיים החוג של חכמוד והתחיל החוג של נשמותק, שהתחיל אף הוא להשתתף בחוג כדורגל השנה, כך שנשארנו שם בבית הספר, חכמוד ואני, וצפינו בחוג של נשמותק.

בדרך כלל חכמוד משחק עם חברים בזמן שאנחנו ממתינים לסיום החוג של נשמותק, אבל הפעם הוא היה מעט פצוע, ונשאר לשבת איתי. המדריך אפילו ציין אותו לשבח בתום השיעור שלו, על כך שהתעקש להתאמן ולשחק למרות הפציעה. התברר שילדה אחת ("חברה שלי מהגן, קלואי, בעצם היא ממש לא חברה") דחפה והפילה אותו, ואחרי כן עוד העלילה עליו למורה התורנית בצהרון שהוא ועוד כמה ילדים הציקו לה. הוא טען (והאמנתי לו) שזה ממש לא נכון, ואמר "בגלל זה אני שונא בנות".
ולמרות שאמרתי לו שאני די בטוחה שלא כל הבנות הן כמו קלואי, בתוכי חשבתי שיש משהו בדבריו. לאחרונה בכלל יצא לי לשמוע ולקרוא וגם לחשוב על ההתנהגות של ילדות קטנות, בצורה לא מחמיאה בכלל.

ואז ביקש חכמוד לשחק משחק בטלפון שלי, אבל הוא ביקש שאלמד אותו אחד ממשחקי הקלפים (סוליטייר) - שלא באמת נועדו לגילו - כי הוא ראה את נשמותק משחק בזה, ולא ייתכן שנשמותק ייראה כאילו הוא "יותר גדול ממני".
חייכתי באמפתיה. ללא ספק נשמותק עולה על חכמוד גם בתחום המספרים וגם בתחום האותיות - בעברית ובאנגלית - ואני די בטוחה שזה מתסכל מאד. ראיתי את חכמוד כבר נעזר בנשמותק כשהוא רוצה לכתוב מספרים מעל 10 למשל.....או לקרוא אותיות באנגלית.
הסכמתי בהתלהבות ועזרתי לו לשחק Yukon (סוג של סוליטייר), תוך שאני מנחה אותו מעט אבל נותנת לו לחוות את זה בעצמו. הוא די הצליח ומאד נהנה, נראה לי שזה עשה משהו טוב לבטחונו העצמי.
כשיצאנו משם בדיוק הגיע חתני מהעבודה ופגש אותנו בשער בית הספר, הפקדתי את המתוקים האלה בידיו ונסעתי הביתה.

מכל הסיפור הזה לא הגענו לקניה השבועית בסופר, כמנהגנו בימי חמישי, ובששי בבוקר נסע T לעפולה. למה לעפולה?
T זקוק לעקירת שן והשתלה של שתי שיניים (אחת חסרה לו כבר שנים רבות).

אצל מומחה שתלים ביישוב סמוך אלינו, קיבל T הצעת מחיר על העקירה, דחיקת סינוס ושני השתלים, שנראתה לו גבוהה מדי. בנוסף, התהליך אצל מומחה השתלים לא כלל תותב לתקופת הביניים ולא כתרים בסיום התהליך. את זה נאמר לו לעשות אצל רופא השיניים שהפנה אותו למומחה בעוד כמה אלפי שקלים, כנראה.

כשסיפר זאת T ל'שותפנו', סיפר לו השותף שאחיו בעפולה עשה תהליך דומה אצל רופא שיניים ערבי בעירו, במחיר הרבה יותר סביר, נעשתה עבודה טובה, ושאחיו היה מאד מרוצה.

T לא התעצל, קבע תור במרפאת השיניים בעפולה, ובששי בבוקר נסע עם צילומי ה-CT לקבל הצעת מחיר חלופית.

האבחון והתהליך שהציע רופא השיניים העפולתי היו זהים לזה של מומחה השתלים מאזור השרון. המחיר היה מעל 40% זול יותר, כאשר כל התהליך כולו - כולל התותב והכתרים - כלול במחיר הזה ויבוצע באותה המרפאה.

בנוסף אמר העפולתי שכל התהליך יבוצע בשלוש פעמים בלבד (פעם אחת לעקירה והשתלת העצם, אחרי יומיים-שלושה התקנת תותב קבוע, כזה שאין צורך להרכיב ולהסיר כל הזמן, ופעם אחרונה להתקנת הכתרים, מספר חודשים אחרי כן).

T חישב והחליט שגם עם מחיר הדלק וזמן הנסיעה, עדיין משתלם לו לנסוע לעפולה.

בזמן שהוא היה אצל רופא השיניים העפולתי נסעתי אני לבד לסופר, וכשהוא חזר בישל/נו את ארוחת הערב.
כלומר, T בישל ואני עזרתי לו בשטיפה, באחסון, בהכנת השולחן וכדומה.

בערב באו בתי וחתני עם הנכדים לארוחת ערב, והנכדים (לבקשתם, ולשמחתה של בתי שחשבה כבר על שבת בבוקר שהתפנה לה ללימודים) נשארו לישון אצלנו.
בבוקר לקחנו אותם איתנו לקאנטרי והתעמלנו בתורות. כל אחד מאיתנו שיחק איתם, בגן השעשועים ובפינת החי וסתם בדשא בזמן שהשני היה בחדר כושר.

חתני אסף אותם משם כשסיים את האימון שלו ב-cross fit, וכולם יצאו מרוצים.
אפשר לסכם שזה היה שבוע פורה ועמוס ומהנה מאד.

וגם כאן

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

יפן - הירושימה המפתיעה

למה מפתיעה? 
כי לא היו לי שום ציפיות מהירושימה.
התעקשתי להוסיף אותה למסלול הטיול שלנו מתוך סוג של מחויבות: כמו להביא תיירים שמגיעים ארצה אל "יד ושם".
היה לי חשוב להגיע לפארק הזיכרון (שרק אחרי שהגענו הבנתי שקוראים לו פארק השלום והזיכרון) וזהו.
לא חשבתי על העיר עצמה. בכלל.

כאשר T קיבל את מסלול הטיול מידידו דודו זיידנר, ראינו שהוא ומשפחתו שילבו גם ביקור במפעל מאזדה. T אמנם רצה מאד לסייר במפעל אופנועים כלשהו, עדיף Kawasaki, אבל איני יודעת מה מנע זאת - האם הם לא עורכים סיורים כלל במפעל או שהוא היה ממוקם לגמרי מחוץ למסלול הטיול ... כך או אחרת קבענו מראש יום ושעה לסיור במוזיאון מאזדה בהירושימה. 
מוזיאון, מפעל.....בפועל מדובר בעיר שלמה שכולה מאזדה. 

אבל אני מקדימה את המאוחר. 
הסיור שלנו נקבע לשעה 10:00 בבוקר, וכמובן שדוא"ל אישור הסיור הנחה אותנו להגיע רבע שעה לפני כן, והודיע לנו שאיחור כלשהו יגרום לביטול אוטומטי של ההזמנה. 
כיון שהגענו מקיוטו, דאגנו לצאת מוקדם על רכבת השינקנסן הנהדרת, בשעה שתאפשר לנו להגיע הרבה לפני הזמן להירושימה ולמצוא פתרון הולם למזוודות - או שילוח ישירות למלון כפי שעשינו בהאקונה, או איפסון באחד מהתאי האכסון (לוקר) בתחנת הרכבת עצמה. 

אבל כשהגענו להירושימה לא הצלחנו למצוא את המשרד שממנו משלחים את המזוודות למלונות.
חיפשנו ושאלנו וכל אחד כיוון אותנו לאזור אחר בתחנה ומחוצה לה, הזמן התחיל לאזול, ועוד היינו צריכים לתפוס רכבת מהתחנה המרכזית לתחנת הרכבת של מוזיאון מאזדה.
התחלנו לחפש לוקר. ואז התברר שרוב הלוקרים הגדולים (המתאימים למזוודות) תפוסים. 
הסתובבנו והסתובבנו, ובמקביל המשכנו לחפש את שירות שילוח המזוודות, ויצאנו מהתחנה וחזרנו פנימה.....עד שלבסוף מצאנו לוקר פנוי גדול אחד - שלתוכו הצלחנו להכניס את שתי המזוודות שלנו יחד. 

ההנחיות לגבי הנסיעה למאזדה היו ברורות ופשוטות, וחיש קל מצאנו את עצמנו יורדים בתחנה הנכונה יחד עם עוד קבוצה של אנשים (כולל זוג ישראלים צעירים) שלכולם היה תור לסיור בשעה עשר בבוקר במאזדה.

הם הרשו לנו לצלם במהלך הסיור במוזיאון אבל לא באזור המפעל עצמו לאורך פס הייצור שבו הם מאפשרים לצפות.
זה היה מרתק.
התברר שהמפעל הוא באמת מעין עיר קטנה (לא קטנה בכלל), עובדים בו עשרות אלפי אנשים, יש בו בית ספר תיכון ואוניברסיטה (להכשרת העובדים מגיל צעיר ולהשתלמויות מקצועיות של העובדים), בית חולים (שמשרת גם את תושבי הירושימה), תחנת מכבי אש (שמשרתת אף היא את תושבי הירושימה) ואפילו גשר שלם בבעלות פרטית של המפעל. 
מאזדה ממוקמת על החוף, ומהמפעל מועמסים הרכבים על אוניות שמשנעות אותם לכל העולם. 

כמה תמונות שכן הצלחנו לצלם: 


המאזדה הראשונה: סוג של "מסחרית"

ועוד רכב משנות השבעים או הששים

הדגמות של רכבים מרוסקים אחרי תאונה


ועוד דגמים רבים וטובים.

פס הייצור עצמו היה מרתק. הרכבים נוסעים על מסוע מתחנה לתחנה ובכל תחנה יש עובד או שניים שמרכיבים עליהם רכיבים מסוימים. לצד המסוע יש מסוע מקביל עליו יש עגלה עמוסה בכל חלקי החילוף והכלים הנדרשים לאותם עובדים באותה תחנה. העגלה מלווה את הרכב "שלה", ועובדים נוספים דואגים בכל שלב לצייד אותה בחלקים הנדרשים.
כלומר - עובד בתחנה לא צריך ללכת לשום מקום לחפש חלקים או כלים. הכל בהישג יד, ספציפית לרכב שמגיע באותו הרגע.
רובוטים משוכללים מסייעים לעובדים במלאכת ההרכבה או ההרמה של הרכב בעת הצורך.
ועוד משהו שהפתיע אותנו - רכבים מסוגים שונים ומדגמים שונים מוסעים יחד על אותו פס ייצור. 
בהמשך המסלול הבנו את הרעיון - חלק מהעבודות אורכות יותר זמן או דורשות יותר מורכבות מאחרות, וכך אין אף דקה "מבוזבזת", כאשר רכב מסוג מסוים "מתעכב" בתחנה כלשהי, ובינתיים תחנות אחרות מקבלות עבודות על רכבים מסוג אחר.
גאוני ממש.

אחרי הסיור במפעל חזרנו ברכבת לתחנה המרכזית של הירושימה, שלפנו את המזוודות מתא האכסון, ותפסנו מונית למלון שלנו. 
תוך כדי נסיעה ברחבי העיר, קלטתי מה שונה כאן מכל עיר אחרת בה ביקרנו עד כה ביפן: הכל חדש!
 אין בהירושימה אף מבנה מלפני 1945, מלפני פצצת האטום שמחקה אותה לחלוטין. אין מקדשים, אין ארמונות עתיקים, כלום!

בצענו צ'ק אין למלון ויצאנו מייד לפארק הזיכרון, מרחק הליכה קצרה. מזג האוויר היה נעים עד קריר, והשמיים איימו להמטיר גשם - אבל התאפקו יפה באותו היום.
נושא מזג האוויר עוד יעלה בהמשך - בגלל סופת הטייפון שהשתוללה באזור קוריאה ודרום יפן, אי אפשר היה לקבל תחזית מזג אוויר עדכנית ואמינה. זה השתנה כל הזמן, ובהמשך באמת הרס לנו יום שלם של טיול....אבל אני מקדימה את המאוחר. 


פארק השלום והזיכרון קיבל אותנו ביופי עוצר נשימה. 

אפר הקורבנות


שמות הנספים


אנדרטת הילדים - עם סיפורה של הילדה סאדאקו סאסאקי, שהיתה בת שנתיים בעת נפילת פצצת האטום על העיר, לכאורה לא נפגעה, אך חלתה בלאוקמיה אחרי תשע שנים. היא האמינה שאם היא תכין אלף עגורים מאוריגמי היא תבריא ממחלתה. סאדאקו נפטרה בסופו של דבר אחרי כמה חודשים, ומאז ילדים מביאים לאנדרטת הזיכרון עגורים צבעוניים בהמוניהם, שמאוחסנים שם בתאים גדולים. 


גם כאן, כמו בכל אתר אחר ביפן, פגשנו בקבוצות על גבי קבוצות של תלמידי בית ספר, שבאו "ללמוד דרך הרגליים"


על פעמון השלום בפארק מצויירת מפת העולם ללא גבולות. "עולם אחד" שכזה, שמבקש עולם ללא פצצות גרעיניות. מול הפעמון עומד ראי שאמור לשקף את אשר בלבך בעת צלצול הפעמון........


מבנה "הכיפה האטומית" (Atomic Dome) הוא בעצם המבנה היחיד (או יותר נכון, חורבות המבנה היחיד) שנותר מהעיר הירושימה המקורית. 
מסבירים שכיון שפצצת האטום התפוצצה בדיוק מעליו, איכשהו הכיפה והקירות החיצוניים נותרו עומדים, בעוד פנים הבניין נהרס לגמרי וכמובן כל מי שהיה בתוכו נהרג מייד. 

בעוד שאר חורבות העיר נהרסו ופונו והעיר נבנתה מחדש, הושארה "כיפת פצצת האטום" כתל זיכרון. 

התיישבנו על ספסל מול המבנה שדיבר חזק יותר מכל שלט או ספר היסטוריה, ונתתי לעצמי פשוט להתבונן ולנשום ולהרגיש.

נולדתי וגדלתי במדינה למודת אלימות, פיגועים ומלחמות - ועדיין אינני מסוגלת להבין (ומקווה שלעולם לא אהיה מסוגלת להבין) כיצד מחליט נשיא מדינה דמוקרטית להשמיד תוך דקות עיר שלמה (שתיים, בעצם) - על זקניה, נשיה וטפיה. 
קראתי באיזשהו מקום שאחת הסיבות שהירושימה נבחרה כמטרה לפצצת האטום, היתה שלא החזיקו בה שבויים אמריקנים.....

כיפת האטום היתה החלק האחרון בסיור הרגלי שלנו בפארק השלום. התחיל לרדת גשם, אז חזרנו למלון. 

בערב היה בהיר ונעים בחוץ, ויצאנו לשוטט מעט באזורי הבילוי והקניות של העיר, שהיו במרחק הליכה מהמלון. 
ניסינו לחפש מסעדות מעניינות, ונפלנו על "פארק  אוקונומיאקי", בפועל בניין שלם שבחלק גדול מהקומות שלו יש מסעדות (כוכים קטנים עם דלפקים בעצם) בהם מכינים ומגישים את המאכל האופייני של הירושימה: okonomiyaki.

קראנו על זה קצת (אחרי שאכלנו, אהבנו, שבענו, התפוצצנו) - והתברר שהמסורת הזאת התחילה מאוכל פשוט, אוכל של עניים, והתפתחה למאכל הלאומי של הירושימה. 

בעיקרון מדובר בשכבות של ....כל מה שרוצים כמעט על בצק דמוי בלינצ'ס או טורטיה, מתחיל בהרבה כרוב, בדרך כלל עליו מתווסף בשר חזיר או דיונון או תמנון, גבינה, אטריות (אודון או יאקיסובה), ביצה וכמובן רוטב אוקונומיאקי שבטח יש בו גם סויה אבל אין לי מושג מה עוד....בקיצור כל טוב.

צילמתי את כל תהליכי ההכנה.....אני מביאה פה קומץ זעיר....

כל הדלפק הזה הוא בעצם פלטה חמה ענקית, ולמותר לציין שהוא ושותפו ניקו אותה היטב כל הזמן. 
ההכנה והבישול כולו מתבצעים על הפלטה, וגם אנחנו חתכנו ואכלנו את המנה ישר מהפלטה - כך שהיא נשארה חמה לאורך כל הארוחה


אנקדוטה קטנה וכל כך אופיינית ליפן: כשהגענו תליתי את הסווצ'ר שלי ואת המטריות שלנו על ווים על הקיר מאחורינו. כשסיימנו לאכול ירדנו (5 קומות במעלית) לרחוב, ואז שמתי לב ששכחתי את הדברים במסעדה. המעלית היתה תפוסה, וחיכינו לעלות בחזרה כדי לקחת אותם, אבל עוד לפני שהמעלית הגיעה - ירד הטבח ברגל את כל חמש הקומות בריצה, מתנשם ומתנשף - רדף אחרינו כדי להביא לנו את הפריטים שנשכחו. 
הוא פשוט עזב הכל ורץ אחרינו............ מדהים. מופתעים הודינו לו מאד והוא רץ בחזרה (ברגל) את כל 5 הקומות בחזרה לעבודה. 

הסתובבנו ברחובות המוארים והנעימים של העיר, אכלנו גם גלידה תוצרת בית, בדרך ראינו מישהו מטייל ברחוב עם....הצב שלו. 


יש דברים ביפן שלא מפסיקים להפתיע. אפשר בשקט לומר (וכבר אמרתי, נדמה לי) שבכל יום ששהינו ביפן הופתענו ממשהו אחד לפחות, ולמדנו משהו חדש אחד לפחות.

למחרת בבוקר נפרדנו מהירושימה היפה והאופטימית ועלינו בחזרה על רכבת השינקנסן שלקחה אותנו לאוסאקה....המשך יבוא.

וגם כאן

יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

הרהורי שיגרה

מוצאת את עצמי מתעדת במשך שבועות על גבי שבועות  את הטיול ליפן, ובינתיים החיים ממשיכים ודברים קורים וגם אותם אני רוצה לתעד לעצמי.
החגים הסתיימו ובסך הכל עברו בנעימים - קצת ארחנו, קצת התארחנו, פעם אחת חתני החליט להזמין מקומות במסעדה (נונו, איטלקית חביבה בהוד השרון) וזה היה מאד נחמד. 

מזג האוויר חלומי, נהנית מכל רגע שלו ויודעת שהוא יתחלף מתי שהוא, וזה גם בסדר. העיקר שיש עוד זמן רב עד שהחום ובעיקר הלחות המעיקה של הקיץ יחזרו. 

בתי שוקדת על הכנות להסמכה כפסיכולוגית קלינית ואני נרתמתי לעזור: עוד יום בשבוע להיות עם הנכדים, ומידי פעם גם לקחת אותם בשבת, לאפשר לה ללמוד בשקט. שבת לא קורה הרבה כי חתני דווקא מאד נהנה להוציא אותם מהבית לטיולים ופארק ולעשות פעילויות שונות איתם לבד. 

הצלחתי להיפגש הרבה עם חברות בימים האחרונים, וזה עושה לי ממש טוב. 
'מחברת' מתמודדת לא רע עם מצבה הפרוד החדש, ונכון שהדרך עוד ארוכה ויש רגעי משבר ורגעי בדידות וגם חששות מהמצב הכלכלי החדש ובכלל....אבל היא כבר יצאה לכמה דייטים והיא מתחילה טיפול פסיכולוגי ואני יותר אופטימית כרגע שהיא תהיה בסך הכל בסדר. 
גם ארבעת ילדיה הגדולים כולם (הקטנה בצבא) מאד תומכים ומאד בסדר, ובסך הכל יש לה נחת מהם ומהנכדים המתוקים. 

נפגשתי גם עם 'קדימה', שסיימה עם טיפולי ההקרנות וכרגע המחלה בעצם מאחוריה. יש עוד התלבטויות אסתטיות - אבל היא בעיקר מחפשת פתרונות טכניים (ריפוד לצד אחד של החזייה וכו) ולא מחפשת ניתוחים נוספים כרגע. בדיקה גנטית העלתה שהיא לא נושאת את הגן האחראי לסרטן השד ולכן היא גם לא ממהרת לבצע ניתוחי כריתה מניעתיים נוספים. מאד מאד מקווה שהסיפור הזה מאחוריה. 
היו לה עכשיו שנתיים מאד קשות - שהתחילו בעבודה בקונפליקטים לא פשוטים עם מנהל אגף שתודה לאל עזב והוחלף במישהו ידידותי (למרות שלא ממש מקצועי), בן זוג שעזב אחרי זוגיות בת יותר מעשר שנים וחיים משותפים והשנה הסרטן. 
התבדחנו שצרות באות בשלשות ואולי בזה זה נגמר.....

היום נפגשתי עם 'במבה', שלקראת יציאתה לפנסיה בסוף השנה (זה היה אמור להיות בספטמבר והם כל הזמן דוחים ודוחים ומבקשים ממנה להמשיך עוד כי לא מצליחים למצוא לה מחליפה ראויה) התחילה לקחת יום חופש כל שבוע. אמנם כרגיל בזמן האחרון רוב המפגש התנהל סביבה - תחילה עזרתי לה לבחור מצעים, אחר כך הקשבתי במשך שעתיים לקיטורים על חברות ועל אחותה - אבל בשלב זה איכשהו זה עדיין לא מפריע לי. 
אין לי דברים חשובים ומרעישים לשתף איתה (מעבר למה שאני מצליחה להשחיל בשיחות הטלפון שלנו, שגם הן נסובות בעיקר סביבה), רוב הדברים שמעסיקים אותי לא מדברים אליה - ועכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי, אני תוהה מה מחזיק אותנו יחד כחברות............ צריכה לחשוב על זה. 

נפגשנו הרבה עם המהנדס וביוכימיה במהלך החגים, גם בקאנטרי והם גם קפצו אלינו איזה בוקר לקפה. א פרו פו מה מחזיק אותנו יחד מהפיסקה הקודמת.... היא עדיין מעשנת כמו קטר (בשום אופן לא אצלי בבית, ובקאנטרי אני מתרחקת כשהיא מדליקה סיגריה) והיא עצבנית כל הזמן ונמצאת כל הזמן במגננה התקפית - מגיבה בתוקפנות על כל מיני דברים שאנשים אומרים, גם בעלה - אולי בעיקר בעלה - ולא תמיד נעים להיות לידם בגלל זה. 
ובכל זאת, כנראה שעדיין יותר נעים לנו איתם מאשר לא נעים. גם על זה אני צריכה לחשוב. בסך הכל הם חברים ממש טובים, והיא חברה טובה שלי בלי קשר לחברות הזוגית.....אבל על מה מבוססת החברות הזאת? כבר לא תמיד זוכרת. 

כבר העליתי כאן את המחשבה הזאת, שלאחרונה אני מוצאת את עצמי עסוקה קצת בעניין הזה של חברות/חברים. את מי אני רוצה במרחב שלי, מי רוצה אותי בכלל, מה חשוב לי בחֲבֵרוּת.....זה עדיין בתהליכי עיבוד. 

חזרתי ללימודים באימושיין, פעם בחודש - תכנית שקוראים לה "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" שהוא בעצם המשך של "נקודת מפנה", שהיא התכנית הבסיסית של אימושיין - שמלמדת את שיטת סאטיה אבל מיועדת לכל אחד, גם מי שלא מתכננים להיות מאמנים.
המשתתפים הם גם מאמנים כמוני וגם אנשים שרק עברו את "נקודת מפנה" ורצו להמשיך. 

נטלי בן דוד מעדכנת ומפתחת את שיטת סאטיה כל הזמן, במקביל להתפתחות האישית שלה. המפגשים מתקיימים פעם בחודש, ובכל מפגש מתעמקים בנושא אחר - המפגש הראשון התקיים כשעוד הייתי ביפן, אז באתי לפני שבועיים לצפות בהקלטה שלו. זה היה מעין מבוא ושיעור על מערכות יחסים כבסיס לטרנספורמציה. 

המפגש השני דיבר על הפחד של אנשים לחוש*. על מה עוצר את מה שאפשרי בחיינו. אני כל כך נהנית לצלול שוב לעומק של השיטה הזאת, בה אני עובדת ביום יום ובכל זאת תענוג להתעמק עוד, ללמוד עוד רובד, להבין עוד משהו ששכחתי או שהבנתי באופן אחר עד עכשיו........

והתחלתי לחשוב על לחזור להתאמן. כבר העליתי כאן הרהורים על העניין הזה..........
אני לא חושבת שאני רוצה לחזור למאמן שלי, למרות שהוא נהדר מדהים גדול מקצועי ומקסים.
אני רוצה משהו אחר, מישהו אחר, ולא מתביישת לומר - מישהו קרוב יותר גיאוגרפית ופחות יקר. 
היתה לי בראש מישהי, אבל היא עובדת יותר בשיטה האונטולוגית ופחות סאטיה (שכוללת בתוכה גם אונטולוגיה אבל גם גוף, תחושות, נשימה, קפסולות זיכרון)....לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
חושבת כרגע על מישהי אחרת אבל עוד לא הבאתי את עצמי להרים לה טלפון.

נפגשתי השבוע עם ל', בת דודתו של T מאנגליה (אולי אמצא גם לה כינוי: אולי פשוט 'לונדון'?). היא ובעלה בביקור בארץ, זה הביקור הראשון שלו מאז חלה בשנה שעברה בסרטן. 
המפגש היה משמח ומרגש והשיחה קלחה, ובכל זאת גם עכשיו אני עדיין מרגישה שמשהו מפריע לי. 
ניסיתי להבין מה, ושחזרתי את השיחות שלנו בזמן האחרון. 
כבר בביקור האחרון שלה בארץ ביולי (קפצנו T ואני לראות אותה במודיעין, היא באה ארצה במיוחד כדי לשמור על הנכדים) היא אמרה שהיא ובעלה מתוכננים להגיע ארצה באוקטובר, בתנאי שתוצאות הבדיקות שלו תהיינה תקינות.
הייתי איתה בקשר במהלך ספטמבר, איחלתי לו בהצלחה בבדיקות, דיברנו בטלפון בראש השנה (התקשרתי לומר שנה טובה) ושוב היא אמרה שיהיו כאן באוקטובר. 

רק עכשיו חשבתי על זה שהיא לא אמרה מתי באוקטובר. הרי היו להם כבר כרטיסי הטיסה. היו תאריכים. 

בכל מקרה בשבוע שעבר שלחתי לה הודעת מה נשמע, האם הכל בסדר. רציתי לשאול אם ומתי הם מגיעים. 
היא לא ענתה, אבל התקשרה למחרת בבוקר ממספר הטלפון הישראלי שלה. הם בארץ. הגיעו לפני יומיים. 

התעניינתי מה שלומם, הכל בסדר היא אמרה, מאד עסוקים - שומרים על הנכדים בחול המועד, יש נסיעה לירושלים, יש מפגש בבית השגריר האנגלי....
אבל לקראת אמצע/סוף השבוע (שוב - אין תאריך, אין בהירות) הם יהיו במלון בנתניה, זה קרוב אלינו, ניפגש.

לקראת ערב החג התקשרתי. חשבתי שאם הם כבר יהיו בנתניה, אולי ירצו לבוא לכאן לארוחת ערב עם הילדים/נכדים שלנו. אה, לא, הם מגיעים לנתניה למחרת - בחג עצמו. היא תתקשר אלי ביום חמישי.

ביום חמישי, משלא התקשרה כמובן, התלבטתי. לא רוצה להתקרצץ, מצד שני לא רוצה שהיא תגיד לי אחר כך שנעלמתי לה שוב.....
אוף, איך אני לא מתגעגעת להתחשבנויות האלה (שמזכירות לי את היחסים עם 'השואבת')....
התקשרתי. שבע בערב. 
לא, הם הגיעו למלון ועדיין לא קיבלו חדר. הם יוצאים להסתובב. הם לא רוצים להיפגש. הם זקוקים לשקט. 

לא התקשרתי ביום ששי. לא שמעתי ממנה.
בשבת כתבתי לה הודעה בה אני מקווה שהם נהנים, שנשמח להיפגש אבל שאנחנו מבינים שהם גם זקוקים למנוחה ושקט.

היא ענתה. רק אז הבנתי שהם נשארים במלון כל השבוע.
היא התחילה לפרט באיזה יום מגיעים בני דודים שונים לפגוש אותם. שאלה אם נוכל לבוא ביום ראשון.
דווקא בראשון T היה עסוק בבוקר ובצהריים, ולי היו לימודים אחרי הצהריים עד הערב.
אבל החלטתי שאני לא מפספסת את ההזדמנות לראות אותם, ביחוד אותו - שלא ראיתי מאז חלה.
קבעתי איתם לפני הצהריים, וכאמור היה מפגש ממש מהנה. 
קבענו שניפגש שוב עם T במועד אחר.

בסוף זה יהיה מחר. יום חמישי לפני הצהריים, לפני שיחזרו למודיעין לבן שלהם. עדיין אין לי מושג עד מתי הם בארץ.
אז נכון - יכולתי לשאול במפורש - ממתי עד מתי אתם בארץ, ממתי עד מתי אתם במלון.....
העובדה שהיא נוטה להיות עמומה אמורה להיות ידועה לי כבר. 
ובדרך כלל התכניות שלה באמת משתנות כל הזמן, ותמיד ברגע האחרון. 

אבל מרגישה באמת שמשהו השתנה בינינו, ואני די בטוחה (למרות ששווה עדיין להתעמק בזה ולחקור את זה עם עצמי) שמה שהשתנה, לא קרה אצלי. 
ימים יגידו............



*תחושה= משהו שקורה פיסית בגוף: חם/קר, נעים/לא נעים, כאב, עקצוץ, מחנק וכו.
רגש = הדרך בה אנחנו מפרשים את תחושות הגוף. בדרך כלל רגש= יותר מתחושה פיסית אחת. למשל פחד יכול להיות מורכב מיובש בפה, דופק מואץ, לחות בכפות הידיים....אצל כל אחד זה קצת אחרת.

וגם כאן

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

יפן - קיוטו KYOTO - היום האחרון

לפני שיצאנו לדרכנו ביום האחרון בקיוטו, פגשנו שוב את התופעה המסקרנת הזאת שנקראית "פקיד קבלה יפני".
T קיבל בדוא"ל מסמך שהיה עליו להדפיס, לחתום עליו ולהחזיר, והוא ירד לקבלה של המלון שלנו כדי לבקש מהם סיוע בעניין.

כשהוא דיבר על הדפסת המסמך היה פקיד הקבלה חייכן ואדיב ונתן לנו כתובת דוא"ל אליה לשלוח את המסמך המיועד.
אבל כשביקשנו את הסריקה, נתקלנו בפנים אטומות, מעט מבוהלות.
מצאתי באפליקצייה הגוגל טרנסלייט המבורכת (google translate) את המילה ל"סריקה"
スキャン או Sukyan (אם מישהו מכם יזדקק לה מתישהו 😉) וראינו שהוא הבין מה אנחנו רוצים.
אבל.....
לא היה לו מושג איך עושים את זה.

שלושה פקידי קבלה ושני מכשירי מדפסת/סורק/פקס (תוצרת canon כמובן, היפנים משתמשים רק במוצרים תוצרת יפן) לא הצליחו במשימה ונראו מאד אובדי עצות.
זה לא היה חלק מהפרוטוקול הרגיל שלהם, וזה בלבל אותם מאד.

ניסינו להרגיע אותם ולומר שזה לא נורא דחוף לנו, אבל מרגע שיפני (ועוד כזה שתפקידו לתת לנו שירות) מקבל משימה, הוא לא יעזוב אותה.
הובטח לנו שעד סוף היום המסמך החתום אכן ייסרק ויישלח אלינו לדוא"ל - וכך היה.
תוך שעה מרגע שיצאנו מפתח המלון, קיבלנו את המסמך הסרוק המבוקש.


ביומנו האחרון בקיוטו התחלנו את הבוקר במקדש נאנזן-ג'י (Nanzen-Ji temple), מקדש זן בודהיסטי (zen buddhist) משנת 1291.








משם המשכנו לאורך מסלול שנקרא "שביל הפילוסופים" (Philosophers walk) שעובר לאורך תעלת מים ומגיע עד למקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו



מקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו (Ginkankujicho temple) היה מקסים!

בהיותו ממוקם בצמידות לצלע של הר או גבעה, הגן שלו המשיך במעלה המדרון והשקיף על קיוטו מלמעלה.....

מצאתי שם בריכת מטבעות (כלומר - שאנשים זורקים מטבעות לתוכה)



וחרוט חול בגן החול שנראה כאילו מישהו רוקן דלי ענק על החוף.......


 נוף מרהיב של קיוטו


משעולים מקסימים בגן שהוא בעצם יער קטן




גן חול....





בזאת סיימנו עם המקדשים של קיוטו (ולא ראינו אפילו מחציתם!).
בערב הסתובבנו שוב בעיר עצמה ואזור פינטוצ'ו השוקק, ונכנסו לחנות כלבו ענקית בשם דאיימארו, שם כמובן הדבר היחיד שעניין אותנו היתה קומה מינוס אחת: קומת האוכל: (Daimaru department store - food floor)

אנחנו מבקרים בקומות האוכל בחנויות כאלה בכל פינה בעולם שאנחנו מגיעים אליה. ואף פעם לא מתאכזבים. זה סוג של מוזיאון מבחינתנו....






ואלה רק פריטים נבחרים. גם ככה הפוסטים האלה מתארכים ומתארכים.............

ובנימה מעוררת תיאבון (או לא ) זו, השארנו את קיוטו מאחורינו...............
ביי ביי קיוטו הנפלאה, till we meet again.................

וגם כאן

יום ראשון, 8 באוקטובר 2017

יפן - קיוטו (KYOTO) - מקדש Ryōan-ji

הפוסט האחרון התארך לי, ולכן החלטתי להקדיש פוסט שלם נפרד  לביקור שלנו במקדש רויאן-ג'י: Ryōan-ji  temple
בעיקר משום, שלדעתנו זה היה המקדש היפה ביותר שראינו, בקיוטו בפרט וביפן בכלל.

זהו מקדש בודהיסטי שנבנה (כלומר בנייתו הסתיימה והוא נפתח לציבור ב...) בשנת 1450 לספירה.
כדי להגיע אליו הלכנו קילומטרים ברגל, וגם נסענו ברכבת ענתיקה קצת הזויה, בת קרון אחד, נדמה לי שזה היה קו בשם Keifuku אבל אולי זה היה Hankyu - אני לא זוכרת (וה-timeline של גוגל, שעוקב אחרי לכל מקום,  רק אומר לי ברוב חוצפתו, שבזמן הזה הייתי On a train.....).

לא הקרון ולא התחנה היו מאוישים, ולא ניתן היה לרכוש כרטיס בתחנה (לא היו מכונות). על הקרון עצמו היתה מכונה בלתי ניתנת לפענוח - ראינו שניתן להכניס מטבעות אך לא ידענו באיזה סכום.
היו כמה נערות יפניות על הקרון איתנו, ואחת מהן, שראתה שאנחנו מתחבטים, ניגשה אלינו בחביבות ואמרה באנגלית רהוטה (ויוצאת דופן): "you guys can pay when you get off the train" (אתם יכולים לשלם כשתרדו מהרכבת). הודינו לה מקרב לב, אבל כשהגענו ליעדנו וירדנו, גם שם לא היו מכונות ולא היה איש - וכך יצא שבלית ברירה גנבנו נסיעה על רכבת ביפן (ו-T יורד עלי בחביבות עד היום על ייסורי המצפון שהסתובבתי איתם בגלל זה כל אותו היום).

אם לא ציינתי זאת מספיק עד עכשיו, אנשים ביפן עזרו לנו כך בכל הזדמנות. גם כשלא ביקשנו עזרה. לפעמים ממש לקחו אותנו לרציף הנכון והינחו אותנו כיצד לעלות על הרכבת הנכונה שתוביל אותנו לתחנת חפצנו. פעם אחת כשהיינו כבר על רכבת לא נכונה, (וכבר הזכרתי שאם הרכבת שלנו היתה אמורה לצאת מרציף 2 בשעה 10:33 היתה זו טעות חמורה לעלות על רכבת באותו רציף שהגיעה ב-10:31 כי היא נסעה ליעד אחר לגמרי) ושאלתי את מי שישב לידי אם ידוע לו אם הרכבת הזו אכן מגיעה לתחנה X, הוא אמר שלא - נכנס לאפליקציה בטלפון שלו - אמר לי באיזו תחנה עלינו לרדת כדי לתפוס את הרכבת שתביא אותנו ליעדנו - ואחרי כמה דקות הגיש לי דף נייר כתוב בכתב ידו עם שם התחנה בה עלינו לרדת, הדקה המדוייקת שבה תגיע הרכבת הזאת לתחנה ההיא, הרציף ממנו עלינו לתפוס את הרכבת הנכונה, ושוב - הדקה המדוייקת שבה עלינו לעלות עליה. היינו די המומים ולא הפסקנו להודות לו.

בכל מקרה הגענו למקדש Ryōan-ji  -



בכניסה פגשו אותנו "שומרים"

לשם שינוי לא היה איסור על הצילום בתוך המקדש היפהפה עצמו


ההדפסים המהממים שעל הקירות בתוך אולמות המקדש השאירו אותנו פעורי פה



וחדר התפילה היה מרהיב ביופיו


ברחבי הגן עם קרקעית האזוב הנהדרת שלו, מצאנו עוד ועוד בנינים ששייכים למקדש עצמו


ואיך אפשר בלי בודהה?

שלל פינות חמד להתבוננות ומדיטציה....


בריכות נוי ...




בריכת שושנות מים


בריכת דגים

וכמובן פאגודה בת חמש קומות..........


גן סלעים מטופח

ובאר תפילות, ברכות או משאלות......

ובין העצים - המון המון עכבישים יפהפיים שטוו את קוריהם מעל לשבילי הגן..........

שעות הסתובבנו בשטח המקדש המרהיב הזה ולא ידענו שובע. רק רגלינו הדואבות וגבינו המוחים - שלא לדבר על שעת הסגירה של המקדש - הובילו אותנו בסופו של דבר החוצה, לרחוב ולמונית הראשונה שראינו, שלקחה אותנו בחזרה למלון לנוח קצת לפני היציאה הקבועה בערב, שוטטות בעיר היפהפיה והנעימה הזאת, ואוכל שהוא גם תאווה לעיניים וגם לחיך....
אבל את זה נשאיר לפוסט הבא

וגם כאן